שיחת עבודה עם רב

ישיבת כתבים

שיחה 27.9.20 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

דודי: שלום לכם. אנחנו בישיבת כתבים עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום רב.

שלום לכולכם.

דודי: ראינו בפתיח איך היינו יושבים אתך פעם סביב שולחן, בימים שלפני הקורונה, והיום אנחנו בתוך משבצות קטנות.

עוד יבוא היום.

דודי: עוד יבוא היום ונהייה במשבצת אחת סביב שולחן אחד.

הכול תלוי בנו. או בכם יותר נכון.

דודי: אפרופו בנוגע לקליפים, בשיחה הקודמת דיברנו בינינו על חוק הערבות, ורגע לפני יום הכיפורים כמה חברים התארגנו מהר ויצרו סרטון קצר שיסביר לנו שערבות הדדית זה חוק ישראלי, סרטון שמפנה להסברה עמוקה יותר של תוכן כתוב, עוד סרטונים ועוד חומרים עשירים על יום הכיפורים ועל חוק הערבות. רצינו שנצפה עכשיו יחד בקליפ, הוא קצר, כדי לעודד כל חבר שצופה שיידע שהסרטון הזה מופיע בכל הדפים שלנו, בכל הערוצים שלנו, ואתם מוזמנים לשתף את התכנים האלה רגע לפני יום הכיפורים, אולי יהיה מישהו שיהיה לו זמן, לקרוא, לשמוע, מה טוב. אז בואו נצפה בקליפ ואז נמשיך.

איפה מצאת ערבות בישראל, אני לא יודע. בואו נראה.

דודי: זו קריאה ראשונית שלנו, משם זה מפנה לעוד תכנים, אנחנו מזמינים את החברים לשתף את התכנים הכתובים, המצולמים, שמופיעים בדפים שלנו. נרצה להתחיל בנושא הראשון שלנו, אנחנו נפגשים היום, ערב יום הכיפורים, אבל נראה שבראש השנה, יום הדין שבו כולנו עומדים למשפט אם למוות אם לחיים, כבר נכתב גזר הדין שלנו. אנחנו גם שמענו אותך אומר באחד השיעורים, שאתה מרגיש שהשנה מספר המתים בישראל יגדל כתוצאה מהקורונה, מצב מדאיג שכבר הצבעת עליו לראשונה עוד לפני כשבעה חודשים. האם הגורל שלנו כבר נחתם, נחרץ, או שיש לנו עוד מה לעשות בנדון?

לא, אנחנו אף פעם לא יכולים להגיד, זהו, אין לנו יותר מה לעשות. אין דבר כזה. דווקא ההיפך, כל רגע ורגע שאנחנו נמצאים ומבינים יותר ויותר את היעוד שלנו, את המטרה, את השיטה, את התרופה, אנחנו חייבים להילחם עם מה שקורה ולא להתייחס לזה כמו לגורל. אסור לנו לעשות מעצמנו כצאן לטבח. אם נמשיך בצורה כזו ולא נכיר את הבעיה, ולא נפעיל את עצמנו בצורה שאנחנו צריכים להיות, כתרופה לבעיה, אז אנחנו באמת נגיע לכך, כמו שבעבר סחבו את כל היהודים לאושוויץ, אותו דבר יהיה כאן. ממש כך, ההיסטוריה חוזרת, אנחנו צריכים בכל זאת להילחם.

היום זה קצת אחרת, יש יותר את האגו שלנו, יש יותר את הגאווה המסריחה, יותר את המדינה שאנחנו לא יודעים לנהל, את החברה, את מהעם שאנחנו לא יכולים לאחד, אבל כל הדברים האלה עדיין בכל זאת נמצאים בידיים שלנו, אם אנחנו ניקח את זה בידיים שלנו. אחרת אנחנו מוסרים את זה, וזה לא חשוב אם זה הגרמנים שהיו לפני שבעים שמונים שנה או שזה האגו שלנו, זה אותו דבר. אנחנו צריכים להבין שהכדור עדיין בידינו.

דודי: מה בידנו? אני אפילו אגיד עוד משהו, אני מרגיש איך מיום ליום אני שומע על עוד חברים שלי שפתאום חוטפים קורונה, וכל רגע יש תחושה כזאת של ההוא נכנס לבידוד, זה נכנס לבידוד, אבא של זה, אשתו של ההוא, מתחיל להיות איזה מעגל שממש סוגר עלינו, זה ברור לי שעוד שנייה כמו דופקים לי בדלת ואומרים לי "עכשיו אתה". מה יש להגיד?

אני לא יודע מה אתה עכשיו או לא. אם אתה שומר על החוקים, לא את מה שמדינה מרשה לך או לא מרשה לפי הפוליטיקה שלה, אלא מה שצריך להיות לפי המחלה עצמה, לפי הקורונה עצמה, אם אתה שומר על זה, שאתה לא שומע לרופאים ולממשלה, מראשה ועד לחבר הכנסת האחרון, אלא אם אתה מבין מה אתה צריך לעשות כנגד ההתקפה הזאת, איך אתה צריך לשמור על עצמך בצורה הפיזית במישור העולם הזה, ואיך אתה צריך להשתדל להתנגד לכל המחלה הזאת בצורה ווירטואלית, בצורה הרוחנית שלה.

דודי: מה החיסון הווירטואלי, זה לא מספיק ברור.

החיסון ווירטואלי זה רק חיבור, זו רק ערבות, שום דבר חוץ מזה. בפרט שממלחמת העולם השנייה ועד היום, אנחנו נמצאים כבר בתהליך שנקרא ה"דור האחרון".

