מקובלים כותבים

אהבה לאומית - 2

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 02.11.15 – אחרי עריכה

בן ציון: אנחנו מדברים על אהבה, אהבה בישראל, אהבה לאומית, ואנחנו בעצם רוצים לממש את דבריו של בעל הסולם שקורא "להשריש אהבה יתרה בין יחידי האומה, מזה לזה בפרט ולכללות האומה בכלל". אז לגבי המושג אהבה, ועל כך שהוא רוצה להשליט חינוך חדש, אנחנו בעצם כמו משפחה שצריכה ללמוד מה זו אהבה, כאילו להתחיל לחיות את כל החיים מחדש, להתחיל פה סדר חיים חדש, להתחיל מאפס.

צריכים להחליט שאנחנו רוצים לפחות לשמוע על זה, כי בסך הכול אנחנו צריכים להגיע לחינוך, לשנות את האדם, זה נקרא לחנך אותו. להעביר אותו מתפיסת עולם, מאיזו התנהגות מסוימת כלפי הזולת, כלפי הטבע, כלפי עצמו, כלומר ממצב אחד למצב אחר. זה מה שצריכים לעשות. ואת זה בעצם עושים על ידי החינוך.

אנחנו לומדים את זה מחכמת הקבלה, מבעל הסולם שכתב לנו על כך הרבה מאמרים, ושיטה מאוד ברורה, איך אנחנו יכולים לתקן את עצמנו.

בן ציון: בתוך המערכת הזאת יש גם את המעגל הנוסף, שזה המעגל של חכמת הקבלה, המעגל של לומדי הקבלה, שהם בלימוד שלהם מתמקדים בנושא האהבה, אהבת חברים, ומנסים לממש את זה. לעומת זאת, המעגל שהוא העם, שגם הוא בכללות צריך להגיע לאהבה הוא לא ממוקד בזה, הוא לא עוסק בזה בצורה פעילה.

ישנה רק קבוצה קטנה של מקובלים שמשתדלת להיות בזה, ללמוד וגם לממש את זה בקרבם. וישנו העם, מיליוני אנשים שהם לא מבינים זאת, הם רחוקים מזה. לא שהם לא מסכימים, הם אפילו לא שמעו שזה הכרחי לכולנו.

קודם כל אנחנו צריכים להתחיל מזה שאנחנו מביאים לעם את הידיעה, ידיעת התרופה, הפתרון שיכול להיות לעם כדי לשרוד במצב הנוכחי, הקשה מאוד והמתגבר.

בן ציון: אבל המושג של אהבה וקשר זה משהו רגשי. מדובר פה על רגש.

נכון. ואת זה אנחנו צריכים לפתח בתוכנו. כמו שאני אוהב את בני המשפחה שלי נניח, או אנשים אחרים הקרובים אלי, לכן הם נקראים קרובים, כך אני צריך להרגיש את האחרים שהם גם קרובים לי. זה נקרא להיות "כאיש אחד בלב אחד". שאני ארגיש כל אחד מהאומה הישראלית שהם נמצאים באותה משפחה, שהמדינה שלנו היא כמו בית משותף, שבו אנחנו קיימים.

בן ציון: מה ההבדל בין מה שכותב בעל הסולם, מה שמציעה חכמת הקבלה וכל מה שאתה עושה עם התלמידים, לבין נקרא לזה "מוסר", של להיות טוב, להקרין אהבה. בן אדם שהוא שומע שצריכים לאהוב אחד את השני, בגלל שהוא לא בזה זה נשמע לו כמו מוסר. הוא יודע שטוב אילו היה כך, אבל זה לא כך.

