עשה לך רב וקנה לך חבר – א'
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 19.09.24 – אחרי עריכה
דודי: לבקשת החברים אנחנו נקרא ביחד "עשה לך רב וקנה לך חבר - א'".
עשה לך רב וקנה לך חבר - א'
תשמ"ה - מאמר א'
1984/85 - מאמר 1
"במשנה אבות (פרק ראשון) יהושע בן פרחיה אומר "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות". אנו רואים כאן שלשה דברים:
א. עשה לך רב,
ב. וקנה לך חבר,
ג. והוי דן את כל האדם לכף זכות.
משמע מכאן, שהאדם, חוץ מזה שעושה לעצמו רב, הוא צריך לעשות עוד דבר, היינו כלפי הכלל. זאת אומרת, חוץ מזה שעוסק באהבת חברים, אין זה עוד מספיק, אלא הוא צריך להתחשב עם כל אדם, ולדון אותם לכף זכות. ויש להבין את שינוי לשונות האלו, היינו "עשה" ו"קנה", ו"לכף זכות". והנה "עשיה" נקרא דבר מעשי. פירוש, שאין שם שום שכל רק מעשה לבד. היינו, אפילו שהשכל לא מסכים להדבר שהוא רוצה לעשות, אלא להיפוך, השכל נותן לו להבין, שלא כדאי לעשות את המעשה, זה נקרא עשה, היינו בחינת כח לבד בלי מוח, משום שהוא נגד הדעת.
ולפי זה יש לפרש על דרך העבודה, שזה שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים, זה נקרא "מעשה". כדרך שנותנין העול להשור, כדי שיחרוש לנו את הקרקע, אף על פי שהשור לא רוצה לקבל עליו את העבודה זו, ומכל מקום אנו מכריחים אותו בכח.
כמו כן במלכות שמים, גם כן אנו צריכים להכריח ולשעבד את עצמנו, מטעם מצות ה', בלי שום טעם וסברה. וזה הוא בשביל, שהאדם צריך לקבל את מלכות שמים, לא מטעם שהגוף מרגיש שיצמח לו מזה משהו לתועלת עצמו, אלא מטעם להשפיע נחת רוח להבורא.
ואיך יכול הגוף להסכים לדבר זה. לכן מוכרח להיות סדר העבודה בבחינת למעלה מהדעת. וזה נקרא עשה לך רב. כי המלכות שמים צריך להיות "בגין דאיהו רב ושליט". כמו שכתוב בזהר (הקדמת ספר הזהר, דף קפ"ה ובהסולם) וזה לשונו "אלא יראה, דאיהי עקרא, למדחל בר נש למאריה בגין דאיהו רב ושליט, עקרא ושרשא דכל עלמין וכלא קמיה, כלא חשיבין, דהיינו שיירא מה' יתברך משום שהוא גדול, ומושל בכל. הוא גדול משום שהוא השורש שממנו מתפשטים כל העולמות, וגדלותו מתראה על מעשיו. והוא מושל בכל, משום שכל העולמות שברא, הן העליונים והן התחתונים, נחשבים לפניו כלא כלום, שאינם מוסיפים משהו על מהותו יתברך".
אי לזאת, סדר העבודה הוא, שהאדם יתחיל ב"עשה לך רב", שיקבל עליו עול מלכות שמים למעלה מטעם ולמעלה מהדעת. שזה נקרא "עשיה", היינו בחינת מעשה לבד, אף על פי שאין הגוף מסכים. ואח"כ "קנה לך חבר". שענין קנין הוא, שאדם רוצה לקנות משהו, הוא צריך לוותר על דברים שכבר השיג. והוא נותן את מה שיש לו מזמן, ותמורת זה הוא קונה חפץ חדש.
וכמו כן כאן בעבודת ה'. בכדי שהאדם יגיע לדבקות ה', שהוא בחינת השתוות הצורה, מבחינת "מה הוא רחום, אף אתה רחום", נמצא, שהוא צריך לוותר הרבה ענינים שיש לו, בכדי לקנות בחינת התחברות בה'. וזהו פירוש "וקנה לך חבר".
ומטרם שהאדם "עשה לעצמו רב", היינו מלכות שמים, איך שייך לומר "וקנה לך חבר". היינו, שיתחבר עם הרב. הלא עדיין אין לו רב. אלא לאחר שעשה לעצמו רב, אז שייך לדרוש מהגוף, שיעשה ויתורים, בכדי לקנות את ההתחברות, שהוא רוצה להשפיע נחת רוח להבורא.
ועוד יותר מזה. יש להבין, כפי ערך גדלותו של הרב, ממש בשיעור הזה, יש לו כח לקיים "וקנה לך חבר". מטעם, לפי החשיבות שמרגיש בהרב, באותו שיעור הוא מוכן לעשות ויתורים, בכדי שיוכל להתחבר עמו. כי אז הוא מבין, שהכל כדאי לעשות, בכדי לזכות לדבקות ה'.
