מקובלים כותבים

שמחת תורה

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 23.09.09 – אחרי עריכה

שאלה: הפעם אנחנו נדבר על חג "שמחת תורה". ונתחיל דווקא ממשהו מאוד מעניין שקראתי בבלוג שלך. יש לך גם בלוג באינטרנט, www.laitman.co.il. ובאחד הפוסטים כתבת על שמחת תורה, הסברת פשוט מה זה, "כאשר שבעת הכלים שבתוכי מתוקנים בשבעת ימי סוכות, הרצונות שלי מקבלים מילוי, ואז אני מגיע ליום השמיני, שנקרא "עצרת", אני עוצר את האור, והאור מתגלה, וזה נקרא "שימחת תורה".". מה זה לעצור את האור?

כדי לעצור את האור, קודם כל צריכים לגלות אותו, צריכים למשוך אותו, ואז להגיד "מספיק" ולעצור.

כל המציאות שאנחנו נמצאים בה כלולה מהרצון האגואיסטי לקבל, למשוך, להתמלא, לנצל את כל מה שרק אפשר כדי להתמלא. לפי זה פועלים כל הדומם, הצומח החי והאדם. כל אחד ואחד מעוניין כמה שיותר לספוג, למלא את עצמו, ובזה הוא מרגיש את מציאותו, את החיות שלו, החיים שלו. אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, שליטה, הכל רק לספוג, רק למלא את עצמו בכל מה שנראה לנו טוב. וזה נקרא "הרגשת החיים".

ובאמת בהרגשה החיים האלו הם חיים די מוגבלים, מפני שבספיגה אנחנו לא מצליחים כל כך לספוג. כמה שאנחנו רוצים לנצל את כל המציאות, אנחנו בכל זאת נשארים ריקניים. והריקנות הזאת גוברת. עד כמה שהרצונות שלי יותר גדולים, יש להם סיכוי יותר גדול להישאר ריקניים.

ויוצא שאני בא לידי ייאוש ומתחיל לשאול את עצמי "מה הטעם בחיי?". מה לעשות, אם כבר אין לי טעמים שאני יכול לטעום ולגלות ולהרגיש, אז אדם כזה מגיע בסופו של דבר לחוכמת הקבלה. זה לוקח זמן, אפילו בהיסטוריה, אלפי שנים, עשרות שנים, או שנים ספורות, אבל כך זה קורה בימינו, שמגיעים לחוכמת הקבלה, ואז מתחילים לגלות שהחוכמה לקבל עובדת בלוגיקה הפוכה.

שאלה: הפוכה ממה?

הפוכה ממה שאנחנו רגילים. ואם אתה רוצה להתמלא, אתה דווקא צריך לצאת מהכלים הרגילים שלך ולמלא את עצמך בזה שאתה תיתן, שאתה תתחבר עם מה שנמצא מחוצה לך. זה משהו הפוך מאיך שאנחנו נולדנו ואיך שאנחנו מתקיימים עכשיו. ולכן זה נקרא "חוכמת הקבלה", החוכמה איך לקבל. ובאמת, זו צורה מאוד מוזרה, כאילו שוברת לנו את הראש והלב. אני, כדי למלא את עצמי, צריך לצאת ולהשפיע לאחרים, ולאהוב את הזולת, ולהתעלות מעל עצמי?

שאלה: אז מה זה נקרא "לעצור" את האור?

כשאני מתחיל בצורה כזאת לתקן את עצמי על ידי הלימוד, על ידי המאור המחזיר למוטב, אני מגיע למצב שאני כאילו מתעלה מעל הכלים האגואיסטיים שלי, מעל הרצונות האגואיסטיים ויוצא להשפעה, ואני פתאום מרגיש שאני יוצא מעצמי, ונמצא מחוצה לי באור אין סוף. קבל כמה שאתה רוצה. כמה? כמה שאתה רוצה. כמה אני רוצה?

וכאן צריכה להיות ההגבלה, שאני אקבל אך ורק בתנאי שאני דומה לאותו האור. הוא המלא, הוא המשפיע, הוא האוהב, הוא הממלא. אם באותה הצורה אני גם מתייחס אליו ולזולת ולכל המציאות, אז במידה הזאת בלבד, אני מתמלא עם האור. ובמידה שנגמר אצלי היחס המשפיע, האוהב, אני צריך לעצור אותו.