אנחנו לא יכולים להרים ידיים כאן, כי אין אף אחד במקומי שיכול לעשות זאת, אלא זה נדרש מכל אחד ואחד. זה לא שאני רואה את הילדים שלי, ומרגיש שאני לא יכול, אין לי כוח להשפיע עליהם ואז אני עוזב וזהו. כאן זה לא יעזור לנו. או שאנחנו הולכים לסיום של כל העניין שלנו, של העם, של המדינה, של עצמנו, של חיינו, פשוטו כמשמעו. או שאנחנו מסדרים את עצמנו כעם ומדינה לפי המתכונת שאנחנו מסוגלים להתקיים בה.

אנחנו חושבים שאנחנו הגענו לכאן מהגלות, ולכן אנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו. לא. יוצא לפי חוקי הטבע, לפי ההיסטריה שלנו אם אנחנו נלמד אותה טוב, איך הכוחות כך פועלים עלינו, שהביאו אותנו למקום שבו שיכולים לדרוש מאיתנו להיות בקשר אהבה בינינו. ובגלות, שם, בכל מיני מדינות, אנחנו לא יכולנו להיות כך וכאן אנחנו יכולים.

אנחנו באנו לכאן דווקא כדי לבנות את עצמנו כעם אחד על ידי אהבה הדדית, על ידי חיבור הדדי. ואין ברירה, אנחנו הגענו לכאן כדי לעבוד קשה. זה העניין של להיות כאן כעם ישראל בארץ ישראל. אחרת מכאן אין לנו שום יציאה חוץ מהים.

בן ציון: לא רק זאת, אלא יש גם את כל מה שנקרא לחצים מן החוץ, שהם עוד יותר מסיטים את תשומת הלב להתעסק בדברים חיצוניים ולאו דווקא להתעסק בדברים פנימיים.

כי זה האגו שלנו, הרוע שבנו, ואנחנו עם קשה עורף, ודאי שרוצים לעסוק בכל דבר אחר חוץ מזה.

בן ציון: איך אתה רואה שתשומת הלב היא דווקא תהפוך להיות ליותר פנימית, יותר רגשית?

או על ידי מכות גדולות, וחס ושלום, אני לא רוצה שזה יקרה. אבל מאין ברירה אנחנו באמת מזמינים על עצמנו את כל המכות האלו מפני שאנחנו לא הולכים לכיוון החיבור, ואז מגיעות מכות, והמכות האלה בסופו של דבר ילמדו אותנו מה לעשות. או שאני לא יודע מה יקרה עם העם הזה ואת כל ההזדמנות הזאת אנחנו נחמיץ. או שאנחנו באמת נבין שאין לנו ברירה ואנחנו חייבים להגיע לקשר בינינו, על ידי אותו העיקרון שלפיו נולדנו לפני 3500 שנה ביציאה מבבל העתיקה בראשותו של אברהם אבינו.

אנחנו עם שקם על ידי כלל פשוט, אוהבים זה את זה? לא אוהבים. בסדר, אבל מבינים שזו חובה? כן מבינים. אז הולכים לקראת העיקרון הזה כדי לקיים אותו, כדי לאסוף את עצמנו ולהתחבר בינינו תחת זה? כן. אז קדימה לדרך, יוצאים מבבל, הולכים לארץ כנען. כך זה היה.

ואז קם העם לפי העיקרון הזה. זאת אומרת זה התנאי. למה אנחנו עם מיוחד, וכולם כך אומרים? כי אנחנו קיימים לא לפי עיקרון טבעי, שקמנו מאיזה אבא ואימא, מאיזו משפחה שהייתה או מאיזה כפר ואז התפתחנו, כמו נניח הרוסים. כל הרוסים שברוסיה התפתחו מאזור קטן מאוד, ששם יש כמה כפרים עד היום, משם הם התפתחו. וכך כל העמים, עד שהייתה ערבוביה.

אבל אנחנו לא. אנחנו מלכתחילה היינו מאוד שונים, והקשר בינינו נעשה אך ורק באופן מלאכותי, על ידי זה שאברהם חינך את כל האנשים שהגיעו אליו, לאוהלו, ל"ואהבת לרעך כמוך", לחיבור.

