מקובלים כותבים

שיחות על שלבי הסולם

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 05.10.08 – אחרי עריכה

בן ציון: הפעם נעסוק בסדרת הספרים שנקראת "שיחות על שלבי הסולם". סידרה בת ארבעה ספרים. הסדרה מגיעה בקופסא מהודרת שנקראת גם "קבלה, המדריך לחיים". למה בחרת לקרוא לסדרה הזאת המדריך לחיים?

אלו השיחות שנתתי לפני קהל שבאמת שאל על החיים, בתחילת דרכו. והיו אנשים צעירים, גם לפי הגיל וגם לפי ההתפתחות הרוחנית. ולכן יצאו שיחות בסגנון כזה, כמדריך, כתחילת ההתפתחות הרוחנית של האדם. וחוץ מזה, השיחות האלה נעשו על פי כתבי המורה שלי. אני המשכתי, כמו שאני מבין את דרכו, כמו שקיבלתי הכוונה ממנו. שתים עשרה השנים שהייתי לידו, כל השנים הוא היה מכוון אותי, רציתי למסור את אותה רוח ואותו כיוון גם לתלמידַי.

בן ציון: הסדרה הזאת מבוססת על שיעורים שנתת, מה שנקרא "שיעור הבוקר", וזה מעמד מאוד מיוחד. מה מיוחד במעמד הזה?

מגיעים גברים בגיל יחסית צעיר, בני 30, לפני העבודה, אחרי יום העבודה הקודם לשלוש שעות, משלוש עד שש לפנות בוקר.

השיעור מחולק לשלושה חלקים. קודם כל הולך מאמר מכתבי רב"ש, אחר כך "תלמוד עשר הספירות" מבעל הסולם, ועוד מאמר של בעל הסולם. ושלושת החלקים האלו הם מאוד מאוד כבדים, הייתי אומר, למתחיל. והייתי צריך גם חוץ מזה, כדי לא לשבור את רצף השיעור, לתת אותם בצורה קלה, יותר קרובה לחיים, קרובה למימוש, נוחה, שיהיה אפשר ביום יום לראות על מה מקובלים כותבים, שזה לא איזו תורה בשמיים, אלא בארץ היא.

ולכן לפנות בוקר, כשהיינו מדברים על זה, ואדם היה לוקח את הרוח הזו וממשיך איתה כל היום, אז יש בזה כמו תחילת החיים הרוחניים. כמו הכוונה חדשה בדרך חדשה, גם אותה רוח נשארה בכל השיחות.

בן ציון: באותה תקופה המאמרים נלמדו מידי יום, כל יום מאמר חדש. ובאמת לא חזרה עוד תקופה כזאת, שבה המאמרים נלמדים שתי וערב.

נכון.

בן ציון: זו היתה תקופה מיוחדת?

אני מבין. קודם כל אני לקחתי על עצמי שכך אנחנו צריכים לעבור פעם אחת על כל המאמרים. באיזו רמה לפחות, אבל כל המאמרים אנחנו צריכים לקרוא, לקבל אותם, ולדבר עליהם.

שנית, כשסיימנו את התקופה הזאת התקדמנו לתקופה אחרת, שכבר אנחנו יותר ויותר קרובים לביצוע. פתאום התגלה הרבה מאוד קהל בישראל ובחו"ל, מישראלים ומאומות העולם, שרצו מאוד לדעת על קבלה. ואז המשכנו את זה ברמה אחרת, גם יותר רחבה, גם פחות מעמיקה בכתבי יד, או בכתבים האוריגינליים האלה, האוטנטיים, אלא קוראים קצת ומסבירים יותר ובתוספת הרבה שרטוטים ועוד.

ואחר כך הגענו לתקופה עוד יותר מעשית. שגם העולם התחיל להרגיש את המשבר. וכל שבירת הכלים שהיתה בעולם הרוחני, ואחר כך בחורבן בית המקדש בעולם שלנו כשורשים, מתגלה אחר כך בכל שנות האנושות, והגיעה עכשיו לזה שכולם מתחילים להכיר. ומתוך זה, כשהגענו למצב שנמצאים היום כבר במשבר הכללי או העולמי המתגבר וממש בא עלינו כאיזה גל צונאמי מכל הצדדים, אז חכמת הקבלה מיועדת כדי לתת מענה לכל הבעיות האלו שאנחנו מגלים בכל העולם, בזמננו.

