heb_o_rav_2010-02-14_program_shal-mekubal_n168
תוכנית טלוויזיה עם הרב מיכאל לייטמן
"שאל את המקובל"
תוכנית מס' 168
בהנחיית: אורן לוי
אורן: שלום לכם. אתם מצטרפים אלינו אנחנו כאן, עם "שאל את המקובל". שלום לך הרב לייטמן.
הרב לייטמן: שלום לכולם.
אורן: אני רוצה להזמין אתכם לשלוח שאלות נוספות. אפשר לעשות את זה דרך הבלוג של הרב לייטמן. הכתובת שלו היא laitman.co.il. יש בצד שמאל אייקון, "שאל את המקובל". תכתבו שם את השאלה שלכם. היא מגיעה אלינו למערכת התוכנית. ואפשר גם דרך הטלפון, הוא מחכה לכם כל השבוע 1-700-509-209. היום אנחנו מתחילים עם שאלה טלפונית. בואו נשמע אותה.
שאלה: שלום, השאלה שלי היא, מה לגבי "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". אני מחפשת מאוד את התשובה, איך זה יכול להיות שיש אנשים הגונים שרע להם, ואנשים רשעים, ובכל זאת טוב להם?
הרב לייטמן: יש כמה אפשרויות לענות על השאלה הזאת, וזה לא כדי להתחמק מהתשובה. אלא קודם כל יש להבין שאנחנו נמצאים במערכת כללית. אם קיבלתי מכה ברגל, הכאב מורגש בראש. אם המכה יותר חזקה, אפילו הלב מתחיל להרגיש, ולפי דפיקות הלב אני מרגיש את זה, וכולי. זאת אומרת, אם אנחנו מדברים על כלל האנושות, ובכלל כל הטבע, דומם, צומח, חי, ובני האדם, שאנחנו נמצאים במסגרת הכללית כגוף אחד. אמנם אנחנו לא מרגישים זאת, אבל כלפי הטבע זה כך. וכל זעזוע שקורה באיזשהו חלק, אנחנו עכשיו מתחילים לגלות כמה שזה משפיע זה על זה, ואיך בני אדם משפיעים זה על זה. אז ודאי שהמשפט הזה "צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו", גם לו יש מקום.
כי הצדיק לא יכול להיות סתם צדיק, אם ישנם הרשעים בעולם. ולא יכול ככה לחתוך את עצמו מכל העולם, ושיהיה לו טוב. והרשע גם כן, לא יכול לחתוך את עצמו מכל העולם, ומה פתאום שיהיה לו רע. כי לא רק הוא האשם בזה שהוא רשע, אם הוא בכלל אשם. אלא כל הסביבה שלו שהביאה אותו למצב כזה, ודאגה לתת לו כאלו ערכים בחיים שהוא נעשה רשע.
אורן: אז יוצא שאין שום תועלת להיות צדיק?
הרב לייטמן: לא. זה בכלל לא ככה, כמו שאנחנו חושבים בכלל. אין רשע ואין צדיק, ואין שכר ואין עונש, ואין מצווה ואין עבירה, במובן שאנשים חושבים בעולם הזה.
אורן: אז בשביל מה לטרוח ולהתאמץ כל כך הרבה, לתקן את עצמי ולהיות מה שנקרא צדיק, אם אתה לא מבטיח לי כנגד זה משהו טוב?
הרב לייטמן: לא.
אורן: או שזה הכול בעצם בבלבול אחד כולל, בשיתוף כולל?
הרב לייטמן: כדי להגיע לתיקון הכללי. אבל אף אחד לא מבטיח לך שאם אתה היום קמת, הנחת תפילין, התפללת, או נתת צדקה, או עשית איזו מצווה אחרת, או שאתה חילוני, וסתם התייחסת יפה לאנשים, שתמורת זה יהיה לך משהו טוב אולי, חוץ משההרגשה שלך טובה, כזה פיצוי פסיכולוגי.
