ישיבת כתבים
שיחה 18.10.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
דודי: היום אנחנו מחייכים קצת יותר מהרגיל, כי אחרי 4 שבועות של סגר, ישראל מוציאה את האף מאחורי הדלת, הילדים חזרו היום לגני הילדים, חופי הים נפתחו ומגבלת המרחק מהבית בוטלה. זאת לא בדיוק חזרה לשגרה, אבל זו בהחלט הקלה גדולה אחרי החודש האחרון שעברנו. ובניגוד לסגר הראשון שהיציאה שם הייתה מהירה, לא שקולה, וכולנו ראינו את התוצאות של הסגר השני, הפעם שוקלים כל דבר, היציאה יותר מתונה, יש מתווה של משרד הבריאות שמדברים בו על הקלות נוספות בדרך. השאלה היא אם יכול להיות שהפעם היציאה מהסגר תעבור בשלום, מה דעתך?
אני לא יודע. אני אומר לכם מראש. אנחנו כבר נמצאים כאן עם כוח הטבע האחד, יחיד ומיוחד שמתגלה בפעולתו האחידה על כולם, על כל האנושות, וזה לא היה כך בעבר. לפי כל הסימנים אנחנו נכנסים לעידן החדש שנקרא "דור האחרון", גם המקובלים כתבו על זה וגם אנחנו מרגישים זאת לפי כל הסימנים. אבל כניסה למצב החדש, זה עדיין לא אומר שאנחנו כבר נמצאים בו, או עדיין נמצאים בחוץ ועומדים להיכנס, או במעבר. ולכן אני לא יכול להגיד כאן בדיוק איך אנחנו נעבור את היציאה מכל המצב הזה שבו היינו סגורים, כלואים בתוך הדירות שלנו, וכן הלאה.
נראה לי שזה לא צריך להיגמר ממש בטוב, כי אנחנו לא התקרבנו זה לזה, אנחנו אפילו לא מבינים מה נדרש מאיתנו, ולכן איך יכול להיות שאנחנו נרגיש טוב? כי ההרגשה הרעה, היא בעצם מכוונת אותנו מהר ככל האפשר לריפוי, כמו בזמן המחלה. אם המחלות לא היו מלוות באיזו הרגשת כאב, אי נוחות וכן הלאה, היינו מטפלים בזה? וודאי שלא. אם אדם חס ושלום היה מת, ולא היה יודע רגע לפני שהוא מת, ואפילו שהוא עומד למות ממש ברגע האחרון, הוא לא היה חושב שהוא עומד למות, ומשום מה? לכן הבורא נותן לנו סימנים כאלו שלפיהם אנחנו יכולים לזהות במצבים שלנו סכנה, ואז יכולים לטפל, לפתח רפואה, לשנות את ההתנהגות וכן הלאה.
כאן, כלפיי המגפה הזאת, אנחנו עדיין חושבים שיש לנו איזה אפשרויות לברוח מהבעיות, לעשות מה שאנחנו רוצים, להישאר בכל מיני מצבים שאנחנו רגילים להם. שאולי אנחנו, כל אחד מאיתנו, עוד מעט נקבל איזה כדור או זריקה ובזה אנחנו נסיים עם כל הבעיות, ונוכל לעשות חיים כמו קודם. אבל יחד עם זה ברור לנו שלמצב הקודם אנחנו לא חוזרים. זאת אומרת, יכול להיות שהמגפה הזאת לאט לאט מרגילה אותנו לאורח חיים חדש, שבכל זאת רובנו יושבים בבית ועובדים מרחוק, ואני רואה שהרבה אנשים אומרים שזה טוב ונוח להם. וגם בעלי עסקים אומרים שלהרבה עסקים זה גם דווקא טוב.
אני לא יודע מה להגיד. אם ללכת לפי מה שמובא לנו מחוכמת הקבלה, ואנחנו באמת נמצאים במסגרת דור האחרון, אז אנחנו יכולים לעזוב את הבידוד שלנו, את הסגר שלנו, רק בתנאי שאנחנו מגיעים לאיזה חיבור בינינו, או לפחות להבנה, להכרה, שאנחנו צריכים להתחבר. ובינתיים אני רואה שאנחנו הולכים בצורה הפוכה, שזה גם נכון וטוב. אפשר להבין, שמתגלה אז, במיוחד בחברה הישראלית, עד כמה אנחנו נמצאים בהתנגדויות, התנגשויות, שנאה פנימית בין חלק אומה אחד לחלק אומה שני, ולא יכולים לחשוב על התקרבות של אלו לאלו. אנחנו רואים את זה עד כמה שהמנהיגים שלנו מדברים, עד כמה הפלגים בעם, דתיים, חילוניים, אורתודוכסים, כל בני האדם, במה שקורה להם, בהחלט קשה להבין שבצורה כזאת אנחנו יכולים כבר לעבור את המכה הזאת של וירוס הקורונה ולצאת לחיים הרגילים.
אלא שלאט לאט אנחנו נכנסים ועוד פעם יוצאים, נכנסים ועוד פעם יוצאים, ואולי אחרי כל הגיחות האלה אנחנו נתחיל להרגיש שהחיים העתידיים הנכונים שלנו תלויים במידת התגברות האהבה על השנאה, החיבור, ועל הפירוד. בינתיים אנחנו רואים רק את גילוי הפירוד, אבל עדיין אנחנו גם לא קובעים שהפירוד הוא רע, שאנחנו חייבים לחסל אותו, עדיין אין את ההרגשה הזאת, הידיעה הזאת וההכרה הזאת בעם ישראל.
דודי: אם להשוות את מידת הקירבה בינינו, את מידת הלכידות שלנו כעם, לפני הקורונה, בסגר הראשון ובסגר השני, עכשיו שיצאנו, האם חל שינוי כלשהו, האם אתה יכול להצביע על איזה שינוי כלשהו במגמה?
לא, בינתיים לא. אני רואה שכל אחד ואחד לא מבין איפה הוא שורש הבעיה, אלא שכל אחד ואחד מוצא את עצמו שאיכשהו מסתדרים פחות או יותר אלו עם אלו. אני רואה שהחוגים הקיצוניים עושים בכל זאת כל מה שהם חושבים, ואחרים כנגדם גם כן, ואלה פחות נמצאים בהתנגשות אלו עם אלו, זאת אומרת יודעים לשמור מרחק. לא יותר מזה. ויכול להיות שבדרך לתיקון הכללי כך צריך להיות, אבל בינתיים לא נעשה שינוי. לומדים איך לא להתנגש.
דודי: איך לנהוג בחוגים קיצוניים שמצפצפים על ההגבלות?
אתה שואל אותי כאת ראש הממשלה? כמי, את מי אתה שואל?
דודי: כמי שמסתכל על החברה שהוא חי בה ועל תיקון העולם, איך אתה רואה את הדברים, איך נכון להתייחס? לא משנה אם זה בחוג כזה שחושב שצריך ללכת להפגין או חוג שחושב שצריך לפעול כך, או מה הדרך הנכונה בכלל להתייחס אל הדברים? לאו דווקא לפעול, להתייחס.
כן. מעל הכול צריכה להיות אהבה, חיבור, ואיך להגיע לזה? אנחנו צריכים לתת הסבר מקיף וחד למה אנחנו צריכים להיות מחוברים. כי אם אנחנו, עם ישראל, לא מחוברים, אנחנו נמצאים עדיין בשבירה, אנחנו נמצאים בחטא, אנחנו נמצאים בחורבן, ואנחנו ממשיכים אותו במו ידינו, כי כל אחד חושב שהוא צודק ואף אחד לא רוצה להתקרב לשני. אומנם יש לנו כלל ש"על כל פשעים תכסה אהבה", שכל אחד יכול להישאר במידה והוא חושב שהוא צודק, וזה בסדר, אלה עדיין פשעים, לכולם, כי אין דעה אחת. זה מגיע לנו מחוכמת הקבלה, מחוכמת האמת, ואנחנו צריכים בכל זאת לדאוג לזה שאנחנו נכסה את כל הפשעים האלו, ההבדלים האלו, השנאה הזאת הרבגונית, שהיא נובעת היום ממש מהרבה מאוד מקומות. אנחנו הגענו היום למצב שהאגו שלנו, שגדל, אז הוא נותן את אותה מידת השנאה גם לאורתודוכסים, גם לחילונים, גם לאנשי המזרחי, לכולם, לכל אחד ואחד יש דעה מאוד נוקשה, מאוד תקיפה.