בן ציון: זאת אומרת, השיחות דאז כבר נותנות מענה למשבר שמתגלה היום?

כן, ודאי. לכן אנחנו לא יכולים עכשיו להרשות לעצמנו לחזור לאותם המאמרים מ-א' ועד המאמר האחרון, מפני שיש לנו כבר את כתבי בעל הסולם על הדור הנוכחי והדור העתידי, ומה אנחנו צריכים לעשות. לממש את חוכמת הקבלה בפועל, בזמננו, עם כל העולם, כמו שהוא כותב לנו במאמר "שופרו של משיח" וכן הלאה. זאת אומרת, הלימוד נעשה הרבה יותר פרקטי, ממש מתוך לימוד לחיים.

בן ציון: מי שקורא בספר, אומר שהוא מרגיש כוח מיוחד, והוא קושר אותו לאותו מעמד של שיעור הבוקר. איזה כוח הוא מרגיש כשהוא קורא בספרים האלה?

כתבי מקובלים יש בהם כוח מיוחד, מפני שהאדם שכותב נמצא בדרגה מיוחדת, כשהוא משיג את השורשים האלה. הוא נמצא מקושר עם האלוקות, הבורא מגולה לו לפי הדרגה שלו. ומתוך הגילוי הזה של הבורא אליו, האדם כותב את המאמר, והגילוי נמצא בין המילים, בין האותיות, בתוך האותיות.

"כְּתַב ספר" זה מהמילה גילוי. "ספר" נקרא גם "איגרת" ו"מגילה". יוצא שהאנשים שמאוד משתוקקים להגיע להבנה מה נמצא בתוך הספר, מה נמצא בתוך הטקסט של המקובל, מה הוא רוצה למסור לנו, לספר לנו.

אם אתה מכוון את האנשים האלו לקרוא את הטקסטים בצורה נכונה, שהם יכנסו בדיוק לאותו גל כמו שהמקובל כתב להם, זאת אומרת לפי ה"ואהבת לרעך כמוך", וקשר עם הזולת, ותיקון הנשמות שנשרו מהאדם הראשון, וכן הלאה, אז אנשים מתחילים להרגיש אותו הכוח שהמקובל השיג בזמן כתיבת המאמר, אפילו שזה היה לפני אלפי שנים, זה לא חשוב. הם מתחילים להשיג אותו הכוח ואז מתחילים להרגיש שזה פועל בהם.

ואותו הכוח, זו הסגולה שיֶשְנה בלימוד הקבלה הנכון, שאדם מקבל את הכוח הזה ומתחיל על ידו להשתנות, עד שמגיע גם לגילוי אלוקותו אליו.

בן ציון: מה שמיוחד בסדרה הזאת, שהתלמידים הקלידו את השיחות ולאחר מכן ערכו אותם.

כן.

בן ציון: איך אתה מתייחס לעבודה מהסוג הזה, שבה התלמידים משכתבים את השיחות? כי היתה תקופה שאתה כתבת בעצמך.

אני בעצמי כתבתי אולי עד אלפיים, אלפיים ושתיים, לא יותר.

בן ציון: אלפיים ושתים אולי.

כן, לא נראה לי שיותר מזה, כי פשוט מחוסר זמן. זה בלתי אפשרי בעצמי לעבור על הטקסטים, מכל שכן לשבת ולתקן ולבנות. אבל אני חושב שאנשים שלומדים אצלי, איתי, ממני, כל כך הרבה שנים, כבר יודעים איך לסדר את הטקסט כדי לשמור את הרוח של השיעור, הרוח שלי, הרוח של רב"ש ובעל הסולם שמהם אנחנו לומדים, לכן לא נראה לי שיש בזה תקלה.

אלא ההפך הייתי אומר, מפני שזו נחלת כלל גדול, שעבד על זה, ועבד על זה הרבה שנים, הם שִכְתבו את זה, ותיקנו את זה, והעבירו את זה בכל מיני צורות, כך בָּדקו ואספו. אני חושב שיש בזה גם כוח קבוצתי, שזה העיקר בחוכמת הקבלה. כי הרבה אנשים שעובדים יחד על דבר אחד, הם מתלכדים יחד, מתחברים ביניהם, ובזה הם מביאים את החיבור בין הנשמות, שדווקא בחיבור בין הנשמות מתגלה הבורא. לכן קבוצה גדולה שמתחברת להוציא מוצר כזה, יש במוצר הזה ערך מוסף.

