הרב ד"ר מיכאל לייטמן וארקדי דוכין – אחרי עריכה
תכנית טלוויזיה "עכשיו אני" – 12.01.12
heb_o_rav_2011-01-12_program_ahshav-ani_tov-ra-vema-shebeineihem
ארקדי: היום הייתי רוצה לנסות לברר מה זה טוב ומה זה רע מזווית ראיה של הקבלה, וגם מה התפקיד של הבושה בכל הסיפור הזה. כמו תמיד יהיה לי יותר קל אם אני אהיה קצת אישי, לכן אביא דוגמה אישית מהחיים שלי.
כמו שכבר סיפרתי לך הילדה שלי ננשכה על ידי הכלבה של השכנים. יש אנשים שמהסיפור הזה היו עושים מטעמים, היו הולכים לבתי משפט, דורשים כסף וממררים את השכנים. ואילו אני ואשתי, מתוך סוג של בושה אפשר לומר, אפילו לא הצלחנו להגיד לשכן שיש בנו כעס. בפועל מאוד סבלנו, לא ישנו בלילה כי הייתה סכנה ממש גדולה לילדה. בפועל אנחנו מאוד זועמים אבל לא הצלחנו להגיד שיש לנו כעס. ושאלתי היא לְמה זה הופך אותנו, האם לאנשים טובים? מה זה מנקודת ראות קבלית, שאנשים מתוך בושה בעצם תוקעים את עצמם בחיים?
אני לא יודע מה קורה שם. אבל אם הכלבה הזאת הייתה גם קודם מסוכנת וגם מחר היא יכולה להיות מסוכנת, אז אתם חייבים להרחיק אותה. אתם חייבים לסלק אותה. כאן אין מקום לבושה. אתם חייבים לפנות למשטרה או לפנות דרך עורך דין לבית משפט, אבל לא על מנת לסחוט מהם כסף או מה, אלא על מנת לספק לילדה עתיד בטוח, שזה לא יקרה שוב מחר או עוד יותר גרוע. לכן לזה אתם צריכים לדאוג, זה דבר שמחייב אתכם. זה לא שאתה רוצה או לא רוצה, מתבייש או לא מתבייש. כאן אתה צריך לעבוד כמין מכונה. אם הכלבה מסוכנת, אז חייבים לעשות כך. היא לא יכולה להיות כשכנה לילדה. והילדה לא צריכה להיות מוגבלת בגלל הכלב של השכן.
ארקדי: אני בכוונה רוצה להתחיל מהילדה וכך לנסות להרחיב איתך לסוג של פילוסופיה קבלית.
אני אומר שאתה חייב, כי אתה אומר "אנחנו מתביישים". כאן אין בושה.
ארקדי: אני לא אומר את זה סתם, אני אומר את זה אולי מתוך הסתכלות על כל החיים שלי לאחור. הרבה פעמים בגלל בושה או סוג של בושה אני לא מדבר. אפילו עם הבורא אני לא מדבר בגלל בושה, וגם סביבי יש הרבה אנשים שלא אומרים מה הם מרגישים.
נכון.
ארקדי: אמרת לא פעם, שיש תופעה של צריכת כדורי הרגעה. שאנשים בדיכאון צורכים כדורי הרגעה ובכך בעצם מנסים לסתום איזה רגש. כמובן שדיכאונות קיימים, אבל אני טוען כי זה לא רק רגש של דיכאון, אלא גם רגש של זעם, של כעס. זאת אומרת, הרבה פעמים כשאדם כועס ולא מדבר, הוא נסגר ואז הוא עושה משהו. לכן אני רוצה לדבר על מה זה באמת טוב ומה זה רע.