בן ציון: ומה אם לא תתפרץ בינינו אהבה?

היא לא צריכה להתפרץ, לא צריכים לחשוב שזו איזו מיסטיקה, איזה סקס, לא יודע מה. צריכה להיות התחשבות זה עם זה, משהו רגוע, כמו במשפחה. לא צריכים התפרצות. אתה חי במשפחה עם אהבה מתפרצת? לא. הכול רגוע. כולם מבינים שהם תלויים זה בזה, צריכים לדאוג במשהו זה לזה, אלו דואגים לזה, אלו דואגים לזה. אבל בסך הכול ישנה דאגה ויחס הדדי להרגיש את עצמנו כאחד, כמכלול אחד. ואת זה אין אצלנו בעם, אלא כל אחד עושה מה שבא לו, עם כל מיני חשבונות. כל אחד רוצה רק לעלות באגו שלו מעל כולם.

בן ציון: המצב הרגשי החדש שעם ישראל צריך להגיע אליו, החיוב הזה שהוא צריך להגיע לאותה אהבה, האם זה לא חיוב כללי של כל האנושות, שהיא צריכה להגיע לאיזה קיום סביר, נורמלי, כמו שאתה אומר?

כאן אנחנו מגיעים כבר לשלב עוד יותר מתקדם, עוד יותר רחוק מאיתנו, אבל כן. אנחנו חייבים להתחבר כדי להתקיים. אבל למה הקיום שלנו צריך להיות בכלל? למה אברהם אבינו אסף מכל בבל רק את האנשים שרוצים להיות בחיבור? הוא רצה לאסוף את כל בבל, אבל הם לא הסכימו, הם הלכו אחרי נמרוד ולא אחרי אברהם.

לכן לעתיד לבוא, כל האנושות, זאת אומרת כל אותה בבל שאחר כך כיסתה את כל כדור הארץ, התפתחו משם והתפזרו, כל אותה בבל גם צריכה להיות בקשר אהבה בין כולם. "ואהבת לרעך כמוך" צריך להיות החוק הכללי של כל האנושות. ואנחנו, עם ישראל, חייבים להגיע לזה וחייבים להביא את הדוגמה הזאת לכל האנושות. ואם אנחנו לא מביאים, וכל עוד לא נביא את הדוגמה הזאת האנושות תשנא אותנו.

אחרי שיצאנו מארץ ישראל קצת יותר מאוחר מאלפיים שנה, התחילה שנאה באומות העולם. אומות העולם התחילו לשנוא אותנו, דרך הדתות, דרך כל מיני אמצעים כאלו. גם לפני זה הייתה שנאה, ממעמד הר סיני, אבל אז היא לא הייתה כל כך, רק בכוח פוטנציאלי פנימי.

והשנאה הזאת, האנטישמיות, האנטי ישראליות שיש היום, לא ייפסקו כל עוד לא נביא דוגמה יפה, טובה לכל העולם איך להיות בקשרי אהבה. זאת אומרת, זו החובה שלנו. זה נקרא להיות אור לגויים. ובזה אין לנו לאן לברוח, אומות העולם חייבים לקבל את זה, מפני שגם הם סובלים וגם הם נמצאים כל הזמן במלחמות, בבעיות ולא רואים קץ למצבם המר הזה.

ואנחנו בעצם, כשלא מביאים להם את הפתרון, אנחנו אשמים בזה, עם ישראל. לכן הם מאשימים אותנו שאנחנו הסיבה לכל הצרות שבאנושות. כך כתוב בספר הזוהר. כך בעל הסולם מביא בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר". ועם ישראל חייב להבין את זה, לקבל את זה ולממש את החוק הזה של האהבה. ובינתיים מבינים אותו רק מקובלים, שעוסקים בחכמת הקבלה, כי חכמת הקבלה היא דווקא מיועדת להביא לעם את החינוך הנכון הזה, ואנחנו בזה עוסקים.

