מקובלים כותבים

תפילת רבים

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 02.01.15- אחרי עריכה

בן ציון: שלום לך הרב ד"ר מיכאל לייטמן.

שלום.

בן ציון: נדבר הפעם על תפילת רבים, ונקרא קטעים קצרים מתוך המאמר "חשיבותה של תפילת רבים" שכתב רב"ש.

הנושא של תפילת רבים נתפס בתוך הלימוד כאיזו נוסחה לתפיסת המציאות, נוסחה לקבל שפע, נוסחה לחיים.

כן. כי הכוח המחייה והמחזיק את כל המציאות זה סך הכל כוח אחד שממלא את כל המציאות. תכונת ההשפעה והאהבה מחייה את הכל בצורה מסוימת, מינימאלית. מלבד ההכרחיות שהיא מחזיקה את הדומם, צומח, חי ובני האדם, היא פועלת על בני אדם בכיוון מסוים כדי להביא את החברה האנושית למצב שתוכל לשאוב בעצמה את כוח החיוּת, את הכוח המחייה, את כוח ההשפעה והאהבה. בצורה כזאת האדם יתקרב לדרגות הגבוהות של המציאות.

לכן אם אנחנו רוצים להגיע בעצמנו בצורה טובה לאותו כוח מחייה, אנחנו צריכים להבין מה הוא דורש מאיתנו. הוא דורש מאיתנו להיות כאחד. הוא דורש שאנחנו נתחבר, שאנחנו נהפוך לרצון אחד. שמהרבה מאוד רצונות פזורים, רחוקים, שבורים שנמצאים בצורה אנטגוניסטית זה לזה, נגיע למצב של איחוד. במידה שאנחנו מתחברים, הרצון שלנו נעשה ראוי למשוך את הכוח המחייה.

כאשר הרבה רצונות מתאספים יחד נעשה רצון אחד. אבל הוא לא סתם נעשה סכום של רצונות בודדים, אלא פי תר"ך פעמים, זאת אומרת הוא גדול יותר מהסכום של כל הרצונות. יש לנו כאן פתאום קפיצה גדולה מאוד באיכות של הרצון, וזה מפני שכל אחד ואחד מדכא את עצמו ומתחבר לאחרים מעל האגו שלו עד כדי כך, שהוא מבקש עכשיו עבור האחרים.

זאת אומרת הוא עובד אפילו בצורה הפוכה מאשר עבד קודם. אם קודם הוא רצה למשוך מכולם או דרכם את כל כוח החיוּת והמילוי, אם קודם הוא רצה לרכוש את כל העולם להנאתו עצמו, אז אחרי התיקונים הוא הופך להיות משהו אחר. הוא רוצה להיות המשרת והמביא את השפע והטוב כדי למלא את כל האנושות.

אנחנו רואים שעל ידי כך שאדם משנה את הטבע שלו, מלקבל ללהשפיע, משונא לאוהב, הוא הופך להיות בזה צינור שפע לכל האנושות. זה בעצם כל היעוד של כל אחד ואחד.

בן ציון: האם כשאחד מתפלל עבור השני, זה כל הסוד של החיים שלנו?

דווקא בזה, כשאחד מתפלל עבור השני. להתפלל זה לא לפתוח את הפה ולהתפלל, להתפלל זה נקרא שאני משתדל להיות אותו מנגנון שמעביר את השפע לכל אחד ואחד. זה בעצם נקרא תפילה. זאת אומרת כשמצד אחד אני פונה למקור השפע, לבורא, ומצד שני אני מתקשר לנבראים, ואז דרכי יורד השפע לכלים של כל העולם.

בן ציון: במאמר "חשיבותה של תפילת רבים" אומר הרב"ש, "רצונו הוא להטיב לנבראיו, אלא כאילו הוא מחכה לכלי קבלה מצד התחתונים, שיהיו ראויים לקבל. לכן בו בעת שיש כלי מוכשר מצד התחתון, היינו שהתפלה היא הכלי המוכשרת לקבל. אבל צריך להיות בתנאי, שהשפע לא ילך לאיבוד, היינו שלא יצא השפע לחיצוניים, היינו לקליפות. לכן בא תיקון על הכלי מלכות, שהיא צריכה להעביר את השפע להתחתונים. והתיקון הזה נקרא תיקון קוין."

