"שלבי הסולם"

שנאה

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 28.04.2011 – אחרי עריכה

רחל: היום הנושא שלנו הוא שנאה.

שנאה היא כל הקוטב של הבריאה. סביב הרצון לקבל, האגו שלנו, מסתובב הכול. לכן שנאה היא היסוד שממנו אנחנו מתחילים לגדול.

רחל: התורה אומרת "לא תשנא את אחיך, בלבבך"¹, "כל מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך"², אם הכול מבוסס על זה, אז לָמה אסור לשנוא?

כי מהשנאה והלאה אנחנו גדלים. קודם כל צריכים לגלות את השנאה הנכונה, "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין"³, את הבריאה של היצר הרע שמתבטאת בשנאה לזולת.

יש הרבה סוגי שנאה. יש שנאה מסיבות שונות ובלי סיבות. שנאה למעלה מאמונה למעלה מהדעת או בתוך הדעת או למטה מהדעת. שנאת אדם כלפי הזולת. שנאת אדם כלפי הסביבה, דומם, צומח וחי. שנאת עצמו ושנאה שיכולה להיות גם כלפי הבורא. אם אנחנו קוראים בתורה, אז אנחנו רואים שיש שנאה, דחייה וריחוק ממש בין שני החלקים האלה, רצון לקבל ורצון להשפיע. הבורא הוא תכונת ההשפעה, ואם אנחנו תכונת הקבלה, אז יש שנאה בינינו.

אם אני מגלה את הטבע שלי שהוא כולו קבלה, אז אני שונא את ההשפעה, זה נקרא שאני נמצא בהתמודדות בשנאה לבורא. פּרעה, המן ועוד, כל הרשעים בעולם שעליי לגלות שהם נמצאים בי, כולם נמצאים הפוכים מהבורא, וההפכיות הזאת היא השנאה.

רחל: נדבר על השנאה הפשוטה שמבוססת על קנאה ועל כל מיני דברים. לָמה אתה מזלזל בה, כי זה בסדר?

זה לא בסדר. אנחנו רואים במשך ההיסטוריה שאת הרע שאנחנו מגלים בנו, וכל מיני סוגי שנאה הם נקראים ''הרע שבנו'', אנחנו לא יכולים לתקן. ההפך, על אף שאנחנו משתדלים לתקן את עצמנו ולהיות טובים יותר, יפים יותר, מנסים לתקן את היחסים בינינו, אנחנו מתדרדרים מדור לדור. אנחנו רואים את זה.

רחל: כלומר את השנאה שראינו בין האחים של יוסף ששנאו אותו וקינאו בו על היחס המועדף מאביהם יעקב, נראה גם בימינו, וזה ימשיך מדור לדור ויגדל, ולא נוכל לתקן את זה. אני לא אוכל פתאום לאהוב אנשים.

ודאי שלא. אלא רק בתנאי שנגלה קודם כל שנאה אמיתית שאותה ניתן לתקן, שהיא כלפי האור, כלפי הבורא. כי אם אנחנו מדברים על היצר הרע, על שנאה ממש, אז היא מתגלה כלפיו, כי זה הקוטב כנגד השנאה שלנו, ושם באמת אנחנו יכולים להרגיש עד כמה אנחנו הפוכים ממנו. לכן כל השנאה צריכה להיות שנאה שבאה על ידי הלימוד, על ידי האור.

זו לא השנאה בעולם שלנו, "אני שונאת את החברה שלי בגלל שהיא יפה יותר", כמו בנות.

רחל: למשל האנטישמיות היא לא דבר כזה פשוט, זו שנאת עַם.

זה למעלה מהטבע, כי זה מושרש מאותם השורשים שהם כוח הבורא והכוח ההפוך ממנו, האגו שלנו, אלו שתי צורות הפוכות, ומזה נובעת האנטישמיות. האדם מרגיש שיש מישהו שבו נמצא הכוח הנגדי ממש, כוח הבורא, ולכן הוא שונא אותו. הוא לא יכול אחרת, הוא לא יכול להשלים עם זה, אפילו אומות שאף פעם לא היו בקשר איתנו.

