"פרשת השבוע"

בשלח

בהשתתפות: שמואל וילוז'ני

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 22.12.2014 – אחרי עריכה

שמואל: אנחנו בפרשת "בשלח". לאחר שפרעה החליט לשחרר את בני ישראל ממצרים, הבורא מחליט שבני ישראל לא יעברו בדרך הקצרה, אלא הוא הולך לעשות להם מסע.

לא טיול.

שמואל: לגמרי לא טיול. אנחנו כבר רואים שיש שינויים בתכניות.

כן. אנחנו רואים ששום דבר לא הולך קל.

שמואל: הרי בפרשת "בשלח" אנחנו נמצאים אחרי שצאנו ממצרים.

כן. סוף סוף.

שמואל: יצאנו מהאגו, הצלחנו להתגבר על פרעה שאמר לנו, "די, לכו, נמאס לי, אני לא רוצה לראות אתכם", האגו מקיא אותנו מתוכו.

אנחנו כל כך סבלנו ממנו שבורחים ממנו.

שמואל: כמה שיותר רחוק.

מוכנים, "טוב לי מותי מחיי".

שמואל: ואז, הוא שוב מחליט להקשות עליהם.

כן, לא בקיצור. "אתה רוצה להגיע למשהו? בסדר, אבל לאט לאט, שיהיה לך בכל זאת עוד קצת זמן לחשוב, מאיפה אתה יוצא ולאן אתה נכנס".

שמואל: לא במיקרו, אלא בתהליך של התבשלות במיץ של עצמם.

נכון. גם כדי שתראה שאם אתה מתרחק מהאגו, אז לא נעשה לך יותר קל, אלא הדרך היא בכל זאת קשה. ולא סתם לצאת, אלא אחרי היציאה עוד להתרחק ועוד להתרחק, עד שאתה מגיע לתיקונים ממש ומתחיל לקבל את אור החיים.

שמואל: למה לא בדרך הקצרה? הוא אומר "אני מאריך את הדרך, כדי שבני ישראל לא ייבהלו ופתאום ירצו לחזור חזרה למצרים".

כי יחסרו התיקונים. בסך הכול הרצונות שלנו, שהם כל המהות שלנו, צריכים תיקונים על כל פרט ופרט שיש בהם. לכן יש תועלת גדולה בזה שאנחנו לאט לאט, שלב אחרי שלב, מתרחקים ממצרים. בזה אנחנו בודקים ומודדים מה היה לנו שם, מה לא יהיה לנו כאן, ועל ידי זה אנחנו בונים יחס יפה, חדש, גם למצרים וגם לארץ ישראל.

שמואל: למה מההתחלה הוא לא אומר להם, "חבר'ה, אנחנו בדרך הארוכה. אנחנו יוצאים ולא נעשה את זה בקיצור"? למה לסבך?

כי רוצים שאתה תקבל את התכונות החדשות ללא שום חשבון אגואיסטי.

שמואל: הם לוקחים יחד איתם את העצמות של יוסף, כמו שהובטח.

כן, וודאי. כמו שלקחו את יעקב למערת המכפלה, עכשיו לוקחים את יוסף.

שמואל: הוא לא משאיר אפילו את העצמות בתוך מצרים.

נכון.

שמואל: הוא לוקח את יסוד היסודות לקבורה.

כן. היינו במצרים, נכנסנו למצרים, טבלנו שם, לקחנו משם את כל הכלים, כלי כסף, כלי זהב, הכול לקחנו משם. כלים, כלומר רצונות גדולים. עכשיו אנחנו מעלים את הרצונות האלה לכוונת ההשפעה, למעלה, וכך אנחנו יוצאים ממצרים. כלומר גמרנו את כל התפקיד שלנו שם. ואת יוסף, שהביא אותנו לשם, אנחנו לוקחים.

שמואל: בגלל מכירתו הוא גרר אותנו אחריו, שמסתבר שזה היה מעשה טוב לעומת מה שחשבו אחיו, ועכשיו השלמנו את המהלך.

כן.

שמואל: בני ישראל הולכים במדבר. הבורא מלווה אותם לאורך כל הדרך, וזה מתבטא ב"עמוד הענן" וב"עמוד האש".

כן.

שמואל: ביום אנחנו הולכים לאותו "עמוד", שמיד תסביר לי מה זה.

"עמוד הענן".

שמואל: ובלילה "עמוד האש".

כן. זאת אומרת, אלו סימנים איך ללכת בחושך, ואיך ללכת באור.