כי יכול להיות שאתה גורם בזה משהו טוב לכל המערכת הכללית, שהיא אדירה. זה כל הטבע שלנו, כל העולם הזה, וכל העולמות עליונים, הכול סגור יחד. יכול להיות שאתה גורם בזה טוב, אבל מה פתאום אתה חושב שמיד עכשיו אתה צריך להרגיש את זה בחזרה.
אורן: חוכמת הקבלה מדברת על התיקון שהאדם מתקן את עצמו, מתקן את הטבע שלו.
הרב לייטמן: כדי להשתתף עם כולם בצורה הנכונה.
אורן: אוקיי. אז נגיד שאני עושה את זה, מתקן את עצמי כדי להשתתף עם כולם בצורה הנכונה.
הרב לייטמן: כן.
אורן: אני אביא אל החיים שלי טוב, או לא, זאת השאלה, תכ'לס בסוף. כי זו לא שאלה פילוסופית, זו שאלה הכי פרקטית שיש.
הרב לייטמן: אני הייתי אומר כך, כמה שאדם יותר ויותר מרוכז בהליכה הרוחנית, הוא מעביר את הבעיות שלו מדרגה הגשמית לדרגה הרוחנית.
אורן: מה זאת אומרת?
הרב לייטמן: כי סה"כ אנחנו נמצאים במערכת שהיא כולה מכוונת להביא אותנו לגמר התיקון, לייחוד עם הבורא, שנהיה כמו הבורא. אדם זה דומה לבורא. וכדי להביא אותי לבורא, אם אני נמצא בדרגה הגשמית, כסף, כבוד, משפחה, רוצה ככה תענוגים למיניהם בעולם הזה, אז מתחילים להפעיל עלי לחצים במישור העולם הזה.
אורן: מי מפעיל?
הרב לייטמן: המערכת הכללית.
אורן: כדי להביא אותי לאותו גמר התיקון?
הרב לייטמן: כן. כדי לדחוף אותי קדימה, שאני אחשוב האם כדאי או לא כדאי לחיות בשביל זה, , משהו כדי להתקדם. אנחנו רואים שהעולם מלא ייסורים, העולם מלא צרות. האנשים מתחילים להרגיש את זה ממש בכל פינה, בכל דבר. הם לא יכולים לברוח לאיזשהו מקום, לאיזה מושב אפילו, או לשבת על איזה קרחון בצפון, לא מסוגלים. העולם נעשה עגול, הבעיות מגיעות לכל אחד ואחד, וכולנו תלויים זה בזה.
אורן: אין אפילו חצי יום של שקט.
הרב לייטמן: לא, ולא יהיה. ולא תהיה חצי דקה של שקט.
אורן: אוקיי.
הרב לייטמן: זהו. כך אנחנו מתקדמים. אבל כל הייסורים שאנחנו מרגישים עכשיו, מרגישים אותם במישור שבו אנחנו מתעסקים. כדי לדחוף אותנו קדימה, אז לחצים מגיעים אלינו איפה שאני חי, איפה שאני רוצה להשיג משהו, להצליח משהו. ושם אני מרגיש חוסר הצלחה. וחוסר ההצלחה הזה בסופו של דבר מחייב אותי לעלות לדרגה אחרת. בשביל מה אני חי, אולי כדאי לחיות בשביל משהו אחר. ואם אני עובר להתפתחות הרוחנית, מתחיל לגלות כמו שהאנשים האלו שכבר נמצאים איתנו בקשר, ומתחילי לגלות שישנה המטרה הרוחנית, וכל הייסורים הם רק כדי שאני אגיע לשם. כמה שאני אכוון את עצמי להיות יותר מכוון, יותר דרוך.
אורן: יותר דרוך?
הרב לייטמן: יותר דרוך, כן, יותר להשתוקק להגיע לאותה המטרה. אז בצורה כזאת אני לא ארגיש ייסורים במישור הגשמי. אני ארגיש אותם פה ושם, אבל זה רק כדי לעזור לי עוד קצת, יותר ויותר לכוון את עצמי למטרה הרוחנית.
