"מקובלים כותבים"
חסרון לגדלות
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 21.09.2015 – אחרי עריכה
בן ציון: אחרי כל השאלות, ואחרי כל מה שאנחנו קוראים בכתבי המקובלים, המטרה היא בסופו של דבר להגיע לאיזו הרגשה אחת עצומה של משהו גדול, משהו אחד, איזו התפעלות, איזה וואו אחד כזה גדול.
נכון, כי כל כתבי הקבלה הם מכוונים אותנו למקור אחד, ש"אין עוד מלבדו, טוב ומטיב", הוא הקובע את הכל, הוא הראשון והאחרון, הוא מסדר את כל הדברים. ומה שאנחנו יכולים לשנות זה רק את הגורל שלנו, כי הוא רוצה על ידי השפעה עלינו להביא אותנו לזה שאנחנו נתכלל באותו מושג "אין עוד מלבדו, טוב ומטיב".
עד כמה אנחנו בקשר בינינו, לא כל אחד ואחד, זה לא עוזר. אלא עד כמה אנחנו מתקשרים בינינו כדי להביא מעצמנו גם אותו מושג "טוב ומטיב, אין עוד מלבדו", במידה הזאת אנחנו כביכול מנטרלים את ההשפעה שלו אלינו. זאת אומרת, אנחנו מקדימים את ההשפעה שלו אלינו, שאנחנו מעצמנו מארגנים את עצמנו כפי שהיינו צריכים לעשות על ידי ההשפעה שלו, אז הוא לא זקוק ללחץ הזה עלינו, וכך אנחנו מתקדמים יותר מהר לאותו המצב שנקרא "דבקות". ואנחנו מאחדים את עצמנו כך, כדי לכלול אותו בנו.
בן ציון: כדי להשיג את הכוח הזה ולהרגיש אותו באמת, באיזה מצב רגשי נפשי אנחנו צריכים להיות?
כמה נתונים פשוטים. באמת "אין עוד מלבדו" כהתחלה, ובלי זה אי אפשר. דבר אחד. דבר שני, דבקות ב"אין עוד מלבדו" זו המטרה, ואנחנו צריכים להגיע לזה מהמצב ההפוך. ואנחנו מגלים שאנחנו הפוכים, כולנו פזורים, כולנו בשנאה הדדית, בדחייה הדדית זה לזה, כל האנושות וכן הלאה. והתוכנית העליונה מאותו כוח "אין עוד מלבדו" היא להביא אותנו להזדהות, לחיבור. במידה שאנחנו מתחברים בינינו, הוא נכנס ומתגלה בנו.
אז את כל זה אנחנו צריכים לדעת, להבין, להרגיש, לאמץ נכון, ללמוד כולנו יחד את המערכת הזאת, ללמוד את הדרכים עד כמה אנחנו יכולים מעצמנו להביא את עצמנו לאותו המצב, בזה אנחנו ממהרים את עצמנו. בזה אנחנו כך מתקדמים לאותה המטרה. המטרה היא ידועה, היא נקובה בשם פשוט שזה "דבקות", היא נמצאת לפנינו, ואנחנו או בטוב או ברע נצטרך לממש אותה.
בן ציון: כשמסתכלים בתוך המאמרים, מאמרי רב"ש, מאמרי בעל הסולם, מזהים הרבה מאוד מצבים של ייאוש, פחד. אבל כשחודרים יותר עמוק מבינים שאלו מצבים שהמקובלים שמחים בהם.
כן, כי אי אפשר לבוא לאיזה דבר אם אתה לא זקוק. לכל מה שאתה רוצה להשיג צריך להיות קודם חיסרון, רעב, השתוקקות, רצון. ולכן כל הבעיה שלנו היא, לא להשיג את הדבר, אלא להשיג חיסרון לדבר. וכאן הבעיה היא שכלפי דבקות, השגת הבורא, השפעה, אהבה, חיבור, אין לנו חיסרון. מאיפה ניקח אותו? זה העיקר. אז הבורא מביא אותנו להרגשת החיסרון של חיסרון. של חיסרון בחיבור, חיסרון בהתקדמות, על ידי מכות, על ידי צרות. זאת אומרת, מגלה לנו מצבים ההפוכים מזה, שרע לנו. ואנחנו על ידי הדרך הארוכה לומדים שרע לנו מפני שאנחנו לא משיגים את החיבור, כי בחיבור וודאי שיהיה לנו טוב.
