בעל הסולם, מאמר "שמעתי" כ' "ענין לשמה"
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 14.11.24– אחרי עריכה
כ. ענין לשמה
שמעתי תש"ה
"דענין לשמה. בכדי שהאדם יזכה לשמה, הוא צריך לאתערותא דלעילא [להתעוררות מלמעלה], כי זהו הארה ממרום, ואין זה בשכל האנושי להבין, אלא מי שהוא טועם, הוא יודע. ועל זה נאמר: "טעמו וראו כי טוב ה'".
ומשום זה, צריך האדם, בזמן קבלת עול מלכות שמים, שיהיה על תכלית השלימות, היינו כולו להשפיע ולא לקבל כלום. ואם האדם רואה, שאין האברים מסכימים לדיעה זו, אין לו עצה אחרת, אלא תפילה, שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שגופו יסכים לשעבד את עצמו להקב"ה.
ואל תאמר, אם בחינת לשמה הוא מתנה מלמעלה, אם כן מה מועיל את התגברותו ועבודתו, וכל הסגולות והתיקונים, שהוא עושה, בכדי לבוא לשמה, אם זה תלוי ביד ה'. ועל זה תירצו חז"ל ואמרו: "אי אתה בן חורין לפטור ממנה". אלא על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא [ההתעוררות מלמטה]. וזהו בחינת תפילה.
אבל אי אפשר שיהיה תפילה אמיתית, אם לא יודע מקודם, שבלי תפילה אי אפשר להשיגה. לכן ע"י המעשים והסגולות, שהוא עושה בכדי לזכות לשמה, מתרקם אצלו כלים מתוקנים, שירצו לקבל את ה"לשמה".
ואז, לאחר כל המעשים והסגולות, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. משום שראה, שכל המעשים שלו לא הועילו לו כלום. ורק אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא. ואז הקב"ה שומע תפילה, ונותן לו המתנה של לשמה.
וגם צריך לדעת, שע"י קניית הלשמה הוא ממית את היצר הרע. משום שיצר הרע נקרא "המקבל לתועלת עצמו". ועל ידי זה שזוכין להשפיע, אז הוא מבטל את התועלת עצמו. וענין המיתה פירושו, שהוא כבר לא משמש עם כלי הקבלה שלו לתועלת עצמו. וכיון שביטל את תפקידו, הוא נבחן למת.
ובאם האדם יתן חשבון לנפשו, מה יש לו בעמלו, שיעמול תחת השמש, אז הוא רואה, שלא כל כך קשה לשעבד את עצמו לשמו ית', מב' טעמים:
א. הלא בין כך ובין כך, היינו בין שרוצה ובין שלא רוצה, הוא מוכרח להתיגע בעולם הזה,
ב. שגם בזמן העבודה, אם הוא עובד לשמה, הוא מקבל תענוג מן העבודה בעצמה.
לפי המשל המגיד מדובנא, שאמר על פסוק "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל", שפירושו הוא, שמי שעובד אצל השם ית', אין לו שום יגיעה, אלא להיפוך, שיש לו תענוג והתרוממות רוח.
אלא מי שלא עובד לשם השם ית', אלא לשם מטרות אחרות, לא יכול לבוא בטענה אצל השם ית', מדוע לא משפיע לו חיות בעבודה, היות שהוא עובד למטרה אחרת. שרק לשם מי שהוא עובד, הוא יכול לבוא בטענה אליו, שישפיע לו חיות ותענוג בעת עבודתו. ועליו נאמר: "כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם".
ואל יקשה בזה, מדוע בזמן שהאדם מקבל על עצמו את העול מלכות שמים, היינו שרוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע להבורא ית', מכל מקום אינו מרגיש שום חיות, שחיות הזו יחייב אותו את הקבלת עול מלכות שמים, אלא צריך לקבל על עצמו בעל כרחו שלא בטובתו, היינו שהגוף לא מסכים על עבדות זו, מדוע הקב"ה לא משפיע לו אז חיות ותענוג.
הטעם, שזהו תיקון גדול. שלולי זאת, אלא הרצון לקבל היה מסכים לעבודתו זו, אף פעם לא היה לו באפשרותו להגיע לשמה. אלא תמיד היה עובד מטעם תועלת עצמו, היינו למלאות תאוותו. וזה דומה כדאמרי אינשי [כדברי האנשים], שהגנב בעצמו צועק: "תתפסו את הגנב". ואז אי אפשר להכיר, מי הוא הגנב האמיתי, כדי לתופסו ולהוציא מידו הגניבה.
אבל בזמן שהגנב, היינו הרצון לקבל, לא מרגיש טעם בעבודה של קבלת עול מלכות שמים, אז כיון שהגוף מרגיל את עצמו לעבוד עבודה מה שהוא נגד רצונו, אז יש לו האמצעים, שיכול לבוא לידי עבודה, שיהיה רק במטרה לעשות נחת רוח ליוצרו. כי כל כוונתו צריך להיות רק לה', כמ"ש "אז תתענג על ה'". היינו מקודם, כשהיה עובד לה', לא היה לו תענוג מעבודתו, אלא עבודתו היתה על דרך הכפיה.
מה שאין כן כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז הוא זוכה להתענג על ה' מעבודה בעצמה יהיה לו תענוג וחיות. וזה נקרא, שגם התענוג יהיה אז לה' דווקא".
שמעון: אם בן אדם מתגלגל אלפי שנים, חי רק ברצון לקבל, ופתאום משהו מתעורר בו ורוצה להגיע לתכונת ההשפעה, האם זה רשימו?
זה רשימו חדש שמתגלה מהנשמה.
שמעון: בשלב מסוים?
זה נפתח בהדרגה, עד שהוא מגיע למצב כזה שפתאום הוא מרגיש רצון חדש, שאלות.
שמעון: ולפני שהרשימו הזה מתגלה הוא לא יכול?
לא. אפילו אם אחרים ידברו לידו הוא לא ישמע, או לא ישים לב.
ולאד: האם אצל כל אחד יש ד.נ.א רוחני כזה, שפשוט מתפתח ונפתח?