אורן: אז מתחיל בעצם להתרחש בי "צדיק וטוב לו"?
הרב לייטמן: צדיק וטוב לו, זה תלוי באדם. האם הוא מרגיש שכל הייסורים שמגיעים אליו הם כדי להביא אותו למטרה כמה שיותר מהר, ואז הוא מרגיש את אותם הדחפים, אותם
הלחצים, אותן הבעיות, הוא מרגיש שטוב לי. כי בלי זה לא הייתי מתקדם. בזה ההבדל בין "צדיק ורע לו", ו"צדיק וטוב לו".
אורן: איך אפשר להרגיש שבא לך לחץ שהוא טוב?
לחץ זה משהו שלוחץ עליך.
הרב לייטמן: לא. אבל אם אני רואה שאני נשאר באותו מקום, ואני לא מתקדם, ואני לא יכול להזיז את עצמי, אני חייב איזה חומר דלק, אני חייב איזה לחץ, הכרחיות. ממש שיבוא.
אורן: לסבא שלי הייתה אתון. והוא היה הולך איתה לפרדס לקטוף תפוזים. הייתה עליה, והיא לא רצתה לעלות. אז היה לו מקל שהיה נותן לה בקטנה, ואז היא הייתה מתקדמת, הולכת.
הרב לייטמן: אז אותו דבר. חמור, זה מהמילה חומר.
אורן: יופי. אבל אם אני האתון הזאת, ואני מקבל עם המקל על הראש, אני לא מבין מה משמח בזה, זה מאוד עצוב.
הרב לייטמן: אז אתה הולך.
אורן: נכון, הולך. אבל עצוב.
הרב לייטמן: אם אתה רואה שאתה בעצמך לא יכול לפתח ייסורים להגיע למטרה, שאתה לא משתוקק מספיק למטרה, אז אתה שמח בכל דבר שבכל זאת לוחץ עליך, ודוחף אותך לשם.
אורן: זה לא מובן, איך אתה יכול לשמוח מלחץ, לחץ זה דבר שהוא לוחץ.
הרב לייטמן: הרופאים אמרו לי להפסיק לעשן.
אורן: כן.
הרב לייטמן: עשרות שנים, שמעתי ולא הפסקתי, לא הרגשתי בזה צורך. באחד מהימים התחלתי להרגיש רע, ריאות, כליות, לא יודע מה שם, איזה לב או קושי נשימה, וכולי, ייסורים. חשבתי, לא נורא זה יעבור. זה בכל זאת תענוג, סיגריות זה מרגיע. בכל זאת אני מעשן שלושים, ארבעים שנה. אין ברירה, זרקתי את הסיגריות, הפסקתי לעשן.
אורן: אוקיי, מה יוצא מזה.
הרב לייטמן: הייסורים הכריחו אותי.
אורן: גרמו לך לעשות משהו טוב, שלא היית עושה בעצמך.
הרב לייטמן: לעשות חשבון נכון.
אורן: אוקיי. אז מתי אדם מגיע לראייה כזאת.
הרב לייטמן: רגע, יכולתי לעשות את זה ללא ייסורים. אם הייתי הולך לרופאים, הייתי לוקח מהם צילום רנטגן של הריאות שלי, ראיתי שם בדלי סיגריות.
אורן: מאפרות.
הרב לייטמן: מאפרות. אתה יודע, אחרי ארבעים שנה. כול מה שמתרחש שם, והכול. אז ודאי שהייתי מפסיק. אני הפסקתי בדיוק חמישים שנה לאחר שהתחלתי.
אורן: אני מחפש איפה פה ה"צדיק וטוב לו". מתי אני מתחיל לראות קשר בין המאמצים שלי להתקדמות ולהגיע לתיקון, לבין הפידבק שאני מקבל מהמערכת. אמרת קודם שהמערכת לוחצת על האיפה שאני נמצא, כדי שאני אתרומם. הלאה, אני מתאמץ, רוצה להתרומם.