אנחנו נמצאים בחג סוכות הרוחני, לא סתם בחג הגשמי שלנו, כשאנחנו יושבים בסוכה, אלא בחג סוכות הרוחני, ומקבלים תיקון מיוחד שנקרא "השפעת החסדים" עלינו, שבו אנחנו מתחילים להיות גם משפיעים. לא סתם חג סוכות מתחיל מאושפיזין דאברהם, כי אנחנו מזמינים את מידת החסד הגדולה ששורה.

שאלה: מה זה החסדים האלה?

החסדים האלה הם מגיעים לאדם שרוצה שהם יגיעו אליו, צריכים לדעת איך למשוך אותם, והם מתקנים את האדם להיות בחסד. וכשהאדם יוצא מעצמו והופך להיות בחסד, כתכונה העיקרית, היסודית, שזו "תכונת אברהם", שהוא היסוד של כל התיקונים שלנו, אז אנחנו מתחילים להרגיש את האורות האלו שמגיעים, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. שבעה ימים הם שבעה חלקי הנשמה שלנו, שהם מתמלאים באור המתקן אותנו, באור דחסדים. ואז מגיע לנו אור מלא, גדול, שנקרא "תורה", שממלא אותנו. אור חכמה מתלבש באור דחסדים, וממלא אותנו. וכאן אנחנו צריכים לעשות הפסק.

שאלה: זה ביום השמיני?

כן, ביום השמיני. לכן זה נקרא "עצרת". שיותר מזה לא. עד כמה שקיבלתי תיקון על הרצונות האגואיסטיים שלי, והפכתי אותם לרצונות של השפעה ואהבה, וקיבלתי בהם הרגשת החיים הרוחניים, הנצחיים והשלמים של האור הרוחני העליון, ואני צריך לשים לזה גבול.

שאלה: אז דווקא עכשיו אני עוצר את האור, אחרי שרכשתי את הכלים?

אני לא עוצר אותו, אני עוצר רק אותו האור שאני לא יכול לקבל בינתיים בכלים שלי שעוד לא קיבלו את כל התיקונים. כי לא סתם אנחנו קיבלנו אור רק בשבעה חלקים שלנו, בשבע ספירות. יש עוד חלקים בנשמה שהם עדיין לא תוקנו, ואנחנו נתקן אותם אחר כך, בחגים הבאים, במועדים הבאים. אחרי סוכות באים לנו עוד חגים האחרים.

שאלה: עד פורים?

כן, עד פורים. ויש לנו את חג החנוכה, שאנחנו מתקנים את עצמנו בדרגה יותר גבוהה, עולים לדרגה עוד יותר גבוהה, וגם מקבלים אורות. חנוכה זה חג האורות שמאירים, זה ממש "חג האור". אנחנו מדליקים בכל מקום אור, ושמן, וכן הלאה.

שאלה: בחג "שמחת תורה" מודגשת המילה "שמחה". ופה אתה אומר, עוצרים את האור. אז איזו מין שמחה זאת, אם אנחנו עוצרים את האור?

זו שמחה, כי אנחנו דווקא עוצרים את התפשטות האור בכלים הלא מתוקנים. את הכלים המתוקנים, אנחנו ממלאים ואת הכלים הלא מתוקנים, אנחנו עוצרים. ואז אנחנו מרגישים דווקא שמחה שאנחנו יודעים איך לנהל את עצמנו, איך להיות דומים לאור, להתחבר עם האור, מזה יש לנו שמחה.

שאלה: למה דווקא בחג הזה אומרים "שמחת תורה", הרי בכל החגים אנחנו שמחים.

כן, אבל בעצם החג הזה מסמל לנו שבפעם ראשונה אנחנו הגענו למצב שאנחנו תיקנו את הכלים של הנשמה שלנו, עשינו מהכלים האלו "סוכה". ובתוך ה"סוכה" הזאת, אנחנו עשינו הסתרה מעצמנו.