נמצא לפי זה, אם האדם רואה, שאין בידו להתגבר על הגוף, מטעם שהוא חושב, שהוא בעל כח קטן, היינו שהוא נולד חלש אופי, אין זה אמת. אלא מטעם, שאין הוא מרגיש גדלות הרב. זאת אומרת, שעוד אין לו חשיבות במלכות שמים. לכן בשביל דבר שלא חשוב כל כך, אין לו כח התגברות. מה שאין כן בשביל דבר חשוב, כל גוף מסוגל לעשות ויתורים על דברים שהוא אוהב אותם, ולקבל את הדבר הנחוץ לו.
למשל, אדם עייף מאוד, והלך לישון בלילה, נגיד בשעה אחת עשרה. ומעוררים אותו בשעה שלוש. בטח שיגיד, שאין לו כח לקום ללמוד, משום שהוא עייף ביותר. ואם עוד מרגיש בעצמו קצת חולשה, או שמרגיש שיש לו קצת חום, בודאי אין כוחות בהגוף לקום בשעה הקבועה, שהוא רגיל לקום.
ואם אדם, שהוא עייף מאוד, ומרגיש שהוא חולה, והוא הלך לישון בשעה שתים עשרה בלילה, ובשעה אחת מעוררים אותו, ואומרים לו, שיש שריפה בחצר, ועוד מעט האש יכנס לתוך החדר שלך, מהר תקום, ותמורת היגיעה שאתה נותן עכשיו תקבל החיים שלך. אז הוא לא יגיד תירוצים, שאין לו כח, ואין לו מוח, והוא קצת חולה. אלא אפילו שהוא חולה ממש, הוא יתן את כל היגיעה בכדי לקבל החיים שלו. וודאי שהוא מטעם שישיג דבר חשוב, יש כוחות בגוף לעשות מה שביכולתו, כדי להשיג את מבוקשו.
לכן אם האדם, בזמן שהוא עובד בענין "עשה לך רב", והוא מאמין בזה שהוא "כי הם חיינו ואורך ימינו", בשיעור שמרגיש שזה הוא החיים שלו, כבר יש בהגוף מספיק כוחות, שיהיה ביכולתו להתגבר על כל המכשולים, כנ"ל בהמשל. לפיכך, כל עבודת האדם שהוא עושה, בין בתורה ובין בתפלה, צריך אז לרכז את כל עבודתו, בכדי להשיג את גדלות וחשיבות של הרב. וצריכים לתת עבודה גדולה ולהרבות בתפלה רק על דבר זה.
וזה נקרא בלשון הזהר "לאקמא שכינתא מעפרא". שפירושו הוא, להעלות את מלכות שמים, שהיא "מושפלת עד לעפר". היינו, שאין דבר חשוב נותנים בארץ, אלא דבר שאינו חשוב זורקים אותו לארץ. והיות מלכות שמים, הנקראת "שכינה", היא "מושפלת עד שאול תחתיה", לכן מובא בכל הספרים, שלפני כל עשיה רוחנית, להתפלל "לאקמא שכינתא מעפרא", שפירושו, להתפלל שמלכות שמים תהיה חשובה אצלנו, ושיהיה כדאי לתת כוחות בשבילה, שירומו אותה לחשיבותה.
ובזה נבין את מה שאנו אומרים בתפילת ראש השנה "ובכן תן כבוד ה' לעמיך". ולכאורה זה קשה מאוד להבין, איך מותר להתפלל על כבוד. הלא חז"ל אמרו "מאוד מאוד הוי שפל רוח". ואיך אנו מתפללים, שה' יתן לנו כבוד.
ויש לפרש כנ"ל, שאנו מתפללים, שה' יתן כבוד ה' לעמיך. היות שאין לנו כבוד ה', אלא "עיר אלקים מושפלת עד שאול תחתיה", שזה נקרא "שכינתא בעפרא", ואין לנו את החשיבות האמיתית בענין "עשה לך רב", לכן ב"ראש השנה", שאז הזמן לקבל על עצמנו מלכות שמים, אז אנו מבקשים מה', שיתן לנו "כבוד ה' לעמיך", ש"עם ישראל" ירגישו את כבוד ה'. ואז נוכל לקיים את התורה ומצות בשלימות.
לכן יש לומר "ובכן תן כבוד ה' לעמיך". זאת אומרת, שהוא יתן כבוד ה' לעם ישראל. ואין הפירוש, שיתן כבוד ישראל לעם ישראל. אלא שה' יתן כבוד ה' לעם ישראל. כי רק זה חסר לנו, שנרגיש את חשיבותו וגדלותו, את ענין הדביקות בה'. שאם יהיה לנו החשיבות הזאת, אז כל אחד ואחד יכול לתת כוחות. ואין אדם בעולם, שיאמר, שאין לו כח לקבל את החיים שלו, לכן הוא רוצה להישאר בהמות, אם הוא מרגיש, שהחיים דבר חשוב מאוד, משום שיכול להנות מהחיים.
מה שאין כן חס ושלום, אם האדם לא מרגיש טעם בהחיים, יש הרבה אנשים שבוחרים למות. מטעם שאין אדם מוכשר להרגיש יסורים בהחיים שלו, משום שזהו נגד מטרת הבריאה. היות שמטרת הבריאה היתה להטיב לנבראיו, היינו שיהנו מהחיים. לכן בזמן שהאדם אין רואה שיהיה לו טוב עכשיו, או על כל פנים אחר כך, אז הוא מאבד את עצמו לדעת, משום שאין לו מטרת החיים.
