"שלבי הסולם"
המסע בארה"ב ובקנדה
בהשתתפות: רחל לייטמן
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 13.04.11- אחרי עריכה
רחל: ברוכים הבאים לעוד תכנית של "שלבי הסולם".
בתוכנית קודמת דברנו על גרמניה ופריז. בפריז היה לנו מסע פרסום לספר, ובאונסקו השתתפנו בדיון בנושא החינוך עם ראש אונסקו.
רחל: זה היה מין מסע באירופה.
כן. אחר כך כתוצאה מזה נסעתם לפגישה באונסקו בארה"ב בניו יורק ואחריה היתה פגישה באו"ם.
רחל: והיתה גם פגישה במוסקבה.
והיתה פגישה במוסקבה. זאת אומרת, זה כבר היה במסגרת הפגישות שלנו בשעות העבודה בחינוך. ואני חשבתי עכשיו לדבר על הנסיעה שלנו לארה"ב וקנדה, שם היה לנו כנס גדול מאוד.
רחל: חזרנו לארץ עם הרבה התרשמויות, גם מהאמריקאיים, גם מהקנדים, גם מהקבוצות באמריקה, גם מהקבוצות מקנדה, עם כל מה שאנחנו עושים שם. ובאמת ברגע שנחתנו בניו יורק היתה לנו הרצאה פומבית בסימפוני הול, שזה מקום מאוד ידוע, שמופיעות שם טובי הלהקות.
הגענו למנהטן, אתה מתיישב, אחרי שלפניך היה קונצרט של החברים שלנו שניגנו מניגוני בעל הסולם. איך אתה מרגיש את הקהל?
הבעיה שאני לא מרגיש. זה היה באמת כך ולא פעם ראשונה. הופעתי בכל מיני מקומות כאלו שהאמריקאיים באים מפני שהזמינו אותם. בפלורידה במיוחד באים אנשים חשובים, נפוחים. והם מסתכלים עליך, מה אתה רוצה להגיד לנו, מה אתה רוצה למכור לנו? כי או מוכרים, או קונים, אין יותר.
רחל: זו התרבות.
כן. וכאן ראיתי שאפילו לא מוכרים וקונים, אלא אני חושב שהם לא ידעו בשביל מה הם באו. והם הסתכלו עלי כמו איזה חתולים, שמסתכלים על האדם שלא מבינים אותו. או שההפך, נגיד, אני לא רוצה לפגוע בהם. ודאי לא. אבל היה איזשהו מין חוסר קשר ממש טוטאלי בינינו ורובם היו שם יהודים.
אני דברתי על המשבר, ועל זה שחכמת הקבלה נותנת פתרון, על ההיסטוריה של חכמת הקבלה שהיא בת חמשת אלפים שנה ויש לנו ממנה את כל הספרות שלנו הקדושה, העתיקה. המנהגים שלנו גם הם משם, והדת שלנו גם משם, ובכלל כל התרבות והדתות. ומה שמתרחש בעולם גם הוא בסופו של דבר מחכמת הקבלה, כי אברהם הוא היסוד, הוא האב של כל הדתות, השיטות והתרבויות. וכשאני מדבר אליהם, אני רואה שהם מסתכלים עלי והם לא מבינים מה אני אומר.
רחל: הם צריכים להבין מה אתה אומר?
אבל בכל מקום שהייתי מופיע, בכל זאת הקהל היה תופס איזשהו חלק מהדברים. ואחר כך לפי השאלות הייתי מוסיף, או חוזר, או מתקן את עצמי בצורה יותר קלה. וכאן אחרי עשרים דקות, שלושים דקות של הנאום שלי, אני לא יודע. ובכלל היה לי קשה מאוד להגיד כל משפט ומשפט. כי אני אומר משפט ואני לא רואה אם אני פוגע או לא, יש תגובה או לא. זה היה משהו מדהים.