בן ציון: בזה עוסקים תלמידי הקבלה, אז איך תלמידי הקבלה יכולים לעזור לעם ישראל לאהוב אחד את השני?

בשביל זה אנחנו צריכים לפזר את הידיעה הזאת בכל העם. אנחנו צריכים לאסוף את העם בכל מיני אספות, חוגים, ללמד אותו, דרך קמפוסים ואוניברסיטאות, אנחנו צריכים להגיע למשפחות, לאספות גדולות או קטנות, דרך ערוצי רדיו, טלוויזיה והעיקר זה האינטרנט. ואנחנו משתדלים לעשות את זה בכמה שהאמצעים הדלים שלנו מאפשרים לנו.

בן ציון: אני מבין שלא מדובר רק בהפצת הידיעה ובהסברה, אלא במשהו שהוא מה שנקרא, "תרופה".

מימוש. כן. כמו שאברהם עשה. זו אותה השיטה אין כאן מה לעשות. בן אדם לא השתנה מאז. אותו אגואיסט קטן שצריכים ללמד אותו איך להגיע לחיבור עם הזולת, כדי להינצל ממש מהמוות. ולשם זה אנחנו מפעילים סדנאות, כל מיני פעולות שאנשים יתקרבו זה לזה. ובאמת בזמננו אנחנו צריכים למסות גדולות של אנשים שכבר יכנסו לפעולות כאלו, ואז יהיה לכולם הרבה יותר קל להרגיש מה נותנת לנו האהבה. עד כמה היא מביאה את האדם דרך החיבור שלה להצלחה, לראיית המטרה של החיים שלו, מטרת העולם.

כשהוא מתחיל לראות את הכל במרחקים, הוא מתחיל להרגיש את עצמו שהוא חי חיים יותר נצחיים, יותר מלאים, שהוא לא ממש נמצא עם הראש בתוך האבוס כמו איזו בהמה. הוא לא רק בחיים שנגמרים בתוך הגוף הזה שלו, בחיים הקצרים בהם הוא כל הזמן רק בורח מייסורים. אלא הוא מתחיל להרגיש את החיים שלו כאן בעולם הזה, כמו שכתוב "עולמך תראה בחייך", שהוא מגלה כבר את העולם הבא, בעולם הזה. הוא לא צריך למות בשביל זה. זהו. אלא על ידי קשר עם האחרים בקשרי אהבה, הוא מגלה את העולם הבא. כך כתוב על זה בתורה ובחכמת הקבלה.

זאת אומרת, פתאום מתחילים לגלות כאן איזו תופעה מיוחדת מאוד, שיש משהו מאוד נדיר, משהו מאוד מיוחד, שלזה בעצם כל האנושות חייבת להגיע. שהאנושות היא מיועדת רק כדי לקפוץ מדרגת העולם הזה, לעולם הבא. ואפשר לעשות זאת כאן ועכשיו רק בקשר בינינו, אם אנחנו נעשה.

ולכן אנחנו צריכים לאט לאט לפתוח את כל הדברים האלה לעם ישראל. רק לאט, מפני שאחרת אנחנו אולי יכולים לדחות אותו בחזרה. זאת אומרת, במידה שעם ישראל הוא מרגיש צרות ואין לו לאן לברוח, אז במידה הזאת אנחנו מסוגלים לפתוח לו את ההזדמנויות שחכמת הקבלה מביאה לו. כי אחרת הוא לא ירצה לשמוע אותנו. אנחנו צריכים להבין איך לגשת לעם, באיזה סגנון לדבר אתו, ומתי בדיוק לעשות זאת. וכן הלאה. זו כל המומחיות שיש כאן בהפצת החינוך החדש.

בן ציון: אם הטיפות האלה, טיפות של אהבה, הן יכולות לכסות, להרטיב, את כל האגו האנושי, האגו בעם ישראל? כל פעם פה טיפה ושם טיפה.