דודי: אני יכול להבין את המסר הזה, אבל שאני מנסה לחשוב עוד פעם על האדם בחוץ, הוא כל כך טרוד בבריאות, בחיצוניות של הדברים, להגיד לו עכשיו לדאוג לחיבור, המעבר הוא מאוד חד.

המעבר הוא מעבר, יכולת להשתמש במה ששמעת כבר עשרות שנים, ולאט לאט להגיע אליו. אבל כנראה שאנחנו לא הצלחנו, ויש לפנינו היום את העם שהוא נמצא ממש בפרשת דרכים, או שהוא יורק עלינו והולך לעשות כל מיני שטויות ואומר "נאכל ונשתה כי מחר נמות", וזה מה שקורה בעם הזה. או ההיפך, אפשר לסובב אותו, כמו שאנחנו קוראים ביום הכיפורים, במפטיר יונה. אז אנחנו צריכים להתנהג כמו מה שקרה עם יונה הנביא, למרות שהוא היה מיואש מתושבי נינווה ורצה לברוח מכל התפקיד שלו, אבל מה לעשות? הוא יכול לברוח, אבל הם לא יכולים לברוח מגזר הדין שכבר כתוב, שבעוד שלושה ימים העיר נינווה פשוט נעלמת.

דודי: כרגע המצב של ישראל הוא כאילו פשוט לזרוק אותנו לים.

הישראלים הם כמו ילדים קטנים, הם יותר נאיביים, יותר טיפשים, יותר קצרי ראייה מכל אומה אחרת, אנחנו ראינו את זה במשך ההיסטוריה. וזה דווקא תואם לתפקיד הנעלה שלהם בין אומות העולם. אין לנו ברירה, אנחנו חייבים להסביר את כל הדברים האלה באלף צורות ולפרסם באלף אופנים, לעשות עד שאתה סוחט את עצמך, כל אחד ואחד מאתנו, עד הטיפה האחרונה שהוא מוציא מעצמו, גם מהזיעה, גם מהדם, וגם מכל מה שאתה רוצה, וסוחט את עצמך, וגם אחרי זה אתה לא אומר די.

דודי: אבל אם הילד קצר ראייה?

זה לא חשוב. זה לא עניינך. אסור לך לעשות את המשפט הזה ולהגיד "די". זה כמו שעשה יונה הנביא, גם לו היה נראה שזה בלתי אפשרי, אף אחד לא אומר שזה אפשרי, אלא אתה חייב לעשות מה שעלייך לעשות. הכול למעלה מהדעת, מה שאנחנו כל הזמן מדברים. כך זה, למעלה מהדעת, אנחנו צריכים לעשות את המעשים שלנו כמה שאפשר יותר. ודווקא במצבים האלה, ברגעים האלו אנחנו צריכים לצאת כולנו לעם ולעולם ולהסביר לאן אנחנו מתדרדרים. וכמו שדיברנו לפני חודשים, שישראל תהייה במצב הכי גרוע, כך זה קורה, אנחנו רואים. אני לא רוצה לספר על המצבים הבאים, אני לא רוצה להיות נביא זעם, בכל זאת אף אחד גם לא ישמע.

דודי: זה לא מה שיונה התבקש לבוא ולספר לעם?

כן, אז מה? הוא לא רצה לעשות את זה. אבל הוא עשה את זה בסופו של דבר אחרי כל התרגילים שהבורא עשה עמו וסיפר לכולם והם שמעו בקולו. הוא גם דיבר, ואנחנו מבינים אותו כמו שעכשיו אנחנו מרגשים את עצמנו שאומרים, "הם בכל זאת לא ישמעו, הם לא יכולים, לא אכפת להם, הם יצחקו ממני, יחשבו שאני לא שפוי", כרגיל. אבל מה זה שייך לתפקיד?

דודי: זו אולי שאלה צדדית יותר, אבל גם הפצה היא למעלה מהדעת, בלי חשבון?

וודאי. כל העבודה שלנו מתחילתה ועד סופה, ממש כל העבודה שלנו, היא כולה למעלה מהשכל, מהרגש, מההיגיון, למעלה מהדעת. היא כולה לפי התכנית העליונה, אז איך יכול להיות שאתה בשכל והרגש שלך, בעיניים שלך, יכול לראות את העבודה הזאת כדבר הגיוני?

דודי: כי אתה פונה לציבור ואתה רוצה לראות מה החיסרון, ומה הוא יבין ומה לא יבין.

זה לא עניינך, אתה חייב לעשות כל מה שאתה יכול. דבר בצורה כזו כמו שדיבר יונה, שבעוד כמה ימים בעיר נינווה יהיה כך וכך, זה מה שיקרה, בואו נתעורר, בואו נעשה משהו. תתחיל כך לצעוק, זה התפקיד שלך. כמה שיצחקו עלייך ויקללו אותך זה לא חשוב, אתה דווקא מוכן לכל דבר.

דודי: איך להעביר לעם את סיפור יונה, לספר לו על תפקידו שהוא קצר ראייה, בלי להיתפס כנביא זעם, בלי להפחיד אותו?

לא אכפת לך, העיקר שישמעו, פשוט שיכנס לחצי אוזן. אתה חייב להגיד.

דודי: מה הכי חשוב שישמעו, שגם אם יקללו אותי אבל שישמעו?