היוצא מזה, שלא חסר לנו שום דבר, רק "עשה לך רב", שתהיה הרגשה בגדלות ה'. ואז כולם יהיו מוכשרים להגיע להמטרה, שהיא להידבק בו יתברך.
וכמו כן יש לפרש את המאמר של ר' יהושע בן פרחיה, שאומר שלשה דברים: א. עשה לך רב, ב. וקנה לך חבר, ג. והוי דן את כל האדם לכף זכות - על אהבת חברים.
הנה השכל מחייב, שענין חברים שייך לומר בשני אנשים, שיש להם אותו שיעור קומה, הן בכשרון והן במידות. שאז הם מוצאים לעצמם שפה משותפת, ומתחברים לאחד. ואז "איש את רעהו יעזורו". כדמיון, ששני אנשים עושים שותפות, וכל אחד מהם נותן לתוך השותפות, הן בכסף והן בכוחות, עבודה שוה בשוה. ואז גם הרווחים גם כן מתחלקים ביניהם שוה בשוה.
מה שאין כן אם אחד יותר גבוה מהשני, דהיינו שמשקיע יותר כסף, או שמשקיע מומחיות, או יותר כוחות מהשני, אז ההתחלקות הרווחים גם כן אינה שוה בשוה, אלא שזה נקרא "שותפות לשליש" או "שותפות לרביע". נמצא, שזה לא נקרא "שותפות אמיתית", משום שאחד יותר בעל שיעור קומה מהשני.
ולפי זה יוצא, שענין חברות אמיתית הוא, שכל אחד יתן את התשלום הדרוש לקנות חבירו, הוא דוקא ששניהם הם בשיעור קומה אחת, אז שניהם משלמים שוה בשוה. כדמיון העסק הגשמי, ששניהם נותנים הכל שוה בשוה. אחרת לא יכולה להיות שותפות אמיתית. לכן "וקנה לך חבר". שאי אפשר להיות התחברות, שכל אחד יקנה את חבירו, רק בזמן ששניהם שוים.
אבל מצד השני, היינו שכל אחד יהיה לו מה ללמוד מהשני, אי אפשר להיות אם אין אחד רואה, שחבירו יותר גדול ממנו. ואם השני יותר גדול ממנו, אי אפשר להיות לחבר, אלא לרב, והוא נבחן לתלמיד. אז יש מקום, שיכול ללמוד ממנו שכל או מידות טובות.
וזה ענין שאמר "עשה לך רב וקנה לך חבר", ששניהם צריכים להיות. היינו, שכל אחד יחשיב את השני לחבר. אז יש מקום לקנות. זאת אומרת, שכל אחד מוכרח לשלם ויתור נגד השני. בדומה, שהאב מוותר על מנוחה שלו ועובד עבור הבן שלו, ומוציא כסף בשביל בנו. והכל הוא מטעם האהבה.
אבל שם הוא אהבה טבעית, שהבורא נתן אהבה טבעית לגדל הילדים, מטעם שיהיה קיום העולם. למשל, אם האב היה מגדל הילדים מטעם מצוה, אז היו להילדים שלו מזונות, והלבשה, ושאר דברים, הנחוצים להילדים, כמו שיש להאדם התחייבות לקיום לכל המצות. זאת פעמים היה מקיים את המצות, ופעמים היה מקיים רק לצאת ידי חובתו, והילדים שלו היו יכולים לגווע מרעב.
לכן נתן הבורא אהבה טבעית להורים, שיאהבו את הילדים, בכדי שיהיה קיום העולם. מה שאין כן באהבת חברים, אז כל אחד צריך לעבוד בעצמו יגיעה גדולה, בכדי שיתרקם בלבו אהבת חברים. וכן שייך ענין "וקנה לך חבר". היינו לאחר שמבין, בשכל על כל פנים, שהוא צריך לעזרה, ואין ביכולתו לעבוד את עבודת הקודש, אז אם הוא מבין, שהוא צריך לעזרה, בשיעור הזה שהוא מבין בשכל, אז הוא מתחיל לקנות, היינו לוותר ויתורים לטובת חבירו.
והוא מטעם, שהוא מבין, שעיקר היגיעה, להשפיע להבורא. וזה הוא נגד הטבע שלו, היות שהאדם נברא עם רצון לקבל רק לתועלת עצמו. לכן ניתנה לנו סגולה, איך לצאת מאהבה עצמית לאהבת הזולת. וע"י זה הוא יכול לבוא לאהבת הבורא.
לכן חבר בדרגתו הוא יכול למצוא. אבל שאח"כ יעשה את החבר לרב, היינו שירגיש שחבירו הוא במדרגה יותר גבוהה ממנו, זה אין האדם יכול לראות, שחבירו יהיה בדוגמת רב והוא בדוגמת תלמיד. ואם לא יחזיק את חבירו בתור רב, איך יהיה מציאות שילמוד ממנו. וזה נקרא "עשה", שזה ענין מעשה בלי שכל. זאת אומרת, שהוא צריך לקבל על עצמו למעלה מהדעת, שחבירו הוא יותר גדול ממנו. וזה נקרא "עשה", היינו עשיה למעלה מהדעת.