כן.
ולאד: ד.נ.א כמו בתא של האדם?
כן, אותו דבר.
דודי: האם הרוחניות היא תהליך טבעי?
כן.
דודי: מה התועלת ביגיעת האדם, במה היא תורמת להתפתחות?
בלי זה, זה לא נפתח.
דודי: אבל גם בלי היגיעה שהוא ייתן זה אמור להיפתח, כי זה תהליך טבעי.
לא. היגיעה בכל זאת נותנת מרץ, כוח לרצון הזה להיפתח.
אילן: מה קורה בתהליך, כאשר פתאום אנחנו רואים על חברים שיש להם נסיגה, שהאדם הולך אחורה?
זה תמיד יהיה.
שמעון: לפני שהרשימו נפתח, האדם היה כל הזמן רק באותו כיוון. האם רק ברגע שהרשימו נפתח מתחילה העבודה, רק אז יש לו מקום לעבודה?
כן.
מושי: האם אי אפשר לעורר את הרשימו? אם לא אמור להתפתח רשימו, האם אפשר לעורר אותו על ידי סביבה?
על ידי סביבה אפשר לזרז אותו.
דודי: על ידי הפצה?
אפילו אם אדם לא יודע כלום, אבל מגיע למשל לעבוד אצלנו בבניין בתור חשמלאי.
דודי: אז מה קורה לו?
הוא שומע פה ושם דברים, וזה מתחיל לעורר בו איזה רשימו.
דודי: אבל אמרת שזה תהליך טבעי, ומישהו שעדיין לא התעורר בו הרשימו הוא לא ישמע כלום. אם מישהו חיצוני יבוא לתקן פה משהו, ואנחנו נדבר, נקרא, נתפעל, הוא לא ישים לב למה שעובר עלינו.
כן.
דודי: אז לא ברור, במה תלוי שזה ישפיע על הרשימו של מישהו אחר?
יש הרבה סיבות.
שמעון: יכול להיות שהוא מגיע לעבוד בבניין גם בגלל הרשימו, אחרת הוא לא היה מגיע?
כן.
דודי: כשאנשים באים אתך במגע לאורך כל השנים, האם זה כי יש סיבה, הם צריכים לבוא אתך במגע?
כן, אבל לאו דווקא שמתעורר בו רשימו והוא מתחיל ללמוד. יכול להיות שזה מקדם אותו קצת, אבל עדיין לא מספיק כדי שיתחיל ללמוד בפועל.
דודי: כלומר יש לו הזדמנות בכך שהוא בא אתך במגע, אפילו בקשר גשמי, הוא אפילו לא יודע שאתה מקובל והוא חשמלאי, ויש לו פה הזדמנות לקשר רוחני שהוא לא מודע לו, זה תהליך שעובר עליו בפנים.
כן.
מושי: אתה יכול לזהות את הרשימו אצל אדם?
רשימו יש לכל אחד. אבל העניין עד כמה הוא יתקרב.
מושי: זה תלוי באדם. אבל המקובל יכול לזהות את הרשימו, שאצל אחד זה כן יכול להתפתח בגלגול הזה, ולאחר אין סיכוי, או שאי אפשר לזהות את זה?
אפשר, אבל זו לא חובה.
מושי: אפשר גם לטעות.
דודי: האם אתה משקיע יותר במי שאתה מזהה רשימו יותר קרוב, או שזה לא משנה לך, אתה פועל בשווה?
את זה רואים.
דודי: מה הביטוי לרשימו כזה?
אצלנו לכולם יש רשימות רוחניות, הכוונה שהם כבר מוכנים להתפתחות.
מושי: מה הסימן הכי מובהק שיש לאדם רשימו כזה?
שהוא נמשך.
מושי: הוא מגיע למשל לשיעורים, אבל יכול להיות שהוא מגיע לשיעורים כי זה מעניין אותו, זה ידע.
זה מלובש בכל מיני רצונות חיצוניים גם כן.
מושי: יש אנשים חברתיים שאוהבים את זה. זה יכול להיות מלובש בכל מיני דברים.
אצלו זו בעיה, כי הדעת מפריעה לו, מרחיקה, אסור לו.
מושי: בקשר ללימודים. האם כדאי להשקיע, להכין לאנשים תנאים יותר טובים, יותר קלים? היום כשבאים אנשים זה לא כמו כשאנחנו הגענו, נסענו שעתיים לשיעור ובחזרה, ישנו שלוש שעות. היום אין תלמידים כאלה. בקמפוס, אחרי חמש שנים שאני מלמד, אני לא רואה אף תלמיד שמגיע לשיעורים בצורה סדירה. אולי ביום שישי מגיעים אחד, שניים. משהו השתנה. אנחנו מחפשים לעשות להם טיולים, כל מיני דברים מלהיבים וחווייתיים. האם נכון לעשות כך, או שלא כדאי להשקיע בזה אלא ללמד באופן רגיל, ואם יש לאדם משיכה, אז הוא ייתפס, אם אין, אז אין?
כן. הם צריכים לדעת שזה המקום שבו מלמדים וזהו.
מושי: האם לא לדאוג לחוויה? גם במערכת החינוך מנסים לדאוג לתלמידים. הריכוז, הקשב, הוא שונה ממה שהיה פעם בגלל כמות המידע. לכן המורים, משרד החינוך, מחפשים כל מיני דברים חווייתיים כדי שתהיה תשומת לב לאדם, כל מיני משחקים, כאלו דברים. אי אפשר שיהיה כל היום לימוד פרונטלי. הכי קל הוא שאני עומד, אומר מה שיש לי להגיד, שלוש שעות, ככה למדו אצל רב"ש, ומי שנשאר נשאר. אבל אנשים לא נשארים, ואנחנו מתחילים לחפש כל מיני דברים, וגם זה לא כל כך עובד נראה לי.
אני מבין.
