"מקובלים כותבים"

נתינה ככלי - 5

תוכנית- 27.11.17- עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן אחרי עריכה

בן ציון: אנחנו רוצים לדבר הפעם על מושג הנתינה ככלי, כעל מכשיר לחיים ודווקא לעם ישראל. אני רוצה לספר משהו קטן. כשעמדתי ליד כספומט מישהו אמר לי "תסיים כבר, מהר יותר". ראיתי שהוא מאוד עצבני, ולאחר שסיימתי את הפעולה אמרתי לו, אתה יודע שאנחנו צריכים להתחבר אחד עם השני, "עזוב אותי מהעם הזה, גם האייפון החדש שלי לא עובד". בקיצור, נראה שאנחנו רוצים משהו אבל כבר מיואשים מהאפשרות להגיע לנתינה.

אנחנו לא מיואשים. עדיין לא התחלנו את העבודה כדי להיות מיואשים אפילו במקצת. גם בלי להתחיל את העבודה אנחנו רואים עד כמה זה לא מציאותי, וזה מה שפוגע בנו, כי בלי חיבור אנחנו לא יכולים לעשות המון דברים. הכל בורח לנו בין האצבעות, הכל לא מסודר ולא מתאים זה לזה. אנחנו כמו אנשים שלא רואים זה את זה או לא מדברים באותה שפה.

עלינו להבין שבגלל חוסר חיבור בינינו אנחנו כמו אנשים עיוורים שמשוטטים באיזה חדר, ואם נניח שיש לנו עיניים, אז החדר חשוך לגמרי ואנחנו נתקעים זה בזה ולא יודעים לאן ומה. מישהו צועק "תנו לי פטיש", אבל במקום פטיש אני נותן לו עט כי אני לא יודע מה זה עט ומה זה פטיש. זאת אומרת אנחנו מגיעים לגמרי לחוסר קומוניקציה, לחוסר התקשרות שלמה.

העולם שלנו מגיע עכשיו לצורות האגו הגדולות ביותר ולכן מתגלה לנו עד כמה אנחנו לא מסוגלים להיות מקושרים גם במשפחה, גם בין הילדים וההורים, וגם האדם עם עצמו. קיים ייאוש גדול עם כל מיני בעיות. אנחנו כולנו חיים כמו צללים משוטטים. כמו שהזוהר אומר, האנשים בעולם שלנו דומים לגופים שאין להם עיניים, במקום עיניים יש להם חורים. אנחנו לא רואים דבר, מתהלכים כמו זומבים. לכן אותו אדם אמר לך נכון, עזוב אותי מזה, זה אף פעם לא ייצא, לא איתנו.

בן ציון: הוא התייחס ספציפית לעם שלנו.

וודאי, במיוחד העם שלנו.

בן ציון: כשאנחנו מארגנים מעגלי שיח ומדברים על הנושא אז רואים שדווקא העמים האחרים הרבה יותר מנומסים מאיתנו. זאת אומרת אנחנו מתרחקים עוד יותר מהדבר האמיתי.

אנחנו העם הכי אגואיסטי. אנחנו עם שלא יכול להתחשב עם אף אחד, וגם לא אחד עם השני.

בן ציון: האם צריך להודות בזה?

העניין הוא לא להודות. אנחנו בנויים להיות יחד "כאיש אחד בלב אחד". "כל ישראל חברים". "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". "ואהבת לרעך כמוך". עלינו להיות בקשר הדדי שנקרא ערבות מלאה ושלמה. לזה אנחנו בנויים. זה הטבע המיוחד של עם ישראל ולכן העם הזה מיוחד ונבדל מכל העמים. יש רק עם אחד שהוא לא משבעים האומות, הוא לא נרשם ביניהם, הוא לא כלול שם.

בן ציון: אמרת שאנחנו העם הכי אגואיסטי, ויחד עם זה שאנחנו בנויים לעזור אחד לשני.