ולכן כשאנחנו מגיעים לראות את הדברים האלה, אז מצד אחד יש לנו את הכרת הרע באופי שלנו, בהתנגדויות בינינו, וזה נכון וטוב שאנחנו מגלים את זה, אבל מצד שני מה אנחנו עושים עם זה? וכאן רק חוכמת הקבלה אומרת "בוא, אנחנו לא נוותר זה לזה, לא יכולים לוותר, אבל בוא, אנחנו נלמד איך למעלה מהכול אנחנו מרכיבים סוכת שלום, "על כל פשעים תכסה אהבה". שכך אנחנו דווקא צריכים ללמוד שאפילו האהבה, היא נבנית על פני כל הפשעים, על פני כל ההתנגדויות, התנגשויות, השנאות וכן הלאה".
את זה אנחנו צריכים ללמוד, ואני לא רואה שזה יוצא מאף חלק של האומה, גם לא בדתיים בכל מיני הצורות שלהם וגם לא בחילונים בכל מיני הצורות שלהם. ורק חוכמת הקבלה, רק הארגון שלנו, שבעצם לא משייך את עצמו לשום דבר, רק לחיבור, רק הוא בעצם זועם ופונה לכולם "בואו, אנחנו נתחיל להתחבר בינינו, לא חשוב, אתה תישאר אתה, ההוא יישאר הוא, ואני אשאר אני, אלא שלמעלה מהכול חייבת להיות ידיעה שאנחנו שייכים לאנושות אחת, או לעם אחד, והבורא זה הכוח הכללי מעלינו, ואליו אנחנו צריכים להשתייך".
דודי: כשמסתכלים על זה אני לא רואה נגיד עם אחד מפוצל, אני רואה אוסף של שבטים שלא רוצים בכלל להתחבר, ולא רואים את המשותף ביניהם.
נכון. את זה אני אומר, לכן אנחנו עדיין נמצאים בשבירה. אבל לפחות אנחנו מגלים יותר ויותר את השבירה. זה מצד אחד. ומצד שני חובתנו כל הזמן להסביר יותר ויותר מה בעצם אנחנו צריכים לעשות, איך אנחנו צריכים לתפקד, איפה הם המקורות שמדברים על זה שאנחנו נמצאים היום באותו גילוי השנאה, ניגוד, שהתגלה לפני אלפיים שנה בחורבן בית המקדש השני, ולהסביר את זה לעם, ושאנחנו בצורה כזאת לא נוכל להתקיים. אנחנו בסופו של דבר מתקרבים למצב שאנחנו כולנו נצטרך לברוח מארץ ישראל, לא נוכל להחזיק אותה כאן, או הפוך, ארץ ישראל לא תוכל להחזיק אותנו.
דודי: מה קובע אם ישראל עכשיו תיכנס לסגר שלישי בחורף או לא?
אני לא יודע. יש פנים לכאן ולכאן. אני לא מבין בדיוק מה יקרה ואני לא חושב שמישהו יכול להגיד כך בצורה מבוססת על משהו, כי אנחנו עדיין לגמרי לא מתקרבים להכרת המצב שלנו, להכרת הפירוד ולצורך בחיבור, ולכן המכות למיניהן יתקיימו עוד ועוד ולא נראה לי הסוף.
ועוד יותר מזה, מפעם לפעם, אנחנו, הארגון שלנו, שאנחנו היחידים שמדברים אמת, שחייבים להיות בחיבור ובאהבה בין כולם, אז אנחנו דווקא נרגיש שנאה מכולם, מכל הפלגים, מכל השכבות של עם ישראל, מכל מה שיש בו, מפלגות, ארגונים למיניהם. אנחנו, ורק אנחנו, נרגיש שנאה כללית כלפינו, כי הם, אפילו מימין, ומשמאל, אלו ואלו, הם מנוגדים, אבל במה שהם מנוגדים הם גם דומים זה לזה, הם מבינים שלכל אחד יש חלק משלו באוכלוסייה, מקום, אולי, במערכת ההנהלה, הנהגת העם וכן הלאה.
אנחנו לא שייכים לאף מערכת, אנחנו רק מדברים למעלה מכולם ומהצד, שחייבים להגיע לחיבור עד קשרי האהבה. וזה לא מקובל על אף אחד, כי הם צריכים לוותר על שליטה כלשהי שיש להם בחלק מהאוכלוסייה.
דודי: אני עדיין לא רואה את הצעד הראשון לתיקון. כאילו נראה שגם אנחנו, הארגון שלנו, יכנס להיות עוד פלג בחברה הישראלית.
לא, אנחנו לא נכנסים כפלג באומה הישראלית, אנחנו ארגון על. אנחנו אומרים שאנחנו לא שייכים לאף תנועה, לא דתית, לא חילונית, לא אלו ואלו, לשום דבר, אנחנו שייכים רק לחיבור, שהוא מעל הכול.
דודי: ישראל נעה כמטוטלת ממש בין שני קטבים, פעם סגר מחמיר, פעם הקלות משחררות, אנחנו רואים שאנחנו כל הזמן באיזה ריקוד כזה עם הטבע. איך להגיע לאמצע שפוי שמאפשר חיים לצד הקורונה, שיש לנו גם חיים וגם מחלה, קורונה, זאת אומרת איך לעבוד עם הדברים האלה ביחד?
בשביל מה?
דודי: אז לאן לשאוף? זה לא ברור, כי כן מחפשים את האמצע.
לשאוף לחיבור טוטלי, כללי, שלם, לזה אנחנו צריכים. או לפחות להסכים שזאת מטרת ההתפתחות שלנו ואנחנו חייבים לנוע לקראת זה.
דודי: האם הקורונה צריכה לצאת מהחיים שלנו או שהיא צריכה להיות כמו איזה איידס או משהו שתמיד היה מסתובב איתנו, סרטן, מחלות גדולות?
לא. צריך להיות משהו כמו קורונה או כמו משהו אחר, שכל הזמן יכוון אותנו לכל מיני אופני ריחוק או חיבור בהתאם למצב שלנו, אבל בסך הכול בנטייה לחיבור הסופי.
חיים: אדם רגיל, ללא נקודה שבלב, האם הוא צריך לשאוף לחיבור או לחיים טובים?
הוא צריך לשאוף לחיים טובים שהם יכולים להתקיים רק בחיבור.
חיים: זאת אומרת, המטרה שלו בחיים צריכה להיות ליהנות מהחיים, בסופו של דבר, רק הוא צריך להבין שהוא חייב להתחבר עם אחרים בשביל זה?
כן. האגו שלנו, הרצון לקבל שלנו הוא בעצמו צריך להראות לנו גישה נכונה לחיים טובים, שזה רק בחיבור בינינו. סך הכול אנחנו משתמשים בכל הרצון לקבל שלנו רק בעל מנת להשפיע, שזה נקרא בצורה שכולנו מחוברים.
חיים: והגלגלתא עיניים, כאילו אנחנו, מה אצלנו המטרה צריכה להיות?
אנחנו צריכים להראות לכולם דרך, והאח"פ מצטרף לגלגלתא עיניים וכל הזמן מעלה את גלגלתא עיניים יותר ויותר. גלגלתא עיניים אין לה כוח והיא לא יכולה לבצע פעולות בלי אח"פ.
חיים: כן, אבל מה צריכה להיות המטרה שלנו?
המטרה שלנו צריכה להיות לצאת לעם ולהראות לו איך אנחנו מגיעים לחיים טובים, שהם רק בחיבור הנכון בינינו. כמו שכותב בעל הסולם, לכן אנחנו צריכים "להגיד לצרותינו די".
חיים: מבחינת חיבור או חיים טובים, איפה אצלנו צריך להיות הדגש?
חיבור או חיים טובים זה היינו הך. רק שחיבור זו הפעולה, וחיים טובים זה מה שמשיגים בתוך הפעולה.