מושי: האם להמשיך ולא להתייאש? אני כרגע עדיין לא מתייאש, אני מחפש צורות אחרות כדי לעניין אותם, לספק להם חוויה, אנחנו שוברים את הראש איך לעשות יותר מעניין. בעל הסולם לקח עבור כל שיעור כסף, ואילו אנחנו נותנים הכול בחינם ובקושי באים. אם היינו לוקחים כסף ודורשים מעשר כמו רב"ש, אז היו לך בקושי מאה אנשים, גם לא. השאלה, האם זה נכון או לא נכון?
אני לא יכול להגיד. בכל זאת צריכים להשקיע ככל האפשר יותר, והלאה כבר הבורא מברר.
דודי: במי כדאי להשקיע?
במי כדאי?
דודי: כן. יש הרבה קהלים סביבנו, כמה אלפים. יש כאלה שבוערים, יש כאלה שבאים רק פעם בשבוע, פעם בחודש, יש כאלו שפעם בשנה אתה רואה אותם בכנס, יש המון טיפוסים, אתה יכול להשקיע בווירטואליים. במי באמת כדאי להשקיע ולתת את מלוא תשומת הלב?
אי אפשר לדעת. אבל לפי החיצוניות, זה מספיק.
דודי: אני רואה שהיום חשובה לך בעיקר קבוצת פתח תקווה, הכלי העולמי, זאת הקבוצה שאתה נותן לה את כל הנשמה שלך, ואילו לאנושות, למעגלים הרחבים, אפילו לעם ישראל, פחות. אני מדבר בצורה חיצונית כלפי הפצה, אני לא מדבר על רובד פנימי.
כן.
דודי: אז יש מקום להשקיע כאן יותר וכאן פחות. למה?
בהתאם למידה שהאדם הולך לקראת העניין, אז צריך להשקיע יותר.
דודי: האם מי שמגיע אליך עם רצון כדאי להשקיע בו?
כן.
דודי: או אפילו מי שלא מביע רצון, אלא קצת רצון, האם לעשות כל מה שאפשר כדי להגיע אליו, לעורר אותו ולהפעיל אותו?
בהתאם למידה שהוא משקיע.
דודי: כלומר הוא רוצה להתקרב אלינו.
כן.
דודי: מה זה להרגיל את עצמו בלשמה? הוא כתב בסיום המאמר, "צריך להרגיל את עצמו בלשמה".
כל הזמן לחשוב איך לעשות פעולות לשם ה'.
דודי: עכשיו נגיד, כשהתנאים טובים, הבורא מסדר לך את הכול, אוכל, תנאים טובים, אווירה חמה, חברים, איך להרכיב כוונה על גבי הכול, שכל הזמן יהיה שם הדבר הקטן הזה?
כל הזמן לחשוב איך אנחנו מתקדמים לקראת המטרה - כולנו מתחברים ונכנסים לחיבור עם הבורא.
דודי: זה משהו משותף לכולנו יחד לחשוב בו.
לא, כל אחד.
דודי: כל אחד עושה את המאמץ שלו.
כן.
דודי: ומה הקשר בינינו?
אותה כוונה שמתחברת מכל אחד ואחד, ונעשית כוונה כזאת שהיא פועלת על הבורא בצורה שמחייבת אותו לענות.
דודי: האם אני צריך לדאוג לכוונה שלי, לכוונה המשותפת, לכוונה כלפי בורא? איפה המיקוד?
לכוונה המשותפת. כן.
מושי: האם אתה יכול להגדיר מה זו פעולת השפעה?
פעולת השפעה היא שאני משתדל בכל ההזדמנויות לעשות פעולות שהן מוצאות חן בעיני הבורא.
מושי: אין לי רשימה של פעולות שמוצאות חן בעיניו, אני לא יודע מי זה הבורא. אני אפילו לא יודע איזה פעולות מוצאות חן בעיניך, שאתה חי ואני רואה אותך עם כל חמישה החושים, אפילו את זה אני עוד לא יודע, והבורא הוא עוד יותר נסתר.
אתה מקרב אנשים לזה שהם יכירו את הבורא.
מושי: האם זה נקרא פעולת השפעה?
ודאי.
מושי: אני חשבתי קצת יותר עמוק, שזה לעשות פעולה ללא שום ערבוביה של האגו. כי כשאני מקרב אנשים לבורא, בכל זאת יש לי שם תועלת עצמית, אני לא יכול להתנתק.
זה לא חשוב. בלי זה, בטח שאתה לא יכול.
מושי: זה לא לשמה, זה ברור. אבל אני שואל על פעולה נקייה, שזו פעולה שאני עושה למען חבר ואין לי מזה שום תועלת, והאגו שלי כמה שפחות מעורב בזה. האם זו פעולת השפעה?
אתה לא יכול.
מושי: ברור שאני לא יכול. האם באידיאל זאת הפעולה?
לאט לאט מתאספות רשימות ומביאות אותך לזה שכבר תוכל לעשות פעולות אפילו בלי שום שכר.
מושי: זה יקרה בצורה טבעית. כמו שרב"ש כותב, שמלא לשמה באים לשמה. אתה עושה כמה שיותר לא לשמה, באמת יגיעה גדולה, ואחר כך חבל לך, כל כך הרבה השקעת לכן אתה כבר ממשיך הלאה, ומתישהו זה יקרה. אבל פעולה נקייה, שאני באמת יכול להגיד שזאת פעולה, שאין לי שום תועלת עצמית, ממש כלום, אפילו בעוד מיליון שנה לא יהיה לי כלום מזה.
את זה אתה יכול לגלות לפי עניית הבורא אליך.
מושי: הבורא הוא מעיד שזו פעולה. כי יכול להיות שנראה לי שאני במאה אחוז בהשפעה, ואחר כך פתאום מתגלה שבכל זאת לא היה שם משהו, איזו תועלת.
זה שאתה רוצה לדעת כן או לא, זה כבר לא נקי.
מושי: כן, קשה אפילו לדמיין כזה דבר. נעשה לך רע מתוך זה שבעוד מיליון שנה לא תקבל שכר לפעולה הזאת. לא ברור איך זה יכול לקרות, איך אתה יכול לדעת שזה קרה.