כל חג סוכות הוא כביכול מן העצירה, הכנה לשמיני עצרת. אנחנו נמצאים תחת "סוכה", תחת ה"סכך", ואנחנו לא רוצים את אור השמש ממש, אלא שיגיע אלינו רק במקצת ממנו. אנחנו לא רוצים את כל האור, אלא בהגבלה שיבוא אלינו, רק שיתקן אותנו, מפני שאנחנו רוצים להיות דומים לו.

ואז יוצא שכל החג שמסמל לנו איזה תיקון הדרגתי בהגבלה של הנשמה שלנו, שבכל אחד ואחד, והיא מתחילה להיות יותר ויותר דומה לאור. עד כמה? עד כה, עד עצרת.

שאלה: אז מה השגנו בעצם בשמחת תורה שלא השגנו בחגים האחרים, שדווקא בחג הזה אנחנו אומרים שזו "שמחת התורה"?

השגנו את התיקון הראשון בנשמה, שזה נקרא "חיבוק", קשר עם הבורא, עם האור, ואז בחיבוק הזה אנחנו ממשיכים לתקן את עצמנו עוד ועוד. זו סך הכל תחילת השנה.

שאלה: אנחנו אומרים כל הזמן שהנשמה רוצה להידמות לבורא. אז את מה השמחה מתארת, את השמחה של האדם או של הבורא?

לא, השמחה היא בתוך הנשמה. מה זו נשמה, הרצונות לקבל שלנו זה נקרא "גוף", הרצונות שלנו להשפיע זה נקרא "נשמה". אדם הפך את ה"גוף" שלו ל"נשמה" כביכול. לא מדברים על הגוף הבשרי, אלא על הרצונות. האדם הפך את הרצונות לקבל לרצונות להשפיע, בתוך הרצונות להשפיע האלה נעשה דומה לבורא, ואז הוא שמח מזה שהוא התמלא באור העליון, ב"תורה", בבורא, ברגשת החיים הנצחיים, בהרגשה הרוחנית, שלא שייך רק לעולם הזה, אלא שייך למציאות השלימה והאינסופית, הנצחית. כל זה נקרא "שמחת תורה".

שאלה: אז שמחת תורה הוא חג שאולי בחוץ נראה כחג של מסורת, של ילדים, אבל אני רואה שבקבלה עוסקים בחג הזה לא מעט.

לא, זה דבר מאוד גדול. כי "תורה" זה נקרא אמצעי לתיקון, ו"תורה" זה נקרא גם מילוי. כל הדרך שלנו שאנחנו צריכים לעבור במשך כל הגלגולים בעולם הזה, מתחלקת לשני חלקים. חלק אחד, שאנחנו מתקנים את עצמנו, וחלק שני, שאנחנו ממלאים את עצמנו באותו אור האין סוף בחיים הנצחיים והשלמים. אז "שמחת תורה" זה נקרא שאני בפעם הראשונה הגעתי לתיקון שלי, לתחילת המילוי שלי. ולכן זו שמחה גדולה מאוד. זאת אומרת, כל התורה, שזה גם חלק התיקון וגם חלק המילוי, מתחילה להתממש בי ממש עכשיו.

שאלה: למקובל הגדול האר"י, יש ספר שנקרא "שער הכוונות", ובספר הזה הוא מתאר את כל החגים ונותן את המשמעות הקבלית שלהם. וקראתי שם שהוא אומר שהחג הזה של שמחת תורה, מתאר מצבים מיוחדים של פרצופים רוחניים שנקראים "זעיר אנפין" ו"מלכות". זעיר אנפין, הוא אומר, זה נקרא "תורה", וכאשר הוא ממלא את המלכות, זה נקרא שהיא נמצאת ב"שמחת תורה".

