ישיבת כתבים
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 28.1.21 – אחרי עריכה
דודי: אנחנו רוצים לדבר על החיים בסגר, על חיים אחרי שנה בסגר. עברה שנה מאז שהאנושות כלואה, הייתי משתמש בפועל הזה, כלואה בסגר, ומורגש שהסגר השפיע עלינו עמוקות. הסגר הראשון היה גל קטן, הסגר השני מערבולת, הסגר השלישי כבר צונאמי של תחלואה. רצינו לשמוע ממך איך אתה מרגיש את השפעת הסגרים על האנושות עד עכשיו.
האנושות עדיין לא יודעת מה לעשות עם הסגר הזה, זאת אומרת איך להשתמש בסגר כדי בכל זאת לקדם את עצמה, את החברה האנושית, את החינוך, את הדור הצעיר, הדור הזקן. לאנושות עדיין אין תכנית, אין ראייה על הסגר הזה, מה אנחנו צריכים לעשות שזה נפל עלינו. איכשהו אנחנו צריכים להראות גם לעצמנו, גם לכולם, גם מצד הממשלה, מצד הארגונים, מצד כל מיני חלקי החברה, שאנחנו שולטים במצב, שאנחנו איכשהו מבינים אותו, שבתוך כל המצב הזה שנופל עלינו ולוחץ עלינו וקובע משהו מלמעלה, שאנחנו גם איכשהו מתמצאים בו, וזה עדיין לא נראה.
והממשלה ובכלל הממשלות הן קודם כל נותנות דוגמאות מאוד לא מכובדות. הן לא מבינות את הסיבות ולא מבינות מה לעשות, אלא פועלות בצורה כזאת של כוחניות, רוצה אני – כך יהיה, כך וכך, אבל אין היגיון בזה, הבנה בזה, שום דבר. כל ממשלה וממשלה, כמה שאנחנו מסתכלים, הן לא יודעות איך למצוא נכון את עצמן בסגר. ולא רק בסגר, בכלל בפנדמיה הזאת, מאיפה היא באה, איך מתנהגים, מה לעשות עם החברה, מה לעשות עם המשפחות, כלום. אנחנו לא יכולים לקבל דוגמה מאף חלק בחברה, מאף ארגון ממשלתי או חברתי איך להתנהג נכון, איך להסתכל, ממה ללמוד, לא יכולים, אין דבר כזה. האנושות נמצאת כאן בחוסר אונים.
דודי: בכל זאת, אם אתה מסתכל עכשיו על האנושות, על השנה החולפת, על הפנימיות שלה, על תוך תוכה, אפילו מה שהיא לא רואה, מה השפעות העמוקות שעברו עליה בשנה האחרונה, אם היא מזהה או לא זה לא משנה, מה עובר בתוכה?
השפעות שעברו עליה, זה שהיא לא יודעת להסתדר, היא לא יודעת מה המקור האמיתי של הפנדמיה ואיך היא צריכה להתנהג, מה צורת ההתנהגות שצריכה להיות לכל מדינה, לכל חברה ולעולם כולו. זה מה שאני רואה. וכך זה קורה בכל העולם, סביב הכדור שלנו.
דודי: שמענו אותך אומר באחת ההזדמנויות שהסגר צפוי להימשך עוד כשנה. איך נכון לנצל את ההזדמנות הארוכה כשנהיה מרוחקים זה מזה?
אני אמרתי שנה, מפני שאם אומר יותר אז האנושות לא תסכים כבר עכשיו לקבל אותו ולהבין ואיכשהו להתכונן ולהרגיל את עצמה, לכן אמרתי שנה. אבל אני לא רואה שיש לנו אמצעים אחרים שבהם יכולים להתגונן נגד הפנדמיה.
דודי: אבל הישיבה הממושכת בסגר, לאו דווקא שנה, אלא עוד תקופה ארוכה שאנחנו נהיה בהרגשה הזאת של סגירות ורחוקים זה מזה, היא עדיין לא מביאה לאיזה שינויים, כמו שאדם יושב בכלא ועושה חשבון נפש.
היא תביא. הישיבה הזאת בסגר היא תביא רגש חדש, שכל חדש, התנהגות חדשה, מאין ברירה, אבל זה ייקח זמן. אם היינו מבינים מאיפה זה בא לנו, למה זה בא לנו, מה פתאום המחלה הזאת, הפנדמיה עצמה בכלל קשורה עם הסגר, עם העתיד שלנו, עם ההתנהגות שלנו זה עם זה וכן הלאה, היינו מתחילים להסתדר בצורה אחרת גם בינינו, גם עם הטבע. אבל אנחנו לא קושרים זה לזה, אנחנו מסתכלים על כל הדברים האלה כמו על מקרים בודדים, נפרדים זה מזה. לכן עוד צריכים ללמוד, עוד הרבה שנים נצטרך ללמוד.
דודי: מה זאת אומרת "היא תביא"? מה יקרה שהיא תביא? פשוט בצורה טבעית הטבע יביא אותנו להבנה כזאת?
כן. כשהאנושות תגיע למצב שהיא כבר מבינה למה זה, מאיפה זה, שזה הכול תלוי בטבע האדם, ואנשים צריכים להשתנות ביחס ביניהם, ובמקרה כזה שהם ישנו את היחסים ביניהם, יתקרבו ביניהם, אז רק בצורה כזאת הם יוכלו לבנות כאלו יחסים, כזאת תשתית ביחס ביניהם שהפנדמיה כולה תיעלם. פתאום אתה מביא את האנושות למצב שהקשר הטוב בין בני אדם הוא מסלק את הפנדמיה, כי היא מגיעה רק מקשר רע בין בני אדם.
במידת התפתחות האנושות, ביחס המנוגד זה לזה, יוצא לך וירוס קורונה או עוד כל מיני וירוסים למיניהם, מי יודע מה, וזה חוץ מצורות הטבע האחרות כמו הוריקנים, התפרצויות הרי געש, וכולי וכולי.
דודי: ברמה רוחנית, כשאתה מסתכל על התהליך כולו, אתה רואה שהאנושות עברה איזה שינוי בשנה האחרונה ביחס לתפיסה הזאת שציירת עכשיו?
לא. באף מקום זה לא מורגש. אני לא מדבר על זה שאנשים יבינו שהם צריכים להתייחס יפה זה לזה, אלא אפילו בצורה אינסטינקטיבית שיתחילו לקבוע יחסים יותר טובים ביניהם, כי אין ברירה, לא מתוך שהם מסכימים, אלא מאין ברירה, נגיד בין המדינות, בין הממשלות, בין כל הדברים האלה. אני לא רואה שהם תופסים את הרעיון הזה, אפילו במקצת.
כמו נגיד במשפחה, אתה רואה שאין ברירה, צריכים כך להסתדר או כך להסתדר בינינו וכן הלאה, אז יש איזה מין זעזועים בתוך המשפחה אחד לקראת השני, כי התנאים החיצוניים הם מחייבים אותנו. אבל בתוך המדינה, בכל מדינה ומדינה ובין המדינות, אנחנו לא מרגישים, שם האגו שלנו מתפרץ בכל כיוון.
דודי: ועכשיו מה קורה בעצם? אנשים רק הופכים להיות חסרי אונים. מתי יקרה המיזוג הזה כבר להבנה הנכונה, להבין שמשהו פה ביחסים בינינו לא עובד, שצריך לעשות שינוי תפיסה אחר, איפה ההלחמה הזאת?