מה זאת אומרת שהתפילה היא כלי לקבלת שפע?

זאת אומרת שהחיסרון שמעלים כדי לקבל את השפע נמצא בדיוק בהתאמה לשפע עצמו, ואז הוא מסוגל לקבל אותו ולהעביר אותו למטה, לכל העולם. לכן התפילה היא כלי, היא חיסרון שמותאם לטבע של השפע.

בן ציון: אם כך התפילה היא בעצם משהו מוחשי?

כן.

בן ציון: מה הקושי שלנו להגיע לתפילת רבים?

אני צריך להיות הפוך ממה שאני. אם אני נולדתי והתפתחתי כאגואיסט, כאגוצנטרי, אז אני חייב להפוך את עצמי.

בן ציון: האם כדי לזכות באמת לחיים האמיתיים, אדם צריך להפוך את כיוון הדאגה שלו?

ודאי. הדאגה חייבת להיות מכוונת כדי להכין כלי לבורא, שזה כל הזולת, ולהיות המשרת גם לבורא וגם לזולת ללא שום פנייה לעצמו. עלי להגיע למצב שאם אני מקשר את הבורא להנאתו, ואת הנבראים להנאתם, זאת תהייה כל ההנאה שלי, וחוץ מזה כלום. זה נקרא שאני נמצא באמצע. זה נקרא שליש אמצעי דתפארת, זאת אומרת אני לגמרי ניטראלי, אני רק המקשר, הצינור.

בן ציון: באחד השיעורים קראת לזה מודם, שהאדם הוא כמו מודם תקשורת. זה כמו פונקציה כזאת שכל אחד מוביל את השפע לשני. האם אין דרך אחרת לקבל את השפע?

לא, אף פעם.

בן ציון: רק דרך מישהו אחר?

כן. אני אף פעם לא יכול להיות מודם לעצמי. אני לא יכול להיות המקשר בין בורא ובין הרצון לקבל שלי, אלא רק המקשר בין הבורא לכל יתר הנבראים. אני כמו כל יתר הנבראים, גם הם המקשרים, גם הם המודמים כדי לקשור אותי לבורא. רק בצורה כזאת. במה זה מתבטא? בזה שאני ממלא אותם אני ממלא את עצמי. מלבד זה שאני ממלא את הבורא ואותם, אני לא צריך למלא את עצמי בכלום, זה כבר המילוי שלי. זאת אומרת אני נשאר במצב של "חפץ חסד" ממש.

בן ציון: בזוהר כתוב, "תפילה של רבים עולה לפני הקב"ה, והקב"ה מתעטר באותה התפילה. משום שהיא עולה בכמה אופנים".

מה הכוונה שלא עושים דין לתפילת רבים, כאילו לא בודקים אותה, לא בוחנים אותה?

כי אין מה לבדוק. אין שם רצון לקבל, אין שם אגו, לכן אין בדיקה. אין שם אחיזה למה שנקרא סיטרא אחרא. זאת אומרת אין בה רצון אגואיסטי ולכן כל שפע שמגיע עובר בצורה חלקה לכל יתר הנבראים, ללא שום התנגדות והשהייה.

בזה האדם ממש בונה את עצמו כמעבר. אין לו רצון להשפיע, כי רצון להשפיע זה הבורא, לכן את הרצון לקבל שלו הוא מתקן כדי להיות ממש צינור שפע בין הבורא ובין יתר הנבראים.

תאר לעצמך שיש לך מערכת שכל פריט ופריט שבה, כל מרכיב, כל חלק שבה נעשה רק מעבר לאחרים. בצורה כזאת אין למערכת התנגדות, וחוץ מזה כל חלק וחלק הופך להיות למגבר של השפע פי תר"ך פעמים. קשה להסביר את מהות ההגברה הזאת, אבל יוצא שאותה מערכת מגדילה עכשיו את הבורא שבה. כשהיא מקבלת את הגילוי שלו היא מגדילה את הבורא שבה פי תר"ך פעמים.

בן ציון: האם הדאגה למישהו אחר הופכת את האדם למודם, בזה הוא מרחיב את עצמו?