באנטישמיות אפשר להדליק כל אחד בסיבוב קטן מאוד, כמו שקרה בגרמניה. זו הייתה המדינה המפותחת ביותר באירופה, עם היסטוריה עשירה, היהודים היו שם בכל מקום, והיטלר הצליח לסובב אותם מהר מאוד. למה? כי הוא נגע בבעיה שהיא באמת הבעיה המרכזית של העולם, הניגוד בין הבורא לנברא. בנו יש ניצוץ מהבורא, ואומות העולם שמגלים את הניצוץ הזה מתחילים לשנוא, לא יכולים לסבול את זה, וזו באמת סיבה לאנטישמיות.

רחל: יוצא שברוחניות השנאה היא מאוד חשובה, יש לה משמעות.

ברוחנית היא כמנוף. אם אני מגלה שנאה ומגלה שהיא רעה, שזו תכונה רעה שמפרידה אותי מהבורא, אז מתוך זה אני יכול להתחיל לעלות.

רחל: כי אני שונא את התכונה שבו, ואת ההבדל הזה בינינו.

כן, אני מגלה שנאה לזולת, ומגלה שנאה לשנאה שלי, ואז מעל זה אני עולה.

רחל: אם כך, השנאה היא דבר טוב.

אם היא מטרתית.

רחל: כמו שדיברנו על זלזול וכעס ותכונות אחרות.

כן. אבל מה זה מטרתית? "שנאת חינם".

רחל: בגללה נחרב בית המקדש, הייתה שנאת חינם בתלמידים של רבי עקיבא. גם זה מושג לא מובן, אתה שונא מישהו בלי שום סיבה, לא בגלל הניצוץ שבו, לא בגלל קנאה.

זו שנאת אחים. זה האור העליון שמגלה את הפער בינינו ומגלה את זה כדי שנצא לגלות. תלמידי רבי עקיבא שהיו כל כך גדולים, ומרבי עקיבא יש לנו את כל התורה, הם הגיעו לְמה שהגיעו בגלל שהיינו צריכים לפי תכנית הבריאה לרדת לגלות ולגלות יכולת להגיע לבית המקדש השלם, ל"גאולה השלמה".

רחל: למה דווקא התלמידים שלו כשכל תורתו היא "ואהבת לרעך כמוך"⁴?

בטח, כי מי יכול ליפול מדרגה גבוהה? התלמידים שלו בלבד, הם היו המיוחדים שבדור.

רחל: מרגיש שההבדל בין שנאה לאהבה הוא חוט דק.

כן, מאוד קרוב.

רחל: אני יכולה יום אחד לאהוב מאוד מישהו ולמחרת לשנוא אותו.

דווקא כנגד זה, ויותר. לכן אומרים שנתרחק זה מזה, לא לאהוב ולא לשנוא, רצוי בכפפות.

רחל: רוסו אמר "מי שלא רוצה לשנוא שיתרחק מאנשים". לָמה, כי זה או אהבה או שנאה?

כן.

רחל: למה התכונות האלה כל כך קשורות זו בזו?

כי גודל השנאה או האהבה תלוי ברצון. אבל שנאה או אהבה הן תלויות רק בכוונה או לעצמי או לזולת. בלי להוריד את הרצון מאוד קל לעבור מכאן לכאן. תראי מה קורה במשפחות, פיצוצים ופתאום אהבה, שמח.

רחל: המקרים הכי גדולים על שנאה הם תמיד בתוך הבית עם האנשים הכי קרובים.

כי זה נושא מאוד רגיש, ואפשר לשנות את זה בקלות. לכן ישנה סכנה גדולה בזמן שלנו כשהאנושות צריכה להתקרב זה לזה, כשאנחנו מרגישים יותר קרובים, יותר צמודים, תלויים זה בזה. ואנחנו מגלים שאין מה לעשות בתלות שלנו, אנחנו לא יכולים להתרחק במצב שהאנושות גלובלית. מה שאמר רוסו זה יפה, אבל איך אני יכול.

רחל: לאן אני אלך.