רק הזמן עושה את שלו.
דודי: מה הדרייב של האדם במצב כזה, מה מניע אותו, מה מחזיק אותו כאילו לפעול בהשפעה?
לעשות פעולות שמוצאות חן בעיני הבורא.
דודי: זה נותן לו דרייב, זה ממלא אותו, זה נותן לו אנרגיה להמשיך לפעול.
זה לא יחזיק.
דודי: אז מה יחזיק את האדם במצב כזה?
רק קבוצה.
דודי: היא נותנת כוח לאדם לפעול בהשפעה?
כן, מחממת אותו.
שמעון: כל התהליך זה בסך הכול רשימו שרק נפתח ונפתח?
כן.
שמעון: ואדם יכול לזרז את הרשימו?
על ידי יגיעה.
שמעון: על ידי יגיעה. אבל זו רק התפתחות של רשימו, מההתחלה ועד הסוף.
כן. אין יותר.
דודי: שמעון אמר בתחילת השיחה שלנו "הלב שלי קצת סגור, אטום". כשאני שומע חבר אומר מילים כאלה, מה זה אמור לעורר בי? מה אני יכול לפעול עבור חבר במצב כזה?
אטום.
דודי: יש לי שליטה על הלב של שמעון?
לא, על הלב אין לנו שליטה.
דודי: לא שלי ולא של אחרים.
לא. בצורה עקבית, שאתה מעורר אותו על ידי דוגמאות, על ידי לימוד יחד, על ידי כל מיני דברים, רק כך מתקרבים.
שמעון: ממה זה קורה רב, אני חשבתי שהלב שלי פתוח, וחשבתי שיש לי לב טוב ופתאום אני מגלה כמה הוא אטום.
כן. אין מה לעשות, רק להמשיך.
ולאד: מעניין, הDNA של האדם כל הזמן מתפתח ומביא אותו בסופו של דבר להיות מבוגר, זקן ואז זהו. זה בעולם הזה. ה-DNA הרוחני מביא אותו כל הזמן להידמות לבורא.
כן.
ולאד: ככל שהוא מתפתח יותר ויותר והנקודה שבלב מתעוררת, כך הוא נעשה יותר ויותר דומה לבורא.
כן.
ולאד: וזה תלוי בסביבה, כמו שאם ילד מתפתח בסביבה טובה וההורים משקיעים בו, אז הוא מתפתח לכיוון טוב. אם בכלל לא שמים לב אליו אז הוא נשאר בהמה.
דודי: אז למה אנשים נופלים, אם זה רשימו וזה תהליך טבעי וזה כבר מתחיל להתגבר בהם? רואים אנשים שלומדים עשרים שנה, שלושים שנה, ופתאום כמו שהוא כותב, רבים חללים נופלים על העסק של לשמה, של לא לשמה. למה אנשים נופלים? אם זה כבר מתחיל להתפתח בהם, איך קורה שאדם נופל?
נותנים להם הזדמנות שישקיעו יותר ויותר, ואם לא מספיק בחיים האלו אז יהיה לאדם עוד גלגול ועוד גלגול.
דודי: באיזה שלב סיימנו עם ההזדמנויות ומתחיל התהליך ואתה נכנס?
אז אתה נכנס וממשיך בכל זאת, עוד יותר ועוד יותר, אתה כבר נמצא אפילו בלשמה.
דודי: כשאדם נכנס ללשמה, משהו בתנאים שאנחנו לומדים משתנה, או שיש אותם תנאים, אנחנו ממשיכים ללמוד אותם מקורות, אותם סדרים, אותם חברים?
אותו דבר.
דודי: עולם כמנהגו נוהג מהבחינה הזאת, שיעור בוקר, סעודות, כלום לא משתנה, רק העולם הפנימי שלך משתדרג.
כן.
מושי: יש עכשיו תופעה שבאות אלינו בין 75% ל- 90% נשים. מה זה אומר?
זו תופעה ידועה, הרב"ש היה אומר שלגברים יש הרבה יותר הזדמנויות ליהנות בעולם שלנו, ולנשים פחות, אז הן מחפשות מקום שבו הן יוכלו למלא את עצמן.
מושי: צריכים לשנות משהו בפרסום ולחפש גברים, או מי שבא בא? באים גם מבוגרים, צעירים בכלל לא באים. אולי אנחנו לא בסדר, לא יודעים.
זה לא חשוב.
מושי: לא לשים לזה לב?
חבל שגברים לא באים.
ולאד: יכול להיות שנקודות שבלב שכבר הגיעו לדרגה שיכולים להתפתח נגמרו, פשוט אין עכשיו?
מה אין?
ולאד: נקודות שבלב שהגיע הזמן שלהם עכשיו להתפתח, להגיע לקבלה, פשוט נגמרו. זה יכול להיות? כי נשארה אותה קבוצה, אותם מאתיים, שלוש מאות אנשים וזהו, לא מגיעים אנשים חדשים.
דודי: למה הקבוצה לא גדלה? למה בני ברוך כמותית לא גדלה?
שמעון: לא רק לא גדלה אלא מתבגרת.
דודי: בצורה טבעית, עברו עשרים שלושים שנה, אנשים פשוט מזדקנים. אתה יוצא לקבוצות, אתה רואה אנשים מבוגרים. אנחנו שומעים את זה מאנשים צעירים בודדים שמגיעים, חדשים, שהאווירה במשהו קצת דוחה. מי שבוער לא רואה את זה בכלל, לא שם לב לגופים. אבל אני שואל למה בני ברוך לא גדלה כמותית, למה אנחנו לא רואים שבצורה טבעית הקבוצה הולכת ומתפתחת ועוד אנשים מצטרפים, והופכים לתנועה גדולה, המונים. למה זה לא קורה כך?
אלו שאלות שתמיד שאלו מי שעוסק בקבלה.
שמעון: אותך זה מטריד?
לא.
שמעון: לא מטריד אותך.
דודי: ואותנו זה צריך להטריד?
רב"ש היה אומר, העיקר שאני פותח, המקום פתוח, אני מוכן, מה אפשר לעשות.