יש כאן שני דברים. אנחנו צריכים להיות מחוברים בינינו כמה שיותר מהר בצורה נכונה. אנחנו צריכים כמה שיותר מהר להפעיל את עצמנו ולהסביר לכולם בכל הרשתות, בכמה שיכולים להוציא את עצמנו ולהסביר מהי הסיבה האמיתית לפנדמיה ולכל הבעיות. זה תלוי גם בעולם, כמה כל אדם ובכלל העולם כולו מרגיש את הסבל הזה שהוא ממושך, והוא לא יעבור לנו סתם. זה לא שחשבנו שתוך כמה חודשים זה עובר, כמו כל המגפות, כמו השפעת.
דודי: אם יהיה סגר רביעי, חמישי, שישי, אנחנו נבין את הרעיון הזה בצורה טבעית?
אני לא חושב שזה כל כך משפיע על בני אדם כל עניין הסגר, הם רוצים לברוח ממנו, הם לא מסוגלים לעכל שמדובר בלימוד הטבע, מה הוא רוצה מאיתנו. אנחנו לא מתייחסים לטבע כמו לכוח עליון, שהוא שולט עלינו ובצורה כזאת הוא מדבר איתנו.
גיא: אנחנו רואים שיש קבוצות בחברה שיש להן התנגדות לסגר, לא מצייתים להנחיות, וזה דבר שגורם לפילוג בחברה שלנו. מה השורש של ההתנגדות הפנימית שיש לאדם כלפי תהליך הריפוי מהמגפה?
הקבוצות האלו בדרך כלל הם האגואיסטים ביותר. העניין הוא שלפני 2000 שנה, אפילו לפני 3000 שנה, ביציאה ממצרים והלאה, החברה הישראלית שכביכול יצאה משליטת פרעה, היא התחלקה לשניים. כאלו שהלכו לפי הרעיון הרוחני שחייבים לקיים "ואהבת לרעך כמוך" מכל הלב, עד כמה שאפשר, אבל בכל זאת ראו בזה את המטרה העליונה שאנחנו חייבים ליישם בינינו. והחלק השני, הוא קיבל מכל מיני פעולות רוחניות רק התנהגות גשמית שנקראת תורה ומצוות מעשיות, לא רוחניות אלא מעשיות. והם החזיקו בזה שרק את זה צריכים. העמך יכול להחזיק רק בזה, שאתה אומר לו כך וכך תעשה ויהיה לך העולם הזה, העולם הבא. זה רצון העליון.
מתוך זה אנחנו מגיעים היום לזה שעם ישראל נקרא קבוצת אנשים, כמו מיליונים ודאי, שהם חושבים שמספיק להם לקיים את כל הדברים האלה במעשה. כי במעשה אני יכול לראות, להרגיש, לספור, להראות לאחרים, ללמוד את זה, ללמד את זה, ואז אנחנו נמצאים בשליטה על החיים שלנו כביכול. זה שעברנו את כל ההיסטוריה הזאת, מבית המקדש הראשון דרך כל אלף השנים האלו שהיינו בארץ ישראל ובבבל אצל נבוכדנצר ושוב חזרנו, ואחר כך בשבירת בית המקדש השני, ואחר כך בגלות הזאת האיומה עם כל הדברים האחרונים שקרו לנו במאה ה-20, אנחנו לא קיבלנו מזה שום לימוד. ההיפך, כל פעם ופעם המצבים שלנו נעשים יותר ויותר גרועים, ואותה קבוצה שיצאה ממצרים היא בכל זאת מתנהגת ומחזיקה כך שאצלה זה קיום המצוות לא ברצון, ביחס איש לרעהו, אלא כל אחד לעצמו זה מה שצריך להיות. זאת אומרת לא ואהבת לרעך כמוך זה הכלל הגדול בתורה, אלא העיקר זה לנהל פנקס עם פעולות גשמיות ולרשום לעצמו כמה מצוות כאלה אני עושה.
ומאז אנחנו נמצאים במצב של גלות יותר ויותר גרוע ואין לזה סוף, וכנראה שעוד לא כל כך יהיה. ואפילו כשאנחנו מגיעים למצבים של היום, אם כל העם היה מחליט שאנחנו נכנסים לסגר ואנחנו שומרים זה על זה, ואנחנו מעוררים ומעודדים זה את זה להיות ממש במכה כזאת כללית מחוברים בינינו, אבל לא. אלא אנשים שיש להם דווקא כוח אגואיסטי הגדול ביותר הם נותנים דוגמה לכל החברה הישראלית שהתנהגות צריכה להיות דווקא כזאת, שאנחנו פורצים את כל הגדרים ואנחנו לא רוצים לשמוע ומה שיהיה יהיה. זה מה שקורה, זה מצב מאוד לא טוב, הייתי אומר מצב מסוכן. כי סבלנו הרבה מאוד עקב התנהגות כזאת במשך שנים, אלפי שנים, ובמאה ה-20 במיוחד, ועכשיו יכולים לסבול עוד יותר.
לכן זה שישנה קבוצה שהיא בתוקף מתנגדת להיות יחד עם כל עם ישראל ואיכשהו להגיע לחיבור בינינו, ודווקא מוציאה את עצמה מהכלל, פורצת מהכלל, זו ממש התנהגות מאוד מאוד מסוכנת. לפי הערכים הרוחניים, אפשר להגיד שזו לגמרי לגמרי הקליפה הכי גרועה שיכולה להתגלות.
גיא: איך או האם אפשר להגיע לחיבור בתוך החברה הישראלית כאשר יש כמות גדולה של התנגדות פנימית?
הבעיה שאנחנו לא מסוגלים לזה, כי הממשלה משחקת בשני חלקי האומה, בחילונים והדתיים, או הייתי אומר החרדים, לא סתם דתיים, אלא חרדים. יוצא שאנחנו לא מסוגלים לעשות כאן שום דבר. ורק על ידי הסברה ממשוכת, עדינה, עדינה, שמתחשבת נכון בכל אדם ואדם, עד כמה שהוא מבין, ומרגיש מה קורה כאן בחברה. רק בצורה כזאת אנחנו יכולים בכל זאת לתת לכל אחד ואחד יסוד בריא כדי לראות את המציאות והעתיד שיכול להיות אם נמשיך כך הלאה. אבל בינתיים הממשלה, החילונים האלה, בעצמם משחקים בין החילונים והדתיים, הממשלה נמצאת באמצע, ומשחקת בשני חלקי העם לטובת עצמה, כדי לשלוט.
גיא: אנחנו רואים שגם ברחבי אירופה יש התנגדויות מאוד גדולות לסגר, יש מהומות בהולנד, מהומות בבלגיה. זה מגיע מאותו שורש פנימי כמו מישראל, כמו ההתנגדות בישראל?
כן. אני מבין את האנשים האלו. בישראל אני לא מבין את זה, כי אלה דברים שאפשר לפתור עם כל הלימוד הזה, זה לא חשוב, מה שהם אומרים, שחייבים לקיים את השמחות והישיבות. אבל באירופה אני לא רואה שום בעיה. אלא פשוט האנשים לא מוכנים, אנחנו מקרינים את ההתנהגות של היהודים לכל העולם ולכן נראה שכל העולם יזלזל בכל הגבולות, כי אנחנו לא יכולים להשתמש בווירוס הזה כדי שיחבר בינינו.
גיא: כלומר זה שיש התנגדות בישראל זה מקרין, אפילו בלי שאנשים יהיו מודעים לכך, על ההתנגדויות בשאר מדינות העולם, וגורם ליתר פירוד?
