ישיבת כתבים

390

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 6.6.2023 - אחרי עריכה

דודי: הנושא הראשון - "56 שנה למלחמת ששת הימים".

השבוע, לפני 56 שנה פרצה מלחמת ששת הימים שבמהלכה כבשה ישראל שטחים מסיני, רצועת עזה, רמת הגולן יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. במשך השנים שעברו מאז, ובחריפות גדולה במיוחד היום, ישנו פילוג דעות אם הייתה זאת מלחמה צודקת שקבעה את זכותנו ההיסטורית על הארץ או מלחמה שהפכה אותנו לעם כובש ומשיחי.

האם המלחמה הזאת הייתה הכרחית?

אני לא יודע כי אז הייתי רחוק מאוד מישראל ושמעתי על כך דרך כמה אנשים. אומנם הייתה לי התרשמות משלי, אבל היום זה כבר לא מציאותי לחשוב על זה. אני חושב שהמלחמה הייתה צודקת, לא אנחנו התחלנו אותה, אבל היינו צריכים לתפוס שטח גדול יותר, גם מירושלים וגם מהגולן, את כל השטחים, וודאי שלא היו צריכים להתקפל אחר כך ולהחזיר. החזרת שטחים הייתה תמיד טעות ונקווה שלמדנו את זה ויותר לא נחזיר שטחים אפילו אם אנחנו לא צריכים אותם, רק כדי לא לשחרר אותם לשונאים שלנו. עשינו סדרת טעויות, כי היהודים לא לומדים מהעבר, זה ידוע. אנחנו עם חכם ונבון, ולעומת זאת טיפש ולא לומד.

דודי: האם אנחנו עם כובש או משיחי?

לא, אני לא חושב שזו הייתה מלחמה של עם כובש או משיחי. אם היינו עם כובש, אז היינו כובשים את כל ירושלים, כולל הר הבית עם קודש הקודשים של המוסלמים.

דודי: איך המלחמה הזאת משפיעה היום עלינו כאומה?

אני לא חושב שהיא נתנה לנו משהו חוץ מהשטחים שאנחנו יכולים לאחוז בהם ולהרגיש קצת יותר בטוחים בזה שאנחנו נמצאים בעמדת כוח מסוימת נגד שכנינו. אני לא חושב שעל ידי כך אנחנו יכולים להרוויח משהו, אבל ודאי שלמסור שטחים בחזרה אסור לנו. אנחנו כבר ראינו שכל שטח קטן שאנחנו מחזירים הופך להיות מיד לשטח אויב.

דודי: מעבר לשטחים שנכבשו ולמצב הטריטוריאלי של מדינת ישראל, מה לגבי הגאווה הלאומית שקיבלנו במלחמה הזאת, איך זה משפיע עלינו היום אחרי 56 שנה?

אני לא חושב שנשארה היום גאווה לאומית כי אנחנו עשינו הרבה טעויות ונתנו לאויבים שלנו יסוד להתגבש נגדנו ולהתגאות. אומנם הם לא הרוויחו אף פעם שום דבר, אבל זה הרושם שהתקבע בהם.

דודי: האם עם ישראל הוא עם חזק או עם חלש?

עם ישראל הוא לא עם. הוא אוסף של אנשים שונים מאוד מבחינה פוליטית, כלכלית ומדינית. אין לו תשתית של עם ולכן קשה לדבר עליו כמו על אומה.

דודי: היום הפילוג בעם כובש עוד ועוד מגזרים. כל מה שהיה מוסכם וקדוש לנו קודם, נדרס ומשמש כשדה למלחמה פנימית בינינו. איפה יגמר הפילוג בינינו?

אם זה יימשך כך, אז אני חושב שזה ייגמר כמו שכותב בעל הסולם, שבסופו של דבר נעזוב את הקרקע הזאת ונלך למקום אחר.

דודי: איך עוצרים את זה?

אין מה לעצור. זה תלוי בפסיכולוגיה ובאידיאולוגיה של העם שהוא עדיין לא עם. הוא צריך להתגבש ושיהיה לו יסוד משותף. זו הבעיה, שאין לנו יסוד משותף.

דודי: מאיפה ינבע היסוד הזה, מאיפה הוא יבוא לנו?