כן ולא. אנחנו כבר חייבים להתחיל לפזר את הדברים האלה בצורה הרבה יותר חזקה, בלחץ, בזרימה, ממש לדחוף אותם כמו על ידי משאבה חזקה לכל שדרות העם, לכל החוגים, לכל הפלגים לכל המרכז והפריפריה דרך כל מיני דברים. זאת אומרת, שם הוא ידע במה תלוי העתיד הטוב שלו, כי אחרת אנחנו ממש נמצאים בסכנה גדולה.

העם אולי לא כל כך מבין, לא מאמין, סוגר עיניים מפני שהוא לא רואה את הסיכוי שנמצא כאן לפניו. ואז הוא אומר כאילו, "יהיה מה שיהיה". "השם ישמור". הדתיים חושבים שהבורא ישמור עליהם, אני לא יודע משום מה, כי איך הוא שמר לפני שבעים שנה? והחילונים מחוסר אונים הם כך עוזבים את זה וזהו. כך כל העם בעצם נמצא במגמה לקראת המצב המאוד לא נעים, המסוכן.

בן ציון: בתחילת התכנית או גם בתכניות הקודמות, שמעתי ממך הרבה מאוד הסברים וסיבות היסטוריות כאלה ואחרות. ובוא נאמר, עברו בערך חמישים דקות, ורק עכשיו הרעיון מתחיל למצוא חן בעיני, שאולי זה באמת אפשרי להגיע לאהבה.

כן. זה רק אומר עד כמה צריכים לגשת בצורה מיוחדת, עדינה, עקבית, פרוסה, פרוסה, לשחרר לכל אדם ואדם לפי טיבו, לפי מגמתו, לפי השכלתו וכן הלאה, את הדברים האלה. וזו האמנות בהפצת שיטת החינוך.

אנחנו צריכים הרבה מומחים בזה. שיצטרפו אלינו ואנחנו נלמד אותם להיות מומחים, ואז נצא לדרך. אנחנו כבר מוכנים לזה. ואפילו שלא מוכנים, אנחנו חייבים. גם לנו עוד לא ברור לגמרי כל מיני פינות, אך את זה אנחנו יכולים לברר רק בקשר עם העם, במגע עם העם. אני מודה בזה שאנחנו יכולים עוד לברר באיזו צורה פה ושם לעבוד עם כל חלק וחלק מהאומה.

בן ציון: אז חכמת הקבלה היא שורש, היא אם כל המדעים, והיא בעצם הכל, והכל כלול בה.

אבל עושה רושם שהשטח הזה לא נכלל בחכמה.

כי הוא אף פעם לא היה צריך להיות. אף פעם. בימי אברהם הוא ידע, והוא עשה. והתלמידים הקרובים שלו, שזה נקרא "בית אברהם", "בית יצחק", "בית יעקב". אחר כך היה משה, ואהרון, וכוהנים ולויים, והסנהדרין שם, וכן הלאה. זאת אומרת משך ההיסטוריה היו אנשים שהתעסקו בזה.

היום לצערנו, אנחנו נמצאים במצב שבאמת כולנו חייבים להתחבר, מי שמסוגל, מי שמרגיש את עצמו שזה באמת נמצא לפניו כהזדמנות. כהזדמנות לא רק חובה, כי כל העניין הזה הוא מעל החיים. ולכן אנחנו קוראים באותו כרוז שקרא אברהם, "מי לה' אלי"¹, מה שנקרא. שיבואו אלינו הרבה אנשים, ואנחנו ביחד ממש נקים הרבה גופים שיטפלו בחינוך העם, בחיבור בינינו בין כולנו, וכך מעגלים מעגלים, עד שניקח את כל העם כולו.