רחל: היתה הרגשה של שינה, כאילו אנשים ישנים.
כן. את הרגשת את זה?
רחל: כן.
זהו. וקרו לי דברים כאלה רק במצבים שהיו מזמינים אותי, מבקשים ממני להופיע באיזשהו מקום מיוחד, שמתאספים שם סתם אנשים שחיים באיזו שכונת יוקרה בפלורידה, או באיזשהו מקום אחר, ואז מאין ברירה הייתי מופיע. לא באתי לשם לגייס כסף, אף פעם לא קבלתי גרוש מהם, ולא לצורך זה אני מגיע. אבל בכל זאת היה לי קשה להגיד כל משפט הבא, והמשפט הבא ורציתי לגשת לקהל הזה מצד היהדות, ומצד ההיסטוריה, ומצד הדת, ומצד המשבר ובמיוחד התפתחות האגו של האדם, והחברה האנושית, ואני רואה שהם לגמרי לגמרי לא מגיבים. ואז באמת כשהייתי בחוסר אונים, אמרתי, "בואו נעבור לשאלות ותשובות".
בדרך כלל אני עובר לשאלות ותשובות אחרי שלושת רבעי שעה, ומשאיר לזה עוד שלושת רבעי שעה, וכאן אולי אחרי עשרים דקות כבר אמרתי, בוא נעבור לשאלות ותשובות, כי אולי אני מדבר על מה שהם לא מעוניינים לשמוע.
רחל: כי לא הרגשת אותם?
כן. ולפי השאלות אני אדע איך יותר להתאים את עצמי אליהם. כי בסופו של דבר אני רוצה שאנשים יצאו עם איזה התרשמות, עם משהו, מה אני רוצה מהם. ההרצאה היא פתוחה, היא חינם והם רגילים לבוא לאולם הזה ולשלם הרבה כסף. וכאן זה סתם לבוא ולשמוע ג'אז, מלהקת ג'אז שהופיעה שם לפנינו ואחר כך עוד הרצאה בחכמת הקבלה. והכל חינם וכלום לא מחייב, אז באו. אבל באו אנשים שגם לפי השאלות ראיתי שהם לא הבינו בכלל על מה אני מדבר, כלום. היו כמה שאלות, שתיים, שלוש שאלות לא לעניין. על דת היתה שאלה או שאלה וחצי וזהו. וזה באמת עשה לי
רחל: עצוב?
כן, וזה היה לפני הכנס, כי למחרת מתחיל הכנס, ואני צריך להיות בכוחות רבים לעורר את הקהל, כשלפני יושבים שם אלפי אנשים ועוד מאות אלפי אנשים בכל העולם. זה היה בשבילי באמת משהו, ולא מן הסתם אני מספר את זה לכולם, כי זה טוב, צריכים ללמוד מזה.
רחל: זה לקח ממך אנרגיות?
זה לקח הרבה מאוד אנרגיה. עד שהתאוששתי זה לקח ממני כמה ימים.
רחל: איך התאוששת מזה?
בחכמת הקבלה במיוחד, אנחנו עובדים עם הכלי, עם החיסרון של אדם שאתה מדבר איתו. לכן אדם שקרוב אליך, נגיד אני ואת, אנחנו אבא ובת, אנחנו מכירים טוב אחד את השני. אנחנו קרובים לפי הרוח, לפי האופי. ואז כשאנחנו מדברים, אנחנו מרגישים טוב, עמוק זה את זה. ולכן יש קומוניקציה. אני יודע איזה תגובה אני יכול להזמין, ולמי אני פונה בדיוק, לאיזה תחום, לאיזה חוש, לאיזו מחשבה, לאיזה רגש בך. ולכן יש הידברות.
מה שאין כן שם זה היה ממש באוויר, וחכמת הקבלה לא סובלת את הדברים האלה, לדבר ללא כלי. כי תמיד כל שלב, כל מילה, כל מה שאני מדבר, אני צריך לדבר מכל הלב ללב של מישהו.