שמואל: איך הולכים בחושך ואיך הולכים באור?

זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. זאת אומרת, כשהאדם מתחיל לקבל כוח עליון, את תכונת ההשפעה, את תכונת האהבה, כשהוא יוצא מעצמו, הוא מתחיל ללכת לפי קריטריון, לפי עיקרון חדש. לא יותר בטוח ויותר טוב, לפי המוח ולפי הלב, עבורי, בדרך שאני הולך, אלא יותר בטוח ויותר טוב, במוח ובלב שלי, לזולת. ואני נמצא כאן רק כדי לבצע את הפעולה כלפי הזולת. הפעולה הזאת נקראת, "על מנת להשפיע".

שמואל: וזה מתבטא ב"עמוד האש" וב"עמוד הענן".

כן.

שמואל: "פרעה" לא חוזר לעצמו?

"פרעה" חוזר לעצמו, בוודאי.

שמואל: הוא מתעשת?

כן.

שמואל: ואומר, "רגע, מה קרה פה"?

כן. איך נתתי להם לברוח?

שמואל: ומגייס את כולם.

כן.

שמואל: יש מבצע, יש מרדף, ובני ישראל רועדים מפחד.

מפחדים ורועדים וצועקים, אבל הם כבר צועקים לבורא, וזו כבר התקדמות.

שמואל: זו כבר התקדמות.

זה היה כבר קודם, "וייאנחו בני ישראל מהעבודה".

שמואל: אבל זו הייתה רק אנחה.

כן.

שמואל: פה זה כבר בא לידי ביטוי בצעקה.

צעקה ממש, כי זה מוות.

שמואל: כי הם מתקרבים לים סוף?

כן. הם מרגישים שהם כבר נמצאים אחרי גילוי הרע שהרצון לקבל עושה לאדם, ואחרי קצת הרגשה טובה מכך שבאים לאהבת הזולת, מתעלים מעל לאגו, ובאים בכלל לעולם אחר, לעולם הבא. אחרי ההרגשה הזאת, לראות שוב שבאים כוחות ורוצים להחזיר אותם חזרה, זה מצב נורא. ולכן, כאן משה אומר..

שמואל: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", שבו בשקט, אל תעשו כלום.

כן. אבל לא אל תעשו כלום.

שמואל: אלא מה?

אתם תצטרכו לקפוץ לים סוף. משה לא מסביר את זה, אבל הם כבר מוכנים לפעולה כזו, הם מוכנים וחייבים ללכת למעלה מהשכל, להיות קשורים יחד, להיות בהשפעה הדדית, להתעלות מעל האגו של העולם הזה, מעל כל החיים האלה, מעל כל העקרונות האלה, אפילו במקרה שגומרים עם כל החיים. עד כדי כך.

שמואל: אוקיי.

אנשים נהרגים עבור עקרונות הרבה פחות גבוהים.

שמואל: עבור סיגריה.

כן.

שמואל: עבור כלום, אנשים נהרגים סתם כך. שכחתי לשאול אותך, יחד איתם, יצא גם "הערב רב".

זה לא יחד איתם, אלה אותם ששים ריבוא, שש מאות אלף, אותם החיילים שפרעה שולח, הם הערב רב.

שמואל: אותם החיילים שפרעה שולח?

שדבוקים ל"פרעה", לא יכולים לעזוב אותו, מצד אחד. מצד אחר, איך הם פועלים? הם פועלים דווקא בזה שהם עושקים את בני ישראל.

שמואל: מה זה?

זה קיים בנו בפנים וגם בחוץ. למשל, בחברה הישראלית, אותם אנשים שמקבלים חיות מזה שהם לוקחים מאתנו.

שמואל: אז "ערב רב" הם כאלה שמנצלים את החברה, לוקחים ולא נותנים שום דבר.

כן.

שמואל: זה עד היום, "עולם כמנהגו נוהג".

כן.

שמואל: ואז אנחנו עומדים לפני ים סוף.

הם נקראים "יראי השם, עובדי פרעה".

שמואל: "יראי השם, עובדי פרעה".

כן. מיהם ומהם אתה צריך להחליט, האם אתה מכיר אותם או לא מכיר אותם. אבל את זה אפשר להגיד על אנשים, ועל קבוצות בכלל, שקיימות בקרב העם, בתוך עם ישראל. "יראי השם", זאת אומרת שהם מוכנים לעבוד את ה', אבל הם "עובדי פרעה", רק לרצון לקבל שלהם.