אז אנחנו לומדים את זה גם דרך מערכות אלטרנטיביות. כמו חיבור בתעסוקה, חיבור בעסקים, חיבור במערכת פיננסית, במערכת כלכלית, חיבור צבאי, חיבור לאומי, וכן הלאה. זאת אומרת אנחנו לומדים לאט לאט איך אנחנו על ידי החיבור מצליחים יותר. ומתוך זה סך הכל לומדים שחיבור הוא טוב, אבל הוא נגד הטבע שלנו. אם אנחנו על ידי חיבור יכולים להרוויח בתוך הטבע שלנו יותר כסף, יותר כוח, יותר שליטה, יותר, יותר, אז וודאי שאנחנו מתחברים. ואז אנחנו אפילו מתגאים "תראו איך אנחנו מחוברים, חזקים, והכל". כל זה אגו. אבל כלפי הבורא אנחנו צריכים לבוא מחוברים מעל האגו שלנו, נגד האגו שלנו. איך אנחנו נעשה כאן את החשבון הנכון.
בן ציון: ובאמת המוח שלנו לא בנוי להוביל אותנו למצב של חסר.
כן הוא בנוי, אם החסר הזה הוא יהיה בעד האגו, בעד הטבע שלנו.
בן ציון: אז איך זה עוזר?
אם אני יודע שעל ידי זה שאני מתחבר עם עוד כמה מיליונים, כדי להרביץ לשכנים שלנו, אז אנחנו מתחברים בשמחה. כי אנחנו רואים על ידי זה יש לנו ביטחון, יש לנו כוח, אז החיבור הוא סך הכל תואם לאגו שלנו. אבל אם אני רוצה להתחבר מעל האגו שלי, נגד האגו שלי, מלכתחילה אני לא מסוגל, ואז אני זקוק לכוח החיצון שיעשה לי את זה, שנקרא "מאור המחזיר למוטב". אבל בשביל מה לי אותו "המאור המחזיר למוטב"? אני לא צריך אותו. אני רוצה להרוויח בהאגו שלי. האם האגו מרוויח? לא. אם לא, אני לא רוצה.
ואז אני צריך לראות לפני איום גדול מאוד, שהאיום הזה הוא פשוט ייתן לי כמו בצורה אולטימטיבית, והוא יגיד, או שאתה מתחבר מעל האגו שלך עם האחרים דווקא, בצורה שזה מפריע לך, שזה מזיק לך, ואתה הולך ומתחבר. זה נקרא "מעל האגו". ואני מרגיש שזה נזק להאגו שלי, אבל אני הולך ומתחבר. לָמה? כי מה יש לפני כאיזו מטרה כל כך גדולה, שהיא יותר גדולה. אם זה משהו שאני מאוד אוהב, כמו התינוק שלי, משהו שיכול להיות כמו "טוב למות בעד ארצנו". אבל באמת איפה אני אגדיל את המטרה כך, שאם אני מתחבר מעל האגו אני משיג משהו. צריך להיות כנגד זה ייסורי גיהינום, אז אני מוכן לזה.
לכן כאן באה חכמת הקבלה ואומרת, אנחנו נוכל גם לפרסם בצורה קלה, בצורה רכה. תראה עד כמה שהרעיון הוא מהפכני. חכמת הקבלה אומרת כך, אתם תתחילו להסתדר בעשיריות, אתם תתחילו לדבר ביניכם, להתארגן ביניכם, לדבר יפה. וכמה שאתם יכולים יותר למלא לתוך האגו שלכם כשאתם מתחברים ביניכם, אין עם זה בעיה. בבקשה, תעשו. רק שהחיבור הזה הוא יהיה על ידי אנשים מיוחדים שהם נקראים "מקובלים".
האנשים האלה שהם נקראים "מקובלים" הם כמו מטפלת בגן, הם יביאו לחיבור האגואיסטי שלכם איזה כוח פנימי שנקרא "המאור המחזיר למוטב". והמאור המחזיר למוטב הזה, הוא לאט לאט ברכות ישנה לכם את הטבע, ואתם תרצו להיות מחוברים אפילו נגד האגו שלכם. וכך תתקדמו. וכך תעבירו מחיבור אגואיסטי לחיבור יותר ויותר ויותר אלטרואיסטי, להשפעת הזולת, לטובת הזולת. עד שתתחילו להרגיש בתוך החיבור שלכם שפועל איזה כוח עליון, ואז תתחילו להתחבר לטובתו. ואז תרגישו עד כמה הוא לטובתכם. אבל על ידי זה שיש כאן מקובל שמטפל בכם, והוא מעביר לכם את הכוח המיוחד הזה שמתקן אתכם הנקרא "המאור המחזיר למוטב", או "תורה". לא חשוב איך לקרוא לזה, כי "תורה" זה נקרא "האור המתקן".