יוצא שאין לי ברירה, אני צריך להסדיר את היחסים שלי עם האחרים, אבל איך, אם אני שונא אותם ואנחנו קרובים. השנאה כל הזמן בוערת בי, עד מתי? אנשים אומרים שתהיה עוד פעם מלחמה. עוד פעם מלחמה זה לא הפיצוץ בצ'רנוביל או פוקושימה, זה כבר משהו הרבה יותר רציני, וזה יהיה בחצר של כל אחד. איך להגיע לאהבה? לכן מתגלה חכמת הקבלה שתעזור לנו להתגבר על השנאה. "הר סיני" זה הר של שנאה, וזה מה שאנחנו מגלים. בתנאי שאנחנו מגלים הר של שנאה, וכל מצרַים מתגלה בהר הזה של שנאה, אם אנחנו מוכנים להיות "כאיש אחד בלב אחד", אז מקבלים את האור המאור המחזיר למוטב שהוא מתקן אותנו, ואז הוא הופך "שנאה" ל"אהבה".

רחל: מה זו שנאה עצמית שאנשים מדברים עליה, שיש בהם דברים שהם שונאים בעצמם?

היא ההיפך מנרקיסיזם. שנאה עצמית היא כשאדם אוכל את עצמו שהוא לא מוצלח, שהוא לא יכול, שהוא לא מסוגל, שאחרים טובים והוא עשה פשעים, וזה בטבע האדם. הקבלה לא מכבדת את הדברים האלה, היא אומרת שהאדם צריך רק להימשך לטוב, להיות ככל האפשר קרוב לבורא ולאור. כי המאור הזה שמאיר עלינו, שבו אנחנו עוסקים בחכמת הקבלה, הוא מעורר את הרע, ואנחנו מגלים אותו, אבל מגלים כשהאור כבר מאיר.

את הרע הזה אני מגלה כגילוי המחלה, וטוב שגיליתי אותו כי עכשיו אני הולך לרפא אותו. ואז אני ממשיך עם אותה תורה ש"המאור שבה מחזירו למוטב", כי תורה נקראת "לכל בשרו מרפא"⁵, והמאור הזה שגיליתי הוא זה שמתקן. ושוב אני מגלה את הרע ושוב מתקן, וכך אני עולה מדרגה לדרגה. בכל דרגה אדם מגלה את הרע, זה נקרא "ירידה", ואחר כך מתקן אותו, זה נקרא "עליה", וכך 125 מדרגות עד שהוא מגיע לגמר התיקון.

רחל: פשוט וקל.

זה לא פשוט וזה לא קל, אבל אדם נמצא בתהליך נצחי. נצחי זה לא זמן נצחי אלא בתהליך שהוא לא נעלם כמו כל העולם הזה. האדם מרוויח בזה הרמוניה עליונה, נצח, שלמות. הוא מגיע ל"שבו בני ישראל עד ה' א-לוהיך"⁶, הוא מגיע לדרגת הבורא. אנחנו צריכים לגלות את זה כאן בעולם הזה, כמו שכתוב "עולמך תראה בחייך"⁷.

יוצא שעכשיו אנחנו נמצאים בדור כל כך מיוחד שהוא מסוגל לגלות את השנאה ולכן הוא מגלה אותה בבית, "שונאי אדם יושבי ביתו", היא מתגלה בין הורים וילדים, בין קרובים, בין אחים שנמצאים בתחרות ביניהם, ובכלל בכל עַם. יש המון שנאה בעולם וזו עדיין רק תחילת הגילוי, כי אנחנו נמצאים בדור שצריך לגלות אותה עד כדי כך שלא תהיה לנו ברירה אלא לפנות לאור העליון שיתקן.

רחל: אם כולנו מחוברים יחד, אז כל שנאה לאחר היא בעצם שנאה כלפי עצמי. איך זה יתכן שאני שונאת את עצמי כשאני בעצם צריכה לשנוא את תכונת ההשפעה?

אבל את לא מגלה שהזר הוא את. האדם צריך לגלות שכל העולם זה הוא בעצמו, הוא צריך לגלות שכל בני העולם, כל באי עולם הם חלקי הנשמה שלו. הוא לא מגלה את זה. אם הוא היה מגלה, אז הוא היה אוכל את עצמו, הוא היה רואה שהוא שונא את עצמו, שהוא מזיק לעצמו, אבל זה נסתר מאיתנו.

רחל: בעצם כשאני אוהבת את עצמי, אז אני שונאת את כולם.

נכון, לא יכול להיות אחד ללא האחר.

רחל: מהי האשליה הזאת שאני אוהבת אותך?

אהבה העצמית, שטוב לך כך.

רחל: אתה נותן לי טוב.