שמואל: לכאורה זה כמו "יהדות ודמוקרטיה". האם אנחנו יהודים או דמוקרטים? יש סתירה בין הדברים או אין סתירה בין הדברים?

לא. זה כמו שאני מאמין בבורא, ועושה את כל הדברים שהוא דורש ממני, אבל כדי שיהיה לי טוב.

שמואל: מתוך מחשבה על עצמי, "מה יצא לי מזה".

כן. אני מתפלל, לומד, עושה כל מה שכתוב ב"שולחן ערוך", כל מיני דברים, אבל הכול כדי שיהיה לי טוב בעולם הזה, ושיהיה לי טוב בעולם הבא.

שמואל: זאת אומרת, "הלכתי אחה"צ לשחק כדורגל, הלכתי לבית הכנסת, עשיתי קידוש, ראיתי טלוויזיה".

זה לא שייך אם אתה רואה טלוויזיה או לא, משחק כדורגל או לא. אתה מקיים תורה, כדי שיהיה לך טוב בעולם הזה ובעולם הבא. זה נקרא "ערב רב".

שמואל: זה כוח שבתוכי, פועל בתוכי.

כן.

שמואל: "הכול בידי שמים, חוץ מיראת שמים", "יראת שמים" כביכול יש לי, אבל אני אומר, "רגע אחד. מה יצא לי מזה? דווקא נחמד, ייצא לי מזה משהו נעים".

כן, בטח.

שמואל: "אני אשב, אני אוכל, אני אשתה, אני אתפלל, אהיה קצת עם החברים".

אבל איך בורחים מהערב רב? דווקא הערב רב האלה גם עושים עבודה.

שמואל: ברור.

מפני שהם רודפים אחר האדם, והאדם רואה שהוא נמשך לרוחניות, אבל בכל זאת, יש לו עדיין נטייה לגשמיות, מתעוררות בו השאלות האלו, "מה יצא לי מזה?", ואז אין לו ברירה, הוא חייב להיכנס דרך ים סוף.

שמואל: הגענו לים סוף.

כן.

שמואל: מהמילה "סוף"?

כן. זה סוף של מצרים, ואז עוברים את ים סוף.

שמואל: משה לוקח את המטה.

כן. אותו "מטה", "משה" וכך הולכים.

שמואל: והמצרים טובעים, זאת אומרת, האגו טובע בים.

לא כולם. הרבה מהם נשארים, מאותן התכונות, או בני אדם. הם נשארים בקרב עם ישראל, והם עושים עוד הרבה בעיות במדבר, עד שאנחנו מגיעים לימינו, אחרי כל הגלויות, וכל מה שקורה, וגם בימינו הם עדיין עוצרים אותנו מלהשתמש נכון בחכמת הקבלה, כדי באמת להתעלות מעל האגו שלנו שנקרא "מצרים", ולהגיע לעבודה הרוחנית הנכונה.

שמואל: אבל אנחנו בדרך לשם. העבודה הרוחנית הנכונה מתחילה קודם כל, כמו שאתה אומר, בחינוך.

כן.

שמואל: אז צריך לחנך את כל העם.

אבל כל מה שקורה אחר כך, קורה מפני שהם עדיין נשארים בקרב עם ישראל. כי מזה לעם ישראל יש נטיות, אפילו אחרי מתן תורה, להשתמש בתורה בצורה אגואיסטית, "כדי שיהיה לי טוב בעולם הזה".

שמואל: כי אנשים לא הורגלו לזה. כמו שאמרת, איך שאתה נולד יש לך את הרצון לקבל, שמלווה אותך, וגדל יחד איתך.

נכון.

שמואל: אף אחד לא אמר לך "שניה, רגע, הרצון לקבל הזה הוא מינוס, עכשיו בוא נחשוב מה יהיה הפלוס".

ושם יש עוד בעיות, ברפידים, ובעוד כל מיני מקומות.

שמואל: כן. ומה זה הנחשון הזה?

נחשון זאת תכונה בתוך האדם שמוכנה לפעולה, שלמרות שכאילו אין שום סיכוי להינצל מפרעה, מיצר הרע, מחיל פרעה, וחייבים לעבור את ים סוף, אז עושים את זה בצורה שהיא ממש למעלה מחיים ומוות, למעלה מהדעת.

שמואל: כלומר זה לקפוץ לתוך האש?

כן.

שמואל: לקפוץ לתהום, כמו שאתה אומר.

זה נקרא לעשות פעולת השפעה אמיתית, טהורה, ולא לפי החשבון האגואיסטי. כי לפי החשבון האגואיסטי אין שום סיכוי.