חיים: האם אנחנו צריכים בלהתמקד בחיבור או בלחפש חיים טובים?
לחפש חיים טובים, לאתר שזה יכול להיות רק בחיבור, ולבצע את החיבור.
חיים: אז אני לא כל כך מבין את ההבדל בינינו לבין אדם ללא נקודה שבלב.
נכון. בינתיים אני מדבר בצורה פשוטה, כי אני אומר שאנחנו צריכים דרך העם, דרך מפלגות, פלגים, ככה לקבוע. אתם מדברים על איך יוצאים מהפנדמיה, לא יוצאים, הסגר נגמר, לא, אז חכמת הקבלה כאן היא כאילו נמצאת בצד, אנחנו רק משתמשים בה רק לחיבור העם. זאת אומרת, איך אנחנו לוקחים ממנה רק את החלק המעשי.
שלי: המגיפה היא עולמית בעצם, אבל למה דווקא בתקופה הזאת מתגלה הפילוג הכי קיצוני בתוך עם ישראל, שממש אין בן אדם שכבר אין לו דעה והוא לא שונא את הצד השני, למה זה קורה דווקא עכשיו?
כי זה מה שיש לנו כתוצאה מהאגו הגדול, שמביא לנו כל הווירוס הזה, שאנחנו מנוגדים זה לזה, לא יכולים להסכים, לא יכולים לסבול זה את זה, אז זה מראה לנו עד כמה שאנחנו לא עם, ואפילו לא חברה. וכך אנחנו מתקיימים. אם לא היינו נמצאים בשנאה של כל אומות העולם, וגם בשנאה של בני הדודים שלנו שנמצאים בגבולות שלנו, בגבולות של מדינת ישראל, אז היינו בורחים מכאן לכל הכיוונים, אף אחד לא היה מגיע לכאן. תראי איך העלייה או הירידה באנטישמיות באמריקה משפיעה על האמריקאים אם יבואו לכאן או לא יבואו לכאן, או אירופאים, או רוסים. רק כך.
שלי: אבל בעיתות מצוקה בדרך כלל מתגלה איזו סולידריות, איזו רכות.
בעל הסולם כותב על זה, זה רק מפני שאנחנו מפחדים מהשונאים שלנו, בלבד. אין בינינו שום סולידריות וקרבה אלא רק בגלל שאנחנו, מה שנקרא, "אחים לצרה". כדאי לקרוא מה שהוא כותב.
דודי: עיתון "האומה".
כן.
שלי: הזכרת מקודם את החיבור שהיה אצל עם ישראל בבית המקדש. אני חושבת שאולי ההבדל היה שאז כל העם האמין במשהו, הם ידעו שיש איזשהו כוח עליון, היה להם מכנה משותף מאוד מאוד רחב גם אם הדעות או התכונות שלהם היו שונות, והיום כאילו בכלל אף אחד גם לא מאמין בכוח עליון, אין כאילו לעם הזה שום מכנה משותף להתחיל ממנו.
אז הם נפלו מהכוח המשותף שהיה איכשהו מחבר אותם, לפני חורבן הבית השני, ונפלו לשנאת חינם. שלכל אחד יש אגו משלו, והוא רוצה להחזיק ולחיות בתוך האגו שלו. לא רוצה לוותר לאף אחד, לא בדעות, לא ברצונות, בכלום. אני לא רוצה להיות. ואז לפי המצב הזה שכל אחד רוצה לקיים רק את הרצון שלו האגואיסטי, הפנימי, שנחתך מאחרים, לכן כולם נזרקו מהמצב שנקרא "ארץ ישר א-ל", רצון שמחובר לישר א-ל לגמרי, ואז יצאו, מה שנקרא, ל"גלות".
זאת אומרת, צריכים לראות כאן פעולה רוחנית. כתוצאה מזה איך זה קורה במצב הגשמי. והיום אנחנו נמצאים גם במצב כזה, שאנחנו לא מתאימים להיות יחד, לא מתאימים להיות ארץ ישר א-ל. אנחנו כולנו הפוכים ממנה לגמרי, ואנחנו בינתיים עוד נמצאים במצב שיכולים איכשהו לשרוד כאן. אבל יבוא הזמן שכל מה שבָּנינו כאן לא יעזור לנו. לא יעזור. ההתפרקות תהיה כזאת, שלא יהיה לנו לא צבא ולא כלום, וכולם רק יברחו.
שלי: השאלה היא, מה המכנה המשותף של העם הזה? צריך איזשהו בסיס להתחיל ממנו. אם אז הם ידעו שהכוח העליון מנהל אותם בכל זאת, הייתה להם איזושהי ידיעה כזאת, גם אם הם לא היו בהשגה שלו, עכשיו אין את זה אפילו, אז מה הבסיס המינימלי?
לשרוד, לחיות. פשוט מיום ליום יותר ויותר שיהיה לנו איזה מן ביטחון שאנחנו נשארים, חיים, משפחות, עם או קבוצה, לא חשוב איך לקרוא לזה בכלל, שאנחנו רוצים לחיות. פשוט מאוד. אני לא רואה על מה אפשר עוד לדבר למעלה מזה, לקבוצה הזאת, לישראל.
טלי: אבל הקורונה היא בעצם צרה של כולנו. כולם מרגישים, כולם מאוימים ממנה. אז במקום שנתאחד בהתמודדות נגד זה כאויב, אנחנו רואים שקורה בדיוק הפוך. אז מה ההבדל בין הקורונה לאויבים הפיזיים שלנו שמאיימים עלינו? זה לא אותו מצב כמו שלדוגמה יש טילים בדרום, כל ישראל מתאחדת סביב זה. למה? מה ההבדל?
הקורונה נמצאת בכל העולם. ובכלל, כל המכות שיבואו הן יבואו מכות כלליות, אינטגרליות, שממש פועלות על כל האנושות. אבל לאט לאט, אחרי כל המכות האלו, יהיה יותר ויותר ברור לכולם שישראל שייכת בעצם למכות האלה יותר מאחרים. שהיא יותר אשמה מכל הסיבות האחרות בזה שהעולם נכנס לפנדמיה, לכל מיני כאלו דברים. ואת תראי עד כמה יהיו כאלו תיאוריות, כאילו זה סתם וכלום, ואף אחד לא חושב על זה, אבל זה עלול להתגלות ולגדול מהר מאוד, יותר מהר ממה שהיה לפני מלחמת העולם השנייה, עם הנאצים בגרמניה.
טלי: אז כאילו מה שילחץ אותנו, את עם ישראל, זה דווקא מה שיבוא עלינו מבחוץ, מאומות העולם?
אם אנחנו לא יכולים בעצמנו להתקרב ולהתחבר, אז יש רק כוח שני, שזה על ידי הצרות. זה מה שבעל הסולם כותב, שאז אנחנו בעצמנו מושכים עלינו את הצרות, ובצורה כזאת הן מקדמות אותנו לחיבור.
טלי: מה יכול להקדים את זה? מה יכול למנוע את זה?
הפצה. אין יותר. לצעוק בכל פינת רחוב מה אנחנו צריכים לעשות. ובמיוחד כאן, בעם ישראל. יש אנשים שכותבים לחו"ל, ועוד ועוד, אבל העיקר זה כאן בישראל, אם אנחנו רוצים לא להידרדר למלחמת אחים, לפירוד כזה שלא נוכל להתמודד עם אף אויב שלנו. ואז תראי כמה אין אף אחד שירצה שיהיה לנו טוב. בכל הגבולות שלנו, בכל מדינות העולם, בכל העמים, בכולם, לא יהיה אף אחד שירצה לגלות איזה יחס טוב אלינו. אף אחד. ממש.
טלי: מה שאנחנו כותבים, השיחות שלנו, הם יכולים להשפיע גם על מי שלא קורא אותם בכלל?
