תכנית 10.12.13 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

תכנית טלוויזיה עם רב

"מקובלים כותבים"

זוהר לעם 4

בהשתתפות: בן ציון גרץ

בן ציון: שלום לכם צופים יקרים, אנחנו איתכם כאן בתכנית של "מקובלים כותבים". שלום לך הרב מיכאל לייטמן.

שלום.

בן ציון: ואנחנו נדבר על הזוהר, בפרט על מהדורה חדשה של הזוהר עם פירוש הסולם, "זוהר לעם". אנחנו בסדרה מיוחדת של תכניות בעקבות ההוצאה לאור של הספר שממש קרֵבה בימים אלו. ראשית, אני רוצה להגיד שבפרק הקודם שמענו שספר הזוהר מדבר על התפתחות הדרגה הבאה שלנו, של האנושות, של המציאות, ולכן ספר הזוהר הוא לא כשאר הספרים.

לא, הוא לא מדבר על העולם שלנו כרגע, הוא מדבר איך העולם שלנו, זאת אומרת האדם, צריך להשתנות ולשנות את העולם בזמן שעכשיו מתקרב. לכן עד היום הספר היה נסתר. וחכמת הקבלה בכללה, וספר הזוהר בפרט מסבירים לנו על כך.

בן ציון: וזו הסיטואציה של היום, שלא רואים פרספקטיבה של המשך, לא רואים מה השלב הבא של ההתפתחות, וזו בדיוק נקודת הכניסה של ספר הזוהר עם חכמת הקבלה, דווקא בנקודה הסתומה הזאת.

כן. אפשר להגיד שעד עכשיו התפתחנו כאילו בצורה מקרית, הטבע דחף אותנו להתפתחות, היה מאיר לנו בכל מקום על תענוג, כיוון אותנו "בוא לכאן, בוא לשם", ואז היינו מתקדמים בצורה כזאת. אני מושך מקדימה אילו השגות, אילו תענוגים בעולם הזה, תעשה, תבנה,תרוויח, תצליח, ומאחור לוחצים אילו ייסורים, וכך אנחנו בורחים מאחורה ונמשכים לקדימה.

וכך התפתחנו ולא שאלנו בדיוק על מה מדובר. בכל מצב ומצב היינו רואים לאן לברוח, כדי להשיג דברים יותר נוחים, יותר טובים, תכננו מה לבנות, מה לעשות. ועכשיו אנחנו כבר נמצאים במצב שזהו, הגענו למבוי סתום, אין לאן להתפתח, בשביל מה, לַמה, מה קורה, מה יש בזה? אנחנו סיימנו, מימשנו תהליך קודם של אלפי שנים ועכשיו אנחנו מגיעים לחשבון, ושואלים מה עושים, בשביל מה ולַמה? כל המשבר הגדול הזה הוא כדי להביא אותנו לשאלה הזו.

בן ציון: לַמה הסוף של אותה דרגת התפתחות הנוכחית, יוצרת כזה טעם מר של משבר?

כי אתה לא רואה מה לעשות, והאמת, זה לא צריך להיות מר. אם אנחנו היינו מזהים את המצב מראש, כמו שהמקובלים רצו, כמו שבעל הסולם רצה לפני מאה שנה בדיוק, כשהוא כבר רצה לפרסם את כל הידיעות האלה על חכמת הקבלה, עם הרב קוק ועם עוד מקובלים, אז היינו רואים את הדברים האלה, היינו לומדים אותם והיינו מבינים לאן אנחנו הולכים ומה קורה. אבל אנחנו זלזלנו בזה, לא נתַנו תשומת לב לְמה שהם אמרו. אלה היו מקובלים, כמו שמסופר בספר, "שני המאורות הגדולים" וחשבנו שנמשיך להתקדם, להתפתח. עברו מלחמת העולם הראשונה, השנייה, ביניהן היו בעיות, לקח זמן עד שכולם התאוששו אחרי מלחמת העולם השנייה, עד שהתחלנו לבנות את המדינה, את ארץ ישראל, ולכן לא שמנו לב לזה כל כך. היו גם מאבקים בין פלגים, בין מפלגות, והיום גם אנחנו, וגם כל האנושות נמצאים ביכולת מסוימת לעשות סיכום.