הרב לייטמן: או שאתה מפתח את הייסורים האלו. זה נקרא ייסורי אהבה, שאני רוצה להגיע לְמה שאני מפתח. הבעיה היא, אם זו הייתה המטרה. אם המטרה הייתה מושכת את האגו שלי, לא הייתה בעיה. אם החמור הזה היה יודע שצריך לעלות על גבעה, אם הוא היה יודע ששם מחכה לו ארגז עם חיטה, גרעיני חיטה, משהו יפה, הוא היה עולה. הוא לא רואה. אני צריך לעלות את העלייה הזאת בשביל בעל הבית, בשביל בורא, או בשביל מישהו. אין לי חומר דלק, אני לא מסוגל. כך אנחנו בנויים. לכן ייסורים מזיזים אותי מהמקום. כי אני בורח מהייסורים, מה יש לי לעשות. או שהמטרה שתמשוך אותי קדימה.
אורן: יש סוף לכל הייסורים האלה? מתי אנחנו מתחילים לחוות את הטוב הזה?
הרב לייטמן: מתי שאנחנו מעבירים את עצמנו מהייסורים הגופניים לייסורי אהבה, שאני רוצה להגיע למטרה. כי בכל ההליכה שלי למטרה, אני עושה נחת רוח לכולם ולבורא. אני בזה נעשה דומה לו.
אורן: אבל גם זה עדיין ייסורים. אתה קורה להם ייסורים, ייסורי אהבה, אבל ייסורים.
הרב לייטמן: כן. אבל אלו ייסורים מתוקים. אם אני יודע שאני מתקרב למי שאני אוהב, זה יופי. אז נשאר לי עוד קצת ועוד קצת, אבל אני מתקרב אליו, אני משתוקק. כי "נפשי תערוג אליך".
אורן: יש שלב שהכאב מפסיק בהתפתחות שלנו?
הרב לייטמן: ודאי, ודאי. אם אני רואה ששם בעליה יש לי ארגז עם האוכל לחמור הזה, אז הוא עולה בשמחה.
אורן: יש לי עוד שאלה. מתי נפתחת לאדם ראייה ביחס לאחרים? עד עכשיו דיברנו ביחס לעצמו.
הרב לייטמן: כן.
אורן: מתי הוא מסוגל להסתכל, כמו שהגברת שאלה אותנו, מתי הוא מסוגל להסתכל על אחרים, ולנתח את מה שקורה להם בצורה נכונה. כי המציאות מאוד מתעתעת ומשקרת.
הרב לייטמן: הכול תלוי בחברה, בסביבה. אם הסביבה מתחילה להחשיב את המטרה, ולספר לאדם עד כמה שכדאי, שאין לו ברירה. הוא ישתוקק אליה, הוא יברח מהמצב, הוא יגלה את הייסורים במצב שלו, כאילו שאין לו ייסורים.
אורן: זה עדיין ביחס לעצמו. אני אשאל קצת אחרת. מתי אני אוכל להסתכל על בני אדם שסביבי, על השכנים שלי, אנשים שעובדים איתי, ולדעת, לראות אחרת, בראייה יותר מדויקת את מה שקורה להם? כי מה טלי מציירת לנו. תמונה של מציאות, שאני רואה, אנשים טובים סובלים, אנשים רעים מצליחים. ואז אני ממורמר, כאילו אין צדק. מתי אני יכול להסתכל בצורה שהיא כמו צילום?
הרב לייטמן: לזה צריכה להיות כבר פקיחת עיניים.
אורן: מה זה פתיחת עיניים?
הרב לייטמן: פקיחת עיניים.
אורן: מה זה?
הרב לייטמן: פקיחת עיניים זה יותר מפתיחה, זה פיקח, צריך לראות בפנים מה קורה.
אורן: זה מה שאני שואל. אפשר להגיע לכזה מצב שאני רואה בפנים מה קורה?