שמואל: זאת אומרת שמה שנדרש מאיתנו בעת הזאת, זה לעשות איזו פעולה שלכאורה על פניה נראית חסרת אחריות.

ודאי, כי אחריך באים נשים, ילדים וזקנים.

שמואל: בדיוק, שש מאות אלף, כל העם.

זאת אומרת שיש באדם נטייה שיכולה להתנתק כביכול, מכל יתר האגו, ולקפוץ קדימה, והוא אחריה.

שמואל: זאת אומרת, "קפוץ ממטוס, שמע לי, יהיה בסדר. אתה תגיע למטה, אבל שלם".

כי אחרת אין שום סיכוי לעבור את ים סוף. אם לא תהיה לך תנועה כמו זו שעשה נחשון. אבל משה עושה את זה על ידי המטה, הוא גורם לכך שבכל זאת יש מעבר בתוך ים סוף.

אנחנו לא לומדים את זה כאן, ולא יכולים להסביר את זה. זה הקשר של מלכות עם בינה. שיכולים כן לעלות למעלה מהרצון האגואיסטי, ולמצוא ממנו דרך. לעלות באלכסון ממלכות, לתכונות ההשפעה, מהאגו לתכונת ההשפעה.

שמואל: מהרצון לקבל, לרצון להשפיע?

כן, ואפשר לעשות את זה. אבל שוב, על ידי המטה.

שמואל: מי מחזיק היום את המטה, בידי מי המטה? בידי כל אחד מאיתנו יש את המטה שלו?

כן. רק הבעיה של המטה היא מה זה מעלה בחשיבות, ומה זה מטה בחשיבות. אם אני מסדר את החיים שלי שכל הנטיות שלי להשפעה, לחיבור, לאהבת הזולת, להביא את האנושות לחיים עליונים, וזה החשוב ביותר, למעלה מכל החשבונות הארציים, זה נקרא שאני מחזיק את המטה ביד. אבל אם אני לא מחזיק אותו ביד?

שמואל: הוא נהפך לנחש.

כן, נהפך לנחש. וכך בכל רגע, או כך או כך. זאת אומרת, אנחנו חייבים להיות בחינוך מאד מאד חד, ו"איש את רעהו יעזורו". להיות כולנו יחד, ככה שהכיוון שלנו תמיד יהיה בטוח, שאנחנו מודדים אותו, שאנחנו בודקים אותו, ופועלים רק לפי אותו הכיוון. מטה זה מטה.

שמואל: אז חצינו את ים סוף, ואז יש לנו את שירת הים המפורסמת של מרים.

כן. שירת הים זה החלק שבו הנשים כבר מצטרפות בפעולות שלהן, עם מרים הנביאה.

שמואל: יש על שמה עד היום את תוף מרים.

אבל שוב, מיד מתחילות להופיע בעיות.

שמואל: כן, באותה שנייה שנגמרת השמחה, ההתרגשות, שרים, עושים חפלה, כולם מבסוטים, ומשה לוקח אותנו למדבר עוד פעם לשלושה ימים. ולא מוצאים מים, ומתחילים לבכות, מים, מים, חוזרים לסורם, מתלוננים ומתלוננים ואז..

כן, ואז המ"ן מגיע בפעם בראשונה.

שמואל: מה זה מ"ן?

מ"ן זו כבר פעולה חדשה ומאד מעניינת, כשאני מתחיל לקבל מילוי, תענוג, לא מזה שאני מקבל אלא מזה שאני פונה לבורא, וזה ממלא אותי.

שמואל: ואני מחזיר תודה?

אני מתפלל, פונה, מתקרב, עושה משהו. בורא זה נקרא הכוח הכללי שנמצא בתוך העם, "בתוך עמי אנוכי יושבת". יוצא שאם כך אני מתייחס לכולם, מזה אני מתחיל לקבל מילוי, בפעם הראשונה. כי תמיד חשבתי שעל ידי..

שמואל: זה כשאני לוקח הכול לעצמי.

כן, שכך אני ממלא את עצמי. ועכשיו, בפעם הראשונה, זה דווקא על ידי זה שאני נותן, ומבקש עבורם.

שמואל: אז זאת בעצם הפעולה הרוחנית הראשונה שהיא כבר ממני החוצה.

זו פעולה רוחנית, והיא כבר מורגשת בי כממלאת אותי, משביעה אותי. בעצם ממה אני ממלא את עצמי? מזה שאני קשור לבורא, ומבקש עבור הכלל.