כן. הוא כמו מודם, או מעבר, צינור. זה כאילו שיש לך צינור שמצד אחד יש את מקור השפע, ומהצד שני את המקבלים. אבל זה לא סתם צינור, זה צינור שיש בו תכונות מיוחדות, כמו בטכניקה. החומר של הצינור זה רצון. לכן כשהרצון מושך את השפע ומוביל אותו אל הנבראים הוא מגביר את השפע שהוא מקבל פי תר"כ פעמים, כפול 620. זה מגבר. זאת אומרת הוא מגביר פי 620 בכל פרט ופרט. זאת ממש הגברה אינסופית, אין לנו אפילו מספר כזה. זאת אומרת במקום אור הנפש אנחנו מקבלים נרנח"י. אלה מונחים מתוך חכמת הקבלה, כך זה קורה.

בן ציון: יש מנהג להתפלל בבתי כנסת עבור אנשים אחרים, בכלל הנושא של תפילת רבים לא חדש ביהדות.

אין יותר חוץ ממה שדיברנו. כי כל התפילות שאנחנו נדבר עליהן, הן בכל זאת מכוונות להביא לאותו אדם, או לאותו אובייקט הקיים יותר שפע ממה שמגיע לו.

מה אני עושה בזה שאני מתפלל. הרי סתם לצעוק זה לא יעזור. אני צריך להפוך את עצמי לצינור שמוביל שפע לאותו אובייקט שעבורו אני דואג. עבורי אין לי מה לבקש. אני צריך לעשות את העבודה שלי. אני יכול רק לבקש תן לי אפשרות להיות צינור לאותו אדם, לאותו חפץ, לא חשוב לְמה, חוץ מזה אין לי עוד על מה לבקש.

זאת אומרת אני לא יכול לבקש עבור אחרים שהם יהפכו להיות צינורות כלפי מישהו. לכן יוצא שאם יש לי חיסרון, אם יש לי רצון לדאוג למישהו, דווקא אני יכול להיות אותו צינור, אותו מודם, אותו מעביר, אותו מקשר בין השפע הרב העליון ובין אותו אדם.

לכן כל התפילה שלי היא תפילה שיהיה לי כוח להיות צינור, אבל החיסרון שלי הוא חיסרון שבא מאחרים. לכן התפילה יכולה להיות רק עבור זרים ולא עבור האדם עצמו. ואם האדם בעצמו סובל, זה סימן שהוא לא הפך את עצמו לצינור.

בן ציון: האם לבקש "תן לי להיות צינור" זו התחלה נכונה או לא?

גם היא נכונה.

בן ציון: עד כה דיברנו על אדם יחיד שמתפלל עבור הרבים. רב"ש מדבר גם תפילה של רבים וכך הוא כותב, "ואני תפלתי לך ה' עת רצון". "אימתי עת רצון. בשעה שהצבור מתפללין, משמע מכאן באופן פשוט, שרבים מתפללין ביחד."

זאת אומרת אנחנו מדברים גם על משהו כמותי. לא רק אדם אחד שמתפלל עבור רבים, אלא שגם הרבה אנשים יכולים להתפלל יחד וליצור את האפקט של תפילת רבים?

ודאי, כולם עבור כולם.

בן ציון: האם כל אחד מהם צריך להיות מכוון נכון?

כן.

בן ציון: אנחנו עוברים כאן בישראל הרבה מאוד מאורעות, מלחמות, בחירות, תמיד יש דברים שמעסיקים את כל העם. האם אפשר להפוך חוויה משותפת לתפילה?

אם כולם מתפללים עבור כולם, כן. אם ניתן שכולם יהיו בסדנה, כן.

בן ציון: איך אפשר להפוך את כל האירועים שאנחנו עוברים כאן יחד, לפעולה שתהיה סוג של תפילה, סוג של חוויה בונה, מתקנת. שהיא תהייה צעקה נכונה, ולא שעברנו סתם עוד איזו חוויה שוב ושוב?

זה מה שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה. בסופו של דבר על ידי הלימוד ועל ידי ההשתתפות שלנו במעגלים, בכל מיני האירועים, אנחנו מגיעים למצב שכל אחד משפיע על כולם.