שהם נמצאים במצב מסוכן, שכל החיים הגשמיים, הרוחניים, המדינה, העולם, לא חשוב מה, הכול הולך להיחרב. ועוד יותר מזה, אנחנו צריכים להרגיש אחריות כמו אותו יונה הנביא. מה הוא אמר למלחים שבסירה? שכל הים הזה, כל הרעש הזה שאנחנו נמצאים עכשיו באמצע הים, זה הכול בגללי. ואני מצטער שאתם סובלים, שגם אתם נמצאים בסכנה, תזרקו אותי לים ויהיה לכם יותר טוב. זאת אומרת, בכל מה שהעולם סובל זה גם בעקבותינו.

דודי: המגזין "אקונומיסט" פרסם מאמר שבו הוא טוען כי ישראל נכשלת בטיפול בקורונה בגלל יהירות, גאווה, מאבקים פנימיים, האם יש צדק באמירה כזאת של אומות העולם כלפי ישראל?

זה ברור. אם אנחנו מראים לכל העולם איזה הפגנות יש לנו, רחובות מלאים באנשים וכולי, אז השנאה, החשבון הפוליטי גוברים על פני הבריאות, על פני המצב של יחס לאדם השני כמו לאדם. אלא אני מסתכל עליו כמו על אויב שידבק בקורונה וימות.

דודי: בסגר הראשון אומות העולם פנו לישראל כדי ללמוד איך להצליח לבלום את המגיפה, ועכשיו כולם פונים לישראל כדי ללמוד מה לא לעשות, העיקר לא להיות כמוכם.

גם את זה תכתוב. עד כמה הגורל מתהפך בהתאם לעבודה שלנו. כי בפעולה הראשונה כולנו נשמענו.

דודי: מה יש לתת לעולם כרגע במצב הנוכחי של ישראל, כשרואים שאנחנו רק מתדרדרים?

לתת לעולם דוגמה של התנהגות נכונה, זה מה שאנחנו צריכים.

שלי: דיברת מקודם על הסערה בעולם ועל איך היהודים אשמים. זה נשמע ממש איזו קללה להיות יהודי, אתה גם אשם בכל, גם עושה רע לכולם, גם לא יודע מה אתה צריך בדיוק לעשות.

נכון, זה לא חדש.

שלי: אז מה, קיללו אותנו שנתנו לנו להיות יהודים?

עד היום הזה, כן. זה תלוי כמה אנחנו מקיימים את התפקיד שלנו. אנחנו יכולים להפוך אותו מקללה לברכה.

שלי: אבל זה נראה שנתנו לנו תפקיד, לא נתנו לנו כוחות, לא נתנו לנו שכל, לא נתנו לנו דעת, לא נתנו לנו כלום, "קחו תפקיד ותהרסו את העולם".

אני מצטער להגיד לך, שאי אפשר להסביר לך שום דבר. את שומעת אלף פעם, את שומעת מגלגול לגלגול את כל הדברים האלה שאומרים לך, ואת אומרת "לא קיבלנו שום דבר". לכן תצאי מכל העניין הזה וזהו. איך אפשר לדבר על זה כך, אחרי כל כך הרבה דברים שאנחנו דיברנו? זאת אומרת, מה את טוענת, את טוענת "אתה אומר משהו, יכול להיות, אבל זה עובר ליד האוזן שלי, לא נכנס פנימה". אז מה אני אשם שזה לא נכנס פנימה, לא לאוזן, לא ללב, לא למוח, לא לכלום, מה את רוצה שאני אעשה? באיזו צורה עוד אני יכול להסביר לך שאנחנו נמצאים בתפקיד?

שלי: מאיפה הגיע התפקיד הזה?

זה לא חשוב. אני לא אשם שנולדתי במשפחה יהודית ואני יהודי והבורא מפיל עליי תפקיד. ויש כאלה שלא נולדים במשפחה יהודית, אבל הבורא מגלגל אותם ומגלגל עד שהם מגיעים לתפקיד הזה בכל זאת. ככה זה. אברהם לא היה יהודי, נעשה יהודי משום מה כשהגיע לתפקיד. כמה היו לא יהודים שהגיעו לתפקיד? מלא.

שלי: האם אתה רואה שבעם היהודי יש כוחות לממש את התפקיד הזה עכשיו?

בטוח שכן. וגם היו, אנחנו לא יכולים להגיד שלא היו, אלא לא התממשו. אנחנו נמצאים במצב או לכאן או לשם. כתוב על מה זה נקרא המלחמות בגמר התיקון, בית המקדש, עד כמה שיסבלו, נשים רחמניות בישלו את ילדיהן וכל הדברים האלה. צריכים להוציא את כל הפסוקים האלה ולהראות לכולם מה עוד יכול להיות לפנינו אם אנחנו לא נעשה את התפקיד הזה כמו שצריך.

שלי: מה מפריד היום בין עם ישראל למימוש התפקיד שלו?

האגו שלך, הגאווה, שאת לא מסוגלת לראות. ואת צריכה ללכת הפוך, אני עכשיו פותחת את הלב ואת המוח כמה שאפשר, אפילו שהם סתומים, ואני רוצה להתכלל עם התפקיד שלי, עם מה שהחכמים כתבו. ולא שאני נמצאת במצב שכל עוד אני לא מבינה, לא שומעת, אני לא זזה.

נורמה: היהודים של ישראל לעומת כל מקום אחר בעולם, זו חברה שמבוססת על שבטים שנראה שאינם קשורים זה לזה, לכן לא ניתן לבנות עם. כיצד נוכל סוף סוף להבין כי על הישרדותנו למצוא אינטרס משותף כדי להגיע לדו קיום, חוץ מללבוש מסיכה?