כן. וודאי.
שלי: איך החברה הישראלית צריכה להתייחס לחלקים בתוכה שמתנגדים ומזלזלים בהנחיות?
הממשלה נותנת דוגמה, אז מה יש כאן לעשות? אין, כל אחד מושך לכיוון שלו, הדתיים לכאן, החילונים לכאן, החרדים לכאן ואלו לכאן, אין, אלא כל אחד לאן שהוא רוצה. תראו כמה מפלגות וכמה דעות יש, זה המצב. אני יכול להשוות את המצב הזה רק למצב שהיה בזמן חורבן בית המקדש השני, גם אז היו כל כך הרבה מחלוקות, חילוקי דעות, ונראה לי שאנחנו עומדים לפני זה.
שלי: ממש בפני חורבן חברתי?
לפני חורבן חברתי, למה לא? אני רואה איך גרמנו בזה לעליית ביידן לממשל, עכשיו הוא כבר עלה. ואצלו בתוכניות, לא אצלו בלבד אלא אלו שעומדים אחריו, ישמחו לבטל את מדינת ישראל לגמרי.
שלי: האם אנחנו יכולים להקדים תרופה למכה? איך נכון שהחברה, במיוחד החברה הישראלית, תתייחס לתופעות כאלה, היא צריכה להגיד בואו ניתן להם לגדול, להתפתח, כמו שמתייחסים לילד קטן בסבלנות, או בתוקף? איך נכון להתייחס לזה?
רק הסברה, במה תלוי העתיד הטוב שלנו.
טל: אני רוצה לשאול באמת על ההסברה הזאת של העתיד הטוב, מה שרואים בכל העולם זה שאנשים מתנגדים בגלל חוסר אמון, בגלל שהם באמת חווים שהממשלות שלהם הן לא באמת לטובתם. הם לא מרגישים שיש כמו הורים שדואגים להם, אלא הם מרגישים שהם מתנגדים כי הם פוחדים לשחרר את השליטה. הם מאבדים פרנסה, הם מאבדים את החופש שלהם, ולכן יש הרבה מאוד התנגדות. אז איך אפשר להסביר לאנשים שהפתרון הוא להיות צייתן, להקשיב לכללים, כשיש כל כך הרבה חוסר אמון?
רק על ידי מערכת חינוכית. אין ברירה. רק על ידי חינוך הדרגתי ממושך.
טל: אני מניחה שמערכת החינוך הזאת צריכה להשפיע על כל הרבדים של החברה כדי שהאמון הזה יגבר גם בין האנשים עצמם, גם בין האנשים לממשלות, גם היחס של הממשלה לאומה, כל המערכת הזאת צריכה להשתנות כדי שזה ישתנה.
נכון. אבל אנחנו צריכים לעשות את זה כמה שאפשר. ובצורה הדרגתית.
טל: איך אפשר לבוא להגיד עכשיו לאנשים אתם צריכים להיות צייתנים, אתם צריכים להקשיב להוראות?
לא אמרתי שכך צריך להגיד, מה את מציעה לי?
טל: לפעמים זה משתמע ככה.
אני לא יודע מה נשמע לך באוזניים, אני לא אמרתי כך אף פעם. זה לא עוזר. לכן אני אפילו לא רוצה לשמוע כאלה דברים וכאילו שיש להם מקום בינינו.
גיא: האם בעצם ההתנגדות של חלק מהחברה, לעומת ההליכה בהתאם לכללים של חלק אחר מהחברה היא זאת שמאריכה את המגיפה, היא זאת שמחריפה אותה?
לא כאן העניין. העניין הוא רק בחיבור עם ישראל, כי בזמננו דווקא זה יכול לעצור את המגיפה הזאת, ולא לתת לה יותר להתפתח, אלא להקטין אותה יותר ויותר עד שהיא תעלם.
גיא: אז פה באמת עולה השאלה, חיבור בין מי? כי אם כמו שתיארת יש קבוצה מאוד גדולה שמתנגדת, באיזו רמה צריך להיות החיבור כדי שמשהו יתחיל לקרות?
"על כל פשעים תכסה אהבה". לא בחברה הזאת, לא בחברה אחרת, לא בקבוצה הזאת, לא לסיסמאות ולא לדגלים. אלא סך הכול אנחנו צריכים לכבד זה את זה כולנו, ולהגיע למצב שכולנו שייכים לעם ישראל. אז או שנעשה בינינו חיבור יפה וטוב, או ששוב נלך בשורות לתאי הגזים.
שלי: אנחנו רואים שהסגר דווקא מבליט הרבה תחלואים שקיימים בחברה, הוא מראה בתוך הבית את כל מה שהזנחנו והדחקנו, הוא מראה בתוך החברה מי מתחשב, ומי מבדל את עצמו. מה המטרה של חשיפת המומים האלה בינינו עכשיו?
כל הדברים מגיעים למצב פשוט, ואנחנו צריכים להבין איפה מקור הבעיה, בחוסר הקשר בינינו על פני כל המחלוקות, ההבדלים, למעלה מהם. אם נלמד איך להיות מחוברים למרות שאנחנו נמצאים בשנאה הדדית, אז נוכל להמשיך.
שלי: איפה נמצא קצה החוט הזה בלב האדם שמוכן לעשות את השינוי, את התיקון הזה, להתקשר נכון עם אחרים, מה קצה החוט בתוכנו?
קצה החוט נקרא הכרת הרע. אם אני מבין שאם אני לא הולך להתחבר עם הזולת, למרות שאני צריך להשפיל את עצמי, אז אני מצליח או לא מצליח. כאן קצה החוט.
שלי: זאת אומרת שאדם צריך להסכים להשפיל את עצמו בשביל להתקשר עם הזולת?
בטח. כמו במשפחה.
שלי: מה זה אומר להשפיל את עצמי?
זה אומר שאני נשאר בדעה שלי, אבל אני לא משתמש בה עכשיו כדי לשלוט על הזולת. אני מוכן לוותר עליה לעת עתה, בינתיים, עד כמה שאפשר, ואחר כך אנחנו נסתדר איך להיות יחד. אבל בינתיים בשביל ההתקרבות אני מוכן לא להביא דעות מנוגדות.
שלי: אבל לרוב כשאנשים מתחילים לוותר, הם מרגישים שהצד השני עוד יותר ועוד יותר משתלט עליהם.
אני לא מוותר. למה את לא מקשיבה, אני לא מוותר, רק לצורך התחלת החיבור, אני חייב לשים את הדעה שלי, שעליה אני עומד, ואצלי היא כמו אבן, ואני שם אותה בצד כי אני לא יכול להתחיל ממנה.
שלי: אז שמת בצד, ואיך אתה עושה צעד ראשון להתקרבות?
העיקר בשבילי זה להתקרב. בואו נמצא איזו נקודת הקשר בינינו. נקודת הקשר בינינו יכולה להיות שאנחנו שנואים על כולם, ואנחנו חייבים להיות מחוברים בינינו כדי להינצל ממות, מאסונות, אז בואו נחזיק בנקודה הזאת. כי אם נפרד מהנקודה הזאת, אם ננתק את נקודת הקשר, שנינו נמות. אז אנחנו חייבים להיות יחד.