כן. בכל זאת, זה פועל גם בצורה כזאת, מתוך הרצון הכללי שאנחנו מעוררים. אבל רצוי בכל זאת שזה יגיע בפועל לכל אחד ואחד. וכמה שאנחנו נתקדם על פני כל הבעיות שיתגלו בעולם יותר ויותר מתוך זה שהוא לא מחובר, וכמה שאנחנו יותר ויותר נספר על חובת החיבור, על פני כל פשעים, זאת אומרת, לא שאנחנו צריכים לשכנע זה את זה כמו שהם חושבים, אלא פשוט שהחיבור זו שיטת ההצלה, בוא נגיד כך, אם אנחנו נתקדם עם ההסברה שלנו, אנחנו גם נראה עד כמה אנחנו נכנסים למצב שאנחנו מקבלים שנאה מכל הפלגים שבעם ישראל. כי כל אחד הוא מחובר עם האגו שלו. אז חילוניים, דתיים, אורתודוכסים, או אנשי מזרחי, אלו ואלו, לא חשוב מאיזה סוג וממה, אנחנו נהיה כמו איזושהי כבשה לבנה בתוך ים של זאבים שחורים.
טלי: וזה סימן טוב או רע, ככל שנתקדם אנחנו בהפצה שלנו?
"עת צרה לישראל וממנה ייוושע." 1
טלי: מה הכוונה נתקדם בהפצה? איך אתה רואה את ההתקדמות שלנו?
להסביר את האמת. שאנחנו חייבים בכל זאת לדאוג לחיבור. ואז כל פלג ופלג, כל חלק וחלק בעם, כל המפלגות האלה למיניהן, כולם ירגישו שאנחנו נגדם. זה לא חשוב. אף אחד מהם לא מדבר על החיבור בין כולם. חיבור הם מבינים שכולם יתחברו אליהם, כך כל מפלגה ומפלגה אומרת.
כמו שיש לנו את הארגון הזה "יד לאחים". אז זה יד לאחים? זאת אומרת, הם פושטים את היד, ואם מישהו מוכן גם לפשוט אליהם את היד, הם מיד מושכים אותו אליהם. זה נקרא שרק מגבירים את האגו שלהם ולא "על כל פשעים תכסה אהבה", שאנחנו נמצאים כל הזמן בחיפוש מהי הפלטפורמה המשותפת בינינו. בכזו גישה כולם נמצאים.
דודי: כשמתגלה שנאה נגיד כלפי הארגון, זה סימן טוב, סימן לא טוב? זה ביטוי לעבודה נכונה, לא נכונה? איך לתרגם את זה?
זה טבעי. ואנחנו צריכים להמשיך בשלנו, ברוח קרה, לא להתפעל. אנחנו נמצאים במצב שמבצעים מה שהבורא דורש מהאדם. אז קודם כל יש לי חשבון עם הבורא, ולא עם אלו האנשים שמדברים רע, מדברים טוב, בעד או נגד. זה לא חשוב. העיקר בשבילנו זה פשוט לקבוע מה שהבורא רוצה. להפיץ את שיטת החיבור, להסביר לכולם למה רק היא התרופה לפנדמיה, ובכלל לכל הצרה שהעולם נמצא בה. אנחנו כאילו שוכחים [וחושבים] שהעולם שהיה לפני הפנדמיה הוא כאילו היה העולם הטוב שרוצים לחזור אליו. אנחנו שכחנו שאז דיברנו גם על העולם הזה שמידרדר ולא יודע לאן הוא נופל.
תמרה: יש הרבה אנשים, וגם ארגונים, שמדברים על כך שיש פילוג ושנאה, אבל אף אחד לא אומר שזו הסיבה לכל מיני בעיות. מקבלים את זה כעוד תופעה, יש בעיה כלכלית, יש בעיה בריאותית, יש גם בעיה חברתית. לא מבינים שזו הסיבה לבעיות אחרות. איך אפשר להסביר, אם זה בכלל ניתן, או שזה צריך לבוא בהרגשה איכשהו?
אני משתדל להסביר את זה דרך מצב העולם כי הוא נמצא כמערכת אחת, הוליסטי, זאת אומרת הוא שלם. ולכן אנחנו צריכים להתנהג בעולם הזה בצורה השלימה, לקבל את המערכת שלו כמערכת אחידה, וגם את עצמנו, את המין האנושי. אמנם אנחנו מרגישים את עצמנו נפרדים כל אחד באגו שלנו, אבל כך אנחנו מבינים, ובזה אנחנו נפרדים מכל צורות הטבע האחרות, ולכן יוצאים מהכוח הכללי של הטבע ולכן סובלים.
זאת אומרת, אם אנחנו נתחבר, אנחנו נהיה מחוברים לכל דומם, צומח, חי וגם למדבר, ואז נרגיש את העולם כעולם שלם. ובעולם שלם אין חיים, אין מוות, אין צער, אין שום דבר, אלא הכול נמצא בשלמות. והכוח, השלמות הזאת שמתגלה בקשרים המתוקנים בינינו, הוא נקרא "כוח עליון", הכוח הכללי, שרק אותו אנחנו צריכים לגלות בינינו. וזה שהאנושות לא שמה לב לזה, זה ברור שהיא נמצאת תחת שליטת האגו שלהם שמבדיל ביניהם. כן, זה נכון. אז אנחנו צריכים להסביר את כל הדברים האלה עוד ועוד.
דודי: אחת ההחלטות שהפתיעו ביציאה מהסגר השני, היא פתיחת מערכת החינוך לגיל הרך באופן רוחבי וכלל ארצי, גם באותן ערים אדומות, בוהקות, שהתחלואה שם גבוהה ומסוכנת, וזאת בניגוד לדעת מומחי הבריאות. האם זו גישה נכונה לפתוח את גני הילדים? מה דעתך על כל התופעה הזאת?
אני חושב שאנחנו צריכים להתנזר מפוליטיקה ולשמוע רק לאלו המומחים שהם יכולים להסביר לנו כלפי בני האדם, כלפי הבריאות, כלפי הסכנה לחיים. או שאנחנו מצפצפים על הכול ופותחים את הכול, או שאנחנו שומעים את האנשים האלו שיש להם, כמו שכתוב בתורה, "ניתן לרופא רשות לרפא", ואז אני פונה לרופא. ומה שהוא אומר, כמו שכותב בעל הסולם, שהאדם הולך לרופא המומחה, הידוע, משלם לו כסף, מקבל תרופה ומקבל אותה בקפדנות. כי כאן הרופא קובע, הוא היודע, ולא מישהו שהוא אולי מכיר איזה דברים אחרים, אבל ברפואה לא מבין כלום.
דודי: הוא רוצה לרפא את המשק.
זה אני לא יודע. את המשק, את הנשמה שלו, אני לא יודע מה. אלא אם אנחנו נמצאים במכה כזאת של בריאות, אני צריך לפנות למומחה בריאות. זהו. ואז אין לי כאן שום דבר, שידברו ביניהם, אבל בסופו של דבר, מה שהם יגידו אני חייב לשמוע בעיניים עצומות. וזה מה שהתורה גם אומרת לנו, "ניתן לרופא רשות לרפא", זהו. והרופא ירפא, ולא מישהו שלא מבין בזה כלום קובע, ואחר כך מתים מזה עוד אנשים ועוד אפילו ילדים נכנסים למחלה. זה לגמרי לא בצורה נורמלית, הגיונית, ואפילו לא לפי דעת התורה.
דודי: האם גם מקובל גדול ישמע לרופא, להוראות של רופא, או שיש כבר רמה שכבר אתה מעל?
לא, אם התורה כותבת אז כולם צריכים, אין כאן גדול או קטן. התורה מעל לכולם.
שלי: זאת אומרת, מי שאמור להוביל את ההתמודדות עם כל המשבר הזה, את ההנחיות, את ההגבלות, אלה רק הרופאים וכולם צריכים להישמע להם.
כן.
שלי: אנחנו רוצים להמשיך בנושא החינוך. כל מערכת החינוך עכשיו עוברת איזושהי מהפכה וסוחפת לתוך המהפכה הזאת גם את ההורים וגם את הילדים. אנחנו רוצים טיפה לשפוך אור על כל המצב הזה.