בן ציון: אז הכוח הנוסף, זה "כוח הקבוצה"?

כן.

בן ציון: יש קורא מאוד מיוחד, שמאז שהוא קיבל את הספרים האלה, הוא לא נוטש אותם. נראה את הקטע של הקורא המיוחד, עד כמה הוא אוהב את הספרים האלה. בבקשה.

ארכדי: בשבילי, "שיחות על שלבי הסולם" אני חושב שזה הספר הראשון ובינתיים הקריא שנחשפתי אליו והתאהבתי בו, כי למרות שהוא מאוד מורכב, בשבילי הוא מאוד פשוט.

קודם כל הפרק המתומצת, החזק, שתפס אותי הכי הרבה, זה פרק שמדבר על "יצר לב האדם רע מנעוריו". על זה שהאגו שלנו הוא מקור הסבל שלנו. ושעוברות הרבה שנים עד שאדם מגלה את זה. וכשמגלה את זה, באמת מגיע לסוג של כאב, ואם הוא מבין את הכאב הזה נכון, אז הוא מתחיל לעבוד על הכאב הזה, ולצאת לסוג של מסע שבסופו הוא עשוי להשתחרר.

אז בשבילי, הקבלה ולימוד הקבלה התחיל מהפרק הקטן הזה בתוך הספר הזה, שנקרא "שיחות על שלבי הסולם", בכרך א'. וכשקראתי את הפרק הזה, פתאום הבנתי שזה מדבר אלי, ולא לאף אחד אחר. והתחלתי פשוט את המסלול שלי לכאן וכל פעם חזרתי לאותו הספר.

למעשה אצלי במדף בין התקליטים והדיסקים וכל מיני דברים שלא קשורים לקבלה, מונחים ארבעה כרכים של "שיחות על שלבי הסולם". אין אצלי ספרים אחרים על קבלה, חוץ מזה אני מקשיב לשיעורים, וכשאני מצליח, אני גם מגיע לשיעורים. אבל הספרים המרכזיים שלי, זה אלה.

בן ציון: נפתח את הספר כמו שעשה ארכדי, ונגלה ביחד מה יש בו.

מה באמת פגע בו, איזה קטע?

בן ציון: הוא דיבר על פרק שנקרא "על היצר הרע", ואנחנו נפתח בפרק שנקרא "תפילה מעומק הלב". הפרק הראשון של הספר, אותו כרך, כרך א'. וכתוב כך: "התפילה פורצת מלב האדם כתוצאה מהרגשותיו, היא חייבת לפרוץ מעומק הלב, עוד לפני שהאדם מתחיל לבקר את ההרגשה שבלב בשכלו, לפני שהוא מתחיל לחשוב עליה או להבינה. הרגש הטמון בלב לפני שהאדם מנסה לשלוט בו נקרא "תפילה"".

יש בספר הרבה דברים מפתיעים. שבדרך כלל רגילים לכל מיני הגדרות אחרות ופתאום פוגשים במשהו שבכלל לא צפוי.

נכון. כי הספר בכל זאת מדבר על עבודת ה' האמיתית, שעבודת ה' היא בלב, תפילה. ותפילה היא לא מה שאני מדבר במילים, ולא מה שעובר אצלי דרך השכל ואז אני מתחיל לסדר את המילים בצורה יפה, כאילו הבורא צריך מילים יפות, ומסודרות יפה, ומי שלא יודע בדיוק להגיד יפה, אז כאילו פחות יכול להתקשר לבורא.

אלא "תפילה", זה נקרא אותו הרצון הפנימי ביותר בעומק הלב, שאדם אפילו לא נוגע שם, שהוא אפילו לא יודע, ולעצמו לא יכול לגלות. אותו רצון מעומקי הלב, הבורא קורא, אותו הוא שומע. ולפי זה מתייחס לאדם. ואחרי הרצון הזה, בשכבות יותר חיצוניות שבלב, כבר אדם מתחיל להיות מפולפל וחכם ואז כבר זה לא נוגע לבורא.

אנחנו לומדים שהלב שלנו בנוי מחמש שכבות, ורק את הנקודה הפנימית ביותר, היא אותה נקודה שקשורה לבורא, והיא מנותקת מהכרת האדם מפני שבנויה כך במיוחד, שאדם לא יגע ולא יקלקל אותה.

בן ציון: וכל חוסר סיפוק, זה לא תפילה?