בן ציון: אמרנו שהמקובלים דווקא אוהבים את הרגשות האלה, את החסרונות האלה, וכותבים על הרגשות האלה בתור משהוא חיובי. וזה בדיוק הפוך מהטבע שלנו. כי הוא לא חפץ בכאלה רגשות של ייאוש ופחד. איזה מהפך יש פה שמייאוש ופחד עליהם אנחנו קוראים בספרים, וחושבים שזה באמת משהו שצריך להתגבר עליו, ללכת נגדו, המוביל אותם לוואו הגדול הזה. יש פה איזה מהפך תפיסתי.
כל זה קורה על ידי המאור המחזיר למוטב. לא לחכות שאנחנו בעצמנו נגיע לאיזה שינוי. כל השינויים לטובה הם קורים רק על ידי זה שמגיע אלינו כוח העליון, המאור המחזיר למוטב. אנחנו לא מרגישים אותו, אנחנו רק נרגיש תוצאות מהשפעתו. בנו תמיד מתפתח רק אגו בצורה טבעית. יש בנו רשימות אגואיסטיות, יצר רע. והיצר הרע הזה, הרצון הרע הזה, הרצון האגואיסטי לנצל את הכל לטובת עצמי, כביכול לטובת עצמי, זה מה שאנחנו מרגישים שמתפתח בנו מדור לדור. וכך כל הזמן.
בן ציון: הרגשות האלה עליהם אנחנו קוראים במאמרים המתוארים אצל הרב"ש, אצל בעל הסולם, כל ההתגברויות שהאדם צריך לעבור. האם רק אחר כך הרגשות האלה מתחילים להופיע?
כן. וודאי. לפני כן מאיפה יש לי. אבל שוב, בהתחלה, בצורה האגואיסטית, אני מגיע לחיבור מזה שאני יודע שעל ידי זה יהיה לי טוב. כמו שיש אנשי תעשייה, פיננסים, כלכליים, צבא, הכל. הם בכל זה באים להתחברויות. יש היום סביב העולם חיבור גדול מאד בין אלו לאלו, לאלו האנשים סך הכל מבינים שהעוצמה היא מגיעה מתוך חיבור.
בן ציון: בכל זאת רציתי קצת לנסות לגעת ברגשות המיוחדים האלו כמו פחד, ייאוש, או שאנחנו אומרים ש"אין בנו מעשים" כי המוח כל הזמן מוביל אותנו לעשות דברים, ובסופו של דבר יש פה איזו עשייה חדשה. אולי לנסות קצת להרגיש אותה, מה זו העשייה החדשה הזאת. איכשהו לעורר את הלב לקראת הדרך החדשה הזאת, שבה כל הערכים משתנים. הפחד הוא טוב, דווקא הייאוש הוא טוב, הוא משהו שכיף להיכנס אליו, לרגשות האלה.
לא, זה מדובר רק לאנשים שיש להם נקודה בלב. ולכן אנחנו לא מוציאים את זה החוצה, אלא רק לאנשים שבאים אלינו ויש להם רצון מיוחד להשתלב בחיפוש הכוח העליון. אז אותם האנשים אנחנו מלמדים איך לעבוד בצורה מיוחדת, שהם רק המקובלים, רק אלו שיש להם נקודה שבלב. אבל רוב העם לא מרגיש את זה ולכן היחס לכל אדם ואדם לפי הטבע שלו, לפי החיסרון שלו, לא שאלו יותר טובים ואלו יותר גרועים, אלו הם מתקדמים ואלו ההיפך, פחות מפותחים חס ושלום, או מפגרים. אלא ההבדל רק בדרך. אלו משיגים קודם ואלו משיגים אחר כך, אבל בסופו של דבר כולם מגיעים לאותו מצב.
סיכום, סוף דבר הכל טוב ומיטיב לכולם ושווה לכולם.
בן ציון: בדרך הזאת של הנקודות שבלב, יש איזה רגש שנקרא "אין בנו מעשים", וזה דווקא רגש חיובי, רגש טוב, שבו האדם מגיע למצב שמשהו כן מתגלה, וזה דווקא משהו פרקטי. אפילו שזה יכול להיות תהליך שהוא הפוך, שאנחנו צריכים לפתח כל הזמן חיסרון ועוד חיסרון, כדי להשיג את המשהו הגדול.
