להידבק בפנימיות המורה

שיחת עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 26.06.25 - אחרי עריכה

דודי: מתוך "זוהר לעם".

"אשרי הוא מי שממעט את עצמו בעוה"ז, כמה הוא גדול ועליון בעולם הנצחי. מי שהוא קטן בעוה"ז, הוא גדול בעולם הנצחי. ומי שהוא גדול בעוה"ז, הוא קטן בעולם הנצחי.

… אין הקב"ה מגדיל, אלא למקטין את עצמו. ואינו מקטין, אלא למגדיל את עצמו. אשרי הוא מי שמקטין את עצמו בעוה"ז, כמה הוא גדול במעלה לעולם הנצחי.

(ספר "זוהר לעם", פרשת חיי שרה, פסקה 21)

לחיים חברים! עוד חיבור בינינו, עוד ניצחון קטן.

לחיים!

אילן: שמעתי בשיעור הבוקר, שאם כולם בעשירייה משתדלים, אז אנחנו מתחילים להרגיש שאחרי היחס שלנו לחברים נמצא הבורא, כמו שכתוב שאחרי חבר נמצא הבורא. אבל זה אפשרי אך ורק כשאנחנו באמת משתדלים ונותנים דוגמאות זה לזה. ואז יוצא שמיחס לחברים שרוצים להשפיע, לעזור, לתמוך, שהם נעשים יותר ויותר קרובים נפשית לכל אחד מהעשירייה, אנחנו מתחילים להרגיש חיבור בינינו. והחיבור בינינו הוא בעצם מה שמביא לנו את דמות הבורא. כך אנחנו משיגים את הבורא לפי הכלל מאהבת הבריאות לאהבת השם.

דודי: שלחו לי קטע של תפילה קודם לימוד הזוהר הקדוש של האר"י ז"ל. האם זה משהו שהייתם קוראים עם רב"ש, אתה מכיר את זה? "ריבון העולמים ואדוני האדונים, אב הרחמים והסליחות, מודים אנחנו לפניך" וכולי. האם זה טקסט שמקובל לקרוא אותו לפני זוהר?

כן.

דודי: צריכים לקרוא דבר כזה לפני קריאה בזוהר או לגשת ישר?

לא חייב.

דודי: קטע מתוך רב"ש.

"שורש עבודתו של התחתון הוא הרצון לקבל. והתפילה, הנקרא מ"ן, עולה למעלה, אזי העליון מתקן את המ"ן הזו, ונותן עליה כוח המסך, שהוא רצון לעכב את השפע, מטרם שהתחתון יודע בעצמו, שכוונתו הוא להשפיע.

היינו, שהעליון משפיע לתחתון טעם ועונג ברצון להשפיע, שעל ידי זה שהתחתון מרגיש את רוממותו יתברך, אזי הוא מתחיל להבין, שכדאי להתבטל אליו ולהתבטל ממציאותו עצמו.

ואז הוא מרגיש שכל זה שיש לו מציאות, הוא רק מטעם שרצונו יתברך הוא כך, שיש רצון לה', שיהיה לתחתון מציאות, אבל הוא כשלעצמו רוצה להתבטל ממציאותו, נמצא אז שכל חיותו שהוא מרגיש, הוא על חשבון לשמה, ולא על חשבון עצמו.

וכשמרגיש הרגשה זו, נבחן אז שכבר יש לו התיקון של המ"ן. ואז הוא מוכשר גם כן לקבל את המ"ד, שכבר אין ביניהם שום סתירה, כי גם התחתון רוצה בטובת העליון ולא לתועלת עצמו."

(הרב"ש. 587. "עליון מברר לצורך התחתון")

מושי: האם ההשפעה העיקרית של המקובל היא כשהוא מלמד בשיעורי בוקר, או שזה בכלל לא שייך, הוא מלמד כמלמד בלי קשר?

אי אפשר להגיד שזה תלוי בזמנים.

מושי:, זה שמקובל מלמד בשיעורי בוקר זה לא שייך, אבל האם הוא יכול להפוך את הפעולה הזאת גם להשפעה לבורא, או שזה בכלל לא קשור והשפעה היא משהו אחר לגמרי?

כשהוא מלמד זאת השפעה.

מושי: זה תלוי בכוונה, אם יש לו כוונה להשפיע או לא, והוא יכול ללמד גם בלי כוונה.

לא, הוא לא יכול.

מושי: הוא לא יכול ללמד בלי כוונה. תמיד מקובל, אם הוא מקובל, מלמד עם כוונה.

דודי: איך לא יכול להיות? לא יכול להיות מצב שהאדם מלמד מתוך ידע שהשיג כבר, ועכשיו הוא לא בכוונה על מנת להשפיע, הוא כרגע במצב הפוך?