הבעיה שלנו היא שאנחנו קיבלנו חינוך לא נכון. אני אפילו לא מדבר על קבלה, אני מדבר על הפסיכולוגיה הפשוטה. גם אני קיבלתי כך וגם כולנו. אנחנו בני האדם, מבוגרים, גדולים, צריכים לדבר בגלוי. אנחנו מכירים את החיים, מכירים את עצמנו. באף אחד מאיתנו אין שום דבר שהוא לא טבעי. כל אחד קיבל מלמעלה, מהבורא, מהטבע, מהגנים, מההורמונים, מהחינוך, מההורים, לא חשוב מה. קיבל מה שקיבל וקודם כול הוא לא צריך להתבייש בזה, כי זה לא שלו, הוא לא בחר בזה. "אני כזה", ולא ש"אני כזה, תקבלו אותי כמו שיש". לא, אבל אני לא צריך להסתיר את הדברים האלה.
אם כל אחד יהיה פתוח לכך שזה הטבע שלנו, שזה אנחנו, שאנחנו בני אדם, אז מה יש לנו להסתיר? אנחנו בסך הכול מדברים על הבהמה הזאת, איך שהיא מתקיימת, איך שהיא אוכלת, ישנה, מזדווגת, מולידה, מעבירה את החיים, אילו תופעות יש לה. במה יש להתבייש כאן כל כך? אני צריך להתבייש, ולא על זה כלל.
בושה בחכמת הקבלה, זו לא אותה הבושה שעליה אתה מדבר. אלא זו בושה על מה שהייתי צריך לתקן ולא תיקנתי. על ההזדמנויות שקיבלתי מלמעלה ולא מימשתי אותן. אבל על הדברים שלי שכך אני עושה, שתן, צואה, שאני מזלזל באחרים, ששם אני מתייחס כך, כאן קצת גונב וכאן קצת משקר, על זה אין לי מה להתבייש, כי זה הטבע שלי. אם אני מתמודד איתו, אז אני מצליח. ואם לא מתמודד, אז לא מצליח.
אבל קודם כל, אם היינו מבררים את הנקודה, איפה באמת אני יכול לשנות את עצמי ולא שיניתי, ואולי כל החיים שלי פשוט עוברים כך בצורה אוטומטית מעלי, ואני מתנהג כך כי מנהלים אותי מלמעלה, אז אין לי בכלל במה להתבייש. כמו שכתוב וכמו שה"זוהר" אומר, "לך לאומן שעשאני"1. יש לך בעיות איתי? לך למי שעשה אותי. מה אני? מה אתה?
ארקדי: יש למשל הרבה גברים או נשים שנדלקים זה על זו. נניח שגבר נדלק על אישה, אבל מתוך בושה הוא לא יפנה אליה. ייתכן והיא אהבת חייו, אבל הוא לא יפנה אליה?
גם החינוך הוא לא נכון. למה אני לא יכול לגשת אליה ולומר לה "את מוצאת חן בעיניי, ו"למה אנחנו לא יכולים להתקרב זה לזה?"
ארקדי: אנחנו מדברים בקבלה על רצון לקבל. זאת אומרת, הקבלה בעיקר מטפלת בנושא האגו ההרסני של האדם. לאיזה חלק של האגו שייכת הבושה הזאת, שבן אדם לא מסוגל לומר לבחורה, "את מוצאת חן בעיני ואני מעוניין להכיר אותך ?"
זו לא בושה. זה פחד מפגיעה. מזה הוא פוחד. זה כבוד עצמי. זו לא בדיוק בושה ש"אני מתבייש לבוא אליה". כך אני מפרש זאת, אבל זה לא נכון. אלא אני פוחד שהפנייה הזאת תפגע בי, שהיא תוריד את הכבוד שלי, ביחס אלי. זה משהו אחר, זו לא בדיוק בושה.
ארקדי: אבל הוא יכול להפסיד את החיים שלו, אולי זאת אשתו לעתיד?
לא, אנחנו לא כל כך חושבים שבזה אנחנו מפסידים משהו. חוץ מזה שהדברים האלה לא כל כך תלויים בנו.
ארקדי: איך אני כבן אדם באמת ביישן, פותר את הבושה שלי מול הבורא? זאת אומרת, אני חושב שיש לי מחסום של סוג של בושה, לפתוח את העיניים בבוקר ולדבר עימו.