הרב לייטמן: ודאי. אבל אתה צריך כבר לראות מה שקורה אחרי החומר. מה שקורה אחרי החומר, זה כבר כוחות, שאתה מגלה איך שהעולם מנוהל, ואתה רואה באמת מי הם המצליחים, ומי לא. אנשים שהיום חיים ויושבים במסעדות, וממלאים את עצמם עם כל מיני תענוגים, אתה לא רואה מה מתרחש איתם אחרי, למחרת. ואם אתה מתחיל לראות, אז היחס שלך הוא אחר.
אורן: מה אתה כאילו רואה, את היד שמכוונת את הכול, ומזמנת לאותו אדם שנראה לך טוב את הרע, ולהפך?
הרב לייטמן: אתה מתחיל לשפוט את האנשים האלו בצורה מטרתית. מה יש לו מזה, עד כמה הוא מתקדם, ועד כמה לא. אם לא מתקדם הוא הופך להיות בעיניך, ממש אומלל. יכול להיות שיש לו מיליונים, יכול להיות שהוא בריא ושלם, אבל סה"כ הוא חמור, שנמצא באמצע הדרך ולא רוצה לזוז לקראת המטרה. ומה יש לו באמצע הדרך הזו שבה הוא נמצא, יש לו אוכל וכל טוב, ותענוגים כמו לחמור. ומה הלאה. החיים נגמרים באמצע הדרך, ושצריכים להתחיל שוב.
אורן: יוצא גם שאתה רואה הפוך, שמישהו מרגיש אומלל, ואתה רואה אותו כאילו שאתה אומר, עכשיו קורה איתו טוב?
הרב לייטמן: זה בטוח. בעל הסולם סיפר את זה יפה במאמר "גילוי והסתר של ה' יתברך", . הוא אומר שהבורא שמסתיר את הפנים שלו, הכוח העליון הזה שמגלה לנו את כל המציאות, או שפותח לנו את המציאות, אז בזה אנחנו ממש משנים את הראייה שלנו.
אורן: תן לי דוגמא איך מישהו מרגיש אומלל, ואתה מסתכל עליו, ואתה רואה שהוא מרגיש את המצב שלו כרע, אבל באמת הוא במצב טוב.
הרב לייטמן: אני מרגיש את זה מפני שאני רואה לאיזו מערכת הוא שייך, שהוא הולך להבריא. שעכשיו יכול להיות כמו שעושים עליו ניתוח, ומתוך זה הוא מתקדם לחיים טובים, יפים. שהוא חייב לעלות מהמצבים האלו, המקולקלים שלו, כמו שכולנו נמצאים בעולם המקולקל. וכשבאים לעולם האמיתי, לעולם הטוב, אז עוד מעט מחכה לו גילוי.
אורן: מה זאת אומרת, שאתה רואה לאיזו מערכת הוא שייך?
הרב לייטמן: שהוא שייך למערכת שעכשיו נפתחת לו בהילוך איטי . הוא עדיין לא מגלה את זה, אבל הוא כבר נמצא בדרך, בגמר התיקון של הכלים שלו, הוא יראה את המערכת הכללית, עד כמה שהיא מגלה לו את כל המציאות. הוא יראה את המציאות כללית, יפה, טובה, מכוונת נכון אליו. הוא ירגיש את הנצחיות שלו, את זרימת החיים בצורה כללית. הוא יצדיק את כל הקיום שלו.
אורן: מה אתה מרגיש אם בא אליך מישהו, והוא מרגיש את עצמו במצב לא טוב. ובו בזמן שהוא מרגיש את עצמו במצב לא טוב, אתה רואה שהוא כאילו כן באיזשהו תהליך של התפתחות, שזה כאילו הוא גדל ולא מרגיש. כאילו איזה רגש זה מעורר בך. מה אתה מרחם עליו?
הרב לייטמן: לא. קודם כל השאלה, אם אני יכול לגלות לו את זה, או לא.
כי יכול להיות שבזה שאני אגלה לו שעוד מעט יהיה לו מזה טוב, אז הוא כבר ימחק את היגיעה שלו.
אורן: כאילו שאתה תקלקל לו?