ועיין בספר "מתן תורה" (דף קמ"ב, ד"ה "אמנם"). כתוב שם וזה לשונו "לקבל תנאי הא' מחוייב כל תלמיד להרגיש עצמו, שהוא הקטן שבכל החברים. ואז יכול לקבל הערכת הרוממות הגדול".
הרי הוא אומר בפירוש, שכל אחד צריך לראות את עצמו, כאילו הוא הקטן מהתלמידים. ואיך אפשר, שהאדם יראה שהוא הקטן מכולם. וזה שייך רק למעלה מהדעת. וזה נקרא "עשה לך רב". היינו, שכל אחד ואחד הם בחינת רב נגדו, והוא נחשב רק לתלמיד.
וזוהי עבודה גדולה. כי יש כלל "החסרונות של השני הם תמיד מגולים, והחסרונות של עצמו הם תמיד מכוסים". והוא צריך להחשיב את השני, שהוא בעל מעלות טובות, ושכדאי לו לקבל על עצמו, מה שהוא אומר לו, או מה שהוא עושה, שהוא ילמד מהמעשים של השני.
וזה אין הגוף מסכים. כי תמיד הדרך היא, בזמן שמי שהוא צריך ללמוד מהשני, זאת אומרת, במקום שאם הוא מחשיב את השני, השני מחייב לו יגיעה, אז הגוף מבטל את דעתו ועשייתו של השני. והוא מטעם, שהגוף רוצה במנוחה. לכן יותר טוב לו ויותר נח לו לבטל את דעתו והמעשים של חבירו, כדי שלא יצטרך לתת יגיעה.
לכן נקרא זה "עשה לך רב", שפירושו, שבכדי שהחבר יהיה לך רב, אתה צריך לעשות זה. היינו, לא בשכל, כי השכל מחייב אחרת, ולפעמים הוא מראה לו להיפך, שהוא יכול להיות רב והשני תלמיד שלו. לכן נקרא "עשה" לשון עשיה ולא שכל, כנ"ל.
ג. "והוי דן את כל האדם לכף זכות".
הנה לאחר שאמרו "קנה לך חבר", נשאלת השאלה, מה הוא עם שאר אנשים. למשל, אם אדם בוחר לעצמו מבית הכנסת שלו כמה חברים, והשאר הוא משאירם ואינו מתחבר עמהם, אז השאלה היא, איך הוא צריך להתייחס אליהם. היות שהם אינם חברים שלו, היינו מדוע לא בחר בהם. ודאי צריכים לומר, שהוא לא מוצא בהם מעלות טובות, שיהיה לו הכדאיות בהם, להתחבר עמהם. זאת אומרת, שהם למטה מחשיבות בערכו.
אם כן איך ומה הוא צריך להתייחס לכל אנשים, שהם נמצאים עמו יחד בבית הכנסת. וכמו כן בשאר אנשים, שהם לא ממתפללי בית הכנסת. איך הוא צריך לנהוג בהם. על זה אומר רבי יהושע בן פרחיה "והוי דן את כל האדם לכף זכות". שהאדם צריך לדון את כולם לכף זכות.
היינו, מה שהוא לא רואה בהם מעלות, אין הם אשמים, אלא הוא בעצמו אין לו בהכוחות שלו מספיק כשרון לראות את המעלות של הכלל. לכן לפי תכונת נפשו, הוא רואה. וזהו אמת לפי השגתו. אבל לא לפי האמת. זאת אומרת, יש דבר אמת כשהוא לעצמו, היינו בלי המשיגים.
דהיינו, יש ענין של אמת, שכל אחד משיג לפי השגתו. היינו, שהאמת מקבל שינויים לגבי המשיגים. זאת אומרת, שאצל המשיגים בעצמם הוא עתיד להשתנות, לפי שינוי מצבי המשיג.
אבל מציאות האמת לא נשתנה ממהותו. לכן בדבר אחד כל אחד יכול להשיגו אחרת. לכן בעניני הכלל, יכול שכל הכלל הוא בסדר גמור, אלא הוא לפי תכונתו רואה אחרת.
לכן אומר "והוי דן את כל האדם לכף זכות". זאת אומרת, שכל הכלל חוץ מהחברים שלו, הוא צריך לדון אותם לכף זכות. דהיינו, שכולם זכאים הם בערך עצמם, ואין עליהם חס ושלום שום טענות על התנהגות שלהם. אבל בערכו, היינו שהוא יוכל ללמוד משהו מהם, זה לא משום שאין לו שום השתוות עמהם."
מושי: לא הבנתי את המשפט האחרון. האם אי אפשר ללמוד מהם?
ולאד: כתוב "אבל בערכו, היינו שהוא יוכל ללמוד משהו מהם, זה לא, משום שאין לו שום השתוות עמהם". הוא לא יכול ללמוד מהם כי אין לו השתוות איתם.
מושי: מה זה לדון לכף זכות את כל בני האדם, חוץ מהחברים כמו שהוא כותב, שזה מוזר, האם חברים לא צריך לדון לכף זכות?
חברים ודאי שכן, אבל גם כלפי האחרים.
מושי: ומה זה לדון לכף זכות?
אתה חושב עליהם שהם צודקים.