נגיד כאן בישראל, אני יודע, אני כבר מרגיש את הקהל שנמצא אחרי המסכים. ועכשיו נגיד כשמצלמים אותנו, אז אני יודע, אני מרגיש אותם, אני נפגש איתם, הם באים אלי להרצאות, אנחנו נכנסים לקבוצות שלנו.
רחל: בכל רחבי הארץ אנחנו עושים כנסים.
כן, וזה משהו אחר. אז אני יודע, אני מרגיש את העם הזה, את הקהל הזה. ושם זה לעבוד ללא כלי, ללא רצון ,זה אי אפשר.
רחל: אז מה בעצם אתה אומר על האמריקאיים האלה, שאין להם שום חיסרון?
לא. זו הייתה תוצאה ברורה לזה שאנחנו לא עבדנו נכון, ולא קיבצנו את האנשים הנכונים. ולהרצאה כזאת צריכים להזמין אנשים שקצת שמעו, קצת ראו, קצת מבינים, שקצת משתוקקים לזה, והם יודעים למה הם באים. והם לא ידעו בשביל מה הם באים. אצלם בין מדונה לג'אז נכנסתי אני, ודברתי על משהו שהם לא היו בכלל רגילים לשמוע דברים כאלה, בשביל מה.
רחל: אז איך כן היה צריך לפנות אליהם?
אליהם לא היה מה לפנות, ממש לא.
רחל: לאנשים כאלה לא צריך לפנות בכלל?
ודאי שלא. הם לא אנשים שאפשר לדבר אליהם על החכמת הקבלה.
רחל: זה מזכיר לי, שלפני שעלינו על מטוס מגרמניה לפריז בסיבוב הקודם באירופה, ישבנו והסתכלנו על אנשים שעומדים לעלות איתנו לטיסה. ואמרתי לך, שזה מאוד עצוב לראות אותם חיים שמונים שנה, מתים וממשיכים הלאה, גלגול אחרי גלגול. ואמרת לי, זה לא עצוב, זאת הדרגה שלהם, זה מי שהם, הם לא צריכים יותר מזה. ועכשיו אתה אומר שגם לא צריך לפנות אליהם, גם לא צריך להביא להם שום דבר.
לא, לי לא היה במה לפנות אליהם. אבל אין אדם בעולם שאני חושב שאין מה לפנות אליו. לפנות ממש כן, אבל בהדרגה, צריכים להכין אותו. ואחר כך הוא בא עם איזה שאלות, עם איזו הכנה. כבר עם איזה חושים פנימיים מפותחים במקצת. היום חוץ מדולרים ובריאות כלום לא מדאיג אותם. מדאיג אותם רק שני הדברים וזהו. ואז כשאתה מגיע אליהם, ומספר על ערכים אחרים חוץ מזה, שבנוסף, גם יהיה להם טוב, אבל הם צריכים לזה להתפתח. ואפילו כשאתה רוצה בצורה אגואיסטית למכור להם כביכול משהו, הם לא שמעו על זה אף פעם.
רחל: אז איך?
זו צריכה להיות עבודה הדרגתית, ממש ארוכת טווח. פונים אליהם לאט לאט, מחלקים חומר, אולי מביאים עיתונים. אבל באותם מקומות ובאותן הצורות שהם רגילים לשמוע ועל הדברים שמעניינים אותם ולאט לאט להשתיל שם דברים שחכמת הקבלה מדברת אליהם. וגם על הדברים שמענינים אותם, באותה הצורה שהם רגילים לשמוע, אבל כבר על החכמת הקבלה. כי סך הכל חכמת הקבלה מסבירה לנו את היקום, את הכל המציאות שלנו, את הכוחות הגדולים שמייצבים את המציאות ומנהלים את המציאות.