ודאי, רק כך. ברגע שתגלי שאני כביכול רוצה לעשות לך רע, האהבה שלך תיפסק, זו "אהבה שתלויה בדבר". סליחה שאני כך אומר עלייך, את הבת שלי, אבל אנחנו בני אדם ומבינים זאת כך.

רחל: אז כל אהבה עצמית שווה לשנאת הזולת.

כן, ודאי, לא יכול זה ללא זה. זה קם וזה נופל, או הפוך.

רחל: האם זה קרש קפיצה לעבודה?

נכון. אם אנחנו קוראים נכון מה זו שנאה, מאיפה ולָמה היא באה. האור העליון מעורר אותה כדי שנזדקק לבורא שיתקן אותה. ועל ידי זה שאנחנו נלחמים בשנאה הזאת אנחנו מידבקים בבורא, כמו שכתוב "בוא אל פרעה". אם לא פּרעה, אז משה אף פעם לא היה מגלה את הבורא. כך כל אחד מאיתנו בחיים שלו, בגילוי שלו.

רחל: האם צריך כל הזמן את הניגוד מול האהבה, מול השנאה?

זה "עזר כנגדו", זה בא מהבורא במיוחד כדי שנתקרב אליו.

רחל: בעל הסולם כתב "אמנם מטבע האגואיזם, שבדרך שמושו נעשה צר ביותר. כי הוא מחויב פחות או יותר לקבל אופי של שנאה וניצול של הזולת, כדי להקל על קיומו עצמו. ואין המדובר משנאה מופשטת, אלא ממתגלה במעשים של ניצול לחבירו לטובת עצמו, ההולך ונעכר לפי דרגותיו,"⁸. האם כל האהבה העצמית היא בעצם שנאת הזולת, זה או זה?

כן.

רחל: כתוב "שהבורא שונא את הגופים". זו אמרה סתומה בעיניי, למה הוא שונא אותנו?

בעיני ההמון, בעיני העַם, ודאי שזה נראה כך, "מה הוא שונא בגופים? הרי הוא ברא אותם". אלא גוף הכוונה לרצון לקבל, והבורא נמצא בהפכיות מזה, הוא כולו רצון להשפיע. לכן לפי חוסר השתוות הצורה או הפכיות הצורה, ודאי שהם נמצאים בשנאה זה לזה. אלו שתי תכונות הטבע - תכונת ההשפעה ותכונת הקבלה.

כל עוד אני לא מתקן את הרצון שלי שיהיה כולו בעל מנת להשפיע, אני נמצא בשנאה כלפי הבורא, והבורא נמצא כביכול בשנאה אלי, לתכונות האלה שבי. ולכן אם אני לא מתקן את עצמי, אז אין לי מה לצפות שאני ארגיש טוב, שיהיה לי טוב, אלא תמיד תהיה לי הוכחה שאני צריך לתקן את עצמי. וכל פעם אני אכנס לצרות ולבעיות עד שאני באמת אחליט שחייבים לתקן, וכך כל העולם עכשיו.

לכן עלינו להבין שאין לנו ברירה, אלא אנחנו חייבים את האור העליון, ורק על ידי גילוי החכמה לכולם נדע איך להפוך את העולם שלנו לכולו טוב.

שאלה: האם על פי חכמת הקבלה המצב ההפוך של שנאה היא אהבה, וכיוון שהמקובלים רואים עולם הפוך אז הם באהבה?

יפה אמרת. "אין אפס" כמו שאומרים, או זה או זה. לכן תתארי עד כמה אנחנו צריכים לגלות את השנאה כדי להגיע לעולם אין סוף שמלא אהבה. כנגד זה אני צריך לגלות את השנאה.

רחל: אם אני לא שונאת אף אחד, אז האם זה אומר שאני לא מפותחת, שלא התפתחתי ולא הגעתי לכלום?

זה מראה על חוסר לימוד תורה, חוסר גילוי. כשהאור בא הוא קודם כל מעורר באדם את הרגשת מצרַים, הרגשת פּרעה, את הרגשת השנאה.

רחל: בכנסים ובישיבות חברים אני רואה המון אהבה בין אנשים, הם מדברים רק על אהבה, הם לא מדברים על השנאה.