עכשיו, כשאנחנו נמצאים ככה יחד לכן אנחנו ניצולים מהמוות, ממש מהמוות, ובואו נחשוב איך עוד ועוד נחזק את נקודת הקשר, מה אנחנו יכולים להצמיד אליה, מהיסטוריה, מגיאוגרפיה, מהסבים והסבתות, מההתנהגויות שלנו, לא חשוב ממה, איך נעטוף את הנקודה הזאת כך שנקודת הקשר לא תקרע מיד, שתהיה כאן מין עביות סביבה שתומכת בהתקשרות. זה החינוך שצריך לעבור על העם
שלי: הסגר הוא כאילו מתחיל לעצב אותנו לכיוון הזה. מהי הדמות שהוא מנסה לייצר מאיתנו? אנחנו צריכים קודם ממש להיות באיזה פחד מוות שאם אני לא מתחברת אני אמות? מה הוא לש אותנו, לאיזו צורה עכשיו הטבע מנסה לעצב אותנו?
כן, או חיים או מוות.
שלי: למה הוא מגביר לנו את הרגישות, המצב שהטבע הכניס אותנו, למה הוא רוצה שנהייה רגישים?
לפירוד.
שלי: שנירתע ממנו, נפחד ממנו?
כן.
שלי: וזה מתחיל, אתה רואה שזה מתבשל באנושות, אנחנו מתחילים להרגיש?
אני לא יודע, זה אתם צריכים לדעת.
חיים: אנחנו כתלמידים לומדים את העניין של גילוי הרע, הכרת הרע ולהיות למעלה מהדעת וכל זה, אבל זה כאן בינינו, בין התלמידים. בעולם אנחנו רואים שמתגלה עכשיו שנאה בכל הכיוונים, הקצנה, ביטול של קבוצה אחת על קבוצה אחרת, וכתוצאה מכך אנשים בעלי דעות שונות הופכים להיות ממש אויבים. רואים שזה מוביל לאלימות והפרעות סדר בכל מקום בעולם, באירופה, בארצות הברית, בישראל, בין אזרחים לבין עצמם ובין אזרחים לרשויות. אז קודם כל למה עכשיו דווקא השנאה הזאת כל כך מתגברת?
זה טבעי, זה כמו שאתה מפיל איזו הגבלה על הילדים, לא נותן להם לשחק, אסור לצאת לרחוב, אסור לשחק בחצר עם הכדור, לארגז החול אסור להיכנס, כל מיני כאלה דברים, מה אתה רוצה מהם, שהם יסכימו? אתה סגרת את התיאטראות, סגרת כל מיני מועדונים, אתה לא נותן להם לבלות בבתי קפה, אתה מפיל עליהם קנסות, אתה לא מחלק להם כסף, הם לא מתעסקים בעבודות שלהם, במקצוע שלהם, אז מה אתה רוצה שיהיה? וודאי שלא יהיו מרוצים, וודאי שיהיו עצבניים.
חיים: בעבר באמת ראינו שאם יש איזו נקודה שמפריעה לאנשים אז הם הולכים ומוחים נגד זה. פה זה נראה הרבה יותר כללי, זה לא רק נגד הקורונה, זה גם אחד נגד השני ודעה כזאת נגד דעה אחרת וגזע כזה נגד גזע אחר.
זה מתוך עצבים. אין כאן בדיוק מה שהם מבררים, שאלו מפריעים לי או אלו מפריעים לי. רק תבין אותם, מה הם יכולים לעשות?
חיים: כי אנחנו רואים שיש גם עכשיו הקצנה פוליטית מאוד גדולה. אדם שיש לו דעה אחרת משלי נראה לי שהוא ממש מסכן אותי ומסוכן בכלל למדינה ולקיום.
יש על מה לשחק.
חיים: מה זאת אומרת?
יש עם מה לשחק. כמה, נגיד יש בישראל מפלגות, מה ההבדל ביניהם? כל אחד באיזה שפיץ רוצה להיות נבדל מהשני ולהראות דווקא בבידול הזה שהוא שונה מהשני, אפשר להרוויח, לצאת מהפנדמיה וכולי. כל אחד רוצה להוציא מזה את הרווח.
חיים: זאת אומרת, השנאה עכשיו שמתגלה בין כל מיני פלגים בעם, גם בישראל וגם במקומות אחרים בעולם, בארצות הברית רואים את זה, זו תוצאה של הסתה של מנהיגים, של מפלגות, או שזה משהו יותר עמוק שנובע ממשהו בטבע האדם?
לא. לאגו שלנו יש הרבה מאוד צבעים. לשנאה יש הרבה פרצופים. מה שאין כן, לאהבה יש רק פנים אחד.
חיים: לא הבנתי איך זה תשובה לשאלה. זה נובע משורש האדם, השנאה הזאת?
כן.
חיים: או בגלל שפוליטיקאים משחקים איתנו, אז אנחנו שונאים אחד את השני, אחרת זה לא היה כזה גרוע?
לא. הכלי שנשבר, כלי של אדם הראשון שנשבר, יש לו בשבירה הרבה מאוד אופנים. מה שאין כן, בלי חיבור, יש רק צורה אחת, מחוברים. "על כל פשעים תכסה אהבה", זהו, אז יש חיבור מעל הפשעים. אבל פשעים יש הרבה ושם אפשר למצוא כל אחד את עצמו ונגד השני. ותראה על הילדים, עד כמה הם מוצאים את עצמם בריב זה עם זה, כל אחד נגד השני וכן הלאה. ואם תגיד להם, בואו עכשיו אנחנו נתחבר. להתחבר, נתחבר, ומה נעשה? לא מוצאים בזה טעם. כי האגו שלנו, הטבע שלנו, הוא אוכל, הוא שותה, הוא נהנה, הוא מתמלא רק מהשנאה.
חיים: אני רוצה לשאול שאלה עקרונית. איך יודעים להבדיל בין פשע, שאני צריך לעלות מעליו לבין פשע שהוא באמת מסוכן לאדם ולחברה וצריך לנטרל אותו באיזו צורה?
אני לא יודע, למה אתה מחלק ככה?
חיים: כי יכול להיות שפשע הוא דעה מסוימת שלא נראית לי לגיטימית ואז אולי צריך לעלות מעל זה, אולי לא. אבל אולי אותה דעה יכולה להוביל אחר כך למעשים קיצוניים של אנשים ואז צריך להיזהר מהדעות האלה כי הן יובילו לקטסטרופות. ראינו כבר בעבר מה קרה.
זה אנחנו לא יודעים, וזה לא חשוב. חלוקת הדעות הקטנה יכולה להתפרץ למשהו גדול.
חיים: אז איך אני יודע מתי אני צריך להתחבר עם אדם ומתי אני צריך להתרחק?
מיד עכשיו.
חיים: עם כל אחד שלא מסכים איתי?
עם כל אחד.
חיים: ולא חשוב מהי הדעה שלו?
לא חשוב, וודאי.
חיים: נגיד שאני הבנתי את הרעיון אבל האדם מולי, שאני שונא אותו והוא שונא אותי, הוא לא הבין את הרעיון. איך אפשר להתחבר איתו?
אם אתם נמצאים בשנאה, כבר יש לכם חיבור.
חיים: כן, אבל הוא לא רוצה לעלות מעל זה ולהתחבר, אז מה עושים?
ואתה בכל זאת מסביר לו. או אם לא אליו ישירות, אז לכל הסביבה שלו, שאתה רואה את העתיד בחיבור ובשום צורה אחרת אין עתיד.
חיים: איך מתחילים להסביר דבר כזה, באווירה של היום?