אנחנו חייבים להסביר את כל המפה, כולה, על ישראל, כולל האשכנזים והספרדים והשחורים והלבנים וכל מיני כאלה שבתוך ישראל, ישראל עם הערבים, עם כל אומות העולם. להסביר כמה אנחנו מחויבים היום לא להיות מיוחדים "אני ישראלי", ולהתגאות בגאווה המסריחה הזאת, אלא אנחנו צריכים להראות לכולם שאנחנו נמצאים היום לפני בעיה, כמו שהקורונה הזאת מציגה לנו, שכולנו נמצאים בבעיה וכולנו צריכים להרגיש את עצמנו אחראיים, ולכן אין לנו ברירה אלא בואו נחשוב על זה שנמצאים בסיר אחד. את זה צריכים. ואם לא, יבואו בעיות נוראות, הרבה יותר גרועות ממה שהיה בשואה. וודאי שקודם כל על עם ישראל ועל ירושלים, על כל מה שכתוב, ממש, וגם על כל העולם.

דודי: ציטוט מרב"ש.

מצינו, שבזמן חורבן בית המקדש, כמו שכתוב (איכה, ד', י') "נשים רחמניות בשלו ילדיהן, היו לברות למו". ומפרש האלשיך הקדוש "לברות למו", שרק הם בעצמם אכלו בשר בניהם. וזהו אמרו "למו", רק האמהות לבדן אכלו, ולא נתנו מזה לבניהם הנותרים, אף שהם היו גם כן רעבים".

זה מראה לנו, כשאין קדושה אלא חורבן הקדושה, שאז אינו שולט אלא הרצון לקבל לעצמם, מה האדם מסוגל לעשות לטובת אהבה עצמית, "נשים רחמניות בשלו ילדיהם". "נמצא, בכדי למלאות את הרצון לקבל, שהאדם נולד בטבע הזה, הכל האדם מסוגל לעשות.".

נורמה: אמרת שיכול לקרות משהו יותר גרוע מהשואה, מה יכול להיות יותר גרוע מששה מיליון אנשים שנרצחו?

לא יודע, אבל בטוח שיותר. הבורא מסדר את הדברים האלה דרך השוואת הרצון לקבל והרצון להשפיע, עד כמה שנמצאים בתפקיד, אני לא יודע את כל החשבון הזה. אבל יוצא שהיום אנחנו נמצאים במצב הרבה יותר גרוע מקודם. הייתה לנו מדינה, ועדיין נמצאת כביכול, וצבא ותפקידים וממשלה, ואנחנו יכולים להתמודד עם כל דבר חיצון, הבורא סידר לנו כזה כוח ויכולת, ואנחנו על פני כל הדברים האלה מזלזלים בתפקידנו על הסף. לפי זה בטוח שיכול להיות הרבה יותר גרוע.

נורמה: כדי שזה לא יקרה, איזו דוגמה חיובית אפשר לבקש מהעם בזמן המגיפה, בזמן הסגר הזה כדי שיקרה מהפך?

לעשות מה שכתוב במקורות שלנו, פיוס, קירוב, הבנת המצב, ועוד ועוד. אין לי מילים יפות כאלה להסביר את העניין.

שלי: איך בעבר, כשעם ישראל הצליח להתחבר, איך הוא עשה את זה? מה הייתה הטכניקה שלו?

מתי הצלחנו להתחבר, בזמן אלטלנה, או יותר מוקדם כשנלחמנו נגד הבעל שם טוב, או עוד לפני זה, בחורבן בית המקדש השני, ועוד לפני זה, בבית המקדש הראשון ומה שביניהם? מתי ממש הרגשנו את עצמנו שנמצאים בקשר טוב בינינו?

שלי: לפני החורבן, לא היו תקופות שעם ישראל היה מאוד רוחני?

לא. גם ממצרים הבורא הוציא אותנו, אנחנו לא היינו מוכנים לזה, היינו מוכנים להרוג זה את זה.

דודי: הרבה אנשים מצטטים את הפסוק הבא מהפיוט "אבינו מלכנו", "אבינו מלכנו מנע מגפה מנחלתך". איך לפרש את זה נכון?

אנחנו נמצאים כאן כאילו שהבורא מפיל עלינו כל מיני דברים רעים כדי שאנחנו נבקש ממנו סליחה, אבל הוא אשם בזה שהוא מפיל עלינו את כל הצרות האלו. כי יפה, נוח לו וטוב שאנחנו מבקשים ממנו, הוא אוהב שאנחנו רואים בו את האבא שלנו, הרחמן, ואז הוא עושה לנו קצת משהו רע, או בכלל זה מגיע מאיזשהו מקום אחר, שנתן רשות לאומות העולם. ואחר כך אנחנו באים אליו, מבקשים, אז הוא סולח וכזה אבא יפה וטוב. אני לא יודע מה שמספרים להם שם כל מיני "הגדולים".

דודי: מה חכמת הקבלה אומרת, מה זה אומר מבחינת הקבלה "אבינו מלכנו מנע",
תמנע, "מגפה מנחלתך", מהעם שלך?

כן. אנחנו צריכים לעשות את זה, אבל קודם כל אני יודע שזה בא ממנו ושבאים כל מיני דברים רעים כדי שאנחנו נבקש ונתקרב אליו על ידי זה ונבקש דברים טובים. זה ברור שעל ידי זה הוא בונה את הטוב והרע בנו כדי שאנחנו נתנהג בקו אמצעי.