ולאד: יכול להיות שלפני עשרים שנה כשאנחנו הגענו הייתה עלייה רוחנית ובאו הרבה אנשים ועכשיו זאת תקופה אחרת?
אני אגיד לך. אתם הגעתם, לא ידעתם שום דבר על קבלה ובכלל על העניין הרוחני, ופתאום גיליתם שיש מקום כזה, אז הגעתם.
דודי: ומה קורה היום?
היום כבר לפני שבאים לישראל, לפני שמכירים אותנו, הם כבר שומעים על זה ואז מתפזרים.
דודי: אתה אומר שרב"ש היה אומר "החנות פתוחה", אני כל יום פותח את החנות, מי שרוצה שיבוא, אני אמכור לו את מה שיש לי לתת לו. אבל בכל זאת, כמו בעל עסק, עושים חשבון, איפה הפגם, אין לקוחות. אולי המוצרים שלי לא מעניינים, אני צריך להחליף משהו בחלון הראווה, אולי אני צריך למכור בצורה אחרת. אולי לעשות חשבון, איפה הפגם?
אין רצון.
דודי: לאנשים?
כן.
דודי: מה זה אומר? שצריך לשנות משהו בהפצה, צריך לשנות משהו בנו, מה תלוי בנו? זה שלהם אין רצון, בסדר, מה בנו תלוי?
רב"ש היה אומר, שזה כמו לפתוח מכולת.
שמעון: אתה מרגיש שמה שאנחנו עושים זה בסדר?
אני לא חושב שזה בסדר או לא בסדר. אין יותר, מה עוד אתה יכול לעשות? לעשות את זה עם ריקודים, עם מוסיקה, עם צבע, מה עוד אתה יכול לעשות?
רואי: אבל אם ריקודים היו מביאים אנשים, היית רוקד?
הייתי חושב לכיוון הזה, כן.
ולאד: אז היו מגיעים אנשים שרוצים רק לרקוד.
רק לרקוד.
דודי: אנחנו צריכים להיות שלמים עם זה שאנחנו פותחים את המכולת שלנו, מלמדים בוקר, צהרים, ערב, בכל לשון, בכל שפה, בכל צורה שמתאפשרת לנו, משכללים את השפה כך שיותר ויותר תתאים לציבור, מפרסמים כל מה שבכוחנו? אנו צריכים להרגיש טוב עם עצמנו, או אולי להרגיש לא טוב כי אנשים לא מגיעים?
צריכים להשתדל. אבל תראה, כשאני הגעתי לרב"ש היו שם רק אנשים שגדלו ליד בעל הסולם. אחר כך התחילו להגיע עוד, הלכתי לברג, פגשתי שם תלמידים שלו, סיפרתי להם איפה אני נמצא, הם באו, ואחר כך כבר לא יכולתי להמשיך עם ברג.
דודי: ברור. אבל אתה עשית מהפכה. עשית, אי אפשר להגיד שלא עשית, עשית מהפכה.
כן.
דודי: מבית כנסת קטן, יש היום אלפים שלומדים, יש ערוצי טלוויזיה, עיתונות, אתרי אינטרנט, וחכמת הקבלה נגישה לכולם. כל אדם בעולם, בכל שפה, שרק שואל מה הטעם בחיי או מה זה חכמת הקבלה, ומטקטק בגוגל, כבר מקבל את הכול עד לחדר שלו.
בשנים האלו, כבר כן.
דודי: לכן אני שואל איזו ביקורת אדם צריך לעשות על עצמו, האם אני עושה מספיק או לא מספיק, אם הוא רואה שאנשים לא מגיעים?
אני לא יודע מה לעשות.
דודי: אתה יכול להגיד לפחות מתי עם ישראל יתחיל להתעורר? עכשיו אתה מרגיש שאין להם רצון, מה כן יגרום להם לרצון, צרות, מכות?
אם הייתה לי אפשרות הייתי דרך הטלוויזיה משתדל בכל זאת כל יום ויום לצאת באיזה סרט מיוחד נגיד ב -19:00,או 20:00.
דודי: בפריים טיים היית חולש על המאס מדיה, ומכניס תוכן של קבלה?
כן.
רואי: מה היית מראה להם?
משהו שהכי קרוב
רואי: מה אתה מרגיש שהכי קרוב?
אני לא יודע, באמת כל פעם צריך לחדש את הדברים. לעשות סרטים שמדברים על האדם, הרצון, העולם הזה, העולם הבא, יש הרבה אפשרויות. אבל להכין כאלה דברים לטלוויזיה, ואני בטוח שתבוא הזדמנות.
דודי: ואם לא, מה עוד יכול לעורר את העם? האם יש התפתחות שאתה מרגיש, גם אם לא השנה, אולי בעוד 5 שנים העם הזה צריך להתעורר, יהיה בו רצון. אתה יודע את זה? איפה העם נמצא, עכשיו הרצון של העם עכשיו כבוי, אפס, מתי אתה רואה שזה יקרה?
הערכו, כי אולי בעוד 5 שנים, 20 שנה העם יתחיל להתעורר, כנראה העם הזה צריך עוד להתבשל. לפי התפתחות של העם, איפה הוא נמצא עכשיו ביחס להתעוררות הרוחנית שלו?
עכשיו אין לו התעוררות.
דודי: כן, ומתי היא תבוא? לפי סדר ההתפתחות שלו, לפי השלבים שלו, אם אני מסתכל על ציר ההתפתחות שלו, מתי יתעורר הרצון הזה?
פעם חשבתי שאחרי מלחמה, אבל אני לא רואה שזה דווקא משפיע.
ולאד: אני רואה מטופלים, וחלקם בייאוש גמור מהעתיד של ישראל. אשה אחת אמרה לי היום, "אני מרגישה שצמצמו אותנו כמו בגטו במרכז הארץ, לא צפונה, לא דרומה אנחנו בגטו, ואני לא רואה מה יהיה אחר כך". אנשים לא רואים עתיד, ככה האנשים מרגישים.