כן. כי מלכות זה נקרא "כנסת ישראל". היא כונסת, מחברת בתוכה את כל הנשמות. סך כל הנשמות יחד נקראות "מלכות". וכשהנשמות רוצות להתחבר ביניהן "כאיש אחד בלב אחד", "כל ישראל חברים", ב"ואהבת לרעך כמוך", יש הרבה פסוקים על זה, אבל סך הכל זה החיבור בין הנשמות, הם מייצבים את המלכות הזאת, אז לפי כמה שהנשמות מסתדרות, מתחברות ביניהן, אותו האור העליון שבא לנו מהבורא, או מהזעיר אנפין, לא חשוב איך להגיד את זה, ממערכת יותר עליונה, מתחיל למלא את הנשמות האלו. ואז המצב הזה שהאור, הבורא מופיע, נכנס לתוך הנשמות וממלא אותן, זה נקרא "שמחת תורה", "שמחה".

שאלה: זאת אומרת, כמה שהמלכות מתמלאת, זו המידה שבה כל הנשמות הצליחו להתחבר.

כן, אחד שווה לשני. כמה שכל הנשמות מצליחות להתחבר, כך מידת המילוי שבהן, ומידת המילוי שלהן היא תמיד בהתאם לכמה שהן מצליחות להתחבר.

שאלה: על איזה חיבור מדובר כאן, האם על חיבור רגיל בין בני אדם, בין גופים?

על חיבור של כל בני אדם ברצון הפנימי שלהם כדי לגלות את החיים הרוחניים, כדי להתחבר יחד להשיג אותם.

שאלה: וכך בכל חג, כמו מחזור, החיבור הזה הולך וגדל.

כן, זו רק תוספת, אחר כך יש חנוכה, "חֲנוּ כֹּה" שזו רק חנייה בדרך לפורים, ואז אנחנו מגיעים לתיקונים נוספים.

שאלה: כל השמות והפרצופים הרוחניים שמופיעים ב"שער הכוונות" נמצאים בתוך האדם, כך כתוב בספר הזוהר. מה זאת אומרת שכל השמות האלה נמצאים בתוך האדם?

סך הכל מדובר על הנשמה שלנו. גם עכשיו אנחנו מרגישים את כל המציאות דרך הכלי שנקרא "נשמה", רק שעכשיו הכלי הזה הוא כל כך קטן, השימוש שלו כל כך מועט ולכן אנחנו מרגישים את המציאות הזאת בלבד. אבל אם אנחנו מתחילים להרחיב את הכלי הזה, כי חוכמת הקבלה מדברת איך להרחיב את הקליטה, איך לקבל, אז אנחנו צריכים עוד הרבה רצונות גדולים, עוד הרבה אגו גדול, ואז להביא אותו לתיקונים ולהרגיש את המציאות הנצחית, השלימה, האינסופית.

זאת אומרת, וודאי שאדם לא נולד רק כדי לעבור את החיים שלו כאן בעולם הזה, בכזאת במציאות מוגבלת שמסתיימת בחלק מסוים של הקיום שלו. הוא מיועד לפתוח את ההרגשה העכשווית שלו, את המציאות המוגבלת והקטנה שנגמרת, למציאות יותר רחבה.

יש לי עכשיו כלי קטן מאוד ובו, בתוך הכלי הזה, אני מרגיש את החיים, את המציאות, את העולם, את הכל. אבל אם אני מרחיב את הכלי, אני מתחיל להרגיש שהחיים האלה לא מתחילים ונגמרים כאן תוך שבעים שנה, לא, אלא שהם נצחיים. שהמילוי בהם אינו קטן, קצת לאכול, קצת לשתות, לנוח, ליהנות מכל מיני דברים קטנים, אלא שהמילוי יכול להיות עצום, גדול, מדברים הרבה יותר גלובאליים, גדולים, מכל העולמות. הכל נמצא, אני רק צריך לפתוח את הנשמה שלי. חוכמת הקבלה כולה מדברת איך לפתוח את הכלי של הנשמה.

שאלה: האם האדם יכול להשפיע על זעיר אנפין ומלכות, או שרק הפרצופים הרוחניים האלה משפיעים עליו?

אנחנו חלקים מהמלכות. אני בעצמי לא יכול לפתוח את הנשמה שלי, היא מוגבלת בכלי מאוד קטן. אבל אם אני רוצה לפתוח את עצמי ולהרגיש חיים גדולים יותר, אני חייב להתחבר לעוד נשמות, לעוד חלקים קטנים, ומכל המוזאיקה הזאת אני יוצר כלי אחד גדול.