הורים באופן כללי רגילים שמערכת החינוך היא זאת שמטפלת בילדים שלהם בשעות היום, ועכשיו נוצרה סיטואציה חדשה, שבה ההורים נמצאים בבית עם הילדים, והם צריכים לקחת איזושהי אחריות על הלימוד שלהם. כבר לא מדובר על למצוא מקומות לעבוד בהם ולקנות מחשבים, ויש לזה הרבה טיפול טכני, אלא גם ברמה הרגשית. הם צריכים פתאום לשבת ולצייר עם הילדים בשעות הבוקר במקום לשבת ולעבוד, הם צריכים לתמוך בהם בשיעורי בית, שלא תמיד הם יודעים אפילו איך ללמד אותם, לא זוכרים אפילו איך לומדים את הפרק הזה בחשבון למשל. ויש המון המון תסכול, רואים את זה בעיקר ברשת, המון תלונות של הורים שלא עומדים בעומס ובלחץ. אנחנו רוצים לשמוע מה דעתך בכלל, האם זה תהליך חיובי שהורים מקבלים שוב את האחריות לידיים?
אני לא מבין את זה. תאמיני לי, לא מבין את זה. אם לכל ילד יש טלפון ביד והוא מוציא משם כל מיני דברים, ומהבוקר עד הלילה הוא מסתכל רק לתוך המסך הקטן שלו, אז אני לא מבין מה הבעיה ללמד אותם, כל אחד ואחד, לפי הכיתה שלו, לפי תכנית, ובכלל, לפי מה שאנחנו רוצים. מה הבעיה? זה הכול בידיים שלנו.
שלי: יש למידה מרחוק, היא עובדת במידה מסוימת. אבל קודם כל מהצד של ההורה, איך הורה צריך לתפוס את כל הסיטואציה הזאת בצורה בריאה? כי הורים נכנסים ממש לפאניקה, לעצבים, הם מוציאים הכול על הילדים.
ההורים צריכים רק בסוף היום או מתישהו לקבל דיווח מה קרה במשך היום עם הילד שלהם. באילו שיעורים הוא היה, באילו שיעורים הוא לא היה, איך השתתף, איך עשה עבודת בית וכן הלאה. ההורים צריכים לקבל דיווח, ואז לפי זה לסדר את הילדים שלהם שיהיו קשורים למערכת.
אבל אם יש לכל אחד מכשיר והילד כל הזמן מסתכל בתוך המכשיר, שיסתכל על משהו טוב. זה מה שאני מבין. אם כל ההורים היו לוחצים ומחליטים שאין ברשת הזאת שום דבר חוץ מזה ומזה, אז ככה זה יהיה. אלא מה הבעיה? הבעיה היא פשוטה, לא נצרוך שום דבר חוץ ממה ששייך למערכת הלימודית. לא נקנה שום דבר, נעשה ממש איזו התקפה כנגד הרשתות האלה שממש משתקות לנו ולילדים שלנו את המוח עם כל מיני פרסומות שלהם וכל מיני דברים. אנחנו יכולים לעשות, זה הכול בידיים שלנו. כל משפחה צריכה להיות בדאגה לזה. אלא זה שאנחנו לא יכולים להתחבר, שוב אני אומר, להתחבר, אז גם בזה אנחנו מפסידים לגמרי.
שלי: איך החיבור קשור למה שקורה עכשיו בבית?
לזה שאנחנו נחליט מה הילדים שלנו צורכים מהטלפונים שלהם, ומי מנהל אותם ומי מלמד אותם, מי ממלא את הראש ואת הלב שלהם.
שלי: זאת אומרת, אתה אומר, בעצם, שכל עוד התוכן שהילד צורך הוא חינוכי ומפתח אותו, אין בעיה שיישב שעות עם המסך ביד ויצרוך תכנים שהם חינוכיים?
גם כך הוא עושה את זה, רק איזה תוכן הוא צורך?
שלי: כן, התכנים באמת קשים היום. השאלה היא, מה לגבי פעילות גופנית, מפגשים חברתיים?
גם זה אפשר בטלפון לכוון אותם שהם יקפצו, שהם יעשו כל מיני פעולות, תנועות וכן הלאה. כן, אפשר. בינתיים מדובר רק על תקופה מסוימת, אחר כך יכול להיות שהם יוכלו כבר לחזור למגרשי המשחקים ושם לעשות את זה יחד. אבל אפילו אם יושבים בבית, אז יש להם אותו שיעור התעמלות דרך הטלפון הזה. אני רואה שגם המבוגרים משתמשים בזה.
שלי: כן, הם עושים גם פעילות גופנית דרך הזום. אבל יש כבר סקרים ומחקרים שמראים שיש דבר כזה שנקרא "תשישות זום", זה קשה כל היום לשבת מול הזום כי יש איזשהו פענוח שפת גוף שהיא מאוד מעייפת את המוח כשזה קורה דרך מסך, ויש תחושת בדידות שגוברת ואפילו דיכאון. זאת אומרת, יש לזה השלכות רגשיות שהן לא פשוטות למצב הזה.
באמת? אם כן, למה ההורים לא פועלים לחיבור כדי לצאת מהפנדמיה? או שלא אכפת להם, או שהם בטיפשות שלהם לא מבינים שזה תלוי בזה?
שלי: קודם כל, אני חושבת שהחברה בגדול היא קצת נכה בקטע הזה. אין לאנשים בכלל מושג שהם יכולים להתחבר עם מישהו ואיך לעשות את זה. מה ההמלצה שלך להורים? שזה כן כואב להם, אני בטוחה שזה כואב כמעט לכל הורה.
ההמלצה שלי להורים שיכאב להם יותר, כי אז הם ימצאו את הדרך, אז הם ישמעו מה שאנחנו אומרים על הסיבה לכל מה שקורה ועל התרופה כנגד מה שקורה.
שלי: זאת אומרת, כל המצב הזה קורה כדי שהורים ייפתחו איזו רגישות לחיבור?
כן. בדיוק. שמעתי ממך דבר חכמה גדול.
שלי: ואיך לממש את זה? איך אתה רואה הורים מממשים את החיבור הזה?
כמו שאת הבנת עכשיו, שהם יבינו גם כן. זה הכול. לא צריכים חוץ מזה. ואז, כשהם ירגישו שהבריאות והעתיד של הילדים המתוקים הקטנים שלהם תלוי בחיבור של הגדולים, שהם צריכים לבצע את זה נכון וטוב, גם ברשתות החברתיות ובכל דבר, הם יעשו את זה. יקומו כאלה ארגונים שיגידו "זהו, די, אנחנו חייבים את זה לבצע". כי בלי זה הדור הזה הצעיר הוא פשוט נמחק.
שלי: אתה חושב שצריך לקום מטעמנו ארגון שמאחד הורים למען חיבור?
ממי אחרת את חושבת? בבקשה, אולי יש לך המצאה יותר טובה. מי צריך לעשות את זה במקומך?
טלי: אני רוצה דווקא לשאול אותך שאלות מנקודת המבט של הילדים. הרבה ילדים, גם אני שומעת את זה אצלי בבית, ממש מתארים הרגשה שהם מרגישים כמו עוד קובייה על המסך. הם חשים את עצמם ממש שקופים. וזה מוזר, כי קראנו לדור הזה הרי דור המסכים, הם שעות נמצאים מול המסכים, ובכל זאת עכשיו כאילו אין להם שגרה, אין להם אינטראקציה פיזית והם ממש נמצאים במצוקה. איך נכון להסביר לילדים הצעירים את המצב הזה?
חסרה להם נגיעה גשמית זה בזה?
טלי: כן. הם ממש מתארים שהם מרגישים במילים האלה, "אני לא יכול להיות יותר קובייה על המסך". זקוקים לאיזה מגע, לאיזו פיזיות, לאיזו אינטראקציה עם חברים, ממש מצוקה.
נו, אז זה יפה. הלוואי שהגדולים ירגישו ככה.
טלי: מה אפשר להגיד לילד שחווה את זה? גם הילדים אומרים, אנחנו לא מפחדים מהמחלה, מלהידבק, אבל יש איזה פחד פנימי שהם אפילו לא יודעים להסביר מהו.