כן, אבל בינתיים גם השנאה מתגלה. אנחנו רואים את זה בכל מיני חוגים וקבוצות שלנו עד כמה הדברים האלה הם בכל זאת בוערים שם, וזה טוב. וכשאני רואה שמשהו לא הולך טוב, האמת הוא שאני נהנה. אולי חושבים שאני אדם רשע.

רחל: יש בזה אולי שמחה לאיד.

זו שמחה מזה שמתגלה הסיבה לתיקון. באמת זה כך, כי בלי זה אי אפשר להגיע לשום דבר. אנחנו חולים ואנחנו לא יכולים לגלות מה היא הסיבה, אבל כשמתגלה הרע, אז אנחנו רואים שזאת הסיבה ואז אנחנו יכולים לפנות לבורא, "לכל בשרו מרפא", שיעשה לנו כך. אחרת אין סיבה לפנות אליו, אני לא זקוק לו, אני לא יכול לחייב את עצמי להתקדם לקראתו. אבל אם הרע דוחף אותי אליו, אז איך אני יכול לשנוא את הרע?

רחל: כלומר, לא לראות את השנאה כדבר שלילי.

לא, בכלל לא להתייחס לשום דבר כרע, לכל דבר יש מקום. רק העצלות יכולה להיות דבר רע, כי אני לא מתקדם. אבל אם אני מתקדם על ידי הרע, אז הוא עזר כנגדי, זה מלאך הבורא מלמעלה ואני אוהב אותו. אני מודע שזה בא מלמעלה, ואני צריך להודות על הרע כמו על הטוב, ואז אני קורא נכון כל דבר שקורה בעולם, אני רואה אותו נכון. אני רואה שחוץ ממני, חוץ מהיחס שלי, אין מה לתקן.

רחל: האם יש מצבים שבהם אתה שונא את התלמידים שלך?

"שונא" אני לא יכול להגיד, אבל מתעצבן לפעמים על הדברים שמפספסים. אבל זה גם חוסר התיקון שלי שכך זה קורה, כי כמו שאני מבין פספסנו בדרך, אבל זה בעירבון מוגבל, מפני שכל אחד יכול לשפוט רק עד הגובה אליו הוא התקדם בסולם הרוחני ולא יותר. אני יודע שזה קורה לכל המקובלים, בכל הקבוצות, בכל הדורות, אבל באמת היו כמה הזדמנויות שהיינו יכולים לעשות קפיצת הדרך.

רחל: האם לא הרגשת שנאה?

הרגשתי רוגז גדול, אבל לא הראיתי להם.

רחל: כשאתה מתרגז, האם אתה מראה זאת?

כן, אבל בדברים של העולם הזה, בהפצה, בדברים כאלה, אבל לא בדברים רוחניים. עבור הרוחניות אין שנאה, יש תרעומת מסוימת אבל היא לא מקלקלת יחסים.

רחל: ולבורא?

אני יודע שהכול תלוי בנו, כי הוא כוח מוחלט, "טוב ומטיב", "אין עוד מלבדו", הוא לא משתנה, אלא אנחנו צריכים להשתנות. במידה שאנחנו מתקרבים לגלות את הרע שלנו, לתקן את הרע הזה, להתקרב על ידי הרע אליו, אז אנחנו משתמשים בכוח הזה.

רחל: עד אז אמרת שאתה מרגיש שנאה אליו.

במידה שאני נמצא באהבה עצמית, אז אני צריך לגלות שבמידה הזאת אני שונא אותו. זה קשה מאוד, כי פועלת כאן הסתרה, ואני כל הזמן רוצה להסתיר מעצמי את העובדה הזאת. אבלאם אני עומד על זה, אז זה מציל אותי ממש, כי אז אני מקבל זעזוע מאוד חזק, איפה אני נמצא. אבל אפשר לראות את זה ביחס לזולת, כי מי ששונא את חברו, שונא את הבורא, זה בטוח.

רחל: האם זה קורה הרבה בין מורה לתלמיד?

כן, תלמיד נמצא תמיד בתרעומת ובדרישות כלפי המורה, יש לו שנאה וחשבונות רבים, את זה אני יודע.

רחל: ספר לי על השנאה והחשבונות שהיו לך מול הרב"ש.