איזו בושה יש לך למי שמוליד אותך, מסדר אותך, בורא אותך, בונה אותך? כל מה שיש בך זה ממנו. אין לך כלום, אפילו לא אטוֹם אחד, מולקולה, כלום מהגוף שלך לא היה, אלא הכול בא על ידו והוא הרכיב אותם בצורה כזאת, גם פנימית וגם חיצונית, גם באופי ובכלל בכול. והוא גם מנהל את זה בכל רגע, "ומחדש בכל יום מעשה בראשית"2.
ארקדי: בוא ננסה לתת תרגיל לצופים בבית, שיש להם בעיות דומות, איך בן אדם פונה ושובר את המחסום בתקשורת עם הבורא.
יש כאן בעיה, שלא מלמדים אותנו את הגישה הנכונה לסביבה ולבורא. שהבורא גם נכנס לאותו המושג של הסביבה, חוץ ממני. לא מלמדים אותי בצורה נכונה. אנחנו בנויים בצורה אגואיסטית, אנחנו רוצים להרוויח מכל דבר, וזה הטבע שלנו. ואם האדם יודע את זה, ויודע שכל השינוי שהוא יכול לעשות, זה להפוך את עצמו, להפוך את היחס שלו לאהבה, לחיבור, לגישה נכונה, אז אין לו פחד. אין לו בושה לבוא ולדרוש שהסביבה תעזור לו בזה, ושהבורא יעשה לו את זה. כך אנחנו לומדים.
ברגע שהאדם קולט היטב את הנקודה הזאת, אז אני צריך להגיע למצב כזה, ליחס כזה בחיים, שאני רוצה להיות פתוח לכולם, אני רוצה להיות טוב לכולם. לא להתבייש במה שאני רוצה. להכיר את הבחורה, כמו שאתה אומר, או להשתמש במשהו או לאכול עם מישהו, לטייל וכו'. וגם ביחס שלי לעצמי, אני לא רוצה להיות כל הזמן מקופח, אני רוצה להצליח במצב שבו אני מתייחס לכולם טוב, אז לא תהיה בושה. רק במקרה כזה, עם כל מה שאני.
ארקדי: אני פשוט מכיר הרבה אנשים שלא אומרים את מה שהם מרגישים. וכתוצאה מכך הרבה דברים נהרסים. מערכות זוגיות, קשרים עסקיים. זו תופעה מאוד גדולה, שאנשים לא יכולים לומר מה הם רוצים, מרגישים.
נכון. החינוך הוא ממש פגוע.
ארקדי: החברים הכי טובים שלי הם כאלה.
אני לא יכול לתת להם טיפים.
ארקדי: אני חושב שבגלל אותה תכונה, קשה להם גם לקחת רוחניות, כי יש פה התנָיה. יש פה התניה של חברות, חברותא. יש גם את עניין החיבוק בקבלה, כאילו "אני אתחבק עם כולם?
לא דורשים כל כך להתחבק, אלא אם אדם מגיע, אז בהדרגה הוא מתחיל להבין שזה ביטוי של התיקון שאנחנו צריכים לעבור. מה לעשות. נכון שזה התיקון שלנו, ואתה רואה שזה דוחה אותם. אני מבין אותם, אני הייתי בזה, ועוד איך. לפי האופי שלי אני יושב בפינה ולא נוגע באף אחד ושאף אחד שלא ייגע בי. אני עם האופי שלי, תן לי ספרים, תן לי משהו כך שאני עסוק בו, ואז אני פשוט בולע את זה. אני חושב, שאני נהנה מהמילוי הזה וזה מספיק לי. אני לא רוצה לראות אף אחד.
כשהגעתי לקבלה, אז גם בשבילי זה היה פלא, מה רוצים? איזה חיבור, עם מי להתחבר, בשביל מה, איזו אהבה, על מה מדובר כאן? מה אנחנו, ילדי הפרחים? עד שהבנתי שזה תיקון הטבע, כך גם בהדרגה נצטרך להסביר.