יוצא שהכלל "ואהבת לרעך כמוך" הוא פשוט כדי להרחיב הכלי של נשמה שלי, כך אומרים לי. לכן במקום הנשמה הקטנה שלי שבה אני מרגיש עכשיו את המציאות, על ידי החיבור הזה אני מקבל נשמה גדולה שנקראת מלכות, והיא מתחילה להרגיש כבר את הזעיר אנפין שנקרא בורא, הוא ממלא אותה ואני מרגיש ממש חיים שלא נגמרים, חיים אינסופיים באיכות ובכמות.

שאלה: דיברנו עכשיו על הפרצופים הרוחניים, אבל בחג הזה יש מנהג של סיום הקריאה בספר התורה. במה נבדל ספר התורה משאר הספרים ואפילו משאר ספרי הקבלה, מספר הזוהר ועוד.

אין לנו עוד כספר התורה. כשמשה שהוא באמת רבנו, מורנו, קיבל את כל הידע, את כל הגילוי, את כל התוכנית והתוכנה של כל המציאות, הוא הביע את זה, הוא שפך את זה, הוא ביטא את זה בטקסט שנקרא תורה. הכל, ההוראה, האור, האמצעי, הלימוד איך להתחבר, איך להיתָקן, איך לגלות את האור, איך למלא את עצמו באור ובאילו שלבים ללכת, הכל נמצא בתוך ספר התורה. זה נראה לנו כמו איזה רומן היסטורי, אבל זה לגמרי לא נכון. אנחנו צריכים להתעמק בזה ולהתחיל להכיר את כל השלבים שמשה מספר לנו עליהם. את כל השלבים שהאדם צריך לעבור מההתחלה, מבראשית ועד ישראל, עד המילה האחרונה שבספר התורה. אין לנו יותר מספר התורה.

מה שהמקובלים מגלים זה אותו ספר תורה שמשה גילה. גם הם מגלים אותו. כשרבי שמעון גילה הוא כתב את "ספר הזוהר" שזה פירוש על תורה. לכן כל מקובל ומקובל שכותב, הוא כותב אולי בסגנון אחר, בסגנון של אגדות או בלשון התלמוד, בלשון הקבלה, אבל הוא לוקח את הכל מספר התורה של משה.

שאלה: למה לא חוגגים נניח את סיום קריאת הזוהר או ספר אחר, אלא דווקא את סיום קריאת ספר התורה?

כי ספר הזוהר הוא סך הכל אחד מאופני הפירוש של התורה. התורה זה יסוד, בספר הזה כתוב על כל נשמה, אילו תיקונים היא צריכה לעשות מתחילתה ועד סופה, עד שאנחנו מגיעים לגמר התיקון. זה הכל. בהתאם לזה באו אחר כך הנביאים והכתובים, המִשנה, התלמוד וכל יתר ספרי הקבלה ודאי, אבל הכל זה בעצם חלקים או הסברים, או פרושים חלקיים על תורת משה. לכן מלבד התורה, אין לנו יותר.

חוץ מזה האור עצמו שמתגלה גם הוא נקרא תורה. הקו האמצעי שממלא אותנו, הבורא, גם נקרא תורה. זאת אומרת תכונת ההשפעה שפועלת, שמתקנת אותנו, שממלאה אותנו, גם היא נקראת תורה. תורה זו מילה שכוללת בתוכה את הכל, חוץ מהרצון לקבל שלנו. כל מה ששייך להשפעה, למחשבת הבריאה, לכל התהליך שאנחנו עוברים, לכוחות שמפעילים אותנו, למילויים שממלאים אותנו אחר כך, הכל ביחד נקרא תורה.

שאלה: מה זה ברוחניות סיום הקריאה בספר התורה?

סיום הכוונה שהגענו למחזור מסוים ותיקָנו חלק מתוכֵנו, ועכשיו אנחנו מתחילים לתקן את עצמנו בדרגה עוד יותר גבוהה, ובשנה הבאה בדרגה עוד יותר גבוהה. לכן כתוב "כמה שנותיו של אדם שבעים שנה". זאת אומרת שבע שנים כנגד שבעה ימים בסוכות, כל אחד הוא עשר ספירות, ולכן שבעים שנה זה נקרא שאדם תיקן את עצמו והוא כביכול לא צריך לחזור כבר בגלגול הבא.