מאיפה בא לנו המשבר, הצונאמי, רעידת האדמה, המהפכות, המשבר הפיננסי, משבר במשפחה, בחינוך, בכל מיני דברים. למה אנחנו נמצאים בחוסר איזון כל כך גדול בחברה האנושית. חכמת הקבלה מסבירה את כל דברים האלה בצורת חוקים ברורים, שאם אתה לא רוצה לקיים, יהיה לך רע, ואם תקיים, יהיה לך טוב. אז הם מעוניינים בזה, כי סך הכל הם בני אדם שמאוד מאוד רגישים לרווח ולא חשוב במה הרווח, בבריאות, בכסף, או בכבוד ועוד.
רחל: ואם הם עדיין לא מרגישים את התועלת שתצא להם מזה?
אז צריכים ללמד אותם שכאן קבור הכלב, כאן נמצאת התועלת, וחבל שאתם מפספסים. לפנות לאגו שלהם, ככה לסובב אותם, לדקור אותם. "תראה, בכל זאת, איך שלא תסתובב, אתה לא יודע מאיפה זה בא כל העוקץ בחיים, כל הרע שלך, כל מה שמתגלה לך. אתה לא מצליח עם ילדים, אתה לא כל כך בבורסה, אתה לא בזה ולא בזה. מאיפה זה בא? למה זה חוסר איזון? למה העולם כולו עכשיו מאיים עליך? למה אמריקה כל כך יורדת כללית? בוא נראה מה קורה".
יש עם מה לגשת. אבל קודם אנחנו לא עשינו הכנה בקהל הזה, שהוא רגיל לבוא ל"סימפוני הול" ולכן זה היה פספוס גדול. לימוד טוב.
רחל: אז למדת מזה שצריך לפתוח ערוץ חדש של הפצת חכמת הקבלה לאותם אמריקאיים?
קודם כל באמת חסר לנו לגשת לחלק גדול מאמריקה. כמה קבוצות יש לנו שם?
רחל: הרבה קבוצות.
אמריקאיים רוסים, אמריקאיים עברים, אמריקאיים ספרדים, ואמריקאיים אמריקאיים. ויש לנו חברים שלנו שם ותלמידים, כבר הרבה שנים. אבל בכל זאת חסרים לנו עוד גישות, ועוד עבודה לקהל הכללי הזה ובגישה כמו שהם רגילים, להרוויח.
רחל: זה מה שהרגשת?
בקיצור, לפתוח בורסה רוחנית.
רחל: זה יפה. צריך לשמור את הסלוגן הזה. אני רוצה לדלג רגע על הכנס ולעבור לקנדה. כי גם בקנדה היתה לך הרצאת מבוא בטורונטו. איך הרגשת את הקהל הקנדי?
הקהל הקנדי זה משהו אחר. כי אני בכלל לא חשבתי שאצטרך ממש להפיץ את חכמת הקבלה כמו שהיום.
רחל: כי אתה רגיל שמכירים ויודעים על זה כמו בארץ?
לא, כשהתחלתי לתת הרצאות בחכמת הקבלה הרב"ש עוד היה חי, זה היה בשנת 87, 88. נתתי כמה הרצאות בקהילה היהודית בקנדה, במרכז חב"ד ובעוד כל מיני מקומות. זאת אומרת שההרצאות הראשונות שלי לקהל הרחב היו בקנדה. וגם הקבוצה הראשונה שהתייצבה מכל הקבוצות היתה בטורונטו - כי אפילו בארץ עוד לא פתחתי קבוצה, ושם גם חיו ההורים שלי, ובעצם כל המשפחה שלי חיה כולה בקנדה כבר שנים רבות ואני בישראל, אז ודאי שאני מרגיש את עצמי חייב כאן להיות.