אנחנו צריכים להבין שבכל הקיפוח שהם מרגישים, כל אי הנוחות שהם מרגישים, ואתה גם אומר "מפסידים בזה את כל החיים", ודאי שהם מפסידים בזה את כל החיים. לא רק בן זוג, בת זוג, או חברים או עסקים ועוד דברים כמו שאמרת. בזאת הם מפסידים בגדול את כל העולם העליון, את כל הנצחיות, השלמות, שאליה אנחנו יכולים להגיע. מפסידים מפני שאנחנו לא יכולים לעלות מעל הנקודה הזאת של האגו. זאת בושה, יותר נכון האגו, שאני לא יכול לשבור את עצמי.
ארקדי: אני אגע קצת בשאלה מה זה רע. כי מהצד האחר לאנשים הביישנים שכביכול נחבאים לכלים, יש אנשים שמרביצים והורגים בשביל ההנאה ומתענגים מהצער של אחרים. אז מה זה רע?
אם אתה מדבר ולא על פסיכולוגיה התנהגותית, חברתית, משפחתית, אלא אתה מדבר על משהו שהוא נצחי, שלם, כשמדובר על הבסיס, על היסוד הקבוע, אז טוב ורע מדובר אך ורק כלפי השגת המטרה שלנו. אנחנו נמצאים בתהליך, אנחנו חייבים להגיע לסיכום, ובסיכום הזה אנחנו משיגים כל טוּב. לכן כל דבר שמועיל להתקדמות, נקרא "טוֹב". אפילו שאלה יהיו זריקות ומכות ולא יודע מה, אבל אם זה מועיל להתקדמות, אז אני חייב להסכים עם זה ולומר שזה טוב. וכל דבר אחר שמונע ממני להשיג את המטרה הסופית הזאת, השלמה, הנצחית, זה רע.
ארקדי: זאת אומרת, כל ההבדל בין אנשים ביישנים שמפחדים להוציא מילה מהפה, לבין אנשים שרוצחים, הוא בעצם הבדל פסיכולוגי ואין לזה שום קשר לרוחניות?
לא. כלפי הזולת, כלפי חכמת הקבלה, כלפי התיקון שלהם, יכול להיות שבאמת אין כאן כל כך שוני ביניהם. כי מי שעושה דבר רע, אז יכול להיות שהוא יגיע יותר מהר להכרת הרע. פושע כלשהו, שבאמת יודע שהוא פושע ולא מסתיר זאת, יש לו אולי יותר סיכוי להגיע לזה שיסכים, שהוא נמצא בפשע ולכן צריך לשנות במשהו את עצמו. מה שאין כן, כשאתה יוצא לרחוב, יש המון אנשים שכולם אומרים ש"אנחנו חפים מפשע". למה הם טוענים שהם חפים מפשע? כי הם לא מרגישים שהם משקרים וגונבים פה ושם קצת כמו כל אזרח ואזרח, אבל זה נקרא "מקובל בחברה"
לכן אם אתה לא בודק את התנהגות בני האדם כלפי המצב הסופי, כלפי המטרה שאליה אנחנו צריכים להגיע, אז יוצאים לך קני מידה לא נכונים, ואתה לא יודע מה קורה. בחוסר המדידה הנכונה, בלמדוד את עצמנו לא נכון, אנחנו מגיעים למצבים כמו שרואים מה קורה עם העולם, עם האקולוגיה, עם האקלים, עם עצמנו, ועם הכול. ואז שואלים "בשביל מה? " "למה זה מגיע לנו? " "מה פתאום קורה כזה דבר?" אנחנו לא מבינים לְמה אנחנו בעצמנו גורמים, כאילו לא עשינו שום דבר.