וודאי שאנחנו לא יכולים להתחיל להסביר ממטרת הבריאה ותיקון הבריאה. זה וודאי. אבל מצד שני, אפשר להסביר את זה כי החברה האנושית בכל מדינה, בכל מקום שאנחנו נמצאים, אנחנו מרגישים פירוד בינינו, ריחוק, אפילו עד שנאה, ואז כדי לשמור על עצמנו, אנחנו חייבים להגיע למצב שאנחנו מחוברים, שאנחנו כן צריכים בכל זאת להשתדל למצוא קשר. ואפילו שיש כל כך הרבה דעות וכל כך הרבה כיוונים במחשבות שלנו לאן להתפתח, אנחנו צריכים להבין שתמיד זה יהיה כך, שכל אחד ימשוך לכיוון שלו עד שאנחנו נפוצץ שוב את כדור הארץ במלחמת עולם.
ולכן אין לנו ברירה, בוא אנחנו עכשיו נתחיל איכשהו ליזום התקרבות בינינו, שזה "על כל פשעים תכסה אהבה". למרות שהפשעים נשארים, השנאה נשארת, ואני לא רוצה לראות את האחרים בצורה שהם מנוגדים לי, ואני מוכן לשחוט אותם, אבל אני מבין שזה בלתי אפשרי. אז בוא אנחנו בינינו נשתדל להתקיים בצורה כזאת שלכל אחד יהיה מקום.
"אבל איך יכול להיות שלכל אחד יהיה מקום? או אתה או אני." אז אנחנו נצטרך לעלות למעלה מזה. שם, בדרגה יותר גבוהה, בהשפעה הדדית, שאנחנו מבינים שזה אי אפשר, שם יהיה אפשר להתקיים בצורה הדדית. כמו בעל ואישה, שרצו להרוג זה את זה ולחתוך את המשפחה ולזרוק את הכול. אבל באים האנשים ואומרים להם, "לא, אנחנו נשתדל לגשר ביניכם וזה אפשרי. בואו תראו איך עושים את זה". ומלמדים אותם איך לעשות.
ופתאום הם מגלים שבחיבור, למרות שכל אחד נשאר עם הזעם שלו הפנימי, נגד השני, אבל דווקא הזעם הזה שנשאר, הוא נותן להם יותר רצינות, יותר צבע, יותר ניגוד בכל היחסים ביניהם, שאי אפשר להגיע לאהבה בלי שנאה. אתה לא יכול להיות בקשר אם אתה מרגיש עד כמה שאתה גם יכול להיות בפירוד. ובצורה כזאת, שאתה מרכיב את עצמך, אתה מגיע לקו האמצעי. קו האמצעי זה ממש אהבה. זה לא ימין ולא שמאל. זאת אהבה שנמצאת באמצע, והיא כוללת בתוכה את שני הכיוונים האלה, שני חלקי הבריאה.
חיים: וזה משהו שכל אדם בעולם צריך להגיע אליו, אותו קו אמצעי?
כן. ולכן אנחנו נמצאים בכאלו מצבים שבורים, במשפחות, בעבודה, בחוסר אונים בחברה, עם חינוך הילדים, בכל דבר ודבר. מפני שרק על ידי חיבור בינינו לקו האמצעי, אנחנו מגיעים לפתרון.
גיא: לבעל ואישה יש מטרה משותפת, שמסייעת להם להתעלות.
האם לכולנו, שחיים כעל פני כדור הארץ, אין מטרה משותפת? מה, כל אחד יכול לטוס לכוכב שלו ולשבת שם? מה אתה שואל?
גיא: מהי המטרה המשותפת שצריכה להיות בציבור הרחב על מנת שיתחילו לעבוד לכיוון החיבור?
להסביר להם שנמצאים לפני מלחמת עולם. בכל מדינה ומדינה ובין המדינות, במשפחות, בכל דבר, בעבודה. עכשיו אנחנו עברנו את השלבים הקלים, אבל אנחנו נגיע למצב שלא יהיה מה לאכול. איך אז תדבר?
גיא: בדרך כלל כשמדובר על פחד, לא צריך להסביר. אדם מבין, ישר מהבטן. אתה רואה מצב שנצטרך להסביר שאנחנו לפני מלחמת עולם שלישית או שזה יבוא מתוך האנשים שכבר בפחד?
אני לא רוצה להגיע לזה. אני רוצה להסביר ואז לא נגיע. כתוב, "נשים רחמניות אוכלות את ילדיהן", למה אני צריך להגיע לזה?
גיא: אם אני מבין נכון, ההסבר שאנחנו לפני מצב קריטי, יכול למנוע את המצב הקריטי עצמו, וזה ייתן לעם משהו להתחבר כלפיו, מטרה משותפת.
כן. אבל אתם צריכים להסביר את זה עכשיו לפני המצב הקריטי.
שלי: האם הקורונה עשתה לאנושות איזו קפיצה, דילוג מעל מצבים קשים?
לא. למה מעל מצבים קשים? אנחנו לא הרווחנו בינתיים שום דבר מהקורונה. אנחנו רק למדנו עד כמה לא אכפת לנו מכל הדברים האלו, אנחנו למדנו איך לברוח.
שלי: כמו שעכשיו הזכרת מלחמת עולם, היו או אולי עדיין ישנן תחזיות, שהעולם ממש מתקרב לזה. הקורונה הסיטה אותנו מהמסלול הזה או לא?
לא. אנחנו נמצאים במצב שהוא מדרדר, עם ביידן עם כל מה שקורה. במיוחד מדינת ישראל נמצאת בסכנה גדולה, כל הממשלה הזאת היא לגמרי לגמרי נגדנו.
שלי: לאן אנחנו הולכים, באיזו דרך אנחנו נמצאים עכשיו?
אם לא נעשה כלום, אנחנו הולכים לפירוק עם ישראל ופירוק ממשלת ישראל ומדינת ישראל, ובמקרה הטוב נוכל לברוח מכאן לכל הכיוונים.
שלי: יש הרבה גופים שפועלים נגדנו בהתמדה. אתה חושב שההתמדה הזאת תשתלם להם והם יצליחו?
לא, אני לא מתחשב בהם בכלל. אני מתחשב ביחס שלנו לחיבור שלנו ועם הכוח העליון, רק לזה.
שלי: למה אתה מתכוון להתחבר בתוך ציבור רחב, מדינה, עם, תושבים, מה זה אומר?
שנבין כולנו שהעתיד שלנו הוא בחיבור. רוצים או לא רוצים אנחנו נגיע לזה, רק יש דרך קצרה וטובה ודרך ארוכה וקשה. אז אם נגיע לחיבור בינינו בדרך קצרה וטובה, אנחנו נעקוף את כל הבעיות, האסונות בדרך.
שלי: האם החברה הישראלית צריכה להרגיש שהיא ממש צועדת באיזו דרך שמחייבת כל אחד לשמור על השני?
למעלה מכל הפירוד בינינו וכל הסכסוכים והצעקות וכל מה שיש, יש עלינו, רוצים או לא רוצים, מכבש ההתפתחות ההיסטורית, שהוא יקבע את העתיד שלנו או בדרך טובה או בדרך רעה.
דודי: איך נוכל להתמודד עם ממשלת ביידן?
לא נוכל להתמודד עם זה. הם ירצו לבטל את מדינת ישראל ממש מכל וכול, זה הרצון הפנימי שלהם בטוח. וזה שהיהודים האמריקאים תמכו בו ותומכים בו, זה רק אומר עד כמה כולנו ממש לא למדנו מההיסטוריה שום דבר.