רואי: גם בעולם האנטישמיות ממש גדלה, בלי הפסקה. לפני שבוע תקפו ישראלים שנסעו למשחק כדורגל באמסטרדם, איך שהם יצאו מהאצטדיון חיכו להם, ותקפו אותם באלימות.
דודי: זה מזעזע, זה קורה כל יום, לא רק לפני שבועיים. היום בבוקר קיבלתי וידיאו מבלגיה, סתם אישה מבוגרת הלכה ברחוב, ושני בריונים בלי חמלה באו מאחוריה ובעטו בה. אפילו לא יכולתי להסתכל על זה, כי זה היה כל כך מטלטל.
ולאד: ומה שכותבים על צרפת, זה בכלל נורא.
דודי: קורים דברים מזעזעים, מגעילים, מחרידים, אבל זה לא מעורר. זה מה שאני אומר, אתה מצפה שיגידו, אוקיי קיבלתי מכה, איפה הלקח? שאלות, משהו, וכלום, כולם ממשיכים. אפילו עכשיו בבחירות שהיו בארה"ב, היהודים הצביעו להאריס, לזאת שרוצה למחוק אותנו.
מושי: אם נסתכל על השנים האחרונות רוב מה שעשינו בהפצה, 99% מהמסר שלנו הוא חיבור. ועכשיו אנחנו חושבים שכדאי דווקא לתת דגש על הבורא, ולא על החיבור, כי החיבור לא מושך את האנשים.
כן.
מושי: נראה לי שזה הכיוון עכשיו. להסביר מי זה הבורא, ועל הרצון, כמו שאמרת, דברים כאלה. כי אצלנו כל קליפ, כל סרט נגמר במסר שאנחנו צריכים להתחבר. אז אדם מסתכל על זה, ואומר, בסדר, גם כל הפוליטיקאים אומרים שצריך חיבור, כך כולם אומרים. אז נראה לי שעכשיו אנחנו רוצים לקחת כיוון אחר, ויש לנו הסבר. אתה חושב שזה נכון?
אני בעצמי לא יודע. גם רב"ש היה אומר, מה אני יכול לפרסם? שאני פתוח, תבואו, מי שיכול, מי שרוצה, זה הכול.
מושי: נניח אתה, רוב האנשים הגיעו אלייך כשכתבת את ספר מס' 4, בספרים 1-3, אין מילה על חיבור. אני קראתי את הספרים האלה, ורציתי לגלות את הבורא, לא חיבור. אחר כך, אחרי כמה שנים סיפרת שכדי להגיע לאותו בורא צריך חיבור, בסדר, אין בעיה. אבל תכלס כולנו הגענו כי זה מה שרצינו. ואצלנו עכשיו מלכתחילה מדברים רק על חיבור, ואנחנו נמצאים בזה כבר 20-30 שנה. יכול להיות שאולי צריך קצת להסתיר את הדברים האלה, ולא לפרסם את האמצעי אלא דווקא את המטרה.
דודי: מצב העם, מצב עם ישראל, ומצב העולם, איך הם קשורים לכניסה של הקבוצה ללשמה?
זה שאנחנו לא נמצאים בלשמה בכמות רצינית, זה מאוד מקשה על כולנו.
דודי: עלינו או על העם, והעולם?
על העם, על העולם, ועלינו.
דודי: כשאנחנו ניכנס ללשמה, איך זה ישפיע על העם, מה זה ייתן לו?
הארה. הם יתחילו להרגיש שהרוחניות קרובה אליהם, שהיא קיימת.
דודי: בלי לדעת שזה אנחנו?
כן.
דודי: הם יתחילו להתקרב אלינו יותר?
יתקרבו.
דודי: ובמה אנחנו תלויים בהם? במה הם מעכבים אותנו בכניסה לרוחניות, אם בכלל, או שאנחנו מנותקים מהם, נמצאים בפס אחר לגמרי בהתקדמות?
אנחנו תלויים, אי אפשר להגיד שלא, זה בכל זאת רצון גדול של מסה גדולה. ודאי שצריכים לדאוג שהם יתקרבו, זה יעזור גם לנו ויעזור גם להם, כך נגיע לפריצה.
דודי: נגיד שבני ברוך נכנסת ללשמה, מי השכבה הבאה שצריכה להיכנס אחריה לרוחניות?
מי שמסביב.
דודי: האם עם ישראל שחי בגבולות ארץ ישראל?
כן.
שמעון: ככל שנתחבר יותר בינינו, כאילו נפתח, האם נהיה צינור טוב יותר?
כן.
שמעון: אנחנו כרגע צינור אטום ובגלל זה לא קורה.
אנחנו באמת מאוד קטנים.
מושי: אפשר להגיד שבגללנו הם לא באים?
אי אפשר להגיד שבגללנו, אבל זה תלוי ברצון שלנו, כן.
דודי: אז ההפצה הכי משמעותית היא הפעולה הרוחנית שלנו. החיבור בינינו, בני ברוך, הוא ההפצה הכי משמעותית שיכולה להיות. אם היינו מחוברים ונכנסים ללשמה, אז בזה היינו מאירים לכולם, יותר מעיתונים וטלוויזיה וכל מה שמסביב.
כן.
שמעון: איך אנחנו יכולים להתקדם יותר? אנחנו רוצים, אני חושב שכל הכלי העולמי הוא רק את זה רוצה, לעומת זאת זה כל כך קשה.
נתקרב לכנס, וצריכים לחשוב איך אנחנו מפעילים אותו כמכה רוחנית.
שמעון: מה זו מכה רוחנית?
מכה רוחנית היא שהרצון שלנו יהיה כמו פיצוץ, שיפוצץ את קיר הברזל בינינו לרוחניות.
מושי: פיצוץ זה מצב שצריך להגיע אליו. בין מה למה הפיצוץ?
מזה שמבפנים זה מגיע ללחץ כזה שכבר חייב לצאת החוצה.
מושי: אני מאוד רוצה להיות בהשפעה, לעשות פעולות נקיות מהאגו שלי, אבל אני לא מסוגל, יש איזה קיר.