לכן טוב ורע, כמו שאתה שואל, צריכים לדעת קודם כל כלפי איזו נקודה, מאיפה אנחנו לוקחים את האפס. כמו פני האוקיינוס שממנו מודדים גובה. הבעיה היא איפה האפס האבסולוטי, שממנו אנחנו מודדים טוב או רע. כך אתה תפנה לכל חברה, לכל מדינה, לכל אחד, והוא ייתן לך קנה מידה משלו. לכן אתה אומר, "אני מסתובב בין בני אדם כאלה וכאלה, שכך וכך הם עושים". אנחנו הגענו היום למצב שהעולם נעשה אינטגראלי, כולם קשורים זה לזה, ולכן זה מחייב אותנו למצוא את המדידה הכללית, מה זה טוב ומה זה רע לכולם. אם כולנו תלויים זה בזה, אז את זה צריכים לעשות קודם כל. מה זה טוב ומה זה רע לנו. כבר לא יכול להיות האחד ללא האחר, כי בזה אנחנו גורמים רע זה לזה.
לכן חכמת הקבלה אומרת, שאם אתם נמשכים לאהבה לזולת, לחיבור, לוויתור, ליחסים, כך שאתם ממש כמו אחים ואין לכם מה להסתיר, ואם תפסיקו להתבייש בצורה הבהמית, זאת אומרת איך שאתם נולדים כלפי העולם הזה, כלפי כל אותן התכונות, תוציאו את הכול מהכיסים, מהנשמה, ותשימו הכול על השולחן, אז תתחילו להיות באמת אנשים מבוגרים, שאין להם במה להתבייש ומה להסתיר. תתחילו לדבר בצורה, כמו רופאים, כמו פסיכולוגים, כמו שאנחנו, אנחנו זה אנחנו, מה יש? ואז תרגישו שאתם נפטרים מכל התסכולים והבושות, ומכל הקימוטים הקטנים שיש לכל אחד בפנים, שזו ילדותיות. אחרי כן תתחילו לבנות חברה פתוחה, תרגישו את עצמכם ממש "גן עדן".
ארקדי: פעם אני שואל מה זה רע, ופעם מה זה טוב, מזווית של אנשים שלא כל כך יודעים לקשר את זה לדברים הגבוהים שעליהם אתה מדבר. לאנשים הפשוטים, בשבילם טוב זה כשלא כואב, ורע זה כשכואב.
בדור הזה, לא שלך, בכל זאת אתה צעיר ממני, ובין דור לדור יש הפרש של עשרים וחמש שנה, אנחנו צריכים לפחות לחשוב על הילדים. אתה גם התחלת מהסיפור על הילדה שלך שקיבלה כזאת מכה ופחד. אני חושב שלפחות צריכים לחנך את הדור הצעיר שהוא יהיה פתוח, והאמת שהוא מוכן לזה, הם יותר מוכנים. אלא שדוגמאות הוליוודיות ואחרות מבלבלות אותם, והם מתנהגים לפי הצורות האלה שנותנות להם דוגמה.
אבל אם אנחנו נחנך אותם נכון להיות פתוחים, להיות גלויים זה לזה, לא להתבייש מהדברים שבהם אנחנו כבהמות, כמו שכתוב "כולם כבהמות נדמו"3, אז נשאל איפה ה"אדם" שבנו? האם יש אדם בנו או לא? בוא נתחיל להוציא אותו, בוא נתחיל לפַתח אותו. את הבהמה תשאיר כמו שהיא, היא לא יכולה להשתנות. והאדם שעל פניה, ירכב עליה, ואז אנחנו נרוויח. לכן אני חושב שהשינוי הוא בחינוך לפחות כלפי הדור הצעיר. אנחנו כבר מילא, כי מי שיבוא לקבלה יבוא, ואז ישנה את עצמו ויראה את עצמו כנמצא ממש בעולם הפתוח, הרחב, החופשי. אבל מִי שלֹא יבוא, אז לפחות כך יש לעשות עם הדור הצעיר, עם הילדים, שמהם צריכים להתחיל.