מושי: אני עכשיו מסתכל על מה שקורה, יש לנו הרבה אויבים, האם אני צריך לדון את כל האויבים שלנו לכף זכות? הרי רב"ש לא מבדיל, הוא כותב כל אדם, לא חוץ מהאויבים, אלא כולם.
כולם.
מושי: איך אתה יכול לדון את האויבים שלך לכף זכות? האם הם צודקים שהם רוצים להרוג אותי?
יש להם הצדקה. כן.
מושי: איזו הצדקה יש להם להרוג אותי?
יש להם אמת משלהם ואני לא יכול להגיד שהם לא צודקים.
מושי: זה שיש להם אמת משלהם זה בטוח. אבל איזו זכות יש להם לקחת את החיים שלי, ואני עוד צריך להצדיק אותם, לדון אותם לכף זכות? מה זה נותן לי?
זה נותן לך לשייך הכול לבורא.
מושי: בסופו של דבר אני צריך לתאר שמאחוריהם נמצא הבורא.
כן.
מושי: כלומר אני צריך לדון את הבורא לכף זכות כי הוא פועל דרכם.
כן.
מושי: אבל איזה סימן זה בשבילי שהאויבים רוצים להרוג אותי?
כל אחד בעולם הוא צודק לפי תכונתו, החלטתו, ואתה לא יכול להגיד שהוא לא צודק.
מושי: מה אני צריך לעשות כאשר אני רואה שיש עמים שלמים שרוצים להשמיד אותי, ועוד עליי להצדיק אותם? מה זה מסמל לי?
אסור לך לשנוא אותו.
מושי: זה מעניין, כי אם הוא בא להרוג אותי, אני כן צריך להרוג אותו, אבל לשנוא אסור, וגם לנקום אסור, אין דבר כזה נקמה. מה הסיבה לזה?
כן. כי זה נגד רצון הבורא.
מושי: זה כמו שאם פתאום אני רואה דב ביער, אז ודאי שאני צריך להרוג אותו כדי להינצל, אבל לא שאני שונא אותו, כי ברור לי שזה הטבע שלו להרוג אותי, לאכול אותי, אין לי מה לעשות. האם כך צריכים להתייחס?
כן.
שמעון: האם כל השנאה הזאת היא בשביל לעורר אותנו?
כל השנאה הזאת היא כדי לעזור לנו לתקן את עצמנו. להם אין ברירה, וזה שהם שונאים אותנו זה מגיע אליהם מהבורא.
מושי: כלומר לא לתת להם ערך בפני עצמם, אלא זה ממש בורא, לא שהם אשמים בזה שהם שונאים אותנו.
הם לא אשמים.
מושי: אין להם חופש בחירה בזה.
אין.
דודי: כל אדם אני צריך לדון לכף זכות.
כן.
דודי: וכל חבר, איך אני צריך לדון אותו?
גם כן.
דודי: גם לכף זכות.
כן.
דודי: מה השוני בין עבודה מול חבר לבין עבודה מול כל אדם?
עם חבר אתה מתחבר, אתה רוצה להתחבר עימו ולעשות עימו יחד עבודה רוחנית, עם כל אחד אחר בעולם, לא.
דודי: את החבר אני תמיד צריך לראות כזכאי, כצודק, כמתוקן, זאת תמיד הגישה.
כן.
דודי: האם החבר אף פעם לא טועה, אין בו מגרעות, אין בו חסרונות, אין מה להתלונן עליו, הוא צדיק בעיניי?
כן.
דודי: ואם המעשים שלו כלפי חוץ ביחס לעשירייה לא טובים בעיניי, לא נכונים בעיניי, לא מטרתיים?
אז תנסה לדבר עימו ולתקן אותו.
דודי: לתקן אותו, זה אומר שהוא לא בסדר.
כן, כך נראה לך.
דודי: כך נראה לי. אז אני מנסה להבין, האם מראש הוא זכאי, או שיש מצבים שהוא לא זכאי ואני דן אותו לחובה?
אתה דן אותו לא לחובה.
דודי: אם אני דן אותו לזכות, למרות שנראה לי בעיניי שהוא טועה, אז אין לי מה לבוא ולתקן אותו.
תתקן את עצמך.
דודי: לתקן את עצמי. האם יש מקום לבוא לחבר ולהעיר לו על משהו, להתלונן בפניו, להגיד לו "אחי, זה לא בסדר, כדאי לעשות ככה", או לשתוק ולהתפלל שהבורא יתקן ושאני אראה אותו מתוקן?
נכון.
דודי: זאת הגישה?
כן.
דודי: אבל בעיניים אתה רואה משהו ברור, מוחשי.
בעיניים אתה רואה עד כמה אתה לא הולך יד ביד עם הבורא.
דודי: אז אין לי מה לעשות, אני כמו בתוך בועה, פשוט שותק והכול מושלם, הכול מתוקן, אני מספר לעצמי סיפור שהכול מושלם. חבר לא מגיע לשיעור בוקר, אני צריך להגיד שהוא מושלם בעיניי, ושאני לא רואה טוב את המצב.
כן.
מושי: המצב הוא יותר מורכב. אם חבר אחד רואה את השני לא בסדר, אז אולי זו באמת הבעיה שלו. אבל אם תשעה חברים רואים שחבר אחד לא בסדר, וכולם מדברים וכולם מסכימים, אז האם כל התשעה טועים?