נכון. מה צריכים להגיד להם? ההורים צריכים להגיד להם, שאנחנו, למרות שאנחנו אוהבים אתכם, אבל אוהבים את עצמנו יותר, ולכן אנחנו בנינו את כל העטיפה הזאת, את כל הפנדמיה הזאת שאתם הייתם חייבים עכשיו לשבת בריחוק זה מזה. אנחנו אשמים בזה. זה מה שההורים צריכים להגיד להם. או שאנחנו צריכים להגיד להם, שישנם כוחות טבע שאנחנו לא מבינים אותם בדיוק, ועכשיו אנחנו מתחילים ללמוד שחייבים להתייחס לחברה האנושית, לכלל העולם בצורה אחרת, ואז לא נגיע למצבים כאלו שהטבע נותן כזאת תגובה, שמכניס אותנו כל אחד לפינה שלו. כי בזה שאנחנו מבודדים זה מזה, לפחות אנחנו פחות מזיקים זה לזה. אנחנו במו ידינו עשינו את המצב הזה, בנינו את המצב הזה, שאנחנו יושבים כל אחד בפינה שלו.
טלי: יכול להיות מצב שדווקא בגלל מה שהם חווים עכשיו יהיה משהו חיובי בהתפתחות העתידית שלהם? זה יכול להשפיע דווקא לטובה הקושי הזה שהם עכשיו מרגישים?
זה לא יכול להשפיע בשום דבר לטובה אם העולם לא ישתנה לטובה. והוא לא ישתנה לטובה מעצמו, כי האדם צריך לשנות אותו. אם אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לשלם בקצת סבל שלנו והעולם יהיה יותר טוב, לא נכון, ככה זה לא יהיה. אנחנו רואים את זה גם מגלי הפנדמיה הזאת מגל לגל, שזה לא יקרה, אלא המכות חוזרות, עד שתגיד "די, אני הבנתי, אני עכשיו מתנהג אחרת".
טלי: יש סיבה שדווקא הילדים הם אלה שחשים איזו חרדה פנימית ולא אנחנו המבוגרים? למה הם כן, ואנחנו לא?
הילדים יותר רגישים, איך עוד אפשר להשפיע על הגדולים אם לא דרך הקטנים? מה לעשות.
טלי: זו בעצם המטרה של הטבע, להעביר גם אותנו תהליך דרך הילדים, דרך מה שהם חווים?
את כולנו, כי כולנו תלויים זה בזה.
אני רק רוצה להגיד לכם, אל תחשבו שזה יעבור ויהיה כמו שהיה. אני מרגיש שאתם כל הזמן נמצאים באיזו המתנה, שזה עוד מעט ייגמר והכול יהיה בסדר. זה לא יהיה כמו שהיה. וזה מה שאנחנו צריכים להגיד לכולם, העולם לא חוזר, אי אפשר להיכנס פעמיים לאותם מים.
טלי: זה נראה כאילו מאוד קשה להיפרד מהעולם הישן. איך אפשר להסביר את זה?
תעזרו זה לזה ותראו כמה שזה אפשרי. אבל זו נקראת גישה בוגרת.
טלי: גם לילדים אתה חושב שכדאי להסביר את זה?
לילדים זה עוד יותר קל. לילדים אין ניסיון, רשימות, וכל מיני דברים. לילד כל יום הוא יום חדש.
נורמה: כן, בדיוק על זה שהעולם לא יחזור למה שהיה, יש קצת סטטיסטיקות. מזכיר האו"ם אומר שהעולם בסכנה להפוך לגיהינום בלתי ניתן לחיים למיליוני בני אדם אלא אם כן המנהיגים ינקטו צעדים ביחס לאקלים. הייתה עלייה יוצאת דופן של אסונות טבע במהלך עשרים השנים האחרונות בגלל משבר האקלים. משנת אלפיים עד עכשיו היו מעל 7,000 אסונות טבע גדולים בעולם, שהשפיעו על 4 מיליארד בני אדם, על חצי מתושבי כדור הארץ. זה כמעט כפול מ4,000 האסונות שנרשמו בין השנים 1980 עד 1999. מדובר בהצפות, סערות, בצורת, גלי חום, הוריקנים ושריפות. מה אומרת האקסלרציה הזאת?
האקסלרציה הזאת אומרת שיש אקסלרציה. והמכות שאנחנו מרגישים, התופעות שאנחנו מרגישים על עצמנו בכל מיני הצורות שהטבע מתנהג, אנחנו יכולים להגיד עליהן, שהטבע יוצא מאיזון, הטבע לא יודע מה לעשות, ואולי זה היה גם קודם, אבל ידענו על זה מראש, כאילו שנעשה לנו יותר קל כי ידענו. שאם אני יודע שבעוד שנה תהיה מכה, מזה נהיה לי יותר קל. לא, כי מגיעה מכה ועוד מכה.
לכן אנחנו צריכים לעשות מאמצים משותפים, משותפים, כי אלה כבר מכות כלל עולמיות. אנחנו צריכים לעשות מאמצים משותפים כדי לעצור את ההתדרדרות הזאת, כי הטבע יוצא מהאיזון. הטבע יוצא מאיזון בהרבה מאוד כיוונים. חום וקור, הוריקנים, צונאמי, רעידות אדמה וכל מה שרק יש, ויש לטבע עוד כל מיני דברים. כי כשמערכת יוצאת מאיזון, היא פועלת ומגלה עוד ועוד תופעות של יציאה מאיזון. זה נניח כמו מנוע, כשיוצא בהתחלה איזה בורג אחד, אחר כך עוד משהו, אחר כך עוד ואז מתחיל חוסר איזון.
אז אנחנו נמצאים בכזאת מערכת. מה לעשות? אין לנו מה לעשות, אלא רק להביא את הכוח חיובי, שישלוט על כל המערכת הזאת שיוצאת מאיזון ולהחזיר אותה לאיזון. האדם נמצא בדרגה הכי עליונה של הטבע, מדומם צומח חי ומדבר. אז האדם כן מסוגל, בחיבור שלו עם האחרים, להביא את המערכת בדרגה הגבוהה ביותר שלו לחיבור ואיזון. ואם הוא יעשה את זה, וודאי שאנחנו יכולים להשפיע מדרגת המדבר לדרגות היותר נמוכות בטבע, לדרגת החי צומח ודומם.
לכן אין לנו מה לחשוב פעמיים, כי אנחנו רואים את המגמה בצורה ברורה, במשך שלושים, ארבעים, חמישים השנים האחרונות. ולכן אין מה לצפות לטוב מהשנים שמגיעות ומתקרבות אלינו.
כי ממש לא יהיו שריפות, צונאמי, או רעידות אדמה פה ושם, אלא דווקא ההפך. הצרות האלה, יהיו קשורות יותר זו לזו, כי כדור הארץ הוא אחד, מערכת אחת. ואנחנו נתחיל להרגיש עד כמה בבת אחת, בכל מיני מקומות, שכאילו לא קשורים זה לזה, אבל זה מגיע ממש בבת אחת.
זה כמו במערכת טכנית שיוצאת מאיזון, אז פה שם, ושם ופה, וכל הזמן זה משפיע בפידבקים והכול יוצא מאיזון. העולם הולך להיחרב, ואנחנו בתוכו, כי אנחנו שייכים למערכת הזאת. אז אנחנו נכנסים למלחמת עולם שלישית ואולי רביעית, ואז אנחנו מתחילים שוב את כל הסיפור שלנו מימי קדם, כמו שהיה אז. לבורא אין עניין של זמן. אז אנחנו שוב מתחילים את תיקון הבריאה בזה שסובלים, רצים אחרי ממותה, חיים במערות, וככה מגלים עוד רצון לקבל יותר ויותר עד שאנחנו עוברים באותה הצורה, אין מה לעשות, ככה זה.
אנחנו רוצים לקלוט את הכול בממדים שלנו, שיהיה לנו ברור, לבני האדם, לא, זה יהיה הרבה יותר גרוע. אנחנו רגילים ששום דבר רציני באמת לא קורה. נהיינו מפונקים, בכמה עשרות השנים האחרונות, לא נורא, הכול מסתדר, פה ושם, בנינו כאלו מערכות הגנתיות. אבל אנחנו צריכים בכל זאת ללמוד שזה לא יהיה כך. המכה הבאה של הפנדמיה או משהו דומה, תבוא בצורה כזאת שבכל משפחה יהיה חולה, יהיה מת, יהיה ניזוק חזק, וכן הלאה. בכל משפחה. זה יגיע יותר ויותר קרוב לאנשים. כי אפילו עכשיו, אנחנו לא רוצים להבין שהכרחי לדאוג לתיקון.