אנחנו בנויים להיות עם רק בתנאי שאנחנו מחוברים בינינו. אם אנחנו לא מחוברים בינינו אנחנו לא עם. מה אנחנו צריכים לעשות כדי להיות מחוברים? אנחנו צריכים לקבל מלמעלה כוח מיוחד שנקרא "המאור המחזיר למוטב", הוא האמצעי כדי להתחבר. המאור המחזיר למוטב כולו בא כדי לתקן את ההתקשרות שלי עם כל העם, עם כל העולם, עם כל המציאות, ואפילו עם הכוח העליון. הכוח שאני מקבל מלמעלה נקרא "המאור המחזיר למוטב" או "תורה".

בכל פעם אני מקבל קצת מהכוח הזה, במנות קטנות, אבל כל הכוח הזה שאני מקבל כולו נקרא "תורה". לכן כתוב "בראתי יצר רע", יצר זה הרצון שמפריד בינינו, לכן אני לא רוצה שאתה תהייה קרוב אלי. זאת אומרת "בראתי יצר רע", אבל "בראתי תורת תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב". זאת אומרת יש מקור אור מיוחד שממנו אני מקבל תרי"ג אורות מפני שיש לי תרי"ג רצונות שכולם לקבל. כולם ליהנות, כולם לצפצף על כולם, לדחות את כולם, להתנתק מכולם ולהיות למעלה מכולם. לכן כנגד כל רצון ורצון שמרחיק אותי מהאחרים, אני צריך לקבל על כל רצון ורצון תיקון שנקרא "המאור המחזיר למוטב". יש לי תרי"ג רצונות מקולקלים ועליהם אני צריך לקבל תרי"ג אורות כדי שיתקנו את הרצונות המקולקלים שלי, ואז אני אקרא שמקיים תרי"ג מצוות. כי המצווה הגדולה היא סך הכל "ואהבת לרעך כמוך". כך אני מגיע לאהבה שלמה.

בן ציון: כולם מסכימים שעם ישראל אוהב לעזור אחד לשני בעת צרה, כולם מרגישים כך, אין על כך ויכוח.

זה קיים בכל העמים, אצלם זה הרבה יותר מאשר אצלנו. אנחנו לא היחידים או המיוחדים בזה, מה פתאום. סע לג'ונגל ותראה איך הם עוזרים זה לזה. תכנס לאיזה קולחוז, לאיזה קיבוץ או לכל מקום אחר ותראה שעוזרים זה לזה. אני לא ראיתי בישראל שום דבר מיוחד, לא. יש לי קרובים שחיים במדינות שונות, השירותים הסוציאליים והדאגה שם הם הרבה יותר מאשר כאן.

בן ציון: אבל אצלנו מדובר על עזרה בין האנשים.

גם שם זה קיים בין האנשים. היחס בין האנשים שם הוא אחר. אני זוכר שנכנסתי פעם למקום חניה בטורונטו, יצא מישהו מהחניה ואמר לי "אני שילמתי ארבעה דולר, אבל חניתי רק בסכום ששווה דולר וחצי, אולי אתה צריך". הוא ממש ניגש אלי, פתח את החלון ואמר "קח".

בן ציון: למה זה הפתיע אותך?

כי הוא שילם, ואם הוא יכול היה לעזור לשני אז למה לא. הוא הרגיש בזה תענוג לכן הוא עשה זאת. לא נראה לי שאצלנו אני יכול לראות פעולה כזאת מצד האדם. הוא היה מישהו מאומות העולם, ואני יהודי עם כיפה. לא פעם אחת זה קרה לי, אלא בהרבה מקרים.

כמו שאומר בעל הסולם, אנחנו דומים כאן לשק של אגוזים שאין להם לאן לברוח, סוגרים אותנו בשק וכך אנחנו מתקיימים.

בן ציון: יש טענה שבמיוחד בישראל לא מוכנים לקבל את השונה, לא בגלל שמישהו שחור והאחר לבן, אלא באופן כללי, גם בגלל שלמישהו יש דעה שונה.

אנחנו "עם קשה עורף". כשהתחילו להגיע לכאן בשנות החמישים והשישים עולים חדשים מכל מיני מדינות, איך קיבלו אותם? על היקים אמרו שהם כאלה, המרוקאים כאלה, הרומנים כאלה וכן הלאה. תראה באיזה "ידיים פתוחות" קיבלו אותם. אני לא רואה שום יחס יפה בעם הזה כלפי בני עמו, יש אולי מקרים, אבל אני לא ראיתי דוגמאות טובות כמו שראיתי בחו"ל.