מדובר על מיעוט אנשים שלומדים את חכמת הקבלה. אבל אנשים שצריכים להגיע לחיבור בעם, לא צריכים את זה. הם לא צריכים לעבוד נגד הרצון שלהם, אין להם יכולת כזאת, והם לא צריכים לדעת בכלל על השיטה הזאת. כמו שאני לא יודע ממה מורכבת תרופה, אני מקבל אותה והיא עוזרת לי להיות בריא וזהו.
לכן צריכים להבדיל את כל האנושות לשני חלקים. החלק שהלך אחרי אברהם, כשהוא הכריז בכל בבל שיבואו אליו אנשים שיש להם דאגה לגלות מה הטעם בחיים, מהות החיים, מטרת החיים, סיבת החיים וכולי. ואז באו אליו כמה אלפים ומהם הוא הרכיב את הקבוצה הזאת, שבמשך הזמן הגיעה לממד של עם ישראל. והחלק של כל יתר הבבלים שלא שייכים לזה. הם לא הרגישו שום נטייה או משיכה מהכרוז של אברהם, אלא הלכו אחרי נמרוד, כמו שאומרים.
בן ציון: אותו הכוח הגדול שאנחנו רוצים, ואמור להתגלות אצל כל אחד בתוכו, כתוב שאי אפשר לגלות אותו, או אי אפשר לתפוס אותו אלא רק בין אנשים, רק דרך אנשים.
כן. הכל מתבטא בצורה כזאת, בבני אדם בין אנשים. זה נקרא "בתוך עמי אנוכי יושבת". ששם בקשר בין בני אדם, שזה לא קשר גופני, אלא בקשר בין הרצון שלי האגואיסטי והרצון שלך האגואיסטי, אם אנחנו מבטלים את הרצונות האלו, אז אנחנו מתחילים להתייחס אחד לשני כבר ברצון להשפיע הדדי. ואז מתגלה מתוך הרצונות האלה דלהשפיע כוח ההשפעה, שזה נקרא "בורא". כך אנחנו מגלים אותו. אין כוח השפעה שיבוא ממני אליך או ממך אלי, או בצורה הדדית זה לזה, אלא אם כן הבורא מתגלה בינינו. זה כוח השפעה, אין אחר.
בן ציון: הרגש הזה שאנשים מרגישים, הם מרגישים אותו אחד כלפי השני?
נכון. זה נקרא "איש ואישה שכינה ביניהם". איש ואישה זה נקרא אחד שמשפיע לשני, והשני משפיע לראשון. בכל אחד ואחד יש חלק גברי וחלק נשי, "אני לדודי ודודי לי" והבורא מתגלה בינינו.
בן ציון: אם כן מה כל כך מסובך?
זה מסובך כי זה נגד הטבע האגואיסטי שלנו. אנחנו צריכים להתחיל להתייחס אחד לשני ב"ואהבת לרעך כמוך", ואף אחד לא רוצה את זה, לא חילונים ולא דתיים. אנחנו רואים את זה מהשטח, אנחנו רואים את הטבע. אני לומד את זה מתוך עומקי הטבע, מתוך חכמת הקבלה, שמסבירה את זה בכל השיטה העמוקה שלה.
כל אחד יכול לפתוח עיניים ולראות שכל העולם אגואיסטי, כולם דוחים זה את זה, כולם רק חושבים איך להתחלק ולהתלבש על כולם, ואיך לנצל את הזולת. וזה לא חשוב אם זה איש דתי חילוני לא חשוב מי ומה, כל אחד להנאתו רואה איך להרוויח, איך לעשות משהו.
בן ציון: אני מעביר פעם בשבועיים מעגל, ואנשים תמיד יוצאים מרוצים, שמחים, מתרגשים, מופתעים מהרגש הזה שמתגלה להם, זה מנעים להם את הזמן, ולפעמים הם שואלים מה עוד, מה הלאה. האם הכוונה, שהרגש הזה יהיה רגש קבוע, שישכון בין האנשים? ההרגשה שהם הרגישו באותו מעגל, שהם נפתחו אחד לשני.
זה אותו כוח העליון שמתחיל להתגלות ביניהם, בתנאי שאנחנו מארגנים את החוגים האלה, ואנחנו מביאים דרכנו לתוך החוג הזה, שמתחבר בעקבותינו, את כוח החיבור העליון. רק בצורה כזאת זה קורה. אם יעשו את זה אנשים אחרים, לא תצא להם אותה הופעת הכוח החם, החיבור היפה, שאצלנו. הם לא מביאים מעצמם את אותו הצינור של הכוח העליון לכל מעגל שהם בונים.