שאלה: יש מנהג נוסף שמאוד משמח, כשיוצאים להקפות עם ספר התורה. האר"י כותב לנו ב"שער הכוונות", בעצם הרב חיים ויטאל כותב על המורה שלו ואומר לנו כך "יום שמחת תורה חג אמיתי הוא, וראיתי למורי ז"ל האר"י, נזהר מאוד בדבר זה, להקיף את ספר התורה או לפניו או לאחוריו, ולרקוד ולשורר לפניו בכל יכולתו."

אנחנו יודעים שספר "שער הכוונות" הוא ספר קבלה, אבל הרב חיים ויטאל מתאר את רבו האר"י כשאר בני האדם, חוגג ומקיף עם ספרי התורה. זה קצת מוזר, האם יש קשר בין הפעולה הגשמית לפעולה הרוחנית?

הכל תלוי באדם. את הקשר האדם עושה. עם אילו כוונות הוא עושה, מה זה בשבילו שמחה, באיזו תורה הוא שמח. או שהוא שמח בתורה מפני שהוא יכול לחיות בעולם הזה ואולי יהיו לו גם חיים בעולם הבא, כמו שמתארים האנשים שלא מבינים בדיוק איך בנויה המציאות, או שהוא מבין את התורה כהוראה שעל ידה הוא יכול לגלות את המציאות הנצחית עכשיו, להיכנס ולפתוח אותה ולחיות בה עכשיו. כל אחד עם התורה שלו. יש גם מי שאוהב את התורה כי הוא יכול לקבל נדבות מאנשים שחושבים שעל ידי זה הם יגיעו לאיזה רווח וכן הלאה. כל אחד עם התורה שלו.

שאלה: כתוב שהאר"י מאוד הקפיד ונזהר לעשות את הפעולה הזאת.

נכון. חוץ מזה "בתוך עמי אנוכי יושבת", זאת אומרת הוא גם רצה להיות בין העם. אבל הוא רצה לחבר את הכוונות שלו דווקא עם העם, כי העם לא יודע מה לעשות בדיוק, לכן כשהוא היה ביניהם והרגיש אותם קצת והעלה את הכוונות שלהם, את רצונות שלהם לדרגה שלו, הוא עשה בזה הרבה תיקונים. הוא גם הכין אותם למצבים מתקדמים כך שגם הם יגיעו פעם לדרגתו.

שאלה: מהי הפעולה הזאת של ההקפה, מה מקיפים, מי מקיף את מי?

ההקפה היא כלפי אור מקיף, כי הוא עוקף אותנו, הוא סובב אותנו ועוזר לנו יותר ויותר להתקדם לקראת תיקון הנשמה. אנחנו מתקנים את עצמנו רק על ידי המאור המחזיר למוטב, אבל האור מקיף עוקף את הכל. הסוכה היא גם אור מקיף, אנחנו נמצאים כאילו בסוכה, תחת הסכך, אבל האור שעוקף אותנו הוא שמתקן אותנו. לא אור ישר. זה כאילו סמל שאדם דוחה את האור ורוצה להשתמש בו רק בצורה כזאת שהוא יבוא ויתקן אותו. אני לא רוצה שיבוא וימלא אותי, כי אני צריך להיות קודם כמו האור, גם המשפיע, ואז כשיבוא האור הוא ישפיע לי, אני אשפיע לו, ואז אנחנו נתחבר יחד בחיבוק. זה מה שמסמל לנו שמחת תורה.

שאלה: למה צריך לעשות דווקא שבע הקפות בדיוק?

זה כלפי חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, שזה כנגד אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף, דוד. אלה שבע הספירות דזעיר אנפין. זו אותה מערכת עליונה שמשפיעה עלינו, שמתקנת אותנו וממלאה אותנו, זה נקרא הבורא.

שאלה: מה המסר שלנו בשמחת תורה?

להתחבר בלבבות והיתר יבוא מעצמו.

(סוף השיחה)