לא.
מושי: זה כבר משהו אחר?
כן, הם צריכים לעבוד עליו.
מושי: כלומר זה לא שאנחנו לא בסדר כי האגו שלנו מעוות, איך שאנחנו רואים אותו, וצריכים לדון אותו לכף זכות, לא?
לא.
מושי: אם כך כולנו רואים, כנראה שהחבר לא בסדר?
כן.
מושי: אם אני לבד רואה שהוא לא בסדר, אז זה אני שלא בסדר?
בדרך כלל זה ככה.
שמעון: לדון כל אדם לכף זכות זה בעצם להצדיק את הבורא?
להצדיק את אותו חבר, למרות שהוא נגד מה שנראה לך.
אילן: זאת אומרת, שיש לי הרגשה, אני מרגיש משהו, ואם אני רוצה לתת ביטוי חיצוני להרגשה שלי זה צריך לעבור דרך המחשבה של העשירייה?
כן.
אילן: ואם אני עושה משהו מעצמי, אז בטוח אני טועה כי אני עושה מתוך הכלי המקולקל שלי, נכון?
כן.
דודי: החברים בעשירייה, איתם אני מתחבר, ומה החברים בעשיריות אחרות? זה "כל אדם לכף זכות", זה נקרא "כל אדם", או שגם הם נקראים חברים?
אני לא יודע איך אתה מסתכל עליהם.
דודי: איך אני צריך להסתכל עליהם?
אם הם חברים, אז גם כלפיהם ככה.
דודי: ואז אם אני מתחבר עוד חברים שהם לא מהעשירייה שלי, גם איתם אני צריך להתחבר?
אם קיבלת את זה כך, אז כן.
דודי: כי לאחרונה אנחנו אומרים שעיקר החיבור הוא בעשירייה שלך, עם החברים שבתוך העשירייה שלך.
נכון.
דודי: מה לגבי שאר החברים המתפללים בבית הכנסת כמו שהוא קורא להם, שנמצאים שם, מה איתם, מה צורת החיבור שצריכה להיות לי איתם?
הם חיצוניים כלפי העשירייה שלך, אבל הם פנימיים כלפי כל העולם.
דודי: ומה העבודה שלי כלפיהם?
לחבר את העשירייה שלהם, לעשירייה שלך.
דודי: איך מחברים עשירייה אחת לעשירייה שלי, שלנו? איך מתחברות עשיריות, מה זה פה?
כמו אדם עם אדם, כך עשירייה עם עשירייה.
שמעון: מה זה אדם מול אדם, אם אדם לא נמצא בעשירייה שלי, אני גם צריך להתחבר אליו?
ולאד: לא, רב אמר שעשירייה מתחברת לעשירייה כמו אדם עם אדם. קודם העשירייה צריכה להיות מחוברת, ואז להתחבר לעשירייה שנייה שגם מחוברת. הוא אומר שמצד אחד חבר הוא חבר בעשירייה, מצד שני הם כאילו שווים, ובנוסף כל חבר הוא כמו רב. כך הבנתי מהמאמר.
רואי: כן, יש פסקה שאומרת שאתה צריך להפוך את החבר לרב. אני אמצא את הקטע.
ולאד: אז איך מצד אחד הוא חבר, ומצד שני הוא רב, איך היחסים האלה מסתדרים בינינו?
יש כזה מושג "רב חבר", כן.
מושי: במה זה מתבטא? נניח עכשיו אנחנו יושבים ושואלים אותך, כי אתה הרב שלנו, אנחנו לא שואלים את דודי, אלא שואלים אותך. ואולי עוד מעט נלך לפעילות חברתית, נשב במסעדה או נעשה סעודה, אז שם אנחנו באמת שווים. אתה ממש מתנהג כשווה, כל אחד אומר לחיים, אנחנו לא פונים אליך, אלא פונים אחד לשני, מדברים. אז ככה זה, זה הביטוי? זאת אומרת, מה שמאפיין חברים זה שהם שווים, ורב הוא כבר יותר גדול.
רואי: כתוב "צריך להחשיב את השני, שהוא בעל מעלות טובות, ושכדאי לו לקבל על עצמו, מה שהוא אומר לו, או מה שהוא עושה, שהוא ילמד מהמעשים של השני.
וזה אין הגוף מסכים. כי תמיד הדרך היא, בזמן שמי שהוא צריך ללמוד מהשני, זאת אומרת, במקום שאם הוא מחשיב את השני, השני מחייב לו יגיעה, אז הגוף מבטל את דעתו ועשייתו של השני. והוא מטעם, שהגוף רוצה במנוחה. לכן יותר טוב לו ויותר נח לו לבטל את דעתו והמעשים של חבירו, כדי שלא יצטרך לתת יגיעה.
לכן נקרא זה "עשה לך רב", שפירושו, שבכדי שהחבר יהיה לך רב, אתה צריך לעשות זה. היינו, לא בשכל, כי השכל מחייב אחרת, ולפעמים הוא מראה לו להיפך, שהוא יכול להיות רב והשני תלמיד שלו. לכן נקרא "עשה" לשון עשיה ולא שכל, כנ"ל."