בן ציון: מה צריכה להיות הרמה שהם צריכים להגיע אליה? שההרגשה הזאת תהיה קבועה, תמיד בין כל האנשים. ההרגשה הזאת שהאנשים הרגישו, החום המיוחד, שזאת תהיה הרגשה קבועה בין האנשים, זאת בעצם הרמה שאליה צריך בעצם לעלות? יצאתי מהבית התהלכתי ברחוב ואני מרגיש את אותה הרגשה כל הזמן בכל מקום שאני הולך.
נכון. זה בתנאי שאתה רואה כך את העולם. שאתה יוצא לעולם ואתה כבר מתחיל להרגיש שכל העולם הוא בעצם גילוי של השכינה הקדושה.
בן ציון: האם אפשר באמת להגיע לרמה קבועה?
זה תלוי בכל אחד ואחד. בתנאי שהוא לומד את חכמת הקבלה, ומייצב את עצמו בפנים בצורה כזאת שהוא מגלה בכל העולם שלנו את המבנה שלו, של העולם האמיתי שנמצא בהסתרה מכולם, כי את זה הוא מגלה, לפי זה שהוא התפתח בעצמו בצורה כזאת.
בן ציון: ומה לגבי מי שלא לומד את חכמת הקבלה, איך הוא יגיע לאיזו הרגשה?
על ידי התחברות, שאנחנו לומדים איך לעשות.
בן ציון: גם הוא יזכה להרגשה קבועה, לא רק תלמיד חכמת הקבלה?
כולם יזכו. לכולם אותו סוף. רק יש אנשים שיש להם דחף, ובגלל שיש להם דחף הם מממשים את זה קודם, ועליהם יש חובה גם לעזור לאחרים, לאלו שאין להם דחף. לארגן אותם ולהביא גם אותם לאותו מצב.
בן ציון: בדרך כלל ההרגשה הזאת באה והולכת. עושים את המעגל, מרגישים את החיבור, מגיעים לאיזה רגש משותף, מושכים את זה עוד ועוד זמן, ואחר כך הרגש הזה חולף. והבן אדם יודע, שכמו כל דבר גם ההרגשה הזאת באה והולכת. הוא הרגיש פה משהו מיוחד, וגם זה עזב אותו, כמו כל דבר.
זה מפני שהוא צריך עכשיו לבנות אותה הרגשה על פני ההתרשמויות החדשות, המצבים החדשים שמתעוררים בו. לכן זה בא והולך.
בן ציון: אז מה הבשורה למישהו שבעבר השתתף וחווה הרגשה כזאת?
לחזור שוב ושוב לאותם המעגלים, חדשים ושונים, לפרקים, עד שהוא ירכוש כזאת הרגשה שתשלוט בו ממש לאורך כל הזמן. עד שהוא יגלה שכל העולם באמת נמצא ברשת קשר יפה, טובה, והוא קודם ראה את זה בצורה הפוכה, כי "כל הפוסל במומו פוסל". ובאמת תמונת העולם היא אישית אינדיבידואלית, תלוי עד כמה הוא מוכן לראות את העולם יותר מתוקן.
בן ציון: כל החיים שלי הם רצף של תענוגים כאלה ואחרים שבאים והולכים, פה טעמתי, פה טעמתי, כך אני מסכם את כל החיים שלי. מה יהיה שונה עכשיו כשאני ארדוף אחרי התענוג הזה של המעגל? אני אלך לאיזה מעגל, אחווה משהו, בעוד שבוע אלך לעוד מעגל, וכך אתחיל לרדוף אחרי התענוג הזה. במה זה יהיה שונה מכל דבר אחר שאני ארדוף אחריו?
כי ביני לביני, אתה נותן ל"אור המחזיר למוטב" להיכנס בך ולעשות בך שינויים פנימיים מהותיים. הוא מקדם אותך להיות למעלה מהאגו שלך, וכך אתה מגיע לממד הבא, שנמצא למעלה מהטבע שלנו. כל הטבע שלנו הוא רצון לקבל אגואיסטי, והכוח הזה שנקרא "מאור המחזיר למוטב" מביא אותך לתכונת ההשפעה ואהבת הזולת, שבזה אתה משיג מה שנקרא "העולם העליון", "גן עדן" לא חשוב איך לקרוא לזה. זה בדיוק אותו המצב שעליו מדברים כמשהו גדול, נסתר, צפוי.
בן ציון: ויתפתח בו בסוף אותו חסר והאדם ילך ממעגל למעגל?
לאט לאט, כן.
(סוף התכנית)