ולא יעזור לנו כלום, חוץ מההתחברות שלנו כאן בארץ ישראל דווקא. ולא הייתי אומר שאנחנו צריכים לפרסם משהו באמריקה, או באיזה מקום בעולם, זה לא אכפת לנו. לא אכפת לי שהאמריקאים ידעו על זה או לא ידעו על זה, כמה מהם יסכימו או לא יסכימו, זה לא מעניין, זה לא משחק לנו בשום דבר. חשוב מה שכאן, איך היהודים שבארץ ישראל חושבים על העתיד שלהם בצורה נכונה. שרק החיבור שלנו כאן הוא שיציל אותנו, וגם דרך אגב, יציל את כל העולם.
דודי:. מרגע שממשל ביידן עלה וכנראה שצפויים שינויים בבחירות הקרובות, מה חשוב שהיהודים בארץ ישראל ידעו עכשיו ברגע זה?
שהעתיד שלנו נמצא בידינו בלבד ולא בידיים של ביידן, ואנחנו צריכים להשתמש בכוחות שלנו בצורה נכונה.
דודי: זה שביידן עלה זה לא בבחינת "ניתנה למשחית רשות להשחית"?
לא. זה מפני שאנחנו לא יכולים לבחור מדברים יותר טובים, כמו ילד חכם שאומרים לו "לא כדאי לך" ואז הוא לא מבין ומשנה את דרך התנהגות שלו, אלא מגיע כך.
ביידן בעצמו זה כלום, זה ברור. אלא אובמה עם כל הפמליה שלו שעומד אחריו.
דודי: זה ברור, וכבר כותבים על זה בכל מקום. מה מסמל הכוח הזה, המערכת של אובמה?
למחוק את הארץ ישראל, מדינת ישראל, להשמיד את כל היהודים מהעולם. להביא לכאן את השלטון המוסלמי כמו שהוא בעצמו, הוא מוסלמי אדוק, ובזה הוא יראה את עצמו כמוכן לעולם הבא.
דודי: מה הכוח ההרסני הזה, למה מזה יש לו סיפוק?
עולם הבא. מה שהוא עושה לאללה, הדבר הכי גדול, זה למחוק את מדינת ישראל, למחוק את היהודים מכאן, להביא לכאן את השלטון המוסלמי. ושלטון מוסלמי אדוק כזה כמו איראן, טורקיה, אינדונזיה, כאלו.
דודי: מה יכול לעצור כוח כזה, כי גם אחרי שהוא ירד הוא חוזר בגדול ומכה שנית. מה יבלום את זה?
יבלום את זה רק קשר שלנו עם הכוח העליון, רק זה יכול להיות. והכוח שלו זה מפני שזה הסטרא אחרא, זה השחורים שרוצים להיות יותר, כל אחד ואחד שרוצה להתעלות על השני. ויהודים שם שתומכים בו, תראה כמה יהודים יש לו בשורה הראשונה. אם שמים את היהודים ראשונים, כולם חושבים שזה לטובת יהודים, לטובת ישראל. זה ההיפך, תמיד היה ההיפך.
נורמה: איך אפשר לנטרל את הסכנה הכל כך גדולה במצב הנוכחי בארץ שיש פירוד כל כך גדול?
אין לנו על מי להישען רק על אבינו שבשמים. זה מה שאנחנו צריכים, אנחנו צריכים להרגיש שרק הכוח העליון יכול לעזור לנו, ושאנחנו כן יכולים להשפיע עליו שיעזור.
נורמה: אבל אולי בארץ עדיין לא מודעים לכך שישנה כזאת סכנה לפנינו?
ודאי שזאת הבעיה. אני לא לוקח בחשבון את כל השלטון האמריקאי הזה או עוד משהו, זה בכלל לא פונקציה, אין שם שום דבר. אני מדבר רק על עם ישראל שנמצא בארץ ישראל, עד כמה שהוא נמצא בחיכוך, בפירוד, בניתוק ביניהם ועם הבורא, זאת הבעיה. מה שבאמריקה או בכל כל העולם זה לא חשוב לי. זה סתם, זה כ"שחק מאזניים".
נורמה: האם ליהודים שיש בממשלה שם אין שום הזדהות כלפי ישראל אלא להיפך?
ודאי, להיפך. הם מבינים את זה טוב מאוד, אובמה וכל אלו מבינים את זה טוב מאוד, ולכן כשהם שמים יהודים, הם מבינים שזה יהיה נגד ישראל מצד אחד ומפני שזה יהודים, זה כאילו בעד, זאת אומרת, הם מרוויחים בזה כפול.
נורמה: קצת מפחיד.
זה לא קצת מפחיד, זה ממש מפחיד.
דודי: מה עשינו נכון בעבר שהביא למשל לעלייתו של טראמפ שאנחנו לא עושים עכשיו?
אני לא יכול להגיד מה עשינו בדיוק שזה הביא אותו, אבל הייתה הזדמנות. הייתה הזדמנות להתעורר, להתאושש, להשפיע על היהודים שהם הביאו בעצם. איך שלא תגיד, זה לא ענין של שחורים, לבנים, דמוקרטים, רפובליקנים, רוב ההכרעה היא בידי היהודים באמריקה ואנחנו מנותקים מהם. הם לא מבינים אותנו, לא מרגישים אותנו. אני לא מדבר על חכמת הקבלה וקשר לכוח עליון, אני מדבר על זה שלא אכפת להם ממדינת ישראל, בכלל מיהדות, זה לא חשוב להם. יש להם שם מדינה והם בה חיים ומרגישים רק את המקום הזה ואת עצמם שם.
אני לא הייתי מפרסם ליהודים אמריקאים שום דבר. אנחנו כבר נכנסנו לתקופה ש"ניתן רשות למשחית", ולכן אין עכשיו שום צורך או שום תועלת לדבר לכל העולם מה קורה ומה יקרה עם כל המשטר הזה ועם מה שקורה. זה כלום. אנחנו היום צריכים רק לדבר על הקשר בעם ישראל ביניהם, ושעל ידי הקשר הזה אנחנו מעוררים כוח עליון שישמור עלינו. זה בעצם הקו העיקרי שלנו בהפצה והוא צריך להיות מכוון רק ליהודים ורק בארץ ישראל. וכל מה שיש שם, זה כמו שהם לא חושבים על עצמם שהם יהודים ושהם קשורים לארץ ישראל, אין לנו שום קשר אליהם. לא כדאי לבזבז על זה לא כסף ולא כוח.
חיים: אמרת שרוב ההכרעה היא בידי היהודים באמריקה.
לא, זה כבר עבר. לקחו מהם את היכולת להחליט, אין להם לא החלטות ולא כלום.
חיים: אז מה עכשיו קורה?
כלום. הם מסרו את עצמם לדמוקרטים ובזה קברו את עצמם.
חיים: קודם אמרת שרוב ההכרעה היא בידי היהודים באמריקה, אז כנראה לא הבנתי.
בישראל. ההכרעה היא בישראל בקשר בין עם ישראל בארץ ישראל, עד כמה שיוכלו להתאחד, להתחבר למעלה מכל ההבדלים, כולל דוסים וחילונים וכל אלו. כאן אנחנו צריכים להילחם ש"על כל פשעים תכסה אהבה".
חיים: זה נשמע שאתה אומר להילחם פה, זה ממש להילחם על חיינו, זאת אומרת שהעסק הוא בנפשנו.
כן, נכון. בטח.
חיים: למה אתה מתכוון כשאתה אומר ש"ניתנה רשות למשחית" כבר בארצות הברית או בכלל?