בן ציון: מה הופך אותנו ל"עם קשי עורף"?

מפני שאנחנו מתקיימים כעם ישראל רק בתנאי שאנחנו מחוברים.

בן ציון: מה הכוונה?

אנחנו לא עם ישראל עכשיו, אנחנו קיבוץ גלויות. כדי להפוך לעם אנחנו צריכים להתחבר בינינו באהבה הדדית. רק אז ניקרא עם. אבל בינתיים אנחנו לא עם, לא לאום.

בן ציון: בינתיים האהבה ההדדית קצת רחוקה מאיתנו.

לא רק האהבה ההדדית, אלא שאנחנו לא מקיימים את התנאי להיות עם. זאת אומרת אנחנו חיים עכשיו במקום שנקרא ארץ ישראל, אבל הוא לא ארץ ישראל, ארץ ישראל הופכת לשיטה כללית, להשפעה כללית, להרגשה כללית שאנחנו יחד. אין כאן הרגשה שאני ערב לשני, אין הרגשה שאני קיים בכוח של ערבות הדדית, חיבור הדדי. ההרגשה הכללית הזאת נקראת "ארץ ישראל", כשהרצון הכללי מכוון ישר לאל, "ישר א-ל".

בן ציון: אמרת שלפי הטבע אנחנו בנויים לחיבור, לקשר הדדי.

נכון, לכן אם אנחנו לא מחוברים, אנחנו גרועים יותר מכל העמים.

בן ציון: יש כאן איזה סלט שאני לא מצליח לפתור אותו. לפי הטבע אנחנו בנויים לחיבור אבל אנחנו עם קשה עורף, אנחנו העם הכי גרוע, הכי אגואיסטי.

מפני שאנחנו לא מקיימים את התנאי לקיום של עם ישראל, והתנאי הוא חיבור. אנחנו לא בצורה הנכונה שלנו, אנחנו נמצאים בצורה הפוכה. אבל הצרה היא שבגלל שאנחנו מתקיימים בצורה הפוכה מהצורה שאנחנו צריכים להיות בה, אנחנו משפיעים את כל הרע לכל העולם. כי דרכנו צריך לבוא השפע, האור העליון. המאור המחזיר למוטב צריך להגיע גם לאומות העולם ולתקן אותם, לחבר אותם טוב יותר כך שכולם יחיו בצוותא. אבל הם לא יכולים כי אנחנו עוצרים את השפע.

אנחנו כמו פקק. מלמעלה יש אור עליון, באמצע עם ישראל, עם ישר-אל, ולמטה אומות העולם. האור העליון יכול לבוא מלמעלה רק דרך עם ישר-אל ולמלא את כולנו, את כל האנושות. אנחנו המעבר בין האור לבין כל האנושות. אבל מפני שאנחנו לא מסוגלים לעשות את התפקיד שלנו ולמשוך את המאור לאומות העולם, הם מגיעים אלינו מלמטה עם אשמה, עם דרישה. זה נקרא אנטישמיות.

בן ציון: איך אני פותר את החידה שמצד אחד אנחנו העם הכי אגואיסטי, ואנחנו פחות או יותר מודים בזה, ומצד שני אנחנו עם שלפי הטבע בנוי לנתינה?

כי אנחנו מעבר. מצד אחד אנחנו חייבים להתאים את עצמנו עם הבורא, להיכנס עימו לקשר. הקשר הזה נקרא דבקות. ומצד שני אנחנו צריכים להתקשר לאומות העולם. זה נקרא להיות אור לגויים.

בן ציון: אבל אנחנו לא כאלה, אנחנו עם אגואיסטי, האחד לא מסתדר עם השני.

זו הבעיה, לכן אנחנו צריכים לעבוד. לכן ניתנה לנו תורה. אנחנו צריכים להתחבר, אנחנו צריכים להיות כאיש אחד בלב אחד בהתאם לכל התנאים שניתנו לנו. לכן אנחנו בלחץ, אומות העולם לוחצים עלינו מלמטה, ומלמעלה לוחץ עלינו האור העליון.