וכאן אנחנו נמצאים במקום מאוד מיוחד, בתפר בין שתי הנקודות, בין שתי המדרגות. והמדרגה הבאה היא נסתרת מאיתנו. האדם לא ידוע מה לעשות, איך לעשות, שום דבר, כאילו שאיבדנו את הכיוון בחיים, אנחנו לא יודעים מה לעשות הלאה. כאילו שכך זה הסתובב כל הזמן, אנחנו סביב המדינות העוינות, וכל אירופה המאוחדת שמתקרבת למצבים לא נעימים, ואמריקה וסין, ובקיצור, במצבים האלה באף מקום לא ברור מה לעשות.

וודאי שאנחנו יכולים להמשיך כך, אבל מיום ליום אנחנו צריכים לשים לב שהמצב שלנו לא נעשה יותר טוב בשום דבר. ובמיוחד כל הסטטיסטיקות האלה על הייאוש מהחיים, התאבדויות, גירושין, חוסר רצון להתחתן, לבנות משפחה, להמשיך את הדור וכן הלאה. את כל הדברים האלה אנחנו מרגישים בכל מקום. אנשים יוצאים ממעגל העבודה, יש פיטורים, מיליוני אנשים נמצאים בחוסר עבודה, ומתקיימים בצורה כל כך שפלה. כל זה מביא אותנו לחשבון נפש.

בן ציון: מה זה אומר עבור האדם שהוא לא כל כך מודע, וסוחב אחריו את כל ההתפתחות האנושית של אלפי השנים?

ודאי שהוא לא יודע. גם המדענים לא יודעים.

בן ציון: אתה אומר שזה חשוב והכרחי בימינו אנו, וזה היה כבר חשוב לפני כמה עשרות שנים, כמו שסיפרת על בעל הסולם והרב קוק. אתה רואה שדווקא היום עם היציאה של "זוהר לעם" שהושקעו בו כוחות גדולים, אתה השקעת בו, עם צוות שעבד איתך, במשך כמה שנים, אז איך הזוהר הופך להיות למשהו, כלי מעשי, כלי פרקטי שהוא נגיש ושימושי יותר, שבאמת ירְאו שהוא יכול לשנות משהו?

הזוהר נכתב בצורה מאוד מיוחדת. יַשבו עשרה מקובלים, ניסו להתחבר ביניהם עד כמה שאפשר לגוף אחד. הם יַצרו ביניהם חיבור מיוחד בעוצמה כזאת, שהיה ממש כלב אחד. ואז, על ידי זה הם קיבלו את המאור המחזיר למוטב שהעלה אותם לדרגת ג"ר דעשיה, זו דרגה רוחנית מאוד גבוהה. וזה מה שהשיגו ביניהם אותם עשרה מקובלים. זה נקרא "זיהרא עילאה". "זיהרא עילאה", זאת אומרת האור העליון, ההארה העילאה. ולכן כך הם קראו לספר הזה, "זוהר". זה האור שמאיר לאדם שעולה לדרגת ג"ר דעשיה. וכמו שכותב בעל הסולם, הם השיגו את כל מאה עשרים וחמש המדרגות, זאת אומרת הגיעו לגמר התיקון. חוץ מהם, אף אחד לא הגיע לדרגה כזאת בצורה כזאת כללית. אני לא מדבר על דרגת משה רבינו, ועל עוד מקובלים, שאצלם זו הייתה עבודה פרטית, אישית, של אדם אחד, אלא כאן זה קורה בקשר ביניהם. ולכן כל הדרגות שהשיגו, וכל המצבים שהשיגו, היו על ידי ההתקשרות ביניהם, והם כתבו על זה. אז הספר מאיר לנו דרך הכלי המשותף. ואם אנחנו רוצים להידמות להם, אנחנו מקבלים את האור העליון דרך אותו הכלי המשותף שלהם, דרך אותו החיבור שביניהם, אנחנו מקבלים משם את המאור.

בן ציון: זאת אומרת המודל שלנו זה לא אותו משה רבינו או אולי אותו אברהם אבינו, אלא דווקא הקבוצה הזאת, היא המודל שלנו?