כן.
מושי: ואז בין זה לזה זה הפיצוץ. זאת אומרת בתוך כל אחד הפיצוץ הזה צריך להיות.
כן, אבל חשוב שזה יהיה יחד.
ולאד: איפה הקיר הזה נמצא, בלב של כל אחד או בינינו?
בינינו.
ולאד: מה מפוצץ אותו? איזה מטען מפוצץ את קיר הברזל?
חייבים לחמם את העניין.
ולאד: איך אנחנו צריכים לעבוד עכשיו, היום, מחר, כדי שבאמת קיר הברזל הזה יתפוצץ וניעשה כאחד, מה צריכים לעשות?
זו עבודה יומיומית, עד שזה מתחמם בצורה כזאת שהלחץ הפנימי חייב לצאת החוצה.
ולאד: האם זה חום פנימי או שזה משהו אחר?
חום ולחץ.
דודי: הלחץ, ממה הוא נובע?
מזה שאנחנו מאוד רוצים לפרוץ לקהל החיצון, להדליק אותו, וכך להתפתח.
דודי: "לשמה" זה לשם הבורא.
כן.
דודי: ולשם הבורא זה בשביל האנושות.
בשביל כל האוכלוסייה.
דודי: האם זה נכון כך לראות, זו משוואה אחת, זה שווה לזה?
כן.
דודי: יש לנו חודשיים לכנס כדי להביא את כל הכלי העולמי ללחץ, למצב מאוד רציני שנפוצץ את מחיצת הברזל בינינו. מה אנחנו צריכים לעשות?
מושי: האם הפיצוץ צריך להיות בתוך העשירייה, שאנחנו רוצים להתחבר ולא מסוגלים, או הפיצוץ צריך להיות שאנחנו רוצים להביא את עם ישראל לגילוי הבורא ולא מסוגלים, או גם וגם?
זה פנימי וזה חיצון. כן.
מושי: זה חייב להיות גם וגם.
רואי: איך נכנסים ללשמה? נשמע שהכול תלוי בזה.
כן.
תלמיד: איך עושים את זה?
רק תפילה.
אילן: אנחנו לומדים שהרצון לקבל חייב להגיע לפסגת המימוש, למקסימום. גילויי האלימות, כל האנטישמיות וכל מה שקורה היום בחוץ, האם זה חלק מתהליך המימוש או התפרצות של רצון לקבל?
כן, כך הבורא עוזר לנו.
אילן: המימוש הזה של הרצון לקבל והחלק של לומדי קבלה והתהליך של להתקרב ללשמה, האם זה תהליך שעובד במקביל, ככל שאלה מתקדמים גם אלה מתקדמים? כלומר אנחנו צריכים לראות סימן יפה בזה שיש כל מיני בלגנים בחוץ.
זה ברור, אבל זה לא בדרך היפה.
אילן: יש חלק שהיעוד שלו להגיע ללשמה. יש חלק שעובד בצורה הפוכה, דרך גילוי רע, דרך אלימות, דרך אנטישמיות, ככה הוא גדל.
כן.
אילן: האם יש דרך שהחלק של הלשמה יכול להשיג את החלק ההוא?
במה להשיג?
אילן: להקדים אותו, שלא יתפתח במקביל.
שאנחנו נתפתח בקבוצה יותר מהר מחילונים שבחוץ? אני לא מבין.
דודי: יוצא שהאנושות סובלת, אחר כך אנחנו נכנסים לתמונה ומתוך החיבור בינינו מאירים להם. האם יכול היות מצב הפוך, שמתוך ההתפתחות שלנו נתקדם קודם ברוחניות ונאיר להם, וכך נחסוך להם את המכות, שאנחנו נוביל?
זה ברור שיהיה כך.
דודי: היום זה הפוך. היום קורה שהם סובלים, וכאשר אנחנו נתעורר נאיר להם. איך אנחנו יכולים להיות ראש, כבר להיות מחוברים ולהאיר להם בדרך חיובית ולא שלילית? האם יש מצב כזה, מציאות כזאת, התקדמות כזאת?
כן, ודאי שיכול להיות. אם יהיו לך הרבה אנשים והם ירצו להגיע ללשמה, ובאמת כולנו נוכל להתחבר, אז מתוך החיבור שלנו נפנה לבורא ונחייב אותו לקדם אותנו. הכול תלוי בתפילה.
ולאד: על מה היהודים צריכים לחשוב כדי לנצח את חמאס, את חיזבאללה, את כל השונאים בעולם?
על חיבור. יהודים חייבים חיבור.
ולאד: למען מה הם צריכים להתחבר?
חיבור ביניהם, להיות עם אחד.
דודי: ומה עם הבורא?
עם הבורא.
מושי: למה אתה לא אומר את זה? אתה כל הזמן אומר חיבור ואתה לא מוסיף את הבורא, וגם אנחנו כךה. כולם אומרים חיבור, כל הכנסת מהבוקר עד הערב אומרת חיבור.
מה אתה רוצה להגיד לי?
מושי: למה אנחנו לא אומרים את המילה בורא ואחר כך חיבור? אנחנו אומרים רק חיבור וזהו. האם יש בזה משהו?
אני מפחד שהעמך יסתכל עלינו כמו על חבורת הזויים.
מושי: אנחנו פה באמת בדילמה. אני מבין מה שאתה אומר וזה נכון כך. כשאתה אומר בורא, מיד משייכים אותך לדת, ובטח אם אתה עם כיפה, ואז בכלל הכול מובן.
כן.
מושי: אבל אנחנו אומרים חיבור. אחרי המילה הזו אין עומק, כולם אומרים חיבור. מה זה חיבור? אתה רוצה שכולם יתחברו אליך, אנחנו גם לא מתחברים למישהו אחר. יש גם כל מיני טענות כלפינו על כך שיש הרבה אנשים שלומדים חכמת הקבלה ולמה אנחנו לא מתחברים איתם. הרי אנחנו לא מתחברים איתם, כי אנחנו יודעים שאצלם זה לא חיבור, אצלנו זה חיבור. אז לך תסביר שאצלנו זה חיבור נכון ואצלם זה חיבור לא נכון. אנחנו בבעיה איך להסביר מה זה בורא, ואיך להסביר שהחיבור שלנו הוא לא חיבור של הפוליטיקאים, זו כל הדילמה. אין לנו בעיה עם חיבור, הבעיה היא שהמילה חיבור היא סך הכול חמש אותיות וזהו.