בן ציון: האם יש איזה קצה חוט שאפשר לתפוס ולהבין איך באמת צריך להיות עם ישראל, האם יש רמזים כלשהם שאפשר להשתמש בהם?

אנחנו כבר היינו בצורה הזאת בזמני בית המקדש, אחרי קבלת התורה, וגם כשנכנסנו לארץ ישראל. אנחנו כבר היינו מחוברים, אבל אחר כך הייתה שבירה. לא יכולנו להחזיק את החיבור ונפלנו מאהבת אחים לשנאת חינם. זה נקרא חורבן. יצאנו לגלות בת אלפיים שנה והיום אנחנו מסיימים את הגלות. לכן אנחנו מתרגלים כבר את תפקיד שלנו, ולכן גם העולם כולו במשבר. אומות העולם נמצאים במשבר כי אנחנו לא מעבירים להם את כוח האיחוד. המשבר הוא גלובלי. המשבר מראה לנו עד כמה כל העולם שרוי בחוסר קשר בין כולם. זו סיבת המשבר, זה הטבע של המשבר.

משבר זו שבירה, זאת אומרת כל החלקים האגואיסטים בעולם הם עד כדי כך נבזים, שפלים. הם התנפחו על ידי האגו שלהם עד כדי כך שהם לא מסוגלים להיות קשורים במשהו זה לזה. כדי להגיע היום לקשר הם צריכים כבר את המאור המחזיר למוטב, אחרת לא יהיו בקשר. וללא קשר העולם שלנו נידון כולו למלחמת עולם שלישית. הוא יעבור מכות כאלה שלא נוכל להחזיק אותם. לכן התוצאה היא שעם ישראל צריך למשוך דחוף את המאור המחזיר למוטב מלמעלה, להתחבר בעצמו, ודרכו להעביר את המאור המחזיר למוטב לאומות העולם. כדי שהם יוכלו להתחבר ביניהם וגם לעם ישראל, ואז עם ישראל ואומות העולם יחד כולם צריכים להיאחז בבורא. רק אז נוכל למלא את עצמנו, את כולנו, את כל האנושות באור ה'. זה נקרא "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".

בן ציון: תיארת עכשיו סדרה של הרבה מאוד פעולות.

כולם להתחברות, כולם לחיבור.

בן ציון: אני מחפש משהו כדי לשים את האצבע ולדבר על הייחודיות של עם ישראל, על הפוטנציאל שיש לנו לנתינה. אתה אומר שיש הכנה מיוחדת, איך אני יכול לשים את היד על המקום הטוב ואותו לחזק?

עלינו להפיץ ולחנך. להפיץ את החכמת הקבלה ובמיוחד את שיטת החינוך. את זה בעצם עושה הארגון שלנו, אבל עלינו לעזור ולתת לזה עוד יותר תוקף.

בן ציון: איך אני יכול להוכיח לעם ישראל שהוא יכול להתחבר, כי הוא שומע ומעריך זאת, אבל ברור לו שזה בלתי אפשרי. אני צריך להוכיח לו שהוא כן יכול להתחבר, זאת המטרה, שהוא יכול לעשות את המשימה הזאת.

קודם כל יש לנו הוכחה היסטורית, אנחנו עם ישראל, לכן אנחנו קיימים בניגוד לכל יתר העמים שכבר הפסיקו להתקיים מזמן. אנחנו קיימים מפני שיש לנו מטרה בהיסטוריה, יש לנו מקום, יש לנו תפקיד ואנחנו חייבים למלא אותו, ליישם אותו.

בן ציון: זה היה כבר בעבר?

לא זה בעתיד. התפקיד שלנו כלפי אומות העולם הוא בעתיד ולא בעבר. בעבר אנחנו לא קיימנו שום התחייבות כלפי העולם.

בן ציון: אבל אתה אומר שבעבר היינו פעם מחוברים?