אבל רצוי שאתם תפרסמו את זה בכל מה שאפשר, כי היום ומחר יכנסו הרבה אנשים לכל מיני רשתות ולכל מיני מקומות, אצלם אחרי יום כיפור זה כבר לא אותו מצב, כאילו הכול עבר, למרות שהשנה זה לא יעבור.

נורמה: הנושא הוא מצב היהודים בעולם. רון לאודר, נשיא הקונגרס היהודי העולמי אמר לאחרונה, "אחרי 75 שנה לסוף מלחמת העולם השנייה, לא יכולים אדישים לאנטישמיות היום ויהיו ארבע סכנות העומדות בפני העם היהודי כיום: גידול משמעותי באנטישמיות, חלוקה בין יהודים בדרגות דתיות שונות, חלוקה בין היהודים בגולה ליהודים בישראל וחוסר חינוך יהודי. זה בשילוב עם התבוללות, מה שמוביל צעירים יהודים לעזוב את אמונתם". השאלה, האם אלה באמת האתגרים הכי גדולים של העם היהודי?

האתגר הכי גדול לעם ישראל זה להבין את תפקידו כלפי אומות העולם וכלפי הכוח העליון. כלפי אומות העולם, זה מספיק. אנחנו חייבים להראות להם מה זה נקרא "ערבות", שכל באי עולם חייבים בסופו של דבר להיות קשורים בזה. זאת אומרת, כל מה שקורה בעולם, אסונות, מלחמות, קללות, התנגשויות, כל הפוליטיקה המסריחה הזאת שמוצצת מאיתנו את כל הכוחות, מאיתנו, זאת אומרת, מהאנושות, כל הדברים האלה הם בעקבותינו, שאנחנו לא מממשים את התפקיד שלנו, לפתוח את האמת לכל האנושות. וזה שאנחנו לא מסוגלים, אנחנו צריכים להאמין למעלה מהדעת שהבורא נתן לנו אפשרות ויש לנו את זה, רק אנחנו צריכים להשתדל בכל הכוח לצעוק ולבקש ממנו שיעזור לנו, שיהיה שותף יחד איתנו לפתוח את העיניים לנו ולכל אומות העולם.

נורמה: לאודר אמר ש"העתיד של העם היהודי ושל העולם כולו בידינו, ויש לנו את הכוח להיטיב עם העם היהודי וכל האנשים בכדור הארץ".

כן.

נורמה: השאלה, איך אפשר לדאוג לעתיד של כל העולם אם אנחנו לא מסוגלים לדאוג לעתיד שלנו, של עצמנו?

לא, אנחנו לא צריכים לדאוג לעתיד שלנו, זאת טעות. העתיד שלנו הוא תוצאה מהדאגה שלנו לעתיד של כל העולם. תכתבי לאותו לאודר, תשלחי לו את כל המאמרים.

נורמה: האם זאת הבעיה, שעד עכשיו היינו יותר מדי מודאגים בתוך עצמנו, בלי לדאוג לאנושות? האם זה מה שצריך לקרות, שאנחנו נדאג יותר לאחרים?

זה קצת גבוה אולי להגיד את זה לעם ישראל, בכל זאת, אנחנו מבינים את זה איכשהו, אבל ה"עמךָ" [לא יבין]. אבל זה מתגלה מהר מאוד שאנחנו תלויים כולנו בגורל של כל האנושות. גורלנו תלוי בגורל של כל האנושות כי אנחנו אחראים על גורלם.

נורמה: אז להסביר שזה התפקיד, להיות אור לגויים?

כן.

נורמה: אני אמשיך עם הגישה שלו. הוא אמר, "העבר, ההווה והעתיד של העם היהודי קשורים ישירות לעתיד של מדינת ישראל". הוא אומר את זה כאדם יחסית מבוגר, לצעירים אין קשר כל כך הדוק למדינת ישראל, אלא מדובר על הדור הקודם.

הצעירים האמריקאים בכלל לא סופרים את זה, אין להם לזה שום הרגשה ושייכות. כלום. ולא רק הצעירים, כשהייתי באמריקה כמה פעמים ודיברתי עם כל האמריקאים כמה שאפשר, אין להם שום קשר, שום יחס לישראל, כבר מזמן. גם ישראל מתנהגת בצורה כזאת שזו בושה ליהודי אמריקאי להיות קשור לכזאת מדינה, לכזה עם.

נורמה: הוא מוסיף, "עלינו תמיד לראות את עצמנו כעם אחד", הכוונה, התפוצות ומדינת ישראל.

אנחנו לא עם אחד בתפוצות ואנחנו לא עם אחד בישראל, וודאי בין התפוצות לישראל גם כן אנחנו לא עם אחד. אז מה הוא אומר?

נורמה: שכן צריכים לראות את עצמנו כעם אחד, והשאלה היא איך לא לאבד את התפיסה הזאת, האם זה באמת ריאלי?

אז אני אשאל אותו, אדוני, מה עשית לפי התפקיד שלך שכך יקרה, פעולות. אולי לא הייתה תגובה מהאמריקאים ומהישראלים, משניהם, אבל מה עשית כדי לקרב אותם יחד, מה אתה עשית? אני לא מדבר על התוצאות, לגבי התוצאות אתה תגיד שזה עם קשה עורף, הוא לא מקבל, אבל מה אתה עשית? מה הדיבורים האלה?

נורמה: מה היית עושה, מה צריכים לעשות כדי לאחד?

אני לא הייתי עושה כלום כי לאנשים כמוהו חבל לפנות.