רק מתוך החינוך שלנו. כמו שבעל הסולם כותב, שאנחנו חייבים לייסד לכולנו חינוך מיוחד שיעשה מאיתנו סוף סוף עם אחד.

דודי: מה יביא את העם לפתוח אוזניים, לשבת על ספסל הלימודים ולקבל את החינוך היסודי הזה?

רק הסברה.

דודי: הנושא הבא - "ישראל במקום הראשון בעולם בצריכת משככי כאבים נרקוטיים".

נורמה: מחקר חדש של מרכז טאובה מגלה כי ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם בצריכת אופיאטים, משככי כאבים נרקוטיים, בהם פנטניל, החזק פי 50 מהרואין, ובכך עקפה את ארצות הברית. בארצות הברית שבה התופעה כבר הגיעה לממדים של מגפה דווח בשנת 2020 ו2021 על כ-80,000 מקרי מוות. בישראל עדיין לא הגענו לכך אבל התופעה מדאיגה. מה דעתך על כך שישראל נמצאת במקום הראשון בעולם בצריכת אופיאטים?

שמעתי וקראתי על כך אבל אני לא חשבתי שהתופעה חמורה עד כדי כך, כי בכל זאת יהודים הם עם שעושה חשבון אם כדאי או לא כדאי להשתמש בכל הדברים האלה. רצוי לראות סטטיסטיקה, מי משתמש בזה, אילו גילאים, איזה חלק מהאוכלוסייה, את זה אין לי, אבל ודאי שזו תופעה מאוד מדאיגה.

מה לעשות? צריכים ללכת מכמה כיוונים, גם לאסור את המכירה והקנייה, גם שהמחיר יהיה גבוה יותר, וגם לעשות תעמולה נגד האופיאטים בכלי תקשורת.

נורמה: מי שמקבל את התרופות האלה הם לא בהכרח אנשים מבוגרים או כאלה שיש להם מחלות קשות. הם פחות או יותר בני שלושים עד חמישים ודווקא אנשים שאין להם הרבה כסף. זה מה שקורה ברחבי העולם וזה גם המצב בישראל. למה דווקא בישראל יש תופעה של שימוש כל כך גבוה בתרופות נרקוטיות נגד כאבים?

יש כאן כמה סיבות שכולן מתקשרות למצב אחד. יש לחץ פנימי גדול, נפשי, שמשפיע על לחץ פסיכולוגי ופיסי של האדם, לכן אנשים מעדיפים להיכנס לשימוש בסמים. "מה שיהיה יהיה, לחיות יותר, לחיות פחות, העיקר שעכשיו אני מרגיש טוב".

נורמה: ידוע למשל שחברות תרופות בארצות הברית מקדמות באמצעות צוותים רפואיים כמות מרשמים מוגזמת של משככי כאבים כולל אופיאטים ממכרים מאוד. ב-2020 חברת "פרדו פארמה" של משפחת סקלר יצרנית משככי כאבים נרקוטיים, כמו אוקסיקונטין למשל הודתה בשלושה סעיפי אישום והוטל עליה לשלם יותר משמונה מיליארד דולר כדי לסיים את החקירה של משרד המשפטים האמריקאי. מה הפתרון כדי שצריכת אופיאטים לא תהפוך למגפה כמו בארצות הברית?

הכול תלוי במצב האומה. אם מספיק מבינים ומרגישים שאין ברירה, חייבים להחזיק את עצמנו בידיים, במשטר, בהתייחסות מיוחדת כלפי סמים, אז זה יקרה, תצטמצם התופעה, אבל אם לא, היא תתפשט. אנחנו יודעים שאותו מצב פחות או יותר קיים בכל העולם רק שאצלנו זה יותר חריף, כרגיל.

נורמה: מי שמקבל את התרופה הוא לא יודע שהוא יהפוך להיות נרקומן, כי הוא פשוט מקבל תרופה מרופא בגלל כאב, הוא לא בהכרח יודע שהוא מקבל משהו שאחר כך הוא יצטער עליו.

כן, את זה חייבים לפרסם ולהסביר, אחרת בטוח שזה יברח לנו בין האצבעות ויהיה קשה מאוד להחזיר את המצב שיהיה למה שיש עכשיו.

דודי: אתה אומר שבישראל יש לחץ גדול מאוד.