חכמת הקבלה מביאה אותנו לרצון אחד, לכוונה אחת, ובסופו של דבר גם למטרה אחת. כי על ידי זה שאנחנו רוצים להשפיע לכל אחד ואחד מחוצה לנו, בזה שאנחנו רוצים להתחבר כולם יחד, ורוצים לעשות מעצמנו מקום שהבורא יכול למלא בשפע שלו, בזה כולנו מכוונים לעשות לו נחת רוח,. וזו המטרה.

בן ציון: מי יכול לעשות את הפעולה הזאת, האם רק תלמידי הקבלה יכולים לעשות תפילת רבים?

כן, בלבד. כי כשהאדם הרגיל מתפלל, אין לו שום דבר בזה, הוא סך הכל ממלא את התפילה שלו בדאגה לחומריות שלו. הוא לא יכול להתפלל עבור הרוחניות, כי הרוחניות היא מחוצה לאדם, היא נמצאת באחרים, היכן שנמצאת הנשמה שלו.

בן ציון: במאמר "חשיבותה של תפילת רבים" כותב הרב"ש, "תפלת רבים הכוונה על המלכות, שהיא נקראת כנסת ישראל או שכינה הקדושה, שהיא נקראת "רבים", משום שהיא כוללת כל הנשמות. והיות ששכינתא בגלותא, ומבקשים על גלות השכינה, שלפעמים קוראים אותה "שכינתא בעפרא", כי כל אלו השמות מראים לנו את תוכן של המטרת הבריאה, שהיתה מטעם להטיב לנבראיו."

מדובר פה על המלכות, על כנסת ישראל. אנחנו לומדים על המלכות כעל יחידה אחת שלמה, וכאן מדובר שמלכות היא רבים. איך נכון לתאר את העבודה של האדם, איך נכון להבין את הדברים?

רק על ידי לימוד חכמת הקבלה האדם מתחיל להבין מה קורה במילים האלה, איך הוא צריך להתפלל. כתוב "הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו". שזאת תהיה הדאגה הקבועה שלו, כלפי רבים, כי רק על ידי זה הוא מעלה את עצמו לדרגת הבורא.

בסופו של דבר הפעולה שלנו היא כביכול מאוד אגואיסטית, כי אנחנו מגיעים לדבקות בבורא. כל אחד שמתפלל תפילת רבים, מגיע לדרגה שהוא דבוק, שהוא שווה, שהוא מזדהה עם הבורא.

בן ציון: יש כאן משהו מביך, אני כאילו דוחף את עצמי. "אני רוצה להיות מודם", כך אני מבקש.

כן, אבל מדוע? מפני שכל המטרה שלי היא לעשות נחת רוח. לכן אני רוצה להיות מודם, כדי לעשות נחת רוח לבורא, להטיב לנבראיו, ולכן אני הולך להטיב לנבראיו.

יש בורא שהוא רצון להטיב, יש נבראים, ויש אותי. אני קודם כל נמצא בדאגה לבורא, ומפני שאני רוצה להטיב לו, אני מתחיל להצטייד בדאגה לזולת, לנבראים, ואז אני חוזר אלי. כי בשביל זה אני צריך לתקן את עצמי, ואז אני בודק מה אני צריך לעשות. אבל קודם כל כלפי הבורא, לכן הפעולות האלה הן לא פעולות אגואיסטיות.

בן ציון: בגלל המעגל הזה?

כן. בצורה כזאת אני באמת מודם. אבל להיות מודם בזה, זה נקרא להשיג את כל המציאות.

בן ציון: כתבו לנו בתפילות "ועלינו", זאת אומרת גם אני כלול שם בפנים?

כן, גם אני.

בן ציון: זאת התפילה התקינה?

כן, תקינה. אבל זה נאמר בסוף הבקשות, זאת המילה האחרונה. "על הצדיקים ועל החסידים" ועוד, ואז "ועלינו".

בן ציון: לסיום, האם אתה ממליץ להיות מודמים כאלה, זה מה שעושה דווקא את העבודה שלנו?

זה לא שאני ממליץ. אלא בתהליך שאנחנו עוברים אנחנו בכל זאת מגיעים למעמד כזה מפני שזה בתכנית הבריאה.

בן ציון: זה המקום שאדם צריך לתפוס?

כן.

בן ציון: תודה רבה לך הרב ד"ר מיכאל לייטמן, ותודה רבה לכם. נתראה בתכנית הבאה. שלום ולהתראות.

(סוף התכנית)