היו כמה רגעים שבאמת באתי ודרשתי למה זה לא קורה, ואיך. ברגעים האלה לפעמים הייתי תולה זאת במצב ולפעמים בו, כביכול הוא האשם לָמה זה לא קורה. היו כאלה דברים בדרך, ודאי כשאדם מתקדם הוא עובר כל מיני מצבים.

רחל: איך הוא התמודד עם זה?

ראיתי שהוא שמח ומבין אותי, אבל גם הרגשתי בו דאגה על זה שאני לחוץ מדי. אבל זה עובר מהר. גם רגעים כאלה נמצאים בדרך.

רחל: מה אפשר לעשות כשמתפתחת שנאה בין בני זוג?

הם צריכים לדרוש את הכוח השלישי. אם אין כוח שלישי ביניהם, אז תמיד תהיה או שנאה או גאווה, שני הקצוות האלו, וזה מעייף מאוד. צריך להיות מישהו שלישי באמצע "איש ואישה שכינה ביניהם"⁹. אם הם יתייחסו זה לזה דרך הבורא, אז תמיד יהיה קו אמצעי מה שנקרא.

רחל: כתוב בזוהר על אהבה ושנאה שיש בתוך הקבוצה. "הנה מה טוב ומה נעים. אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד, ואינם נפרדים זה מזה. מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה. ולאח״כ חוזרים להיות באהבת אחוה. הקב״ה אומר עליהם, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. גם, בא לכלול עמהם השכינה. ולא עוד אלא הקב״ה מקשיב לדיבורם. ויש לו נתת והוא שמח בהם." "זוהר", פרשת אחרי מות.

תלמידי רבי שמעון היו כל כך גדולים, הם גילו את כל 125 המדרגות, הם הגיעו לגמר התיקון, לא הייתה אף קבוצה כזאת לא לפניהם ולא אחריהם וכך עד סוף התיקון.

רחל: לא תהיה?

לא כמו שהם היו, כי הם גילו ממש את כל הגילוי. ברגע שהם התיישבו ללמוד הם הזמינו על עצמם את האור העליון וגילו את המציאות הרוחנית, התגלתה בהם עוד שכבת אגו, עוד שכבת שנאה, עד שהייתה ביניהם אש בוערת, הם לא יכלו לסבול זה את זה.

תלמידי רבי שמעון, כל אחד מהם הוא כמו הספירה הבסיסית ממלכות דאין סוף. התורה מגלה לנו את השנאה כל פעם בשכבות יותר ויותר פנימיות, וכנגד זה אנחנו עולים על פניהן, בתיקונן, יותר ויותר למעלה. הדברים ממש כך מתקיימים.

לכן אנחנו צריכים להבין ששנאה היא חלק מהבריאה, זה היצר רע שאנחנו צריכים עוד לגלות אותו. אבל אם אנחנו מגלים אותו עם הנשק שלנו, עם חכמת הקבלה, עם האור, אז מיד אנחנו מרפאים אותו. זה כמו שמתגלה המחלה עוד לפני שאני מרגיש שכואב לי, כלומר אני הולך עם מכשיר רפואי, מגלה שמשהו לא בסדר ומתקן, מגלה שמשהו לא בסדר ומתקן. אני כל הזמן מרגיש בריא, כי באותו רגע שגיליתי את הרע מיד תיקנתי. אם נגיע למצב כזה, אז נרגיש תמיד טוב, לכן חכמת הקבלה שמתגלה מאפשרת לנו זאת.

רחל: הבנתי ששנאה היא דבר מועיל והיא הדבר הכי חשוב להתקדמות הרוחנית מול האהבה וההשפעה.

אבל קודם כל צריך להצטייד באור המחזיר למוטב.

רחל: הבנתי שכנראה אני צריכה להכביר בלימוד אם אני לא שונאת.

נכון.

(סוף השיחה)

---

1. ויקרא פרק י"ט, י"ז↩

2. "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" (דעלך סני לחברך לא תעביד, שבת ל"א, ע"א)↩

3. "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל', ע"ב)↩

4. ויקרא י"ט, י"ח↩

5. משלי פרק ד', כ"ב↩

6. "שובה ישראל עד ה' אלקיך" (הושע י"ד, ב')↩

7. ברכות י"ז, ע"א↩

8. "האֻמה", בעל הסולם↩

9. "איש ואשה זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן" (מסכת סוטה י"ז, א')↩