כן.

דודי: מה גורם ללחץ הזה בישראלים?

הלחץ הוא מכל הצדדים, ילדים ומבוגרים במצב מלחמה, לחצים שונים של תחרות, הכול נמצא כאן בצורה מוגזמת, בכל דבר אנחנו מגזימים.

דודי: איך אפשר לשחרר את הלחץ הזה בדרך אחרת ולא דרך התרופות האלה?

אני חושב שצריכים לקחת את העניין הזה לטיפולה של המדינה, דרך תכניות ברדיו, בטלוויזיה, באינטרנט, תוכניות בבתי ספר ועוד, ולהתחיל לעבוד על זה. אנשים שעובדים עם האוכלוסייה צריכים לחשוב ולראות יחד איך עושים זאת, ולא שיעשו מכל התוכניות האלו זירה לוויכוחים כמו שכרגיל קורה לנו.

דודי: כאדם פרטי, מה היית עושה אם היית מקבל מרשם לתרופות נרקוטיות נגד כאבים?

משרד הבריאות צריך לדבר עם רופאים, עם רוקחים, ולהבין כמה אנחנו באמת צריכים את התרופה, וכמה אין ברירה כאשר מצבם של אנשים דורש זאת. אבל לא שזה יהיה פתוח לשימוש כללי.

דודי: אם הרופא היה רושם לך מרשם אישי כזה לתרופות, אז מה היית עושה במצב כזה, פשוט היית לוקח?

לא, אני הייתי בודק מה הן התרופות האלה, למה אני חייב אותן ואיך אני יכול בכל זאת להפטר מהן, לא להתחיל לקבל אותן. ואם כן לקחת, אז באיזה מינון ובאילו הגבלות. הכול תלוי בחינוך של האדם, עד כמה הוא מבין שזה דבר שמאוד מאוד מזיק לו.

דודי: אבל מה לגבי "נתנו לרופא רשות לרפא". אתה לא מקבל את מה שהוא אומר לך?

זו הרשות שנותנים לרופא היום. סמים ידועים מהיום הראשון של האנושות והם קיימים עד היום, אבל לא השתמשו בהם עד כדי כך כמו היום.

דודי: האם הכלל "נתנו לרופא רשות לרפא" בעצם בטל? האם מותר לי להעביר ביקורת על הרופא ולבדוק אותו?

ודאי שאנחנו צריכים לבקר. ולא רק להעביר ביקורת, אלא ממש להחזיק אותם בידיים שלנו. כי היום הרופאים חושבים על כסף ואין עליהם מספיק פיקוח. אנחנו לא יכולים להגיע למצב שאנחנו בודקים את הרופא, כי מי נתן לך רשות לבדוק אותו? בקיצור יש כאן בעיה מאוד גדולה ועמוקה.

דודי: מתי אתה הולך בעיניים עצומות אחרי הרופא כי נתנו לו רשות לרפא ומתי אתה מבקר אותו?

אני אף פעם לא הולך אחרי הרופא בעיניים עצומות, אני תמיד בודק בשביל מה ולמה, ומה בדיוק אני מקבל. אני מקווה שבכל זאת דרך משרד הבריאות והמנגנונים של הרופאים והרוקחים נוכל לעצור את כל המערכת הזאת מירידה.

נורמה: אם יש ספקות, האם כדאי לבדוק עם רופא שני, שלישי?

כן. אני חושב שצריך להיות מנגנון מיוחד, שאחרי שהלכתי לרופא וקיבלתי מרשם ולפני שאני הולך לבית מרקחת, אני נכנס לאתר מסוים ובודק מהי התרופה ואיך היא עובדת. ושם יושבים גם רופאים שיכולים להמליץ לי מה לעשות, אם כדאי לקחת או לא. ורק אחרי זה ניתנת לי רשות לפנות לרוקח ולקבל את התרופה.

נורמה: כנראה שאין הרבה רצון של חברות התרופות לשחרר מידע.

כן.

נורמה: מה אמור להיות הטיפול הנפשי למי שמכור לאופיואידים או לסמים אחרים?

אנחנו צריכים לבדוק את המצב, לראות מה קורה. ואנחנו כעם צריכים לדאוג למצב הבריאות הנפשית, הכללית שלנו.