את הקבוצה הקנדית הזאת, אני מרגיש שהיא מאוד שלי ואני מאוד איתם, כמו עם בני בית. דרך אגב אפילו מהמעשר שלי אני משלם להם, כי זאת באמת הקבוצה הראשונה, ולכן זו היתה הרגשה אחרת. ואמנם הכנס שהיה פה באמריקה היה יפה מאוד והיה חם מאוד, הרגשנו בו מה שלא הרגשנו אף פעם, כל כך קרוב עם כל הקבוצות בעולם.
רחל: נכון.
שהם היו ממש יחד איתנו. וזה פלא להיות בתוך אמריקה, ולהרגיש רוסים וישראלים.
רחל: ודרום אמריקאיים.
וגרמנים ודרום אמריקאים. שהם כולם מסתכלים עלינו, ובכלל כל אחד על כולם, והיה ממש איחוד מאוד גדול.
רחל: וזה הרגיש ככה שלושה ימים רצוף.
כן. זה היה מאוד מאוד חזק. זו פעם ראשונה שהיתה מורגשת קהילה וירטואלית, שהיא ממש יחד כולה, והיתה התחלה של האיחוד כזה ולכן הכנס היה בזה מאוד מוצלח. ובטורונטו זה כבר היה משהו אחר, היו גם צילומים ברדיו ובטלוויזיה.
רחל: בהרצאת מבוא בטורונטו, היו אנשים שלא מוכרים לקבוצה בטורונטו, אבל הם מכירים אותך, הם מכירים את הקבלה. זה שונה לגמרי מהקהל האמריקאי. אתה נכנס לחנויות, הם אומרים לך שלום, לוחצים לך את היד. כאילו טורונטו מכירה אותך, מכירה את הקבלה.
אני לא יודע אפילו איך. ובאמת זה שוני הגדול שנעשה דווקא בטורונטו. אני חושב שנתתי שם 10, 15 הרצאות לקהל הרחב, ל-400 ל-600 איש. היו כל מיני קהלים גדולים, חיצוניים. גם נתתי הרצאה אחת בעברית, והקהל רובו שלט בשפה.
רחל: היו בה שלושים ישראלים.
כן. היה בה קהל ששומע ושואל בעברית שלא היה עד כה. עד כה הקהל היה קנדי, היה רוסי, מעורב, אבל ישראלים לא היו מגיעים. הפעם היו רוב ישראלים לשעבר וזה היה גם מאוד מורגש, שהיה לנו פתאום בכל זאת רוח משותפת.
רחל: שם כבר הרגשת יותר טוב.
הרגשתי יותר טוב, הרגשתי יותר קרוב אליהם וראיתי התעוררות גדולה. כנראה שמכל הדכדוך שעובר על כל צפון אמריקה הם נופלים מהגאווה שלהם. אולי בכסף עוד לא כל כך, אבל הם לא מרגישים ממש טוב. כבר מאוד מורגש שאין להם את הרוח, את התקווה לעתיד, את הביטחון למחר. גם מורגש שכבר מתחילים להיות מקומות מוזנחים פה ושם. פעם היו בניו יורק אזורים כאלה, זה ברור. אבל עכשיו זה מורגש אפילו במנהטן, במרכז, בכל מיני מקומות. הכול כבר לא מתנוצץ כמו שהיה. היה איזה פוליש, איזו לכה, וכבר לא מחדשים את הפוליש הזה, יש הרגשה כזאת, ובאמת זו לא רק הרגשה, אלא זה מה שקורה בפועל. כנראה שמרגישים צמצומים גדולים, והדולר כבר לא כמו שהיה, וזה פועל על בני האדם.
ובאמת הרגשתי ביחס של הישראלים, שהיו בדרך כלל גאוותנים יותר מאחרים, וגם מאחרים, יחס טוב, יחס אחר. לפני שלוש או ארבע שנים היינו בקנדה ונתנו שם ראיונות רבים לעיתונות, במיוחד הקנדית. ואני רואה שבקנדה, אפילו בלי עבודה גדולה מצדנו, אנחנו מוכרים, אנחנו ידועים כערוץ ישראלי ופונים לישראלים.