ולאד: נניח שאני רוצה ללמוד מדודי, אני כאילו עושה אותו רב, כדי ללמוד ממנו, להתפעל ממנו, לקבל ממנו מה שיש בו?
כן.
ולאד: יוצא שכל החברים הם כמו רב, ומצד שני הם שווים, ולב אחד. איך ליישם את זה, איך אנחנו יכולים ליישם את זה בעשירייה?
כך זה כל אחד ביחס לאחרים.
ולאד: יוצא שכאילו יש שני רבדים בעשירייה, שתי דרגות פנימיות בעשירייה. מה יותר פנימי, "רב חבר" או חברים?
רב חבר יותר.
ולאד: "רב חבר" זה יותר פנימי מחבר בינינו?
כן.
דודי: במה ראית את רב"ש כחבר?
קשה לי להגיד. אני חושב שבהכול ראיתי אותו כגדול, ולפעמים הוא היה מראה את עצמו כחבר.
דודי: במה הוא הראה את עצמו כחבר?
לפעמים הוא עשה ככה, שאתה חושב שהוא כמוך.
דודי: ואתה מצדך, תמיד ראית אותו כרב, כגדול?
כן.
דודי: גם כשהוא הראה את עצמו כחבר עדיין ראית בו כרב?
כן.
דודי: אז מה זה הנקודה הזאת שאתה חבר, שהתלמיד חבר עם הרב? יש כזה דבר שהם חברים, שהם שווים במשהו, או שאין כזה דבר, תמיד יהיה עליון ותחתון?
כן, אבל לפעמים הוא עושה כך שאתה מרגיש אותו כשווה.
דודי: זו פעולה שהרב עושה, עושה עצמו כחבר?
כן.
שמעון: אתם הייתם כעשירייה?
לא, איזו עשירייה?
שמעון: רק תלמיד ורב.
רואי: למה את הרב צריך לעשות ואת החברים צריך לקנות?
אלה שתי צורות עבודה שונות. כי "קנה לך חבר" זה ברור, שעל ידי זה שאתה קונה אותו הוא קונה אותך ואתם מתחברים. אבל "ועשה לך" אתה כבר צריך להעלות אותו למעלה מעצמך.
רואי: האם את החברים אתה לא צריך להעלות למעלה מעצמך?
כן, אבל בכל זאת חברים נמצאים יחד איתך בשווה ועם זה אתה מעלה אותם למעלה מעצמך.
רואי: את העשירייה, האדם צריך לעשות או לקנות?
את העשירייה אדם צריך לעשות.
רואי: לעשות. האם העשירייה מול האדם היא כמו רב בשבילו?
כן. ודאי.
רואי: יוצא כאילו שהעשירייה היא יותר מחבר.
עשירייה יותר מחבר.
רואי: איך אתה מתחיל להתנהל בצורה כזאת שהעשירייה היא הרב שלך, איך אתה בפועל "עושה" את העשירייה?
עם העשירייה אתה מתחבר כי כל אחד מהם הוא כשווה אליך.
רואי: אז בזה שהוא שווה אני מתחבר אתו כמו חבר.
כן.
רואי: אבל אמרנו שאת העשירייה עושים.
כן.
רואי: כמו שמתייחס לרב, "עושה" לך רב. אז גם את העשירייה "עושים". מה זה נקרא לעשות את העשירייה?
אתה בונה אותם שהם כולם יותר ממך, כרב כלפיך.
רואי: האם העשירייה יכולה לכוון לך את ההתפתחות הרוחנית שלך?
כן, ודאי.
מושי: זאת אומרת החלטה של העשירייה, כלפי זה כמו החלטה של רב. גם החלטה של רב היא לא טבעית, היא החלטה מעלי, ככה גם העשירייה. אם הם מחליטים בשבילי אז זה כמו רב. אם רב לא נמצא עכשיו אז מה המצפן שלי? אז המצפן שלי היא העשירייה ביחד, לא אחד כמו שהוא אומר לי, אלא אם יש החלטה משותפת – מבחינתי זו החלטה.
כן.
מושי: יוצא שיש לפי המאמר שלושה רבדים. איך אני עובד עם החבר והכול בפנימיות. פעם אני דן את החברים לכף זכות. רובד יותר פנימי אני משתדל גם בדעת לקנות, בשכל. ורובד יותר פנימי אני משתדל לעשות את החבר כרב. הכול כלפי אותו חבר. ככה זה?
כן.
דודי: ואם לעשירייה אין עדיין החלטה משותפת, מתקשה להחליט על משהו, היא יכולה לעלות את זה לפורום רחב יותר של קבוצת עשיריות, או דווקא זה יכול לבלבל אותה?
תלוי ,אני לא יודע, קשה להגיד.
דודי: האם בקבוצה גדולה יותר יש כוח גדול יותר של בירור או לא משנה כמות האנשים?
לא.
דודי: ומה זה לקנות את החבר, במה אני יכול לקנות פה את החברים?
בזה שאתה מוכן ללכת איתו יחד.
דודי: למה את הרב לא קונים?
רב אתה צריך לעשות.
דודי: כלומר להחשיב אותו, להגדיל אותו מעלי.
כן.
דודי: ואחרי שאדם מגדיל אותו הוא לא צריך גם לקנות אותו? כלומר להביע מסירות.