לא. דווקא כל התפילה שלנו היא כהכנה, "תפילה לפני התפילה" מה שנקרא. שאנחנו צריכים להכין את עצמנו כך שהלב שלנו ירצה משהו שהוא נגד הלב, כי הלב שלנו רוצה כל דבר שבעולם. ואנחנו צריכים להגיע למצב שבעומק הלב, ממש שם, כמו בתוך הים, באיזה מקום העמוק ביותר באוקיינוס, שם יהיה לי רצון להתנתק מעצמי ולהתחבר לבורא, לאלוקות.

ואם אדם יוכל לצלול למקום כל כך עמוק לתוך עצמו, או לפחות לכוון את עצמו ששם הוא רוצה שתיווצר התפילה, הבקשה הזאת להתנתק מכל היתר, ורק עם אותה הנקודה העמוקה ביותר להתחבר עם הבורא, אם הוא מבקש על זה, זה קורה. זה כל החיבור שלו.

בן ציון: נושא התפילה זה נושא שמעסיק אותנו כל הזמן. נפתח בכרך ד' עמ' 198, אתה מביא דוגמא, "איך נוכל לברר מה אמיתי?" איזה רצון הוא אמיתי? "כששואלים ילד מה ירצה לקבל כמתנה, אולי הוא ינקוב בשם של צעצוע כלשהו, אבל רצונו לא יהיה מבורר. אפשר לבלבל אותו בקלות רבה ולשכנעו שהוא צריך צעצוע אחר. אין לו דעה משלו, וכך גם לנו." לכן התפילה הראשונה היא לבירור, לידיעה מדויקת מה לבקש.

העניין הוא, כמו שבעל הסולם כותב במאמר "החרות", שאנחנו נמצאים תחת השפעת הסביבה. וכל ההרגלים שלנו, ומה אני רוצה, ואיך אני רגיל לעשות הכל, ומה קורה אצלי במחשבות, למה אני נמשך, הכל נכתב על ידי החברה. החברה מכתיבה לי את כל הרצונות שלי, מה לרצות, איך, מתי וכולי.

וכאן אנחנו צריכים דווקא להתנתק מהחברה ולברר את הרצון הפנימי ביותר שלי שהוא שלי, ולא שאני קיבלתי אותו ממישהו, מאיזה פרסום, ומשמועה ומשכך נהוג בקהל וכן הלאה. אני רוצה להגיע למצב שאני כאילו מנותק מהעולם הזה, מהשפעת העולם הזה, ואז מה אני הייתי מבקש? לכן הבירורים האלו, אם אדם עושה עם עצמו בצורה אמיתית, הם מביאים אותו לנקודת הייחוד עם הבורא, כך ששם ורק שם הם דבוקים יחד ואין לזה השפעה סביבתית.

בן ציון: ניקח לדוגמא, כשאנחנו רוצים לבקש משהו ממוסד ממשלתי, מאיזו רשות, אנחנו לוקחים טופס, ממלאים בדיוק מה אנחנו רוצים.

כן.

בן ציון: איך זה קורה כאן? כתבת שזה פורץ מהלב ובכלל אין על זה שום ביקורת.

כן, כי על זה אין שום ביקורת. הרצונות הללו והתפילות, הבקשות הללו, אנחנו מגלים שהם כבר נמצאים שם, בתוך הלב. אדם רק צריך לנקות את עצמו, כאילו להוריד מעצמו קליפות. אנחנו נמצאים עטופים בהרבה הרבה קליפות, אבל בפנים יש נקודה כזאת, שאם אתה מוריד את הקליפות ומגיע אליה, אז אתה מגלה ששם אתה מחובר עם האלוקות. אז אנחנו צריכים לנקות את עצמנו וכך נגיע למטרת הבריאה. לייחוד עם הבורא. והניקוי מהקליפות, זאת כל העבודה של המקובל.

בן ציון: ועד אז התפילות הן תפילות סרק?

לא, עד אז זו עבודה. עבודה שאדם לומד את עצמו, לומד את החברה, כל ההשפעה שלהם עליו, הוא לומד את הקשר שלו עם החברה, עם האלוקות, המבנה של הנשמות, המבנה של העולמות, הוא צריך את כל זה כדי להגיע לאותה "טיפת הייחוד", מה שנקרא.

בן ציון: יש עוד כמה ציטוטים של מקובלים על האריזה. הציטוט הראשון מהרב קוק, הוא אומר משפט פשוט "כל מה שהאמת היא יותר גבוהה, היא יותר פשוטה ויותר נחוצה לכל". זה גם מאוד לא ברור.