נורמה: הכוונה מבחינת הסיפוק.

אני חושב שאנחנו צריכים לדאוג שיהיה לנו סיפוק בחיים שלנו, שנראה את עצמנו חזקים, מאוחדים, מאוזנים, ולהביא את האנשים אותם למצב שהם ידעו איך לנצח את היצר הרע שלהם, שידעו איך לנצל את החופש, ויביאו את עצמם לקו האמצעי.

דודי: הנושא הבא - מי מלמד אותנו על העולם.

חיים: כמעט כל בני האדם בעולם של היום, מחוברים למקורות מידע שמספרים להם מה קורה בעולם, מסבירים מה קורה, למה זה קורה ומה צפוי. בעבר מקורות אלה היו בעיקר עיתונים וטלוויזיה, אבל העידן הזה כבר חלף. מסקר שפרסם מכון גאלופ, עולה ש-90% מהאמריקאים עוקבים היום לפחות אחרי אדם אחד ברשת וצורכים ממנו מידע בנושא חדשות ואקטואליה ופרשנות עליהן. הם עוקבים אחרי עיתונאים, פוליטיקאים, מדענים, מנחי תכניות טלוויזיה, כל מיני אנשי עסקים מצליחים, או סתם אנשים שצברו פופולריות ברשת. הסיבה לשינוי היא לא רק נגישות המידע בעידן האינטרנט, אלא אובדן אמון בתקשורת המסורתית. יותר מ-70% מהמשיבים לסקר אמרו שהם עוקבים אחרי אנשים מסוימים כדי לקבל פרספקטיבה שהם לא מקבלים מהעיתונות והטלוויזיה, וכמעט 80% אמרו שהם עושים זאת כי הם סומכים על אלה שהם עוקבים אחריהם, מה שמצביע על מידת האמון הנמוכה שלהם בתקשורת הממוסדת.

מצד אחד נראה שהציבור שבוי בידי התקשורת ואוכל את מה שנותנים לו. מצד אחר 90% מהאנשים בכל זאת מנסים באופן אקטיבי לברר את האמת בכוחות עצמם ולהבין מה קורה בחיים שלהם. האם אתה יכול להסביר מה דוחף אנשים להבין, להתאמץ לחפש מקורות מידע נוספים? למה הם לא סומכים על המקורות שפעם הם סמכו עליהם?

אנשים לא מבינים ולא מאמינים לכלי התקשורת הגדולים, החזקים. כי הם מבינים שאם יש כלי תקשורת באמת חזקים, אז כנראה שהם אלו שנתמכים ע"י הממשלה, ואנשים שואלים על איזה כסף הם יושבים. ולכן אין היום אמון באף מקום. אנחנו רואים כמה כל אותם כלי תקשורת שפעם היו כל כך ידועים ונמצאו כמעט למעלה מהספק, היום אין דבר כזה, לא מאמינים להם. היום הכול מחולק לפי מחנות כי יש הרבה שחקנים בשטח.

חיים: תמיד לכל כלי תקשורת הייתה באופן כללי איזו אג'נדה וידעו את זה, ובכל זאת אנשים בגדול האמינו לתקשורת. תמיד היה דיבור על אתיקה עיתונאית ועוד דברים כאלה.

לא, על זה חבל לדבר, אין דבר כזה היום. אתיקה תקשורתית, אתיקה של עסקים, של חברות, לא קיימת. היום אין שום דבר חוץ מכסף. וכסף הוא תוצאה של כמה רשת מסוימת היא פופולרית.

חיים: האם גם בעבר זה היה המצב אבל אנשים לא היו מודעים, או שזה לא היה המצב?

גם וגם. גם לא היו כל כך מודעים וגם לא היה כל כך חשוב לאנשים מה קורה. היום זו ממש תחרות נוראית.

חיים: מאפיין נוסף של התופעה הזאת הוא שאנשים עוקבים אחרי אנשים אחרים ברשת ומקבלים מהם מידע שהוא כאילו אישי יותר. אתה עוקב אחרי בן אדם מסוים, לא אחרי רשת טלוויזיה כמו סי אן אן, למשל. האם זה נובע מאיזה צורך בקשר אישי יותר עם דמויות מסוימות?