אנחנו נותנים להם דוגמאות כאלה, שהם כולם כבר גדלים עם התסכולים. אנחנו אומרים "אל תעשה כך", "אל תדבר כך" ו"את זה אל תאמר". אנחנו כל הזמן לוחצים עליהם שיסְגרו, שיסְגרו את עצמם. אנחנו לא מבינים שזה בית סוהר. אדם שנמצא בפנים, הוא כל הזמן נמצא במלחציים. ואחר כך זה יוצא בכל מיני תופעות, בכל מיני מחלות, התפרצויות ומוטציות שזה מאוד חבל. אני מסתכל לפעמים על הילדים וצר לי. זה באמת רע. אם אתה שואל מה זה טוב ומה זה רע, אז הייתי אומר כאן, שאנחנו קובעים טוב ורע בחינוך.
ארקדי: איזה צעד מעשי ראשון לעשות כלפי הילדים?
אני חושב שההורים צריכים לעבור חינוך טוב כדי להיות מחנכים נכונים לילדים. כך כל הורה. גם כל מה שאנחנו עושים עכשיו בערוץ הטלוויזיה שלנו ובאינטרנט, הכול למען הילדים, ממש כך. מערכת שלמה דרך כל כלֵי התקשורת שלנו. כל זה כדי לפתוח את הילד, דווקא לפתוח. לא לתת שום מקום לסגירות, לבושה, להתחשבנות כלשהי מאחורי הקלעים. לא כך, אלא תהיה חופשי ותהיה פתוח. תאמין לעצמך, ובעצמך, ויהיה לך מזה רק טוב. רואים שהילד גדל אחרת לגמרי, בלי לחצים, בלי פחדים. אני מקנא בו, בהרגשה שלו, כי אני גדלתי אחרת. אתה יודע איך היה החינוך ברוסיה, אי אפשר להשוות לכך, ולכן אני חושב שזו ממש מתנה עבור הילד.
ארקדי: במסגרת המקצוע שלי הרבה פעמים אני נאלץ לסרב להתנדב לא מרצון, אלא כי לא נעים לי, אולי בגלל התדמית הציבורית שלי. מסרב להתנדב בבתי חולים, לפעמים להחזיק יד של ילדה שהיא בכלל לא בהכרה, שעברה אירוע מוחי או לשיר שירים ולעשות הרבה דברים בחינם למען הקהילה, למען נשים מוכות. האם זה הופך אותי לאדם טוב יותר?
תשתדל לעשות זאת ולא מהטעם שאתה מתבייש לומר לא. לא מהטעם שידברו עליך לא יפה בכלֵי התקשורת, לא מטעם הבושה שתחוש כלפי עצמך, שתאכל את עצמך אחר כך במשהו. לא מהטעם שאם אתה עושה לאחרים, אז זה לא יקרה לך. יש כאלה אנשים שהולכים לטפל בחולים בבתי החולים כי הם אומרים שאם אתה מטפל במישהו אז לך זה לא יקרה. האגו הוא כזה. אלא תשתדל לעשות את הדברים האלו מפני שזה פותח אותך. זה נותן אפשרות לראות עד כמה אני בכל זאת יכול לעלות למעלה מהבהמה שלי, מעל האגו שלי. כך למשל, מצד אחד אני מרגיש בתוך האגו, שבכל רגע ורגע שבו אני מופיע עכשיו, זה כל כך לא נעים, וזה כל כך לא טוב וזה כל כך נמאס. מצד שני אני כל הזמן עושה ביקורת עד כמה שמעליו אני עושה את עצמי אדם אחר. ולא לטשטש את האגואיסט שבי, שלא רוצה וממש סולד מזה, אלא ההיפך, לבנות את זה על זה. ובמאבק, במתח שבין שני ארקדי, ארקדי הפנימי וארקדי החיצוני, אתה תתחיל להרגיש פתאום כמה אתה מתחיל להבין את הטבע. כי אם אנחנו נמצאים רק באגו שלנו, אז אנחנו לא יכולים להבין אותו. אבל אם אנחנו מתחילים להיות כך, לבנות את זה על פני זה, אז מתחילים להבין גם מה זה האגו שבנו, וגם מהו האדם שאנחנו עכשיו מוצאים בהדרגה ובונים אותו למעלה.