למה? כי אדם שנפטר מכל הדברים החיצוניים, מכל המוסכמות החברתיות, מכל הרעיונות שהביאו לו במשך החיים, מגירסא דינקותא שבא אליו, מגן הילדים ומבית הספר ומהחברה שלו, מהזמן שהיה בצבא או נוער, אחר כך מהטלוויזיה, אם הוא נפטר מזה באמת הוא נשאר הכי טבעי, והכי קל, הכי אמין, פשוט, ישר ולא מבולבל.

אנחנו מבולבלים מאוד בכל החיים האלו, מחליפים לנו כל פעם מטרות, טעמים, ואנחנו לא חיים לפי הרצון שלנו. אלא דווקא שאדם נפטר מכל ההשפעה הזרה הזאת ונשאר לבד, הוא רואה עד כמה שהכל פשוט. וגם האור שמתגלה לאדם, אנחנו קוראים אותו בקבלה "אור עליון פשוט ממלא כל המציאות"

בן ציון: האם ה"אמת" היא מופשטת?

לא. "פשוט" ו"מופשט" זה לאו דווקא אותו דבר, לא. "פשוט", הכוונה היא שלא דורשים מאדם תחכום, לא דורשים ממנו איזה חוכמות מיותרות, לדעת בעל פה כל מיני פסוקים, דפים, ופלפולים. אלא דורשים ממנו לב פשוט, ישר, נקי, ושזה יהיה הוא. ואז בנקודה הזאת שאם הוא יורד אליה, שם הוא פוגש את האלוקים.

בן ציון: עלתה שאלה אצל הצופים, בערוצים מקבילים בלווין ובכבלים יש הרבה מאוד תוכניות על ספרים בנושאים שונים, אומנות, רומנים וכן הלאה. השאלה היא, מה המקור לכך שיש כל כך הרבה ספרים בקבלה?

האמת שבקבלה אין כל כך הרבה ספרים. אם אנחנו נספור אפילו ספרים שמקובלים כתבו במשך כל הדורות, מקובלים ממש, לא אלה שחשבו שהם מבינים משהו בקבלה וכתבו. מימי הביניים ועד היום יותר ויותר ישנם כאלו, ככל שאנחנו מתקרבים לימינו כל אחד כותב וכל ספר זה כאילו קבלה.

את ספרי הקבלה אפשר לחלק למקורות, זה מאברהם שמיוחס לו ספר "יצירה", משה, ואחר כך מִשנה, תלמוד, כל התנ"ך וזהו. בחורבן בית המקדש זה נפסק מפני שעַם ישראל נפל מדרגת "ואהבת לרעך כמוך" ל"שנאת חינם", ורק המקובלים הבודדים מדור לדור מסרו את הכתבים שלהם עד דורנו.

אבל אנחנו, המקובלים, מתייחסים לכל כתבי הקבלה עד זמן האר"י, ככתבי קבלה שלא כל כך שימושיים לדורנו. כי האר"י מקובל אצלנו כ"משיח בן יוסף", שממנו והלאה נפתחה שיטת תיקון הנשמות, שיטת הקבלה. העולם התחיל להתקדם לקראת התיקון, לקראת הסיום שלו, במצב כמו שאצלנו כאן על פני כדור הארץ, כמו שאנחנו מכירים.

ולכן אנחנו כמקובלים, ברגע שהתגלה האר"י, אנחנו משתמשים בעצם בכתבי האר"י. וכך אחרי האר"י היה הבעל שם טוב, הגר"א ועוד מקובלים. אבל כשהגיע בעל הסולם ועשה לנו פירוש על כתבי האר"י, אז אנחנו כביכול מוצאים בכתבים של בעל הסולם, את כל חוכמת הקבלה שדרושה לנו כאן, היום, לשימוש ולמימוש. ולכן יוצא שאמנם יש הרבה כתבי מקובלים אמיתיים, גדולים מאוד, אבל לנו, לשימוש, מתאימים רק כתבים של בעל הסולם.

בן ציון: לפעמים אני שומע אותך אומר, שספר זה הכל וזה הכלי העוצמתי ביותר, ולפעמים אני שומע שבזה ספרים לא יכולים לעזור. השאלה היא מתי יש תפקיד לספר, ומתי אי אפשר להיעזר בספר כדי להתקדם. איזו עבודה נעשית עם הספר, איזו עבודה נעשית בלי הספר?