שמואל: קשור לבורא, ומבקש עבור הכלל?

זה פלא. כי מ"ן נקרא "מי נוקבין". מים זה בינה, ונוקבא זה מלכות. הקשר בין בינה ומלכות, של הרצון לקבל עם הרצון להשפיע. כשזה מעורב בצורה מיוחדת , הוא הופך להיות למ"ן.

אז מזה שאני בעצם נותן, מזה שאני מתפלל ומבקש עבור האחרים, כי אנחנו מדברים כבר על מדרגה רוחנית, מזה אני מתמלא. זאת הפעולה הראשונה. ומעכשיו והלאה כל פעם במשך ארבעים שנות המדבר, עד שאני מגיע לארץ ישראל, זה מה שאני אוכל, מ"ן.

שמואל: זה מה שמלווה אותי.

זה מה שמלווה אותי, זה מה שממלא אותי, וזה מה שמשביע אותי.

שמואל: זה מה שמקיים אותי בעצם.

כן. רק עבור הכלל.

שמואל: אם זה עבור הכלל, אז הכלל הזה מצליח להתקיים. כיום אני חושב שאין לנו את המ"ן הזה.

למי יש, למי אין.

שמואל: המ"ן הוא מהשמיים, ללא הגבלה.

את המילוי הזה מקבלים מהשמיים.

שמואל: האם כל אחד לוקח לפי יכולתו?

כל אחד לוקח במידה שהוא מסוגל, לפי הכלים שלו.

שמואל: לא ימעיט ולא ירבה.

כן. במידה שצירף את הכלים שלו לפעולת ההשפעה, במידה זו הוא מקבל.

שמואל: וכל אחד רואה מה אתה מקבל ומה אתה נותן, זאת אומרת יש איזו שקיפות ציבורית.

אתה מתייחס לזה כמו לפעולה גשמית.

שמואל: אני חושב שגם בפעולה רוחנית, כשאתה משפיע על מישהו הוא רואה שאתה משפיע.

כן. על המ"ן אנחנו עוד נדבר, לפנינו עוד מלחמת עמלק.

שמואל: העמלק הזה.

עמלק זה על מנת לקבל, זה קיצור של "על מנת לקבל".

שמואל: לפני העמלק, "על מנת לקבל", אני רוצה לקבל תשובה על זה שהשבת מוזכרת כאן בפעם הראשונה.

השבת מופיעה כאן רק בעניין המ"ן.

שמואל: אז מקבלים מנה כפולה.

כן, כי "שבת" זה נקרא אותו חלק מהרצון לקבל שאסור לתקן אותו בצורה ישירה, אלא הוא נתקן מפני שתיקנת שישה ימי עבודה לפני השבת, ואז היום השביעי בא בצורה כזאת.

שמואל: מי זה יהושוע בן נון שמוזכר פה?

זה התלמיד של משה, שעכשיו לאט לאט התכונה הזו יוצאת כביכול מהמסתור ומתחילה להתגלות, לא במקום משה אלא ליד משה. אחר כך היא תהיה במקומו.

שמואל: ואז יש לנו מלחמה.

יש כאן מלחמה, ברפידים. יש כאן עוד הרבה דברים.

שמואל: ויש את הסיפור של ידי משה שמורמות.

זה במלחמת עמלק, אין ברירה, רק בצורה ש"ידיו לאלוהים" יכולים להצליח במלחמות. כי אם אתה לא מצרף את הבורא, את הכוח העליון, אז ודאי שאין לך כוחות להילחם עם האגו שלך.

שמואל: לצרף את הבורא למלחמה זה כמו "בוא אל פרעה". זאת אומרת, מרגע זה אנחנו צריכים לצעוד יד ביד יחד עם הבורא.

להמשיך.

שמואל: מי זה חור שעזר לאהרון לתמוך במשה?

הוא עוזר לו להחזיק את הידיים.

שמואל: אנחנו מצווים למחוק את זכר עמלק.

למחוק זאת אומרת שאנחנו נלחמים עם היצר הרע שלנו, עד שכל ההבחנות שנקראות "עמלק" נעלמות.

שמואל: זאת בעצם מלחמה של דורות, עד היום.

כל הדורות, בכל דור ודור.

שמואל: האם אנחנו בדור האחרון של המלחמה הזאת?

דור זה תקופה. אנחנו נכנסנו לתקופה שחייבת להסתיים בסוף המלחמה עם עמלק.

(סוף השיחה)