רחל: רואים אותנו, שומעים אותנו?
כן. רואים וממש בכל מקום ראינו שהם מזהים אותי. כנראה שדרך האינטרנט הם צופים בערוץ 66, לפי מה שהם אמרו. לכן הנסיעה הזאת הייתה טובה מאוד, גם מבחינה זו שהתחילה ברגל שמאל.
רחל: כן, זה התחיל בהדרגה.
זה היה מאוד מורגש.
רחל: איך אתה מתאושש מדבר כזה?
היה מאוד קשה, באמת מאוד קשה.
רחל: ראיתי אותך מיד אחר כך נכנס לפעולה, עושה ישיבות עבודה, דיונים איך אפשר לבנות פורטל אינטרנטי עם תוכן כך שאפשר יהיה לפנות לאנשים האלה.
ראיתי את חוסר העבודה שלנו, עד כדי כך שהקהל מגיע והוא לא מבין כלום ממה שאני אומר, הוא לא שמע אף מילה קודם. זה היה באמת נורא.
רחל: לא ציפית שמקום כמו אמריקה, שספגה כל כך הרבה, ועברה כל כך הרבה, יהיה עדיין כל כך מרוחק.
לא, וגם מבחינת האנשים שהגיעו להרצאה, אף פעם לא הייתה הרצאה כזאת. בפלורידה מכר שלי היה מזמין קרובים שלו מכל הווילות הסמוכות, מיליונרים, והם היו באים מפני להרצאות שזה פארטי אצלם, כמו מועדון, אבל במקום כמו מנהטן, במיוזיק הול, אולם כזה מכובד מאוד, לא חשבתי.
רחל: לא חשבת?
לא. באמת יש לנו חיסרון גדול. ולכן מיד למחרת קיימתי ישיבות עבודה כדי לחשוב איך אנחנו מארגנים התקפה על האמריקאים כך שנרגיש תוך שנה, שנתיים, שאנחנו עושים אצלם משהו, אחרת זה ממש בלתי אפשרי.
רחל: כביכול לא עשינו כלום עד כה, המצב שם קשה ואז זה עלה ועלה.
ואז חזרנו לכאן כבר בצורה אחרת. זה בסדר גמור, זה לימוד טוב. זה לחץ עלי כך שכבר עבדתי שם שעות בישיבות עבודה ובהתארגנות, ועכשיו אנחנו מתחילים גל הפצה מאוד חזק בצפון אמריקה. יש לנו שם אמריקאים, חברים שלנו שמכירים את העם, את השפה, את המנטאליות, איך לפנות. הם גם בעלי אמצעים וגם יודעים איך לעשות זאת, ואנחנו כרגיל נתמוך בהם, נמשיך ונצליח.
רחל: בעזרת ה'. אנחנו עוברים למסע הבא שלנו, חוזרים לאירופה.
כן, אבל זה רק קצת.
רחל: אפשר להגיד שזה קצת, אבל אנחנו מקדמים שני ספרים באיטליה, אם אני לא טועה?
שני ספרים באיטליה.
רחל: וספרד.
מסע פרסום באיטליה ומסע פרסום בספרד שהם מקומות מאוד מבוקשים והקבוצות שלנו שם יפות טובות וגדולות. נהיה ברומא שלושה או ארבעה ימים, ובמדריד ובטולדו ארבעה ימים. אלה יהיו פגישות גדולות עם שיעורים, ערבי איחוד עם הקבוצה, וגם הרצאות לקהל חדש בחנויות מרכזיות במרכז רומא, ובמרכז מדריד, אלה באמת דברים גדולים.
רחל: ואחר כך נוסעים קצת מזרחה למוסקבה.