הם רוצים לפעמים להוריד את זה לפסים אישיים ורואים בזה איזו הצלחה וסימן טוב, חידוש, התחדשות, חזרה לאיזה עבר מסוים, אבל בסופו של דבר זה לא חשוב, כלי התקשורת פשוט משחקים בזה ורואים רק את עצמם, אך ורק כדי לקדם את הרייטינג.

חיים: בעבר, ממש בעת העתיקה, אנשים קיבלו את הידע שלהם למשל מחכם השבט. אנשים ישבו יחד והוא היה מספר לכולם וכך אנשים ידעו מה קורה. עיתונות או טלוויזיה הם כלים מאוד מאוד לא אישיים ומה שהם מדווחים לכולם זה מה שיודעים. אם משפיען רשת או אם אדם ידוע שאתה עוקב אחריו כותב את דעתו, אז אתה יכול להגיב, אתה יכול לכתוב הערות. האם יש פה איזה צורך בקשר אישי יותר שאנשים חוזרים אליו?

אני חושב שיש אנשים שמאוד מעוניינים בזה, גם מאלה שכותבים, גם מאלה שקוראים. אבל אני אישית לא חושב שזה יכול להשפיע על משהו. ומצידי לא כתבתי אף פעם לאף מקום.

חיים: סיפרת הרבה פעמים שרב"ש לא היה מקשיב בכלל לפרשנות, הוא היה מקשיב רק לחדשות, ברגע שעוברים לפרשנות הוא היה אומר לך תכבה את הרדיו. האם אתה נוהג כמוהו, מקשיב רק לחדשות?

אני אפילו לא מקשיב, כי חדשות אני לא שומע לא ברדיו ולא בטלוויזיה. מה שאני כן עושה לפעמים, אני מקשיב לפרשנות באינטרנט, למשל בקשר למלחמת רוסיה אוקראינה.

חיים: האם אתה עוקב באופן כללי אחרי מה שקורה?

כן.

חיים: ואתה כן צורך אנליטיקה, פרשנות.

יותר נכון. כן.

חיים: איך אתה יודע אחרי מי לעקוב, למי להאמין, למי לא?

אני לא שם לב כל כך. יש לי כאלה שאני כבר מכיר אותם שנים רבות ואני מקשיב מה הם אומרים מידי פעם. אבל באמת לא נכנס לזה. כי מה שנכון להיום זה יתפרסם מחר, מחרתיים, בעוד שבוע, זה ייצא לאוויר העולם.

חיים: האם יש דברים בעולם שקורים היום שאתה מרגיש שאתה לא יכול להסביר אותם?

אני לא כל כך ניכנס לזה, אני אגיד לך את האמת. אני לא דואג לעולם למה שיקרה יום יום, עם המדינות, עם העמים, אני חושב שאין לנו אפשרות בכלל להיכנס לזה, להבין ולדאוג. אני מבין שהכול תלוי ביחסים בן בני אדם. סך הכול לאן שהמסה פונה ונמשכת היא קובעת בעצמה מה יקרה עם העולם.

חיים: כשרב"ש היה מקשיב לחדשות, הוא לא סתם נמנע מפרשנות, הרי הייתה לו פרשנות פנימית משלו למה שקורה, נכון?

נכון.

חיים: מה קורה אצלך כשאתה שומע חדשות זה גם ניכנס לתוך איזו תמונת עולם כללית יותר?

אני לא שומע חדשות, אתה לא מאמין. אתה לא מבין אותי. שנים שנים, אולי לפחות 20 שנה האחרונות, אני לא שומע חדשות.

חיים: אני מתכוון לדברים גדולים. אתה כן יודע על המלחמה באוקראינה ורוסיה, דברים כאלה.

דברים שמשתנים מיום ליום ויש בהם איזו קביעת גורל עולמי אז אני כן קצת מקשיב, אבל גם לא לפרשנים הרגילים, אלא מיוחדים.

חיים: ובעבר כן היית מקשיב. אז מה גרם לך להפסיק להתעניין בעצם במצב העולם?

אני חושב שהפרשנים האלה הם לא אמיתיים ושהם יכולים לספר מה באמת קורה וכדאי לי לשמוע את קולם. לצערנו ככה זה העולם.

חיים: אבל זה לא שנהיית אדיש שלא אכפת לך מהעולם.