שאתה מסרת את כול העולם לידי אובמה, ועכשיו הוא קיבל מזה לגיטימציה גדולה מאוד, שעומד אחרי ביידן והוא נמצא יחד עם האפרו אמריקאים ועם כולם ועם היהודים יחד. זה עדיין לא סופי. במה זה עוד לא סופי? שעדיין אלו שהיו תומכים במדינת ישראל, בטראמפ, שהם אמריקה הלבנה, אמריקה העובדת, הם לא כאלה, הם גם לא פחות אנטישמים, אלא עכשיו הם גם בכל זאת יוכלו להצטרף לקו נגד ישראל. הם נגד ביידן, נגד אובמה, אבל הם גם נגד ישראל. אותו חלק לבן שהוא הלך עם טראמפ והיה אם כך במשהו בעד ישראל, הוא עכשיו יתנתק מהם ויהיה גם נגד ישראל.
חיים: למה?
למה? כי הם אנטישמים לפי הטבע. מה אתה חושב, שמי שהלכו עם טראמפ הם היו אוהבי ישראל?
חיים: למה עכשיו האנטישמיות שלהם יוצאת החוצה וקודם לא יצאה?
כי עכשיו הם לא צריכים להילחם בעד או נגד מפלגה אחרת. אתה תראה איך שזה קורה.
חיים: אמרת ש"ניתנה רשות למשחית", אבל עוד לא לגמרי.
לא לגמרי, כי אנחנו רואים שבכל זאת אנחנו עדיין יכולים לפעול. אם אנחנו נעזוב את זה כך, אז גם אותנו יסגרו כאן. הכוח הזה הוא יתפשט גם בכל אירופה ובישראל.
חיים: עם ארצות הברית אין מה לעשות כבר, להתמקד עכשיו רק בישראל, זה מה שאתה אומר?
כן. רק בישראל. מזה שתפרסם משהו באמריקה תהיה לך רק תגובה שלילית.
דודי: אם אני מתמקד עכשיו פנימה בתוך ישראל, גם פה יש הרבה חוגים שאוהדים את ביידן.
אני לא צריך לדבר על זה. אני לא צריך לדבר על פוליטיקה, אני צריך לדבר על החיבור מעל הפלגים, מעל השנאה. זו הבעיה שישנה בישראל, מה אכפת לי ביידן.
חיים: לא כדאי לכתוב בארצות הברית, לא כדאי לכתוב באנגלית בכלל?
למי?
טל: אתמול דיברתי עם אישה יהודייה אמריקאית שיש לה קהילה וירטואלית, והיא מספרת שדווקא בגלל הסגרים והפנדמיה אנשים מחפשים קשר וירטואלי, ומאוד עניין אותה לשמוע איך אפשר ליצור יותר חיבור ביניהם ואיך אפשר לבנות איזה קשר כזה. אם לא מדברים על פוליטיקה, נשמע שיש צורך לאנשים לקשר וירטואלי, לחיבור. על זה כן אפשר לכתוב.
אני אומר לך שזה לא ייתן שום תועלת. חבל לדבר על זה וחבל לשלם על זה וחבל להשקיע בזה. אני לא אומר לכם שלא, אבל אני לא ממליץ לבזבז על זה כוח.
אנחנו צריכים להשקיע כאן, כמה שאפשר יותר. אם אני משקיע בחיבור בין היהודים כאן בארץ ישראל, זה פי מיליונים יותר חשוב ממה שאני אגרום חיבור בין איזה אמריקאים שם, או בין יהודים לאמריקאים וכן הלאה. אני רק לא מבין כמה שאתם לא תופסים את זה. אני כאילו מדבר לאנשים שאני מגיע לאיזו הרצאה לאנשים זרים.
נורמה: אם כך, מה צריך להיות הדגש בהפצה לאמריקה במצב הנוכחי?
את יכולה לפרסם שם מה שאנחנו מפרסמים כאן, כמו תרגום של מאמרים שאנחנו מפרסמים כאן, שידעו במה אנחנו עוסקים. ואפשר להוסיף לזה איזו תגובה שלך על למה חושבים כך ועוד משהו, אפשר לעשות את זה. אבל למי זה פועל, לְמה זה פועל? אני לא יודע.
תכלס, כאן אם אנחנו עושים את זה, זה נכנס בפועל לאיזו פעולה רוחנית. מה ששם, זה בדרך כלל יתקבל בהתנגדות ובדחייה.
נורמה: מה עושים עם הספר על האנטישמיות?
זה ספר שיש לו אמת, והוא מסביר את מקורות האנטישמיות ומה שקורה בעולם ומה אנחנו צריכים לעשות כיהודים, למה שונאים אותנו, איך אנחנו יוצאים מהשנאה, למה כוח עליון רוצה על ידי השנאה הזאת שהוא מעורר בכל אומות העולם כלפי ישראל לסדר אותנו נכון, כי רוצה דרכנו לגרום לתיקון העולם, "על כל הפשעים תכסה האהבה". אז אנחנו רוצים לפרסם את הדברים האלה.
וספר זה לא מאמר שהיום קוראים אותו ומחר לאן הוא הלך. ספר זה ספר, זה בכל זאת צריך להיות, ולא קטן אלא כמה שיותר עבה עם כל מיני מסמכים אפילו אם אפשר, כל מיני דברים, אפילו תמונות, של נאצים ושל כל מיני, שמתוך זה אנשים יקבלו התרשמות ויוכלו במשך הזמן להשתמש עם הספר. יכתבו על זה, אולי ילמדו מזה משהו, דוקטורט יעשו או כל מיני דברים. שיהיה ספר רציני עם כמה שיותר הוכחות דוקומנטריות. אני דווקא בספר כזה מאוד תומך.
דודי: אם היה כפתור אחד כשלוחצים עליו והוא פותר את כל הבעיות הגדולות, זה חיבור בין היהודים בעם ישראל, בארץ ישראל. אבל מצד שני בלי קשר לפוליטיקה, רואים עכשיו יותר ויותר שהכול מתפלג ומתפצל ונשבר ונהרס פה במדינה מסביב.
זה בדיוק ההכנה הנכונה לחיבור. גילוי הרע חייב להיות לפני התיקון.
דודי: במקום הזה, מאיפה יתחיל החיבור, על ידי מה אפשר להתחיל לחבר?
הכרת הרע. מהמקום הכי גרוע ששם אתה רואה שאי אפשר לחבר אותם ואי אפשר לעשות מהם שום דבר וממש כלום, שם, שם אנחנו צריכים לראות את הנקודה שממנה יתחיל החיבור והתיקון.
דודי: איך זה קורה בדיוק ומה תפקידנו פה, להכיר את הרע, לחכות שיהיה רע גדול יותר, להתפלל, מה עושים פה?
אני צריך לעשות מה שבידי ו"ה' יגמור בעדי".
דודי: מה בידי, מה הוא נותן לי בידיים שלי?
בידי, זאת אומרת מה שביד שלי, והבורא "יגמור בעדי".
דודי: מה הבורא נותן בידיים שלי, איזה כוח, חוץ ממקלדת לכתוב ולהסביר את מה שאתה אומר, מה עוד בידינו?
לא צריכים יותר, היום אין לאף אחד יותר. מה אתה חושב, חוץ ממקלדת יש לך עוד לחיצה על כפתור לפוצץ את העולם, אלה שני הכוחות שפועלים בעולם, מקלדת ולהפעיל את הפצצה.
דודי: תפקידנו בשלב זה בהפצה זה להעלות מודעות לרע, לפילוג שהוא רע ולחיבור כפתרון בינינו כישראל?