הרב לייטמן: כן. הוא כבר יפסיק לעשות מאמצים. אני בא אליך, יש לפניך לסיים איזו עבודה מאוד חשובה. ואתה נמצא בחרדה, ואתה משקיע מאוד בלסיים אותה. ואני אומר לך, זה בסדר גמור, זה הכול אני רואה שכבר הצלחת, וכלום לא נשאר לך. יכול להיות ש מיד אתה מוריד את קצב העבודה.
אורן: נרגע.
הרב לייטמן: כן, נרגע. ובזה אני מקלקל לך את הדרך.
אורן: אז מה, אתה כל הזמן חי בכאלה דילמות, כאילו אם להגיד לבן אדם שמולך מה המצב. כאילו יש פער. מה אני מנסה לברר, יש פער בין איך האדם מרגיש, לבין איך אתה כמקובל רואה אותו?
הרב לייטמן: ודאי.
אורן: אז אתה כל הזמן כאילו בדילמות כאלה?
הרב לייטמן: אני לא בדילמות. אין לי דילמות, אני יודע מה אני יכול לגלות לו, ומה לא. זה כמו עם ילד. אני מגלה לילד, מי הוא, מה הוא, ומה אני חושב עליו, ועוד? אני יודע שזו הדרגה של הילד, וכך הוא מתנהג. ואני שרוצה להתנהג, אז אני מיד מוריד את עצמי לדרגה שלו, ומתנהג איתו כמו שטוב לו. ככה זה עם כל אחד. איך יכול להיות אחרת. זה יכול להיות אדם חשוב. אני נפגש לפעמים עם כאלה, אנשים חכמים, מדענים, פילוסופים, אנשי חינוך, תרבות, ובכל דבר ודבר אני חייב לשקול. ודאי. וכל שכן עם התלמידים שלי, שנמצאים כל אחד בדרך שלו, ברמה שלו.
אני אגלה מה שהם ברוחניות? לא מגלה כלום לאף אחד. איך אני יכול לעשות את זה, אני אקלקל לו את ההתקדמות. אז כאן אני צריך לשתוק. אני יכול רק להגיד, להזכיר לו שוב ושוב דברים כלליים, השתתפות עם כולם, וכאלה דברים.
אורן: לפני שנה בערך הבן שלי נדרס על ידי אוטובוס, ריסק לו את כף הרגל. הייתי איתו בבית חולים שבוע ימים. באו לקחת לו בדיקת דם. והוא לא רצה שיכניסו לו מזרק. אני עומד ליד המיטה שלו, מנסים לשכנע אותו שעה שלמה, אני וכל הצוות, שיסכים. בסוף לא הייתה ברירה, היינו חייבים לעשות לו בדיקת דם, והיינו צריכים לעשות לו את זה בכוח. ואני זוכר שאני כאבא, כאילו שמנתח את הסיטואציה מהמקום שלי, הייתי בסבל איום ונורא.
הרב לייטמן: אני מבין אותך.
אורן: עכשיו השאלה היא, איך אתה כמורה, ביחס לאנשים שרוצים להתפתח, נמצא. נראה לי, בסיטואציה מאוד דומה.
הרב לייטמן: זה נקרא "צער גידול בנים". אין מה לעשות, הבורא סובל עוד יותר. כמה שיותר עליון, ורואה עד כמה שהתחתונים עדיין לא הגיעו למטרה, ונמצאים בדרך, ולעת עתה משייכים לעצמם את הייסורים, אז ודאי שסובלים. ולא שהייסורים האלו עוברים. אנחנו נמצאים במציאות קבועה. ברגע שאנחנו מתקנים את הראייה שלנו, ברגע שאנחנו מתחילים להחליט שזה לא אנחנו, שאנחנו אלו שנמצאים למעלה מהאגו שלנו, אז אני מתנתק מהייסורים האלו. הייסורים נמצאים בהרגשת האגו שלי בלבד, בתוכו. אם יבוא האור העליון, ויעלה אותי מעל האגו, אני מיד ארגיש את עצמי בעולם אין סוף.