אפילו שאכפת לי מהעולם, זה לא אומר שאני צריך לדאוג לו כל הזמן, כי לעולם יש בכל זאת תהליך משלו.

חיים: מה כן צריך לעשות?

אנחנו צריכים בינינו להיות חזקים. אנחנו צריכים בתוך העם שלנו להשתדל ככל האפשר לקבוע יחסים נכונים, ואז יהיה לנו איזה ביטחון שבמידה שאנחנו יכולים - גורמים לעולם התפתחות נכונה.

חיים: יש נושאים שחשוב להתעניין בהם?

אפילו שחשוב להתעניין בהם, איך תתעניין?

חיים: זאת אומרת מקורות המידע לא אמינים.

לא. אני חושב שמה שאנחנו צריכים לעשות זה רק ככל האפשר לפרסם את היכולת להתקרב זה אל זה ואיך על ידי ההתקרבות הזאת אנחנו מתקנים את העולם.

חיים: ומה היית ממליץ לתלמידים שלך, איך לנהוג בכל מה שקורה ליחס כלפיי התקשורת, כלפיי חדשות?

לא לשים לב לתקשורת ולא לחדשות, שום דבר. כי אנחנו לא יכולים להשפיע, יש להם תכונות וכוחות שהם מובילים אותם. אני חושב שמה שאנחנו צריכים לעשות זה שבני האדם יתקרבו זה אל זה וזה ישפיע על הכול.

חיים: ובתור מפיצים ומרצים שצריכים להיות מחוברים בכל זאת לקהל ולעם, לא כדאי שנהייה מעורים במה שקורה?

צריכים באיזה מינון, אבל קטן מאוד, רק כדי שלא נעשה רושם שאנחנו סתומים ולא מבינים מה קורה, שאנחנו נמצאים במגע עם הקהל החיצון.

חיים: אבל במידה המינימלית, אני מבין.

כן.

דודי: הנושא האחרון - מהמוות אל החיים.

כבר 15 שנה שפרופסור סם הרנייה, מנהל ביחידת המחקר לטיפול נמרץ והחייאה במרכז הרפואי בניו יורק, חוקר מקרים של אנשים שהוגדרו כמתים במשך מספר שעות וחזרו לחיים אחרי טיפול רפואי. בעבר כבר התפרסמו טורים של חוויות של אנשים שעברו מוות קליני, אבל זאת הפעם הראשונה שמדובר במחקר שהקיף מאות מטופלים ורבים מהם מספרים על אותן החוויות. אנשים שהוגדרו מתים סיפרו על תחושה ששולט במציאות כוח שממנו הם הרגישו טוב, אהבה, חמלה, ומצד שני הם הרגישו איך כל רגע, כל פעולה וכל כוונה בחיים שלהם נרשמו בדקדקנות. אנחנו יודעים שגם מקובלים משתמשים במילים דומות של אהבה וחמלה כדי לתאר את מה שהם חווים בעולם העליון, העולם הרוחני. האם יש קשר בין התיאורים של אנשים שחווים מוות קליני לבין מה שהמקובלים מתארים? נגיד מושג האהבה.

אני מתקשה להגיד, כי אני חושב שלא יכולים להבין אותי נכון. וודאי שהמוות הגופני שלנו לא גורם לכלום. הוא גורם שהגוף הזה מת, הגוף החי מת. אנחנו רואים הרבה כאלו. אנחנו בעצמנו משתמשים בגוף מת כדי לאכול אותו, כך אנחנו יכולים להחיות את עצמנו. אבל יותר מזה אני חושב שאין לנו במה לעסוק בזה.

דודי: יש אנשים שחוו מוות קליני ומרגישים משהו שנמצא מחוץ להם.

כן, אני קראתי על זה.

חיים: האם רגשות של אהבה וחמלה שהם מרגישים זו תוצאה של רגש שהיה טמון בהם גם לפני שהם מתו או רק אחרי שהם מתו הם מרגישים את זה? זה משהו שכבר היה נמצא קודם, זה שייך עוד לעניין החיים או למוות?

בדרך כלל לא היה קורה להם שום דבר לפני שמתו. אבל אחרי שמתו כאילו קרה להם משהו.