ובהתאם לזה, כמו שכותב לנו הזוהר, וגם בעל הסולם מביא את זה בסוף ההקדמה לספר הזוהר, אם אנחנו נעשה את זה, מקבוצה קטנה של מקובלים למעגלים יותר ויותר חיצוניים שבעם, באותה מידה זה יתפשט במעגלים יותר ויותר חיצוניים של אומות העולם. אנחנו אפילו לא צריכים שם לעבוד, זה פשוט ילך ויתפשט כך. ולכן, זה נקרא "להיות אור לגוים".

ולכן הבעיה שלנו היא רק בתוך העם לסגור את הדברים. ואני מאוד מקווה שזה יקרה. ואני קורא בזה לכל עם ישראל, בבקשה, תחשבו שבאמת יש כאן הזדמנות לנצח את הרע בינינו, לנצח את הגורל הרע ולהגיע לחיים נצחיים שלמים מעל כל האסונות והבעיות שמתקרבות.

בן ציון: אז אתה בעצם, קורא, לא להיכנע למצב שיש עכשיו, ואני לא מדבר על גורמי החוץ, אלא דווקא למצב הפנימי שיש במדינה. לא להיכנע אליו.

דווקא למצב הזה אנחנו היינו הולכים ומתקרבים מבריאת העולם, כדי להגיע עכשיו למצב שיהיו "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם"², "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"³, ועם ישראל חייב להיות כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש"⁴, ושכולנו כך נתחבר יחד, על ידי הכוח הזה שנקרא "כוח העליון". וזה הייעוד שלנו, זה המצב שאנחנו חייבים לממש.

בן ציון: אני שוב חוזר על השאלה שלי. אמרתי שבתחילת התכנית זה היה נראה לי מאוד רחוק ומאוד לא ריאלי, ולקראת סוף התכנית אני מרגיש שזה מאוד מאוד קרוב, שזה ממש אפשרי. למה?

השפעת המאור המחזיר למוטב. זאת אומרת, כשאנחנו מדברים על הדברים האלה, אנחנו מעוררים המקורות העליונים שהם מאירים עלינו, והם, המקורות האלו של האנרגיה, של הכוח העליון שהוא מטוב ומיטיב, משפיע עלינו, וכך מתקן את הטבע שלנו.

זה נקרא "בראתי יצר רע"⁵, הכוח שמפריד בינינו מביא שנאה, "בראתי תורה תבלין"⁶, תורה תבלין זה אומר, "כי מאור שבה מחזירו למוטב"⁷, שהמאור הזה הוא משפיע על הרע ומביא אותו לטוב. משנאה לאהבה. זו כל הפעולה שאנחנו צריכים לעשות. למשוך המאור הזה. לדעת איך למשוך את המאור הזה המחזיר למוטב.

ולמשוך המאור אנחנו עושים על ידי זה שאנחנו עושים סדנאות, כל מיני כאלה חיבורים בין בני אדם, שבקשר ביניהם כמו, סביב הר סיני, ויתור הדדי, שוויון, התחשבות, התכללות, הם פתאום מגלים שממרכז החיבור ביניהם, של הקבוצה, של העשירייה נניח, נובע פתאום כוח מיוחד שמרגיע אותם ומביא אותם להבנה, להכרה, ולרצון להיות מחוברים. זה בעצם מימוש השיטה.

בן ציון: ולמה זה כאילו מתקרב והולך, מתקרב והולך?

כי האגו כל הזמן נכנס ומרחיק, כדי לתת לך עוד יותר הזדמנות לקרב את הכוח הטוב. וכך כל פעם לקרב, לקרב, לקרב אותו, עד שהוא יתיישב לי בקביעות.

נקווה שכך יהיה במהרה בימינו.

בן ציון: תודה רבה לך הרב ד"ר מיכאל לייטמן, ונקווה שאנחנו כך ניכנע לתהליך השכנוע הזה, ונרגיש שבאמת הדבר הוא אפשרי.

העיקר צריכים לעשות.

(סוף השיחה)