נכון, כי אנחנו נמצאים במה שנקרא "הגאולה השלמה". שכולם צריכים להיות דווקא יחד, ודווקא בחיבור כמו שהיה במתן תורה. ולכן כאן אנחנו נמצאים במצב מאוד מיוחד, והספר הזה הוא "הספר", הוא המקור, הוא האמצעי, הוא המכשיר שעל ידו אני משיג אור שמתקן אותי, מעלה אותי לדרגה חדשה. ואז אני אראה את העולם בצורה חדשה, את הכל האנושות בצורה חדשה, את עצמי חדש. אני אוכל לתקן את כל האנושות, כך שכולם יתחברו, שכולם יבינו זה את זה, כולם יהיו טובים זה אל זה, וכך אנחנו נתקדם הלאה למצב שאנחנו כל הזמן נגלה בינינו את אור הבורא. אנחנו נגיע למצב שנחיה חיים לא גשמיים, גופניים, וחלבונים, כמו אלה שאני נמצא בהם עכשיו, אלא החיים שלי יהיו יחד עם כולם בדרגת החיבור בינינו. ואז אנחנו נתחיל להרגיש חיים נצחיים, שלמים, ללא הגבלות, ללא זמן, תנועה, מקום, כאילו מעֵבר ליקום שלנו. על זה כותבים היום הרבה מאמרים דווקא הפיסיקאים, גם הם מתחילים להרגיש שמשהו קורה אחרי אותו הגבול שאליו הם הגיעו.

בן ציון: לאורך ההשתלשלות של כל השנים האלה, אנחנו יודעים שחכמת הקבלה הוסתרה, גם ספר הזוהר נגנז, עד שאנחנו מגיעים לנקודת המעבר הזאת בין דרגת החי לדרגת המדבר. וחכמת הקבלה קיבלה לאורך השנים סטיגמות, כך המקובלים סידרו את זה.

המקובלים סידרו לנו דחייה עצומה מחכמת הקבלה, כך שכולם מפחדים וכולם נדחים וכולם חושבים שזה משהו שאסור, ולא, ואל תיגע, וכן הלאה.

בן ציון: בקיצור, יַצא שם רע לחכמת הקבלה.

כן, הם ניסו לעשות את זה והסבירו לנו על כך. בחכמת הקבלה בעצמה כתוב לָמה הם עשו את זה, יש עניין של הזמן שהפרי גדל על העץ, יש שלבי גדילה עד שהפרי מוכן. ואם אתה אוכל אותו לפני הזמן, זה נקרא בוסר, וזה יכול להרעיל אותך. ואחרי שהוא מוכן וממשיך, ואתה לא קוטף אותו, אז הפרי כבר רקוב. וזה בדיוק הזמן שבו אנחנו נמצאים. לפני כן היה אסור לגלות לנו את חכמת הקבלה, כי אנחנו עוד התפתחנו, עוד לא הגענו למשבר, עוד לא הגענו ליאוש מהחיים שלנו, עוד לא הגענו לקריאת המצב שהטבע שלנו מפריע לנו ואנחנו לא מסוגלים להתקיים כך. הילדים שלנו מסכנים. בכל הדורות אנחנו תמיד חשבנו שהילדים שלנו יהיו יותר מוצלחים מאיתנו, שאנחנו סובלים אבל לילדים יהיה יותר טוב. חוץ מבדור שלנו.

בן ציון: הייתה לנו נחמה כזאת.

כן. ובדור שלנו כבר לא חושבים כך, אנחנו כבר אפילו לא חושבים עליהם, אלא סוחבים וזהו. אבל אנחנו לא חושבים שלילדים יהיה יותר טוב.

בן ציון: השֵׁם של הזוהר לא התקלקל כמו השם של חכמת הקבלה. זאת אומרת אין עליו סטיגמות שליליות, השם הטוב שלו נשמר בצורה כלשהי. באופן יחסי לחכמת הקבלה.

כן. כי בספר עצמו אין הסברים ברורים לאדם על מה הספר מדבר, יש בו סיפורים שונים והוא ממש כמו אגדות, מדרשים, ולכן חושבים שזה ספר שמדבר על משהו שאפשר לקרוא. מה שאין כן, לא מבינים שהספר הזה מסביר על כל התהליך שהאדם צריך לעבור, וכל מה שהוא צריך לסדר כדי לעלות עכשיו למדרגה הבאה ולא על ידי מכות, או מכבש ההתפתחות, אלא על ידי כך שהאדם בעצמו נמשך לזה.