דודי: יש כאן ניגוד בין החוויה המאוד חיובית והרמונית שאנשים מתארים אחרי המוות לבין העולם הכאוטי והמלא ייסורים שאנחנו נמצאים בו. מה יש במוות שיוצר מהפך כזה מרע לטוב מוחלט?

קודם כל באמת העולם שבו אנחנו חיים הוא העולם הכי גרוע. כולו מנוהל על ידי הרצון לקבל לעצמו ונמצא בניגוד לכוח החיובי שהוא הרצון להשפיע, כוח החיבור, ואנחנו בכוח הפירוד. לכן ברור שההבדלים בין שני העולמות אלה הבדלים גדולים מאוד. זה דבר אחד. דבר אחר - אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לדבר על כול מה שכל אחד חושב כי אין לנו לזה שום הוכחות, אנחנו עוד לא הגענו למצב שאנחנו יכולים לעשות איזה שידור מעולם לעולם. ולכן האנושות מרגישה בזה את עצמה חלשה ולא בטוחה.

דודי: מה קורה לרצון לקבל לעצמו בעת המוות הגופני?

אני לא יודע. ומה שאני יודע אני לא חושב שכדאי לדבר על זה.

דודי: למה הנושא כזה מסתורי ולא רוצים לדבר עליו?

כי מה שבני אדם לא מגלים בצורה ברורה, בוודאות, אני לא חושב שיש לנו לזה אישור כניסה.

דודי: אחד המטופלים סיפר שראה איך ההתנהגות שלו השפיעה על החיים של האחרים. הוא מתאר זאת כך, "ראיתי בעת המוות הקליני שלי איך האהבה שהפגנתי התפשטה כמו אש, איך התנהגות פוגענית כלפי אחרים פגעה בהם קשות. ראיתי איזו השפעה אדירה הייתה למעשים שנדמו לי כפעוטים, כקטנים". מה דעתך על אמירה כזאת של אדם שמתאר את המציאות בצורה כזאת?

אני לא יכול להגיד הרבה, אבל בטוח שזה קיים ובכל מיני תופעות כאלה יש אחוז של אמת, ולכן כדאי לנו יותר טוב להתנהג כמו שהתורה ממליצה לנו להתנהג. זאת אומרת שהעיקר בשבילנו הוא להתחבר בינינו ובכלי המשותף בינינו נגלה את הצורה האמיתית העתידית שמחכה לנו.

דודי: האם גם לפני שאדם נפטר מן העולם הוא יכול לגלות שהוא משפיע ככה על האחרים?

כן. את זה אנחנו בטוח משיגים אחרי המוות הגופני, שאנחנו נמצאים בהשפעה זה על זה.

דודי: אם נושא המוות הוא כל כך מעורפל, מסובב ומסתורי ולא מדויק, אז מה בעצם הבורא רוצה ללמד את האנושות בזה שהוא חושף אותנו לכל מיני תיאורים ומקרים כאלה?

הוא לא חושף לנו שום דבר. הבורא דווקא ההיפך, הוא לא מסביר לנו שום דבר ולא פותח לנו שום דבר. אלא אנחנו כמו ילדים רוצים לדעת כי זה כדאי לנו, כי אנחנו רוצים שזה יהיה לנו כידיעה, כהרגשה, אבל הבורא לא. בכל החיים שלנו אין לנו יכולות שבהן אנחנו יכולים להתגבר על איזה מחסום ולפתוח לעצמנו את צורת העולם הבא.

דודי: איך נכון לחשוב ולהתייחס למוות?

אני לא חושב שהמוות הוא כמו שאנחנו מתארים. אני חושב שזה מעבר רגשי מהעולם שלנו לעולם אחר. המציאות שלנו מסתיימת כלפי אותו אדם שעובר מקרה מוות והוא ניכנס להרגשה חדשה.

דודי: המעבר הזה כואב?

לי נראה שלא.

דודי: האם יש מה לפחד מרגע המוות?

אני חושב שלא.

דודי: אז ממה אנחנו צריכים לפחד בחיים שלנו?

אנחנו מפחדים מאי וודאות.

דודי: מה קורה אחריי המוות?

אחרי המוות כבר אין מוות ואין את החיים האלו.

דודי: מה יש?

נחייה ונראה.

(סוף השיחה)