אנחנו נמצאים בדור הראשון שהוא דור התיקון. כי אנחנו היינו בגלות כמו מצרַים ובבל ועכשיו גלות האחרונה, וירדנו מכל הגובה הרוחני שהיה לעם ישראל עד העומק הזה שנמצאים בו עכשיו.

ומעכשיו והלאה אנחנו צריכים להתחיל לתקן את עצמנו. כבר אנחנו נמצאים בפיגור לפחות מאה שנה מאז שהתחלנו לחזור לארץ ישראל. ויוצא שהכתבים האלו יכולים להיות לנו כמורי דרך. אנחנו חייבים לקחת אותם ולפרש אותם הלאה, ולפתוח אותם. וממש כל האקטואליה שאנחנו מגלים, המשבר הכללי באקולוגיה, בבנקאות, במצב הפנימי של אדם כייאוש, כנטייה לסמים, לטרור וכן הלאה.

על כל דבר ודבר אנחנו צריכים עכשיו לתת מענה לדור שלנו, מה אנחנו עושים, איך אנחנו צריכים עכשיו להתנהג וכולי. להסביר לדור שלנו איך אנחנו נכנסנו לתקופה כזאת מיוחדת. כי מעכשיו והלאה זה רק ילך ויתגלה יותר ויותר, כל החורבן שבו אנחנו נמצאים.

לכן התפקיד שלנו הוא כבר תפקיד אחר ממה שהיה למקובלים הקודמים. אנחנו צריכים בצורה פרקטית, מעשית, להסביר את כתבי המקובלים וגם לתת דוגמא איך לממש אותם, וגם ללוות את האנשים בכל החלק המעשי.

בן ציון: השאלה אם יש דברים שנחוצים להתקדמות שאותם אי אפשר למצוא בספר?

לכן אנחנו צריכים לקחת דוגמא מהדור. אנחנו רואים שהדור לא רוצה לקרוא, או הולך לרדיו ולטלוויזיה ומשם הוא בעצם מוצא את כל המידה שלו, או לאינטרנט. וגם באינטרנט, אם היו בהתחלה הרבה טקסטים, היום יותר ויותר באות צורות של וידאו.

אנחנו צריכים בצורה כזאת ללכת ולהתאים את עצמנו לדור. ולכן אנחנו נמצאים בטלוויזיה, אנחנו נמצאים באינטרנט, בוידאו. אנחנו מקליטים את כל השידורים שלנו, כל הלימודים שלנו, כל השיעורים שלנו, ובצורה ויזואלית מעמידים אותם בארכיון שלנו באינטרנט. ומשתדלים כמה שאפשר יותר קרוב לאדם במה שהוא רגיל היום ובאיזו צורה שהוא רגיל היום לקלוט את המידע.

בן ציון: היו גם תגובות של קוראים שאמרו שלמרות שנכחו בשיעורים, כשהם קראו בספר הם הרגישו שיש כאילו עוד טעם, טעם מיוחד.

ללא ספק. כל השיעורים שלנו הם בכל זאת באים על פני יסוד של בעל הסולם או רב"ש. אנחנו קוראים קודם כל את כתבי המקור. ואחר כך שאנחנו קוראים אותם, אנחנו הולכים להסביר אותם ואת זה אנחנו מצלמים, ומגישים לקורא או לצופה. אבל הוא רואה שאנחנו קוראים ספרי מקור, ואנחנו רוצים להחזיר אותו בכל זאת לספרי המקור.

עם כל תוכניות השמע והוידיאו, אנחנו בכל זאת לא מתנתקים מהמקור, מהטקסט ואנחנו רוצים שגם כל האנשים שלומדים איתנו ובאיזו צורה שומעים, רואים, בכל זאת יהיו קשורים לטקסטים, שלפחות ידעו מאיפה אנחנו לוקחים. שאם כן, אז הוא הולך לאתר שלנו ושם יש לו את כל הספרייה של המקובלים, כל הספרים, כל הטקסטים האלה בחינם. אם הוא רוצה, הוא יכול לרכוש את הספרים האלה. הטקסט בכל זאת נשאר כבסיס, ועל זה אין ספק שגם כך יישאר.

בן ציון: לקראת סיום אנחנו רוצים להמליץ לצופים שלנו את השילוב המנצח, צפייה בשיעורים, עם הספר שמלווה אותם לאורך הצפייה.

כן. עם הספר לפניך.

(סוף השיחה)