בן ציון: לַמה ממקדים את כל ההכְוונה והפרסום לספר הזוהר, ולא לאף ספר אחר מכל ספרי המקובלים, אלא דווקא מצביעים כל הזמן על ספר הזוהר.

כי זה היסוד של חכמת הקבלה. הספר מדבר על כל השלבים שאדם צריך לעלות בהם, בהתפתחות הפנימית הרוחנית שלו, שבהם הוא מגלה את הכוח העליון. מגלה אותו, נכנס איתו לקשר. זאת אומרת, נכנס להרגשת העולם העליון, לחיים הנצחיים שלו, מעֵבר לגוף, שהוא מתחיל להרגיש את עצמו שהוא חי במישור שבו הגוף לא חי. אלא ממש מה שהוא אז מרגיש מהרצון שלו דלהשפיע, בהשפעה, באהבה לזולת הוא מגלה את הבורא, ואז ההרגשה הזאת שהוא מגלה את הבורא והבורא ממלא אותו, אותו רצון דלהשפיע ולאהוב של האדם, אותה ההרגשה נקראת "נשמה". ואדם נמצא בהרגשה הזאת ואפילו כשהגוף שלו מת, הוא לא מרגיש שהוא מאבד בזה משהו.

נתתי פעם דוגמה שזה כמו שאתה עולה מדרגת הדומם לדרגת הצומח או מהצומח לדרגת החי, אז אתה לא מרגיש בעיות. כמו שאתה גוזר את הציפורניים, שזה צומח על פני הגוף שלך שהוא חי, אז זה לא כואב לך, כי זו דרגה יותר נמוכה. כך כשאתה עולה מדרגת החי לדרגת האדם, המדבר, אז אפילו שהגוף שלך מפסיק לחיות, אתה לא מרגיש בזה שום אובדן, זה כמו שאתה קוצץ שערות, אותו דבר ממש, אין שום הבדל, שום בעיה, כי אתה כבר מזדהה עם דרגה יותר עליונה.

ולזה אנחנו צריכים להגיע. אנחנו אז נראה את החיים שלנו בפרספקטיבה חדשה, אז אפילו בזמן שאתה חי בתוך הגוף שלך אתה מרגיש בשביל מה אתה חי. אתה לא מבזבז את החיים שלך על כל מיני מטרות שאין בהן שום תועלת, לחיי השעה, אלא חיי נצח.

בן ציון: אתה חקרת את כל ההתפתחות הזאת עד ימינו, והתחלת לסדר את פרוש הסולם כדי שהוא יהפוך להיות נגיש יותר לאנשים. האם היו כל מיני קטעים שחשבת שהם קשים לקהל, והם ירדו, כדי שהקהל לא יצטרך להיתקל בדברים לא מובנים, או כשחילקת לפסקאות, מה ראית בפעולה הזאת, מה היא גורמת, מה היא עושה?

אני לא חילקתי שום דבר לפסקאות. אני לא עשיתי שום דבר חוץ מעבודה מאוד זהירה שעשינו, התייחסנו בעדינות גם לגופו של ספר הזוהר וגם לפרוש הסולם.

בן ציון: אנחנו מדברים על פרוש הסולם.

גם בפרוש הסולם רק סידרנו אותו לקטעים, לפסקאות, אבל לא שינינו שום דבר במספרים. זאת אומרת, זוהר עם פרוש הסולם, ו"זוהר לעם" עובר ממש באותם המספרים.

בן ציון: זה נשאר אותו דבר. אם היה טקסט מאוד ארוך שאי אפשר היה לעקוב אחריו, אז חילקנו אותו, שאפשר יהיה לקרוא מעניין לעניין.

זה אותו טקסט, רק מחולק בצורה כזאת, קטע ליד קטע, קטע ליד קטע. וגם עניין של הקיצורים או ארמית או כל מיני אמרות כאלה שבאות לנו מכל מיני מקורות, שזה מכביד על האדם, שקשה לו לקרוא. אנחנו ראינו את זה בלימוד ספר הזוהר, עד כמה שזה מכביד על האדם ועד כמה שטוב לא יהיה מזה.