נורמה: מדוע נכשלנו כל כך כמנהיגים, כאנושות?
זה ברור. המנהיגים הם הכי אגואיסטים, זה ברור, כי בעולם האגואיסטי הם מטפסים לגובה, ולכן אין מה לצפות מהם, הם דואגים רק לעצמם, איך לעשות ביזנס בכל מיני צורות כדי אחר כך לקבל כסאות בממשלה או משהו. אני חושב שזה טבעי, ואין כאן מה לחפש משהו חדש. אין דבר כזה, אין אדם נקי, ולא יכול להיות אדם שנקי מאגו ומכל מיני עבירות כאלו או בכסף, או בכבוד, או בזנות או בהכול יחד. כל אחד ואחד. יש להם אגו מאוד גדול, והם מוכנים להיכנס לכל מיני פשרות זה עם זה, העיקר שנצליח ונרוויח על חשבונם. ו"עמך" לא יודע, הוא יושב לו שם למטה, וכל המנהיגים האלה ממש נהנים מזה שהם תפסו את ההנהלה. אז אין כאן מה לחפש, אני לא רואה מאיפה "יבוא עזרי".
נורמה: יש 39 מיליון איש שכבר נדבקו בווירוס הקורונה מדצמבר. ראש האו"ם אמר שהעולם מפולג, לא הצליח להתמודד עם האתגר של המלחמה במגפת הקורונה. הוא הזכיר כי נדרשת פעולה מתואמת כדי למנוע ממיליוני אנשים להידחק לעוני ולרעב. מה דעתך על התגובה הזאת, ומה אפשר לעשות, האם אפשרית איזו פעולה מתואמת בעולם? מה המדינות היו צריכות לעשות ביחד, כדי להצליח בכל הבעיות באנושות?
תכתבו לו מכתב. תכתבו. כאילו שזו אמת, שבאמת אפשר על ידי זה לתקן משהו, תכתבו לו מכתב, מה אתם חושבים. איזה פעולות לעשות, ממש לעניין.
תכתבו מה אתן חושבות שהאו"ם, אונסקו, וכל הארגונים האלו חייבים לבצע כדי לחבר יותר בין בני האדם, כי רק בחיבור, רק בחיבור, אנשים יכלו לצאת מהמכה. להסביר לו את זה קצת, אמנם כאילו שהוא יודע, וכאילו אפשר להסביר לו, וככה. אבל בכל זאת לכתוב, לכתוב לכל הכיוונים, ולכל המקומות.
נורמה: מכתב פתוח?
מכתב פתוח להם באו"ם, מכתב פתוח לממשלת ישראל, מכתב פתוח לכל המפלגות בישראל. הייתי אומר ככה, תעשו, אין מה לפחד, ואין למה לחכות. אנחנו כותבים את זה כדי להקדים את המכה הבאה. לפני שהמכה הבאה מגיעה, אנחנו בכל זאת רוצים ומרגישים שחייבים להוציא כזה מכתב. שיידעו עלינו, על כולנו, שאנחנו באמת כך חייבים לעשות. לא לפחד, לא להחזיק בפנים, אחרת יהיה יותר גרוע, כי אנחנו חייבים לעשות את זה, ואם לא נעשה, אז הבורא יסדר כך שיהיה גם איתנו חשבון קצר.
נורמה: אז החיבור, זה הפתרון, זה המסר המרכזי, אבל איזה צעדים היית ממליץ שהם יעשו?
קודם כל שכולם יידעו שהכול תלוי בחיבור. הכול תלוי בחיבור בין בני האדם. כאילו כולם מבינים את זה, אבל יחד עם זה שמבינים, לא מבינים את זה ברצינות, ולא מבינים שרק זה מה שנשאר לנו לעשות. כי שום פעולה אחרת לא מצליחה.
בואו נעבוד רק למען החינוך, למען החיבור של חינוך, למען חינוך של חיבור, אני לא יודע איך להגיד בדיוק , כך או כך. אז אנחנו צריכים להביא לשם חומרים שלנו, בקצרה אבל לעניין, שמסבירים עד כמה שחיבור בכל המערכת העולמית הזאת, הוא חובה. ועד כמה שאנחנו יוצאים עכשיו לגמרי מכל החיבורים הקודמים שאיכשהו התקיימו, אבל עכשיו כשהעולם נעשה אינטגראלי, גלובלי, אין שום קשר, אין שום כוח בעולם שקושר אותם יחד. לא האו"ם, לא אונסקו, ולא שום ארגונים בינלאומיים, ולכן חייבים, חייבים, נגיד על ידי האו"ם, וכן הלאה, כולם חייבים לדאוג לזה, ולנוע לזה.
ואם אנחנו כותבים לממשלת ישראל, למפלגות בישראל, לכל מפלגה ומפלגה, אז אנחנו צריכים לשלוח להם, ולכתוב גם להם, עד כמה שהחיבור נותן לנו תקווה לזה שאנחנו נחיה ונתקיים במדינה הזאת, בצורה טובה. אחרת כמו שקרה בעבר, אין עתיד לעם ישראל, אלא אם כן הוא מראה לכל אומות העולם את הדרך לחיבור.
אנחנו לא צריכים לחכות, עד שכל אומות העולם יגיעו לזה, אלא אנחנו, כעם, שבמשך כל ההיסטוריה היה בצרות גדולות, אנחנו חייבים להבין, להרגיש, ולממש את שיטת החיבור.
נורמה: כרגע כולם מדברים על חיבור במילים כאלה שאנחנו צריכים פעולה מתואמת, כולנו ביחד.
עוד יותר טוב שאנחנו נעשה את זה יחד עם כולם, אז אנחנו לא בולטים. גם זה טוב. אבל בכל זאת שיידעו שאנחנו על המפה.
נורמה: איזה פעולות קונקרטיות אנחנו ממליצים, והם היו צריכים לעשות?
קודם כל הסברה. הסברה בכל הרשתות שהחיבור זה ההצלה לעם. בוא נעשה ניסיון, מה אנחנו מפסידים? אם אנחנו רק נלמד מהטלוויזיה, מאיזה שיחות, שידורים, ילדים בבתי ספר, אנחנו בינינו ששורפים זמן בבית בהסגר הזה או משהו, שחיבור זאת התרופה. תרופה ממש. בוא נקבל את זה, זה לא מזיק.
בוא נקבל שאם אנחנו נחשוב, נדבר, נשחק את החיבור, אז בואו נראה מתוך המשחק הזה עד כמה שזה משפר פתאום את החיים שלנו. בחיבור יש סגולה שאנחנו לא רואים את הכוח הזה, אבל יש בו סגולה שהכוח הזה הוא מסדר לנו את כל החיים בכל המישורים.
נורמה: הארגונים האלה מבינים בתהליך של 1,2,3,4. מה בדיוק הצעדים או הפעולות שהם צריכים לעשות, חוץ מהסברה?
לדבר, להיות יותר בהבנה, בהרגשה זה לזה, להתקרב נפשית, פנימית זה לזה. להבין כמה שאנחנו מעלים את עצמנו למעלה מהאגו שלנו, מהריחוק בינינו, בזה אנחנו מקבלים תרופה. ממש מקבלים תרופה. כמו שאני לא רוצה לקבל תרופה, זריקה, או עוד כאלה פעולות כמו ניתוח או משהו. אז אני מקבל כדור שזה לא נעים, מר, אבל אני מקבל אותו כי אני רוצה להיות בריא. אז אני שומע על החיבור, שומע על התקרבות בין בני אדם שעם ישראל צריך להיות יחד, כאילו אנחנו שוב נעשים ילדים קטנים שמספרים לנו על זה שלא צריכים לריב זה עם זה. אבל בוא אנחנו נשחק בזה, נחשוב שזאת התרופה.