אז הוא לא יכול.

דודי: טכנית הוא יכול לפתוח את הפה, לקרוא מקורות ולהסביר אותם.

אני לא חושב. הוא צריך לדבר על מה שליבו חושב. אין לו שום מציאות אחרת.

דודי: לא יכולה להיות מציאות שפיו מדבר לא כמו ליבו?

לא, אז הוא לא מקובל.

רואי: האם פעולת השפעה עוברת רק דרך לימוד, רק דרך זה שהאדם מלמד, רק שם קורית פעולת ההשפעה?

כן.

רואי: ומה עם כל שאר הפעולות שקורות?

אין להן השפעה. אם הוא לא מכניס את עצמו בזה, אז במילים האלו אין השפעה.

רואי: אם אני עושה פעולה כלפי החברה שהיא לא לימוד, אז האם אין בזה השפעה?

בדרך כלל לא.

רואי: למה רק בלימוד יש השפעה בפעולה?

כי הלימוד בעצמו קשור לשורש הרוחני. ואם אתה קושר את המילים שלך בלימוד שלך, את עצמך לשורש הרוחני, אז הכול כבר רוחני.

רואי: אם כך מה היחס להפצה? כי היא לאו דווקא קוראת תמיד בלימוד. האם כל פעולת הפצה היא השפעה או שרק הלימוד הוא השפעה?

כל פעולת הפצה, אם היא פעולה, אז היא כבר בעצמה השפעה.

שמעון: אם מקובל נושא תפילה על הקבוצה, על כל העולם, הוא מבקש מהבורא לתת לכל העולם את האור שלו, לא בלימוד, אבל הוא מתפלל, האם זו גם השפעה?

ודאי.

דודי: אבל היו מקובלים שלא לימדו בפועל.

זה לא חשוב.

דודי: אז מה, הם לא משפיעים?

הם השפיעו.

דודי: מה זה לימוד בשבילם, איך הם מעבירים?

אפילו במחשבה.

דודי: כלומר ללמד זה לא רק בפועל לשבת מול התלמידים, אתה גם יכול ללמד במחשבה את האחרים, זה גם נחשב. האם לימוד הוא הפעולה הגבוהה ביותר של השפעה, לפחות בעולם הזה?

לא. זה לא תלוי בפעולה, זה תלוי בכוונת ליבו.

דודי: תלמידים לפני שהם מקובלים, מה הם מוסרים לאחרים, לתלמידים שלהם שהם רק הגיעו ללימוד הקבלה?

ידיעה.

דודי: ואם הם בזמן הלימוד עושים מאמץ או אפילו לפני כן הכנה, באמת ובתמים רוצים להיות כמו מקובלים, האם הם מעבירים משהו או שזה לא משנה, זה שהם מספרים לעצמם זה לא עושה כלום?

כלום.

דודי: כל עוד האדם לא הופך מקובל, עובר מחסום, וכוונת ליבו היא ממש על מנת להשפיע, הפעולות שהוא עושה, שהוא מלמד, מעביר ידיעה לאחרים בחכמת הקבלה, הן לא נחשבות פעולות רוחניות.

כן.

דודי: אין בזה שום קמצוץ רוחני.

כן.

דודי: אז זה שאנחנו עושים בכל פעולה שלנו כוונה ומשתדלים בזמן הלימוד לעשות איזו כוונה, מה שווה ההשתדלות שלנו?

ההשתדלות שלנו היא בכל זאת נמצאת באוויר.

דודי: מה הערך שלה? הרי זו לא פעולה רוחנית, כי בסופו של דבר אדם עושה את זה לעצמו.

זה לא חשוב שאין לו עדיין כוונה אמיתית על מנת להשפיע מחוץ לו, אלא הכול מתווסף לחשבון גדול.

דודי: במה מודדים בכל רגע אדם שלא עבר מחסום, שלא נכנס לרוחניות?

על המאמצים.

מושי: לאורך כל השנים היו זמנים שלימדת ארבע שעות בבוקר ועוד שעתיים בערב, ועוד בכנסים ובכל מיני תכניות, ובכל מצב, אפילו כשהיית חולה והרגשת רע מאד, לא משנה באיזה מצב היית, לא אפשרת לאף תלמיד ללמד במקומך. אף פעם לא אמרת "בואו, תחליפו אותי". היו לך כבר תלמידים שלמדו אצלך עשרים ושלושים שנים, ואף פעם לא ביקשת מאחד מהם להחליף אותך, תמיד רק אתה לימדת. מה הסיבה?

אני הרגשתי שיבינו את זה כזלזול בתלמידים.

מושי: זלזול בתלמידים? בזה שאתה מאפשר לתלמיד ותיק ללמד זה כביכול זלזול? ההפך, זה מכבד אותו. אולי כי הוא היה מתגאה בזה, אולי הוא לא היה עומד בזה.