אחרי כן אנחנו חוזרים ארצה ואחרי שלושה ימים, אחרי חג שבועות, מיד טסים למוסקבה. במוסקבה יש כנס של כל מזרח אירופה. אני בכוונה לא כל כך רוצה שיסעו לשם ממדינות אחרות.
רחל: כן. ראינו בכנס בארה"ב את התרבות האמריקאית, הכנס היה מאוד אזורי, אמריקאי.
ואותו דבר כאן. אני רוצה שזה יהיה ממש כנס רוסי, או מזרח אירופאי, סלבי ועוד מדינות ששייכות לרוסיה מדרום. הכנס צריך להיות גדול, עד 2000, 2500 איש, והפעם אנחנו רוצים שבאמת כל החברים שלנו, כל התלמידים שלנו מכל רחבי רוסיה יתאספו. בכל כפר, בכל עיר יש איזו קבוצה קטנה, ואני בטוח שכולם יתאספו, ונהיה כך שלושה, ארבעה ימים באיחוד בינינו, וסביבנו כל הקבוצות בכל העולם.
רחל: זה קהל שאתה מכיר ורגיל אליו.
לאו דווקא, כי בכל זאת יצאתי מרוסיה בגיל 24 ורוב החיים שלי אני חי בישראל. עד גיל 24 חייתי ברוסיה, הייתי שם בבית ספר, אחר כך אוניברסיטה וזהו. לאחר מכן מיד נסעתי לליטא, ליטא זה כבר לא רוסיה, והייתי מסורב עלייה כמעט ארבע שנים, ואז יצאתי לישראל.
רחל: רוב החיים אתה פה.
כן. הגעתי בגיל 28 לישראל והיום אני בן 65, ובכל השנים האלו קרו שינויים, מהפכות, התהפכויות כאלו שאני לא מכיר אותם בכלל היום.
רחל: אז אתה אומר שהרוסים הם שונים.
השפה היא שפה משותפת, אני עדיין שולט בשפה הרוסית ומצוין, דווקא הרבה יותר טוב מהם.
רחל: כן, יש לך שפה עשירה.
כן. אבל את הרוח שלהם, אני לא מרגיש, ממש לא. הייתי במוסקבה, בקייב, באודסה, בסנט פטרסבורג, וראיתי שאני לא מרגיש את האנשים. ראיתי זאת כשעברתי ברחוב או ישבתי באיזה מקום, בישיבות, בתיאטרון. גם הופעתי שם באקדמיה של המדע, באוניברסיטאות.
רחל: אז אתה חושב שתהיה הפתעה לרעה?
לא, הפתעה לרעה לא יכולה להיות, כי אלו חברים שלנו שנמצאים אתנו בלב ונפש שנים.
רחל: אתה לא עושה שם הרצאת מבוא?
לא, אני לא רוצה שום הרצאות מבוא. אני רוצה רק איחוד של כל האנשים שנמצאים בארץ כל כך פרועה, מפורקת, שעברה כל כך הרבה מכות, וכל אחד ממש נמצא בשנאה לאחרים ובהתגברות הרוע והשקר, רציחות וסמים, זה משהו הרוס לגמרי. אני רוצה רק דבר אחד, את האיחוד שלהם. הם באים מכל מיני מקומות, ואם נעשה איחוד ביניהם, נגרום ליצירת כוח, זה כנגד זה. בהפרש הפוטנציאלי בין הרע שנמצא במקום שממנו באו, לבין הטוב שיש בין כל החברים שלנו, בין כל הקבוצות שלנו ברוסיה ובכלל במזרח אירופה, אנחנו נגרום לעוצמה גדולה מאוד והיא תשפיע גם על כל הקבוצות שלנו בכל העולם. אני חושב שנצא ברכוש גדול הרבה יותר מאשר מצפון אמריקה.
רחל: בעזרת ה', בהצלחה.
בעזרת ה', נקווה. ניסע ונראה.
(סוף התכנית)