דודי: אני מבין ששיטת החיבור, החינוך האינטגראלי, חוכמת הקבלה, היא מתחלקת לשני חלקים. חלק של הסברה, השכלה, וחלק של חינוך, של מעשה. חלק יותר אידיאולוגי, וחלק יותר פרקטי בפועל דרך סדנאות ומעגלי שיח וכו'
וזו לא חוכמת הקבלה עצמה.
דודי: זה נגזרת.
מה יש כאן, יש כאן גילוי אלו-הות לאדם? חוכמת הקבלה זה גילוי האלו-הות לאדם בעולם הזה. אתה זוכר את ההגדרה הזאת?
דודי: בהחלט, כן.
מה זה שייך? אנחנו לא מדברים עכשיו על חוכמת הקבלה, אך וודאי שזה נובע משם. כן?
דודי: כן.
אבל אנחנו בזה מביאים לעם את התרופה במצב שלו, ברמה שלו, שיקבל אותה ושיהיה לו טוב.
דודי: חוכמת החיבור האינטגראלית היא מחולקת לשני חלקים, חלק אידיאולוגי הסברתי, שמטרתו להעלות מודעות לטבע האנושות, לטבע האדם, לבעיית המשבר וכו'. וחלק שהוא יותר מעשי בפועל הפרקטי, שאנחנו יושבים במעגל ודנים בינינו. אוקיי? עכשיו כשאנחנו יוצאים נגיד במכתב פתוח אל האו"ם, או אל מנהיגים וכו', מה אנחנו רוצים להגיד להם? לחדד בהם יותר, שבואו נצא בהסברה על המצב?
כן. בואו אנחנו בעצמנו קודם כל נבין שהחיבור בינינו זאת התרופה למצב שלנו, בכל הרמות, השטחים והצורות.
דודי: וכצעד מעשי, צעד חינוכי כרגע יש לו מקום, או שזה עוד רחוק?
שאנחנו שומעים את זה יום יום מהבוקר עד הלילה, מכל מיני כיוונים, ולכל מיני רמות ואנשים, גברים וילדים, שאנחנו ממש נכללים מתוך הידיעה הזאת, ושוטפים את עצמנו את המוח ואת הלב שלנו, בזה שהחיבור הוא ההצלה.
דודי: באיזה שלב המסר הזה שיחלחל ויהדהד ויטמטם אפילו את המוח, שחיבור זה הצלה. באיזה שלב הוא הופך למשהו מעשי יותר?
מעשי, כשאנחנו מתחילים יחד לצרוך כל מיני כאלו תכניות מכל מיני מסכים, ועד שאנחנו מבקשים ממשרד החינוך, ממשרד הבריאות, מהממשלה שייתנו לזה מקום בהפצת חיוב החיבור בכל שדרות העם.
נורמה: היה עוזר למשל להמליץ על איזה יום בינלאומי המיועד לחיבור של כל האנושות, של כל העולם.
מצוין, מצוין, בבקשה מתאים לך.
נורמה: זה קמפיין ברשת כמובן, כי אי אפשר עכשיו לעשות משהו פיסי. ואיך זה ישפיע, באיזה מהירות זה היה פועל? כי יש הרגשה שבכדור הארץ המצב כבר לא הפיך, האם אנחנו עדיין במצב שכן אפשר?
את יכולה להוסיף בהסבר. בזה שאנחנו נמשכים לחיבור, אנחנו מפעילים את הכוח הכללי של האנושות, ואת הכוח הכללי של כל הטבע שכולו כוח אחד אינטגרלי, ולכן אנחנו נתחיל לקבל תופעות למעלה מהטבע האגואיסטי שלנו, שהוא טבע של פרוד שעכשיו מגולה בינינו בכל מיני רמות, ונתחיל לקבל תופעות שהם למעלה מהטבע של פירוד, למעלה מהטבע של האגו שלנו, שהם מטבע של חיבור, של איחוד, ואז בעולם שלנו יתגלו כאלה תופעות, כאלה כוחות הטבע שאותם ממש לא ידענו קודם, ואז אנחנו נראה פלאים.
דודי: השבוע נשיא ארצות הברית דונלד טרמפ, אמר באירוע בפלורידה שבו הוא ענה לשאלות הבוחרים ככה. "אם תעטו או לא תעטו מסכות שום דבר לא יעזור לכם, חוץ מהבוס של העולם". הוא הצביע כלפי השמים ואמר, "שם למעלה נמצא א-לוהים, הוא קובע הכול". מה תגיד על הנשיא המתחזק?
אני חושב שבזה שהוא היה באמת חולה, וחטף מכה, זה קצת הבריא לו את המוח ואת הלב, והוא באמת עובר טרנספורמציה, שינוי מאוד מהותי בחיים שלו. התפקיד הזה להיות נשיא ארצות הברית בזמננו, בתקופה שלו, זה לא פשוט. הוא היה צריך הרבה פעמים לכופף את עצמו, ולשבור את עצמו, ולשחק נגד טבע שלו.
בעבר הוא היה אחר, היה מפונק, וממש אדם שעם הטבע שלו היה מתאים לו להיות באיזה מקום אחר, לא נשיא ארצות הברית. אלא בחוברות צבעוניות שם משהו. אבל תיראו למה שהוא בכל זאת מגיע, ועד כמה שהוא בצורה רצינית מתייחס למה שקורה, והוא לא משחק. הוא משחק קצת מבחוץ, אבל אנחנו כבר רואים עד כמה שהוא באמת התיישר, ונעשה אדם רציני ולא פשוט. לעומת כל העולם, כמה שהוא השתנה תוך ארבע השנים האלו. כל הכבוד. ואיך שהוא מתנהג כלפיי ישראל, לא היה כדוגמתו. וודאי שיהודים משלמים לו הפוך.
דודי: אתה חושב שהוא או אחרים שעוברים את הקורונה ומחלימים, מתרפאים ממנה לעת עתה, זה משנה להם משהו ביחס למציאות, הם מרגישים אותה קצת אחרת?
תראה, כל אדם שעובר מצבים חדים כאלה בצורה אישית, הוא משתנה. לא יכול להיות שלא, זה פועל. אנחנו לא יכולים לעשות עם זה כלום, מי אנחנו סך הכול? שק עם כל חומצות, חלבון וקצת חשמל שמסתובב שם בין התאים. מי אנחנו? וכשמגיעה מכה, החיה הזאת שנקראת "אדם" היא חושבת על חיים, נצחיות, מוות, זה משנה את הכול.
נורמה: כן. השינוי, הטרנספורמציה שהוא עובר, זה לטובת ישראל?
טרמפ וודאי בידיים של כוח עליון, ולפי זה אני רואה שהבורא בכל זאת לא עוזב אותנו. בצורה טובה. שרוצה לחזק אותנו יותר ויותר, ועדיין מתייחס אלינו טוב. אבל מתישהו קו ההנהגה העליונה עובר מצד הימין לצד השמאל, ואני מאוד מפחד מזה. ואז יקפצו שם כל המנהיגים האחרים שעומדים בתור, ומה שהם יעשו עם אמריקה, וקודם כל עם היהודים, זה כמו שכבר היה בעבר שיהודים מביאים את השלטון החדש, והשלטון הזה אחר כך הולך ומשמיד אותם, את היהודים.
דודי: זהו לעת עתה. צריכים לכתוב גם את זה.
תכתבו. אבל תכתבו בצורה כזאת שזה יגיע לכולם. אל תפחדו לכתוב ישר, ואם אתם רוצים לפני שאתם מפרסמים משהו לשאול, בבקשה, נקבע עוד פגישה. לא אכפת לי. אבל בוא אנחנו נתחיל לפרסם בצורה יותר חריפה, יותר גלויה את האג'נדה שלנו. בעצם לא שלנו, אלא התרופה לאדם והתרופה לעולם.
(סוף השיחה)
-
מ"ג ירמיהו ל' ז'. "ה֗וֹי כִּ֥י גָד֛וֹל הַיּ֥וֹם הַה֖וּא מֵאַ֣יִן כָּמֹ֑הוּ וְעֵֽת־צָרָ֥ה הִיא֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב וּמִמֶּ֖נָּה יִוָּשֵֽׁעַ"׃↩