גם כן.

מושי: או שהבנת שהם עדיין לא עברו מחסום, ואז לא יהיה בשיעור את אותו אפקט כלפי כל הכלי עולמי. יש הבדל בין שמקובל מלמד, ומישהו שלא עבר מחסום, תלמיד שמלמד.

ודאי שכן.

דודי: כשאנחנו יושבים בעשירייה ולומדים יחד, בזמנים שהרב לא מגיע לשיעור ואנחנו יושבים יחד במעגל, קוראים מהמקורות וכל אחד מסביר את מה שהבין ומשתף, האם כל אחד הוא בבחינת מלמד עכשיו, בבחינת משפיע?

משפיע.

דודי: זה נחשב לו? כי אין לו שום השגה ואלה רק מילים שהוא פולט לאוויר, ידיעה שהוא מעביר ממה שהוא התרשם מהטקסט.

אז הוא מתקשר לטקסט.

דודי: אז הכוח הוא מהטקסט.

מושי: אם מגיע מצב של הפרעה למקובל והוא מצדיק את הבורא, מקבל את ההפרעה הזאת בלב שלם, מחלה או כל דבר אחר, לא משנה מה, האם זה נקרא שהוא משפיע לבורא בזה שהוא מצדיק אותו? גם אם ברגע זה הוא לא לומד, אלא נמצא בעבודה פנימית.

כי הוא רוצה להיות יחד עם הבורא.

מושי: כן, הוא מצדיק את הבורא, הוא משתמש בהפרעה הזו כדי להיות בקשר עם הבורא. זה נקרא השפעה?

כן.

מושי: חשבתי שפעולת השפעה חייבת להיות דרך עוד בן אדם, דרך הזולת. כי למדנו שאי אפשר להשפיע לבורא אלא רק דרך מישהו אחר. זאת אומרת אם אדם עושה פעולה כלפי הזולת, למשל מלמד אותם, מסביר להם, מקשר אותם לבורא, או אפילו מכין סעודה, ואם הוא חשב על הבורא, זה לא משנה, זה כבר עניינו, אז לפעולה הזו לפחות הייתה תשתית. אבל אם אין זולת באמצע, כמו שאמרת "כוונת", אז הוא לא יכול לכוון לבורא.

נכון.

רואי: איך אנשים מגיעים להשגה? כי בסופו של דבר, אחוז האנשים שמלמדים הם אפילו לא אחוז אחד מכל האנשים שרוצים להגיע למגע עם הבורא. איך אנשים מגיעים להשגה אם 99% מהם לא מלמדים?

בינתיים בזמננו זה ככה, הכמות היא ממש אפסית.

דודי: אתה רואה כמות אפסית של אנשים בחברת "בני ברוך"?

אני מדבר לעומת האנושות.

דודי: האם אתה מזהה אנשים מתוך בני ברוך שכבר מוכנים, ראויים להתחיל ללמד, שיש בהם משהו, או שאין כאלה, ואנחנו כולנו רק בבחינת מוסרי ידיעה?

לא. לא מוסרי ידיעה.

דודי: האם אדם שמלמד צריך יכולות רטוריות, כוח הסברה, יכולת שכנוע, או שזה לא משנה, אם יש בתוכו את הכוונה, אז הוא מוסר משהו גם אם הוא מגמגם, ממלמל.

בכל זאת יש דרכו קשר לבורא למי שהוא מלמד.

מושי: האם לרב"ש הייתה יכולת להיות מורה שידע לדבר ברור ולהרצות לפני קהל, או שלא היה ברור בכלל מה הוא אומר?

מי שלא למד אצלו לא הבין אותו.

דודי: אבל בשונה ממנו, ההסברים שלך מאוד רחבים, מאוד עמוקים, מלאי דוגמאות, מהמדע, מהחיים, השפה שלך מאוד עשירה. כששומעים את רב"ש, הוא מאוד קונקרטי, או שפשוט לא יודעים לשמוע דרכו את מה שהוא מוסר, לא שומעים את השפה שלו.

כן, הוא היה מאוד עצור.

דודי: האם זה עניין של סגנון, או זה עניין של הדור שזקוק להסבר רב יותר? במה זה תלוי?

זה תלוי באיזו מידה אדם רוצה להבין מתוך הפנימיות שלו.

דודי: ואיך תלמיד תופס את פנימיות המורה?

מזה שהוא רוצה להידבק בו.

דודי: האם אדם יודע מה הוא עובר? האם הוא צריך לדעת מה הוא עובר?

לא, הוא לא יודע.

דודי: כי יש מצבים שאני אפילו לא יודע איך להסביר אותם.

הכול מתגלה בזמנו.

(סוף השיחה)