אורן: אני רואה שכל היחס שלך לטוב ורע, אם נחזור לשאלה המקורית, הוא לגמרי שונה מהתפיסה של האדם.
הרב לייטמן: מה לעשות, כך חוכמת הקבלה עושה. זה מה שאנחנו כולנו מצפים שיהיה לכל האנושות.
אורן: בוא נסכם את הדיון הזה שהיה מרתק בעיניי, באיזו עצה למי שרוצה להתפתח מבחינה רוחנית. איך להתייחס לכל הטוב והרע ביחס למאמצים, או לחוסר המאמצים שלו?
הרב לייטמן: לא לשנות שום דבר בעולם הזה. כי מזה אף פעם לא תבוא ישועה. אלא לשנות את ההסתכלות שלנו. אני בזה לא אומר לאדם שאין מה לעשות בעולם הזה. אלא אל תחכה ששינויים במישור הגשמי יכולים לעשות לך שינוי בחיים. לא יהיה. אנחנו רואים מתוך ההיסטוריה שלנו, שרק מלמעלה אם אתה מזמין שינוי על עצמך, בזה אתה משנה את ההסתכלות שלך. וזה נקרא שאתה משנה את העולם. כי העולם זה האפליקציה, הקופי כביכול מהפנימיות שלך.
אורן: נעבור לשאלה הבאה. היא מגיעה דרך הבלוג שלך.
שאלה: שלום כבוד הרב. אני כבר שלוש שנים לומד, ונהנה מכל רגע. וכל הזמן אני זוכר שחיכיתי שנתחיל ללמוד מספר הזוהר. והנה התחלנו ללמוד, ואני ממש שונא את הלימוד הזה, ממש משתעמם. אני מרגיש כמו לימוד פשט התורה, או כמו קריאה מסידור בבית כנסת. פשוט שעמום, ורצון להתחמק מהשיעורים הללו של "הזוהר". אני נהנה מאוד ללמוד "תלמוד עשר הספירות", והקדמות, ואיגרות, והכול, רק לא "זוהר". אני עוד יותר דואג לכנס הקרוב ששם יהיו רק שיעורי "זוהר". זה ממש מביא לי חוסר חשק לבוא לכנס. מה לעשות?
הרב לייטמן: חברי היקר, בכל זאת לבוא לכנס. אני מבין אותך. אני כשבאתי למורי רבי רב"ש, שם למדו "זוהר" כל יום חצי שעה לפני השינה. זאת אומרת, לפני שהולכים לישון בערב, אחרי יום עבודה, אחרי כל הלימודים אחרים, היתה חצי שעה של "הזוהר". ובשבילי בהתחלה זה תמיד היה לא מובן, אולי כמה שנים ראשונות. אני לא רואה מה קורה שם, מה הוא אומר, מה הוא מדבר. זה נכון, זה משהו מדברים רוחניים, גשמיים, לא מובן. לא משך, דחה. חיכיתי עד שזה יגמר. לא היה נעים לברוח מהלימודים האלו, עד כדי כך, כמו שאתה אומר.
כשהתחלתי ללמד את התלמידים שלי, ישנם כאלו שלומדים אצלי כבר חמש עשרה שנה. ואמרתי להם תמיד ש"זוהר" זה סתם ככה, זה לא בשבילנו. יש לנו במקום זה "תלמוד עשר הספירות", ומאמרים אחרים, על ידם אנחנו נתקדם ונתקדם. עברנו ולעסנו היטב, וממש למדנו טוב, הרגשנו את כל המקורות, ההגדרות, עקרונות הקבלה. הבחירה חופשית, ומהות חוכמת הקבלה, והקשר עם הדת ועם המדע, והמבנה של העולמות, והאדם שבזה, וכל העולם, והיסטוריה, ובבל, ואנחנו, הכול מכל. סגרנו. וכמה פעמים עברנו על אותם הדברים, שזה ממש נמצא בכל אחד מהתלמידים שלי, כי שנים רבות כל אחד היה נמצא בלימוד הזה.