אנחנו סך הכל נמצאים בעולם הזה, אז כל דבר שאתה עושה זה לא מושלם מלכתחילה, וודאי שלא לגעת זה הכי טוב. אבל אתה חייב לעשות משהו שמקרב את הספר בכל זאת לאדם, לעם, שחייב כבר להתחיל להשתמש בו. ולכן הלכנו על זה.

בן ציון: כשלמדת את ספר הזוהר, היתה לך איזו חוויה אישית, כשקרבת את הטקסט אליך, זה עזר לך בהתעלות הרוחנית.

נכון.

בן ציון: אז אתה רואה בעצם בזה אותה פעולה, לקרב, לעזור לקורא לעלות על הסולם?

זאת המטרה, בשביל מה אנחנו עושים את זה? אך ורק לצורך זה. שכולנו ובמיוחד עם ישראל חייב לעלות לדרגה יותר עליונה, שעם ישראל חייב לעשות זאת מפני שהוא חייב להיות אור לגויים, אז הוא חייב קודם לממש על עצמו את התורה, להיות כאיש אחד בלב אחד, באהבת אחים, בערבות, וספר הזוהר, שיחבר בינינו, שבמקום יצר הרע יהיה לנו יצר הטוב, ואז ביצר הטוב המתוקן הזה אנחנו נגלה את הבורא. ואז אנחנו נביא דרכנו, כמו שכתוב, "ותהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש", שאנחנו נהיה כמעבר לכל אומות העולם, ונוכל להיות אור לגויים.

בן ציון: אז קלות הקריאה שבעצם נפתחה פה, בספר "זוהר לעם", היא בעצם מפתח לשלב חדש, להתפתחות חדשה, להתקדמות?

זה בכל זאת לא דוחה את האדם מהספר, על פני טקסט קל יותר, הוא יכול לקבל הסבר, הוא יכול להתקשר יותר, הוא יכול לפתוח בעצמו, הוא יכול לשאול שאלות, אחרת היה לו קשה לשאול, לא היה לו ברור מה כתוב, כי היו בטקסט המון תוספות שהיו קשות מאוד לקריאה. ראיתי את זה מתוך ניסיון, והתחלתי אז לעשות כך.

בן ציון: איך אתה משווה את יציאת "פרוש הסולם" של בעל הסולם, שזו היתה איזו תפנית בהפצת ספר הזוהר, לבין העיבוד הקל הזה של "פרוש הסולם", כעבור ששים או שבעים שנה מאז שהוא יצא? איך אתה משווה את שני האירועים האלה מבחינתך, האם אתה רואה את זה כהמשך לאותו מפעל של בעל הסולם? איך אתה רואה את האירוע הזה?

אני הייתי עוד מקושר ומכיר את האנשים שהיו עם בעל הסולם, והיו גם באותה סעודה מיוחדת חגיגית שהוא ערך במירון, לסיום "ספר הזוהר". ושם הוא גם דיבר, ועל כך נכתב ה"מאמר לסיום הזוהר". רב"ש, בנו הבכור של בעל הסולם, סיפר לי על כל הדברים האלה. הרבה פעמים, כשנסענו יחד לטבריה, היינו נכנסים למירון וממש היינו מתאחדים, אני והוא ועוד משהו. ודאי שאני לא יכול להשוות את הסיום שלנו עם סיום הסולם על ספר הזוהר, אבל בכל זאת זה מסמל משהו.

בן ציון: זה עוד שלב בסולם, נקרא לזה?

זה עוד שלב, שבזה אנחנו מקרבים את הספר הזה לעם. ולא הייתי אומר שזה חתום, אני לא נמצא בדרגה של בעל הסולם, ואני לא מתיימר להיות במשהו גבוה. אנחנו נשמח אם יבואו אנשים ויגידו, כאן יותר טוב כך, כאן יותר טוב כך, כאן פסיק, כאן נקודה, כאן סימן שאלה. משהו שיכול עוד להקל על אדם הפשוט, אם אנחנו נראה במשך הזמן. העיקר שאנחנו לא נוגעים בגופו של הטקסט, אלא רק בדברים כאלה שיכולים לעזור לנו לקריאה לכל אחד ואחד. אני אשמח מאוד לשמוע הערות.