נורמה: אז נגיד שאנחנו פונים לעם, איך לראות את עצמם כעם אחד, האם זה ריאלי, האם זה אפשרי ואיך?

העם צריך שנשתדל לפרסם כל שבוע ושבוע עוד ועוד דברים, אין לנו שום אפשרות להגיע באיזו צורה אחרת. כמה שיותר. אפשר לפרסם אפילו בעיתון, אבל מי קורא היום עיתונים? דרך האינטרנט. וכל החברים שלנו, שלכל אחד יש איזה מקום ברשת, שיפרסמו יותר ויותר בכל מיני צורות. לנו אין אפשרות אחרת חוץ משאנחנו בעצמנו בתוך המערכת שלנו צריכים להבין שבריכוז שלנו ובבקשה שלנו כלפי הבורא, בתפילה מרוכזת, אנחנו כן מאחדים את הכוחות ומשפיעים.

טלי: אז המסר העיקרי שלנו לעם ישראל בארץ ישראל הוא סיפור יונה, ומהו תפקיד עם ישראל?

תפקיד עם ישראל להראות לכל אומות העולם שזו בעצם נינווה, העיר נינווה היא לא ישראלית, כולם שם כמו שנאמר, נשים, גברים, ילדים, זקנים, כאלו וכאלו, כמו שהבורא אומר ליונה "מה אתה חושב, שאני יכול לוותר עליהם? אני לא יכול לוותר".

טלי: מה זה נינווה?

זו עיר כזאת, דווקא לא עיר ישראלית.

טלי: כשאנחנו מעבירים מסר כזה, מה תושבי נינווה אמורים לעשות כשאתה בא אליהם עם המסר?

את לא צריכה להגיד את זה שזה יהודי או לא יהודי.

טלי: אני מתכוונת לנינווה המודרנית, כשאנחנו מדברים על סיפור יונה בהקבלה לזמננו, מהי נינווה המודרנית?

שאנחנו קודם כל חייבים לדאוג לעם ישראל שיהיה מלוכד, שיהיה מחובר, שידע את תפקידו להיות עם אחד, ואם כן, אז הכוח העליון דרכו ירד על כל האנושות בברכה.

שלי: הנושא הבא שלנו זה נושא שלא מדובר הרבה בארץ, אבל כשקצת מתעמקים בו מגלים שהוא מאוד מפחיד, וזה הנזקים ארוכי הטווח של הקורונה. השבוע נחשפו נתונים במסמך של אגף המודיעין: מעל 50% מהנשאים המאומתים חוו שינויים משמעותיים במוח בבדיקת MRI, מעל 60% הראו פגיעות בלב, חלק מתקשים לחבר משפטים ברצף, חלק לא יכולים להביט במסך זמן ממושך, ורבים חווים דיכאונות עמוקים בגלל נזקי הקורונה והשפעתה על המוח.

הסברה היא, שהנגיף הוא לא כזה תמים, שאם קיבלת אותו בקלות אז הוא עבר, אלא יכול להיות שהוא נשאר בגוף והאדם חלילה יחווה נזקים עוד כמה שנים אפילו. השוו את זה לנגיף HIV.

למה זה רע?

שלי: זה מפחיד, קודם כל.

למה זה מפחיד? שתהיי פחות חכמה?

שלי: שאני לא אוכל לתפקד באותה צורה, שיהיו לי נזקים בלב.

מה זה לתפקד, במה זה יפריע לך לתפקד?

שלי: אני ראיתי בטוויטר שיש המון המון אנשים שמספרים את הסיפור האישי שלהם. נגיד מורה, היא אומרת, אני לא יכולה לעמוד מול כיתה, אני נכנסת לכיתה, אחרי כמה דקות אני גמורה, אני חייבת ללכת משם. איך אדם יכול לחיות ככה, זה נשמע מאוד מטריד.

נכון, כן.

שלי: אתה חושב שזה נכון מה שאומרים על הנגיף הזה?

כן. אנחנו נהיה פחות חכמים, פחות ערמומיים, אנחנו נהיה יותר פרימיטיביים, לפי האגו שלנו שמוריד אותנו. הרי זה בסך הכול וירוס קורונה.

שלי: האם הוא בא לטמטם את האנושות?

להוריד את האנושות בכל היכולות לפי הדרגה שמגיעה להם.

שלי: איזו אנושות תהיה פה עוד עשור?

פשוטה, מה יש? מה רע לך להיות כמו סבתא שלך?

שלי: זה רע כשאתה כבר בן אדם מסוג אחד ואתה הופך להיות בן אדם מסוג אחר.

כן, מסוג קצת ירוד, בסדר גמור.

דודי: אני מקבל פה כל מיני תגובות מחברים, חברות מצופים שעכשיו איתנו, שהקו שלנו הוא קצת מלחיץ, גם מדברים איך אימהות יבשלו ויאכלו ילדיהן, ושהעם הולך והופך מטומטם.

אז נחכה עד שזה לא יהיה הזוי, עד שזה לא ייראה הזוי אלא ממש ייראה כך כשנתגלגל למצב כזה. תעדן את זה, אני אומר לך את המילים שלי, אתה לא חייב לכתוב את זה ככה.

שלי: האם אתה רואה מצב שבסופו של דבר כל העולם מקבל קורונה, או שזה בכל זאת ידלג על חלקנו?

הוא גם כך מקבל, אבל זה יהיה הרבה יותר גרוע.

שלי: מה יהיה יותר גרוע?