אז הייתי אומר שבצורה, פתאומית יחסית אמרתי להם, עכשיו אנחנו מתחילים "זוהר". ולכן זה נראה להם באמת שלב חדש, מיוחד, והם מתפעלים מזה. לא כולם, כי יש ביניהם כאלו שהגיעו לא מזמן, ואז אין להם את ההכנה הזאת. אבל אנשים שלומדים חמש, עשר, או כל שכן חמש עשרה שנה, יש להם הכנה לקבל את "הזוהר" בצורה הנכונה.
אורן: מה עושה השואל, או אנשים דומים לו?
הרב לייטמן: אנחנו צריכים להבין שתמיד יהיו כאלו אנשים, שיגיעו חדשים. ואין מה מה לעשות. החדשים הם כמו תינוקות בעולם שלנו, הם צריכים להתכלל בוותיקים. ועל ידי זה יקבלו מהוותיקים התפעלות, התרגשות, כולנו נהיה ככלי אחד. אנחנו נדאג להם שיעברו מהר את כל השלבים של דחייה ואי הבנה. הדחייה היא מחוסר הבנה, מחוסר הרגשה, מחוסר קשר עם הספר. ואם הם יתכללו איתנו, וירצו להיות ככה, להיות איתנו ממש בלב ונפש, אז הם יקבלו מאיתנו את ההתפעלות שלנו. ואז לא יהיה להם קשה.
אורן: מה ביחס לכנס הזה של "זוהר לעם"?
הרב לייטמן: בכנס אנחנו נשתדל להסביר, ולהכיר, ולקרב את ה"זוהר" לכולם. זה לא סתם שיעורים רגילים כמו מדי יום.
אורן: אלא?
הרב לייטמן: אין צורך סתם לתת שיעורים. אלא אנחנו צריכים לעשות שם ריכוז של הלימוד, יחד עם הריכוז של הכוונה, יחד עם הריכוז של כל הציפייה שלנו, ושזה ייתן לכל אחד ואחד כוח אור כל כך גדול, שאותו השואל, ירגיש שכאילו באמת חמש עשרה שנה אני כבר נמצא בחוכמת הקבלה. ועכשיו הגעתי ממש לתמצית שלה, לשורש שלה, שמשם אני מקבל את האור הגדול ביותר לתיקון נשמתי.
אורן: נדרש איזה ידע מוקדם?
הרב לייטמן: כרגע ודאי שלא. אבל יחד עם לימוד "הזוהר", אנחנו עכשיו מפתחים קמפוסים, שהם יתנו ליווי ללימוד "הזוהר". שבכל זאת בעל הסולם כתב ללימוד "הזוהר" ארבע הקדמות.
אורן: אנחנו כבר לא נספיק להיכנס, נותרה לנו ממש חצי דקה.
הרב לייטמן: וחובה את ארבע ההקדמות האלה ללמוד. אז אנחנו רוצים להעביר בקמפוסים לכל מי שלומד איתנו את ההכנה הזאת בצורה מקוצרת.
אורן: משפט אחרון לגבי הגישה ללימוד בכנס. יהיו שלושה שיעורים ביום. מה המסר שאתה רוצה להעביר למי שצופה בנו עכשיו?
הרב לייטמן: זה לא מסר, אין מסר להעביר. אנחנו צריכים לעבוד יחד על למשוך את המאור המחזיר למוטב. האור על ידי "הזוהר" שבא, הוא מתקן אותנו. את האור הזה אנחנו חייבים למשוך. זה לא מסירת המסר, זו פעולה באותו מקום, באותו זמן, יחד כולנו.
אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן. תודה גם לכם שהייתם איתנו. נשמח לקבל שאלות לתוכניות הבאות. הטלפון שלנו מחכה לכם 209 - 509 - 700- 1 . ותמיד אפשר גם לכתוב בבלוג של הרב לייטמן, הכתובת היא laitman.co.il. עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב.
(סוף התוכנית)