פעם אנחנו היינו מחוברים כלפינו ואז נשברנו, נכנסנו בין אומות העולם, ואז שוב התחלנו להתחבר כאן בארץ ישראל. אבל זה לא מספיק, אנחנו צריכים להגיע כאן לחיבור אמיתי, רוחני. זאת אומרת אנחנו צריכים להיות באהבה בין בני האדם, בחיבור, בהשלמה, וגם להראות דוגמה לכל העולם. זה נקרא להיות אור לגויים.

צריכים לעכל את הדברים האלה, הם לא ברורים ולא מתאימים וכן הלאה, אבל זה כך. כל עוד לא נקבל זאת על עצמנו, יהיה לנו רע, האנטישמיות תגדל מלמטה, מאומות העולם, והלחצים וכל מיני תהליכים גורליים לא נעימים יבואו מלמעלה., ואנחנו? אנחנו באמצע, יהיה לנו רע מאוד, אנחנו נרגיש כמו במלחציים.

בן ציון: מה עלינו לעשות קודם?

קודם כל חינוך של עם ישראל לאהבה ולחיבור. עזוב אהבה מספיק חיבור. יש אפשרות לקבל כוח שיחבר אותנו, הוא נקרא המאור המחזיר למוטב, ושיטת החיבור נקראת חכמת הקבלה. אחר כך ללמד את זה, ואפילו לא צריכים ללמד, אלא רק לתת דוגמה לאומות העולם והם כבר יסתדרו. זה נקרא להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, להיות אור לגויים. ואז כל העולם, כל האנושות, גם אנחנו וגם אומות העולם יתחברו יחד. החיבור הזה נקרא בית המקדש השלישי.

בן ציון: אבל אנחנו אוהבים לתת, אנחנו עם נבחר, כך אומרים אנשים בעצמם?

לא. האנשים רק אומרים כך.

בן ציון: אז יש פה ממש סלט שלם.

של טעויות. כי כל מה שכתוב, כתוב על עם ישראל ולא עלינו. אנחנו לא עם ישראל עכשיו. מה שכתוב בתורה זה לא עלינו. בתורה כתוב על עם שמחובר באהבה בין איש לרעהו ואנחנו לא כאלה. למי ניתנה התורה? למי שמקיים את תנאי הערבות. מי שלא מקיים את תנאי הערבות לא נקרא עם ישראל, הוא לא זוכה לקבלת התורה. האם כשהוא לוקח ספר שכתוב עליו תורה זה נקרא שהוא לומד תורה? לומד תורה זה נקרא שדרך הערבות, בקשר בינינו, דרך הקשר שלי עם אחריםאני מתמלא באורות עליונים. רק אז אני לומד תורה, אני מיישם אותה.

בן ציון: האם אנחנו נוכל להראות שדווקא עם ישראל מסוגל להתחבר?

כן, אנחנו צריכים להראות כך, וקודם כל הקבוצה שלנו. האמת שהכל צריך להתחיל מאיתנו כי אצלנו יש את חכמת הקבלה, אצלנו יש את כל התנאים, הכל קיים כדי שאנחנו נעשה. זכינו לזה שיש לנו הכל, חוץ ממה שתלוי בנו, לקיים. אין לנו את זה. אנחנו צריכים פשוט לקחת את עצמנו בידיים ולהתחיל לבצע.

בן ציון: זאת אומרת אם נחשב את הסיכויים לחיבור, אז כרגע האפשרות לחיבור היא רק על ידי קבוצת לומדי הקבלה?

כן.

בן ציון: וכל עוד זה לא יתממש, לא יפתח הסיכוי גם לשאר?

גם לעם לא יפתח, וגם הסיכוי לאומות העולם.

בן ציון: אם כך כשהעם מרגיש שקשה לו להתחבר, הוא לא טועה?

הוא לא טועה כי זה תלוי בנו. אנחנו בעצם צריכים להתחיל להרגיש על עצמנו שנאה כללית מכל העם כי אנחנו כביכול לא מבצעים את מה שצריכים לבצע. אולי זה יעזור לנו. אולי באמת יבוא לחץ כזה שיחייב את חברי בני ברוך לחיבור. אבל רצוי שזה יבוא מאיתנו בהכרה ובהבנה של התפקיד המיוחד.

(סוף התכנית)