כן, ושעם ישראל, היהודים אשמים, היהודים צריכים לעשות, והיהודים חייבים לבצע את זה.
אני אגיד לך מה אני ממליץ, אם אובמה היה יודע את הדברים האלה והיה לוחץ בצורה נכונה, היה יכול נניח [לעזור בחיבור]. לא כמו טראמפ שהוא חיזק את ישראל, טראמפ לא עשה שום דבר טוב לישראל. הוא נתן לנו הצדקה לזה שאנחנו צודקים, חזקים, והגדיל את הגאווה שלנו, זה מה שטראמפ עשה. אובמה, אם היה מסוגל, היה צריך להביא אותנו לצורה אחרת, שאנחנו נרצה להתחבר כי רק בצורה כזאת יכולים לברוח מהשמדה, מפיזור מכאן לכל הרוחות וכן הלאה. דווקא הכוח הרע הופך להיות הכוח הטוב, והכוח הטוב, כמו של טראמפ, עשה לנו את הרע.
דודי: אתה יכול להגדיר טוב ורע?
מטרתי. אני לא מדבר מה שטוב עכשיו לבטן שלי, אלא מבחינת המטרה.
דודי: תגדיר את המטרה כדי שיהיה רצף?
טראמפ שעשה כל כך הרבה דברים כביכול טובים למדינת ישראל, לעם ישראל, מה הוא עשה? הוא הגדיל את הגאווה שלנו, ואת ההרגשה שאנחנו כולנו גדולים, ושאנחנו מחזיקים בו והוא מחזיק בנו, ואז לא אכפת לנו כלום. קיבלנו מיליארדים, הוא דחף אותנו לסעודיה, לכל מדינות המפרץ, למרוקו וכו'. בכל מה שהוא עשה, הוא בעצם רק נתן לנו יותר אפשרות להתפרע כמו ילדים קטנים.
אובמה, בזה שהוא ההיפך, הראה לנו את הקו הנוקשה, אני מקווה, שיחד עם התגובות הנכונות שלנו, הוא יכול להביא לנו דווקא את הכוח הטוב. כי אין טוב לישראל מהתנהגות כזאת כמו שהוא יכול להפעיל עלינו, אם דרך איראן, או דרך השכנים האחרים, כל הפלסטינאים. על ידי זה יכול להיות, שאנחנו מאין ברירה נוכל להבין וגם נוכל להסביר מצדנו, כל עם ישראל, שיש לנו עכשיו רק דרך אחת, להתחבר בינינו, אחרת אנחנו מפסידים מדינה, עם, כל מה שיש.
לכן אני אומר, אנחנו צריכים עכשיו להיות יותר שקועים בישראל, כמה שיותר כאן, להסביר את הדברים שעומדים עכשיו לפנינו. וכאן הכול תלוי בנו אם אנחנו מסתכלים נכון, הכדור נמצא בידינו ולא בידי אובמה/ביידן, אלא תלוי איך אנחנו מקבלים את זה, כך אנחנו יכולים לנהל עכשיו נכון את העתיד שלנו. נשתדל להתקרב זה לזה, נשתדל להיות יחד כולנו מול הסכנה, ובזה נגיד אחר כך תודה לאובמה/ביידן שהם הביאו אותנו דווקא למצב הטוב, קירבו אותנו לאבינו שבשמיים.
דודי: כל מה שציירת עכשיו מאוד מזכיר את הסיפור של פורים.
כן, זה תמיד חוזר.
דודי: אם היית נפגש עם אובמה, היית יכול להפוך את הכוח הזה?
לא, בשביל מה? "לב שרים ומלכים ביד ה'", אין שם על מה לדבר, אף פעם לא רציתי. כמה רצו להביא אותי ברוסיה לפוטין, לכל מיני כאלה, אמרתי לא. רק פעם אחת טסתי ממוסקבה לפיטר, ונפגשתי עם האחראי על כל התשתית הרוסית, חצי שעה דיברנו והרגשתי שאין שם מה לעשות. אמרתי לו מה לעשות, מה אני חושב, והוא אמר, "אני יודע לעשות רק בשני דברים, יש לי כסף וצבא, ביד אחת זה כסף, וביד השנייה זה צבא, אני עם שניהם מנהל את המדינה, אין לי יד שלישית". הוא צודק.
דודי: אני רוצה להבין את היחס האמביוולנטי הזה לאובמה. כי מצד אחד אני רואה שכאילו זה כוח הרסני, שאתה מסתכל עליו כמו אנטישמי שבא להרוג אותך, מצד שני אתה אומר שבסוף אגיד לו תודה ואנשק אותו על מה שהוא עושה לנו.
אם אני משתמש נכון, אם אני יודע להשתמש בו נכון.
דודי: מה השימוש הנכון בכוח ההרסני שמתגלה?
קודם כל שהוא מלמד אותי באיזו צורה אני צריך להיות. אני צריך להיות חזק לקראת החיבור בעם ישראל, בארץ ישראל, שהכול תלוי בקשר בין היהודים כאן. ואז אם אובמה דוחף אותנו להתקרב זה לזה, תודה רבה לו. ברחבת הכנסת תעשה פסל לכבודו.
שלי: זה באמת מזכיר את המן שלוחש למלך, והמלך שינה את הפרצוף. היה לנו שליט חיובי ועכשיו כאילו קיבלנו שליט שלילי. מה זה כוח "אסתר" ו"מרדכי" של ימינו, מאיפה הוא יבוא?
זה יתברר. אני חושב שזה בידיים שלכם, אתם מייצבים את הכוחות האלה. "אסתר" פועלת בהסתר, ו"מרדכי" מחוסר אונים, הכול תלוי בכתבים.
שלי: מה הוא הכוח שפועל בהסתר ומציל את העם היהודי?
השיטה עצמה, התורה הזאת של חיבור, היא צריכה להיות נסתרת, כי מי צריך אותה.
דודי: מה התפקיד של בני ברוך בכל התהליך, האם אנחנו יכולים להכריע את הכף?
רק אתם. תקבלו את זה בשיא הרצינות, אף אחד לא יכול לברוח. או שאתם מבצעים את הדברים האלה, או שתצאו מזה, ואני יודע שאתם לא בידיים שלי.
חיים: חברים שלנו בארצות הברית שישמעו מה שאמרנו בישיבה הזאת, מה הם צריכים לעשות מבחינת התכניות שלהם לעתיד?
הם צריכים לפרסם את מה שאתם כותבים, את מה שאנחנו עכשיו דיברנו. תשכתבו בצורה יפה, נוחה וטובה את מה שדיברנו עכשיו, ושהם יפרסמו את זה לכולם. בכל זאת להעלות את המודעות לאמריקאים, ליהודים אמריקאים, לקרובים אלינו קצת, וכמה שאפשר. אני לא נגד, בעיניי שכל העולם ישמע את זה, אני רק אומר איפה צריכה להיות נקודת ההפעלה של כל העולם לתיקון, כאן, דווקא בעם ישראל, בארץ ישראל, יחד.
נורמה: אם אנחנו נפרסם מאמרים באמריקה על מה שדיברנו היום, אבל לא נשתמש בשמות, כי השמות זה פחות משמעותי, אלא כל התופעה.
אני לא מבין בזה, אתם צריכים לבדוק ולהחליט. אני אומר מה שאני מבין וחושב, ואתם כבר תעשו מזה את כל השימוש הלאה.
(סוף השיחה)