שמעון: אבל עם הבורא זה יהיה יותר גרוע.
מושי: כן, יכול להיות שעם המילה בורא זה יותר גרוע. בכל זאת בעל הסולם כותב בורא, אלוהים וטבע, הוא מנסה לפנות לכל מיני קהלים.
מה המסר שצריך להיות? אם המסר הוא חיבור, אז לפחות בחמש עשרה שנה אחרונות כל דבר, כל קליפ שלנו הוא על חיבור, בלי בורא, אין שם בורא. פיתחנו גם את חינוך האינטגרלי. אני מבין את החשש, שאם אתה אומר בורא, לך תסביר להם מה זה בורא ועוד בקליפ אחד. יכול להיות שדווקא כל מי שבא אלינו ונמצא בקורס שלנו, אם הוא נמצא כמה עשרות שעות, אז הוא מבין שהבורא שלנו הוא אחר, בהרבה אחר מבורא דתי. אבל מי יכול לשבת אצלך חמש עשרה שעות? לאדם יש כמה דקות, ובתוך דקה אתה יכול להגיד לו חיבור ולהישמע כמו כל מפלגה, או להגיד בורא ולהישמע כמו כל הדתיים.
זה מביא לפיצוץ. כי באמת יש לך מה להגיד, כל הספרים שלנו מלאים בחומר מאוד מאוד עמוק. אבל זה כמו זהב, תגיד לו שבאיזה מקום יש זהב, לך תחפור שם ותשיג אותו.
ולאד: הם מסתכלים בטיקטוק.
מושי: כן, האדם מוכן להקדיש לך דקה, לא יותר. היום כל הרשתות החברתיות הן מותאמות כך שאתה יכול להכניס רק דקה, אין לך יותר, כי אין סיכוי שאדם יראה יותר מדקה כי יש לו עוד אלף דברים לראות. האם התסכול הזה יכול להביא אותנו לפיצוץ?
אין דבר כזה. צריכים לתת הסבר לאדם שיהיה בגובה שלו.
מושי: אני מבין שצריכים הסבר. אבל אם יש לו תשומת לב לדקה, אז איך אתה מסביר את המסר, האם אתה אומר לו חיבור או שאתה אומר לו בורא? נגיד שיש לך עכשיו דקה, וכל העולם, כל השמונה מיליארד יכולים לשמוע, איך היית מסביר בדקה מה המסר שלך?
אין לי מה להגיד.
מושי: יש לך דקה, מה היית אומר, יש לך מילים להסביר?
אין.
מושי: בכל זאת יש לך ניסיון של ארבעים שנה, אתה ארבעים שנה מנסה להסביר.
להסביר תוך דקה?
מושי: אין איזו מילה, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, להגיד כדי שאדם בכל זאת יגיד, "אוקיי, שמעתי דקה, שווה לי עכשיו לשמוע עוד שעה"?
לא. זה הבורא עשה לנו.
מושי: מה הבורא עשה לנו?
שם אותנו במצב שהפתרון שלו צריך לעבור דרך כל הלבבות.
דודי: למה זה כל כך קשה, למה הוא מקשה לנו בזה? יש לנו רצון להעביר את זה הלאה.
כדי שאתה תבקש.
דודי: מה נבקש ממנו, עזרה בהסברה, בהפצה?
כל מה שחסר לך.
דודי: האם תפילה היא דבר שהוא במודע, אדם מודע שהוא בתפילה?
שמעון: האם התפילה העיקרית היא לפתוח את הלב?
כן.
דודי: אבל האם האדם צריך להיות צלול במחשבה שעכשיו הוא נמצא בתפילה והוא מבקש, או שזה יכול להיות בתת מודע, בתהליכים פנימיים שעוברים עליו, שהוא בתפילה? או שאני ממש צריך לדעת שאני בתפילה, כמו חולה שמגיע לרופא, אני מבין שעכשיו אני חולה ואני מגיע לרופא, כך ברור לי שאני עכשיו בתפילה.
כן.
מושי: זה שאני עכשיו מספר לך את הדברים האלה, שאנחנו מאוד רוצים להפיץ ואנחנו לא מצליחים ולא יודעים, האם זה גם נקרא תפילה?
כן.
מושי: הרי אני לא סתם אומר את הדברים האלה. אם לא הייתי משקיע בזה, אז לא הייתי מגיע לשאלות כאלה, זה מתוך העבודה.
כן.
מושי: זה כמו חולה, אדם שרצה להיות בריא והשקיע זמן כדי להיות בריא, הוא רואה שהוא לא יכול, אז הוא מגיע לרופא. כי אם אני יכול להסתדר בלי רופא, אז אני לא אלך לרופא.
ולאד: כך רוב האנשים, מתי אדם בא לרופא? מתי שהוא כבר לא יכול לסבול את הכאב שלו.
מושי: בדיוק. אז אם אני מבין נכון, הרב"ש לזה התכוון שלא לשמה יותר חשוב מלשמה. אתה משקיע ממש הרבה בלא לשמה, זה מאוד חשוב בגלל שאחר כך אתה יכול להגיע ללשמה. כי אם אתה לא משקיע בלא לשמה, אז אין שום סיכוי שתגיע לשמה. זה נכון?
כן, הכול נכון.
דודי: יש לי ציטוט לסיום.
"מצאתי לי צורך גדול, לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת, בינינו לבין חכמת הקבלה, מעת חורבן הבית ואילך, עד דורנו זה, שהכבידה עלינו במדה חמורה מאד, ומעוררת פחד, שלא תשתכח ח"ו מישראל."
["כתבי בעל הסולם", "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות א']
(סוף השיחה)