ארקדי: מה היית מציע באמת לכל מצילי העולם למיניהם, כמו שיוצא לך הרבה פעמים להתייחס אליהם, כל הג'י-8, ו-9, אנשים שמקיימים כל מיני וועדות למען הצלת כדור הארץ?
אין מה לעשות, זה העיסוק שלהם. הם לא עושים זאת למען הצלה. זה כואב להם, בתוך האגו שלהם, כך הם בנויים. לפי מבנה העולם, יש עד 10% אנשים שבצורה אלטרואיסטית מרגיעים את עצמם. אני מרגיע את עצמי על ידי זה שאני מקבל, ולפעמים אני מרגיש שאם אני אתן, אז גם יהיה לי טוב, לכן אז אני רוצה לתת. ואם לא לוקחים ממני, אז אני אפילו מתרגז, כי אני רציתי בזה להרגיע את עצמי, אלא שאני לא יודע, לא מבין את זה. ואז אני כאילו אומר, "למה אתה לא מקבל? למה אתה לא רוצה? אני רוצה לתת לך". אבל אני לא מבין שאני לא רוצה לתת, אלא אני רוצה פשוט למלא את עצמי על ידי הנתינה. כך הם בנויים.
גם אני הייתי בכל מיני ועידות, בישיבות כאלה ובארגונים בינלאומיים, עד שעזבתי אותם. הם כולם ב 100% חושבים רק על עצמם. אבל בצורה כזאת שהם לא מודעים לזה. לכן עליהם אין מה לדבר, שימשיכו עד שיבואו להכרת הרע. רע וטוב זה רק אם אנחנו ניקח באמת את הכיוון לקֶשר בין בני אדם, מה שהיום הטבע, העולם, כבר מתחיל לחייב אותנו בצורה רצינית. אני בטוח שאנחנו, בכמה השנים הקרובות נתחיל לדבר יותר בגלוי. לדוגמא כל חשיפת מסמכי ה"וִיקְילֶיקס", מסמכים סודיים, עשתה גם דבר טוב מאוד. בשביל מה להתבייש, במה יש לי להתבייש, בזה שאני חושב עליך רע? שידעו כולם, שאני אדע וגם אתה תדע שאתה הפוך כמו כולנו. זה יגלה את הרע שבעולם, אנחנו נראה מי אנחנו באמת ומִזה נעלה לטוב. אדרבא, שהכול יהיה שקוף. אנחנו גדולים סופסוף, בוא נגלה את הכול.
ארקדי: גם השיר הזה מתבסס על אחד השיעורים שלך. אני לא יודע אם זה בדיוק מתקשר לשיחה שלנו, אבל זה נקרא "טוב לי, רע לי".
"יש כוח הגנה ששומר על האדם לא לסבול. מצבים הקשים ביותר, האדם מתגבר על הכול. ההסתרה של הטוב והמיטיב, הסתרה של מטרה אמיתית. אם השפעה נעולה, אין גילוי ואין גאולה. אור מאיר יותר, טוב לי. אור מאיר פחות, רע לי. אור מאיר יותר, טוב לי. אור מאיר פחות, רע לי.
הֶסתר זה האדם שמסתיר את עצמו, חושך זה תשוקה לשינוי. להרגיש חושך זה מצב טוב, שלב אחד לפני הגילוי. והבורא מסובב את האדם על מנת שיבחר נכון. הסתרה נכונה, תחושת הפכיות בינך לעליון. אור מאיר יותר, טוב לי. אור מאיר פחות, רע לי.
כוח החמצן הוא לא בך, הכול תלוי בסביבה. האור מביא אותך לאט לאט לשם בתנאי שאתה מתמיד ובא, מתמיד ובא. אם אתה כבר מרגיש את החושך זה סימן שגילית את האור. זה מוזר להגיד טוב כשרע, איזה יופי, הכול שחור. אור מאיר יותר, טוב לי. אור מאיר פחות, רע לי."
רק באור שמאיר אנחנו יכולים להבדיל בין הטוב ובין הרע, האמיתי.
(סוף התכנית)