ככל שנתקדם יותר בעקשנות שלנו [לא] להיכנס לערבות, לחיבור הנכון בינינו, לפחות במקצת, בצורות כאלו קטנות מתקדמות, אז נראה שהקורונה עוד יותר ועוד יותר מתפשטת ומגיעה לממדים יותר גרועים. זה לא שאיזו מורה לא יכולה להיכנס לכיתה, את תראי אנשים שהם מטומטמים, שפתאום הם מאבדים חוש, ראייה, שמיעה, טעם, שפתאום הם לא יכולים לעשות פעולות מוחיות פשוטות. יורידו מאיתנו את דרגת השכל וגם את דרגת הרגש, אנחנו נהיה יותר ויותר פרימיטיביים לפי כמה שנהיה מוכנים לפעול בערבות בינינו. לא מוכנים? אז אתם לא צריכים שכל ורגש. בשביל מה? אז תתנהגו כמו חיות, שאתם יודעים מכאן ועד כאן. מה אני צריך? לאכול, לשתות, לישון, ללכת לעשות איזשהן פעולות פרימיטיביות כדי לקבל את המילויים לאכול ולשתות ולישון וזהו. אולי לעשות ילדים, גם לא בטוח שתהיה לנו עוד נטייה למשהו חוץ מאוכל וקיום ממש פרימיטיבי.

שלי: זה נשמע כמו סרט אימה.

מה זה חשוב איך זה נשמע? תמיד את מתחילה מזה "אבל זה נשמע כמו..", אני לא עברתי את כל הסרטים האלה שאת עברת, נשמע נשמע, לא לא. זה כתוב בנביא, מה את אומרת לי על הוליווד.

שלי: אתה אומר בעצם שהטבע יתייחס אלינו כאילו כמו שאנחנו מתייחסים לחיים, אתכם מעניין רק אוכל ומין, זה מה שתהיו מסוגלים לעשות, האם זה נכון?

כן, נגיד.

שלי: אם אני רוצה בכל זאת למנוע את זה, האם יש איזו דרך, האדם יכול לעשות משהו כדי לא להגיע למצב של החיה הזאת?

ודאי.

שלי: מה? להיסגר בבית?

מה שאתם כותבים, זה מה שאני צריך לעשות כדי לא לקבל כאלו עונשים או תופעות.

שלי: אם אני עכשיו למשל יושבת בבידוד, הייתי בקרבת חולה מאומת ואני יושבת בבית בבידוד, ועוד יש לי זמן בכלל לחשבון נפש, על מה אדם צריך לחשוב בתקופה הזאת שהוא בבידוד, מה הנטייה השכלית הנכונה להיות בה?

למה הגענו כל העולם ועם ישראל, ולאן זה לוקח אותנו, כל הדברים האלה. אל תפחדי לכתוב את זה בצורה גדולה, כללית, זו לא בעיה כל כך לתפוס. זה לא בלתי אפשרי לאדם הפשוט לתפוס, שאת חושבת שהוא לא יודע כלום חוץ מהסופר שלו והבית ומקום העבודה. תכתבי לו בצורה גלובלית יותר, עם קצת היסטוריה, שאנחנו רואים שזה כך מתגלגל. אין ברירה אנחנו צריכים קצת להעלות אותם מהרמה הזאת, שהם יבינו שזה לא מקרה, ולא מדובר עליהם שפתאום ככה זה התגלגל עליהם ועוד מעט זה יעבור.

שלי: האם האדם צריך להצטער, לחוש צער כלפי המצב שאליו הגענו?

ודאי. כי הקורונה הזאת היא כבר ממש מכה ראשונה מהתקופה החדשה של התיקון הכללי. לא היה בהיסטוריה של האנושות כזה יחס מלמעלה, מהבורא, דרך הטבע לכל האנושות, לא היה דבר כזה. את בכלל מעכלת את זה או לא? זה משהו שכולם משותקים ואנחנו עוד לא מבינים מתי זה ייגמר, איזה נזק יהיה, באיזו צורה אנחנו נהיה אחרי כל זה, ואיך שזה ייגמר עוד לא ידוע ודאי. אנחנו חושבים שכשזה ייגמר נחזור למה שהיה ואז נראה, זה כן וזה לא וזה כן וזה לא, אנחנו לא חוזרים למה שהיה, אפילו במקצת

שלי: זאת אומרת הרגש שאדם יישב ויצטער על המצב שאליו הגענו או יש בו איזה תיקון, יש בו כבר איזו התקדמות?

כן ודאי.

שלי: ומה הלאה? עכשיו אני רוצה לממש ערבות הדדית בפועל, אני רוצה להגן על עצמי מהדבר המזעזע שתיארת לי וגם על הסובבים, אני רוצה לעשות איזו פעולה אקטיבית. מה לעשות, חוץ מלכתוב?

חוץ מלכתוב תספרי לכולם. תסבירי לכולם איפה שאת רק יכולה מה זה נקרא להיות בקשר יפה ונכון כדי לבטל את וירוס הקורונה, וגם את כל יתר המכות שכבר נמצאות בתור.

שלי: היחס הטוב יוצר איזו בועה שמגנה על האנשים?

היחס הטוב ממש הופך את התהליך שאנחנו עוברים משלילי לחיובי.

שלי: איך זה בא לידי ביטוי?

בזה שאת מרגישה שהעולם מתחיל להיות יותר טוב.

שלי: וגם ברמה הפיזית, הפגיעות המוחיות, הפגיעות בלב גם הן כאילו יתבטלו?

כן, הכול יתבטל, הכול יהיה טוב.

שלי: זו ממש הרגשה שיש איזה דו שיח עם הטבע ועכשיו כבר הגענו למבחן?