בן ציון: סיפרת שגם בתקופה שהיית ליד הרב"ש, הוא עודד אותך לעבוד על טקסטים.

כן.

בן ציון: לעבוד דווקא על מאמרי בעל הסולם?

על "שמעתי" במיוחד. וגם על "תלמוד עשר הספירות" שהייתי עושה סיכומים מ"תלמוד עשר הספירות". וכשלמדנו יחד אתו את "אדיר במרום". ודאי שהיום אני מצטער על אותן השעות שהייתי לומד עמו, עד כמה שהייתי רוצה לחזור לזה היום. ולמרות שיש קשר, אבל יש הבדל אם אתה לומד בדרגה כקטן או אם אתה לומד בדרגה כגדול. זה פלא, ערך הפוך אורות וכלים יש בזה.

בן ציון: בעל הסולם חיבר את "תלמוד עשר הספירות" ועוד הרבה מאוד מאמרים והוציא עיתונים, הוא בהחלט פעל רבות להפצת חכמת הקבלה, איזו חשיבות מיוחדת היתה לו דווקא לספר "הזוהר", שזה הספר הקשה ביותר בין כל הדברים שהוא עשה?

הייתי אומר שזה היה עיקר העיסוק שלו, הוא עשה את זה בסוף חייו. ממש אחרי כל יתר הספרים, אחרי פרוש "פנים מאירות ומסבירות".

בן ציון: דווקא את האגוז הקשה ביותר לפיצוח, ספר "הזוהר".

כי זה חייב, בלי זה מפעל החיים שלו לא היה חתום. זה ממש כך. זה דבר אחד. ודבר שני, כמו שהוא כותב, לספר "הזוהר" הוא כתב ארבע הקדמות, סביב ספר "הזוהר" יש לו המון מאמרים, בתוך הזוהר הזה הוא הכניס את עצמו כולו. זו בעצם כל המהות של חכמת הקבלה ולכן הוא נתן לזה כל כך הרבה חשיבות. אני לא רואה שום חיבור אחר שעל ידו באמת, כמו שכתוב, יזכה עם ישראל לגאולה השלמה. זו גאולת עצמו וגאולה שלמה של כל העולם.

בן ציון: אמרת שספר "הזוהר" הוא בעצם ריכוז של כוחות של אותם עשרה מקובלים שישבו יחד עם רבי שמעון, ו"פרוש הסולם" גם מוסיף לנו את הכוח של בעל הסולם.

בעל הסולם מוסיף כדי לתת לנו איזו מדרגה לקראת ספר הזוהר, שאנחנו נוכל קצת לעלות לקראת הספר הזה, שהוא כל כך גבוה. אבל אנחנו ראינו כאן שעד הסולם אנחנו עוד צריכים לתת כמה מדרגות. ולכן בא העיבוד הזה שלנו, שנקרא "זוהר לעם".

בן ציון: למעשה זה תהליך מתמשך, להוסיף כל פעם עוד ועוד שלבים ועוד שלבים.

נקוה שאנחנו כבר נמצאים בזמן שנשתמש בו ולא נצטרך עוד ועוד ועוד תוספות. אמנם יש ירידת הדורות, אבל כבר זהו, נמצאים אנחנו במצב שיכולים להתחיל את העליה. ולכן בואו נשתמש ב"זוהר לעם" ונתחיל לעלות ולא נצטרך עוד פרושים ודברים נוספים.

בן ציון: אתה רואה בזוהר לעם גם מפעל חיים שלך?

אני לא יודע מה מפעל החיים שלי, אני מקיים את מה שמוטל עלי עד כמה שאני מסוגל. יצאו עשרות ספרים, אלפי שעות של שיעורים, מיליוני תלמידים בכל העולם, שאנחנו מגלים שגם יודעים עליהם ולא יודעים. מה שיקרה, נקווה לראות גאולה. סך הכל המקווה לגאולה.

בן ציון: תודה רבה לך הרב דוקטור מיכאל לייטמן, תודה רבה לכם צופים יקרים. ונתראה בעוד תכנית שלנו של "מקובלים כותבים", שלום ולהתראות.

(סוף התכנית)