זה בדיוק מה שקורה לנו בין יונה לבין הבורא.

שלי: זאת אומרת, אנחנו עכשיו צריכים להבין שאנחנו נמצאים במשא ומתן, אנחנו צריכים עכשיו לתת כדי לקבל, לא נותנים לנו יותר כלום?

כן, נכון.

דודי: לפני חצי שנה תיארת עד כמה הטבע בעדינות, בווירוס קל מנער אותנו, ממש באהבה, כאילו הקורונה, רק לחבק אותה איך היא מקדמת את האנושות.

לאותו זמן זה היה נכון.

דודי: ועכשיו כאילו כבר זהו, הקורונה הוציאה את המקל.

אבל אמרתי לכם שבעוד כמה חודשים זה יהיה יותר גרוע. באותו זמן שכולם אמרו ש"לא, זה כבר עובר, זה כמו שפעת, כמה שבועות וגמרנו".

דודי: נכון. עכשיו זה נשמע כמו איידס, כמו סרטן, כמו מחלות גדולות, כאילו יש גם קורונה על המדף, מחלה שתהיה איתנו, וזה כבר ממש הופך להיות משהו חמור, ממש מפחיד.

סוף סוף אתה שומע. אז מה אתה רוצה?

דודי: עכשיו כשאני שומע, מה מכאן והלאה, מה פשר ההחרפה, אז הוא ליטף אותי, עכשיו הוא מכה. מה עכשיו הוא רוצה ממי ששומע?

גם אז וגם היום הוא רוצה שאתה תתחיל להגיב כמו שצריך. שתגיע לערבות, לחיבור בתוך עם ישראל ושתנסה מתוך עם ישראל להסביר את זה לכל האנושות. אם עם ישראל יצליח, במקצת אפילו, להתחבר ולהגיע במקצת לערבות, אז כל העולם ישמע את זה. ישמע. ואם עם ישראל לא ישמע, אז כל העולם לא ישמע. אבל ההידרדרות תהיה עד שכל אומות העולם יסתובבו כנגד עם ישראל ויתחילו לטפל בהם כמו שצריך. יהיה יותר גרוע מ"שואה". כי הם ירגישו שלא נשארה להם שום אפשרות לעשות משהו בחיים שלהם על פני כדור הארץ, לאומות העולם, אלא רק להשמיד כליל כל יהודי ויהודי איפה שהוא יהיה.

זה כמו שכתוב אצל המוסלמים, שאפילו אבן תצעק לכולם "תראו תראו מאחורי מסתתר יהודי, תבואו ותהרגו אותו". ככה זה יהיה.

טלי: אם עם ישראל יתחיל לממש, אפילו בקצת ערבות הדדית, מה זה יבנה בתוכו, למה זה יגרום?

הוא יהיה כמעבר לכל אומות העולם, שהשפע העליון, הכוונה היא האור העליון, מידת החיבור, האהבה וכולי, דרכו זה יגיע לכל אומות העולם ויתחיל לסדר אותם גם כלפי עם ישראל וכלפי הבורא בצורה הנכונה. דיברנו גם היום בבוקר על זה.

טלי: אני מנסה להבין במה הערבות ההדדית באה לידי ביטוי, איך אנחנו צריכים לנהוג כדי לממש את זה בעם, במידה אפילו קטנה, במחשבות טובות, בפעולות, מה זה?

שכל אחד אחראי על המצב של השני.

טלי: יש הרגשה שכאילו אמור להיות קיים באדם איזה צורך טבעי להתפתח?

הצורך הטבעי להתפתח אצלי זה לקבור את כל האחרים. תראי מה קורה בטלוויזיה?

טלי: איך הופכים את המצב הזה, איך יוצרים את ההיפוך שדווקא תהיה איזו תחושה של דחף לעשות בדיוק את ההפך שזה מה שיגרום להתפתחות אנושית ולשינוי של כל המצב הזה?

אתם לא יכולים לעשות כמו יונה הנביא, ללכת ולצעוק לכל התושבים. אלא יש לכם אפשרות אחרת, מודרנית, איך ללכת ולצעוק, להגיע לכל התושבים.

טלי: ויספיק רק המאמץ של עם ישראל או רק הניסיון למאמץ הזה?

יספיק רק המאמץ שלכם, של כל "בני ברוך", כלפי עם ישראל ואחר כך כלפי אומות העולם. כן, זה יספיק. מדובר על תפקיד פרטי של כל אחד ואחד.

נורמה: אנחנו נכנסים לכיפור עוד כמה שעות. אתה כמקובל נכנס לכיפור בהרגשה שונה משנים קודמות?

לא. אין לי שום הבדל בין יום שמתחיל היום בערב ויום שיהיה בעוד שבוע בערב. כלום, שום דבר. אני לא מרגיש בזה שום יחס מיוחד עלינו מלמעלה. אנחנו חייבים לקיים גם אתמול, וגם מחר, וגם מחרתיים אותו התפקיד.

אני ממליץ לכם כמה שיותר, תחשבו על התפקיד של יונה ביום הכיפורים. תכתבו על זה, תפרסמו את זה שוב בכל מיני צורות, זה ממש שייך לזמן הזה ולתפקיד שלנו וליום הכיפור, לכולם.

בסדר? ואל תפחדו שיצא אולי משהו חריף, שזה לא מוצא חן בעיני מישהו. אלא לכתוב אמת. אם אתם רוצים, אתם יכולים לכתוב בשמי, שאני אמרתי. אני לא מפחד מכלום.

(סוף השיחה)