לא. הוא כבר בולע אותו בצורה כזאת.
דודי: בולע אותו.
ולאד: יוצא שבשבילי רב זה הקשר לבורא. אני עושה כל חבר כרב אז אני כאילו פותח עוד קשר לבורא. נכון?
כן.
ולאד: האם עשרה חברים הם עשרה קשרים לבורא? אם אני מעלה כל חבר יוצא שדרך החבר יש לי קשר עם הבורא, אני עושה אותו כרב.
כן.
ולאד: יוצא שאנחנו ביחד מתחילים את הקשר לבורא פי עשרה, כי יש לנו עשרה חברים?
נגיד.
שמעון: אם יש נניח עשרה אנשים וחלק חושב דבר אחד וחלק חושב דבר אחר ואין סיכום, האם לא כדאי להתייעץ עם עוד עשירייה? איך עושים את זה?
אני לא חושב שבזה אתם תשיגו משהו מעבר לכך. בעצם עשירייה בנויה בצורה כזאת שאתה יכול להתחיל ולגמור בה את כל הבירור.
מושי: אמרת שאם אתה בחופשה, אז מי שמנהל את בני ברוך, לא מבחינת המפעל אלא מבחינה רוחנית, זה הדירקטוריון הרוחני. האנשים שם הם לא מאותה עשירייה, אלא אנשים שונים. האם זה מוסיף? מה זה אומר?
זה לא אומר שום דבר. הם יכולים להתחבר לצורך בירור של משהו, והבירור יהיה כמו שהם מחליטים.
דודי: כשאני עושה חבר בעשירייה לרב, מגדיל אותו, מה אני מקבל מהחבר כשאני מגדיל אותו כרב?
אתה מקבל דרכו כוח.
דודי: ומה אני מקבל מהרב כשאני עושה אותו רב?
גם כוח.
דודי: מה ההבדל בין הכוח שאני מקבל מהרב לבין הכוח שאני מקבל מהחבר שאני עושה אותו כרב?
יש לך שני מקורות.
דודי: האם אלו כוחות שונים, או שזה אותו כוח רק יש שני פתחים, שני צינורות שונים?
שני צינורות.
אילן: מה זה רב?
רב הוא מי שאתה מקבל אותו כגדול ממך.
אילן: אנחנו מדברים על קשר לרב, שאדם צריך לעשות לעצמו רב, ועשירייה מתחברת כדי להשיג את הדרגה הזו שלו. אבל מה זה רב?
רב הוא חבר שאני מקבל אותו בדרגה יותר עליונה מחבר.
דודי: בזה שאני עושה מישהו כרב, זה לא הופך אותו לבעל השגה. יש רב שהוא בעל השגה, ואם אני מחשיב אותו, אז אני מקבל דרכו. ויש חבר שאני רואה אותו כגדול בעיניים שלי, ואם הוא לא בעל השגה, אז מה אני מקבל ממנו?
לפי מה שאתה מתאר בחיבור עימו. יכול להיות שאתה ביטלת את עצמך כלפיו ומקבל דרכו הבחנות רוחניות כלשהן, אבל הוא בעצמו לא מרגיש אותן, לא קונה אותן. יש כאן קניין.
דודי: זאת אומרת, זה כמו אבן, כמו פסל, דמות, שאני מבטל את עצמי כלפיו ומקבל דרכו רוחניות.
כן.
דודי: בלי שהוא מבחין בזה.
כן.
ולאד: האם זה כמו שכתוב במאמר של רב"ש "אחרי כל חבר עומד הבורא"?
כן.
אילן: אז רב יכול להיות כל אחד שאני מקבל דרכו קשר לבורא.
כן.
אילן: יכול להיות שהוא לא מרגיש את זה בכלל, לא יודע על זה בכלל, אבל מתוך זה שאני עובד איתו דרכו כלפי העליון, עבורי הוא רב.
כן.
רואי: איך זה מסתדר עם העניין של יציאת פרצופים, מדרגות? הרי תמיד יש לך עליון ותחתון. איך יכול להיות שיש לתחתון כמה עליונים? אם אדם הופך את החברים לרב, האם הם פתאום הופכים להיות לעליונים עבורו?
כן.
רואי: אבל אמרנו שיש לאדם רב אחד, לא יכול להיות שיהיה לו יותר מרב אחד.
יכולים להיות כמה, "עשה לך רב".
רואי: אני מנסה להבין איך זה עובד מערכתית. האם מבחינתך העליון שלך הוא הרב"ש?
כן.
רואי: ובעל הסולם הוא העליון שלך?
עוד יותר.
רואי: אבל כל מה שאתה מקבל זה דרך הרב"ש. מבחינת התלמידים, אתה העליון שלנו, ועוד יותר עליון הוא הרב"ש, ועוד יותר עליון הוא בעל הסולם. איך אני הופך את כל החברים כך שהם יהיו גם עליונים כמוך, כמו הרב בשבילי?
איך שאתה מקבל אותם.
רואי: האם המערכת לא בנויה בצורה כזאת שאי אפשר לשנות בה סדרים?
לא.
רואי: כל התלמידים שהגיעו ל"בני ברוך" במשך כל השנים, האם הם מבחינתך אותו תחתון שעליו אתה עובד?
כן.
רואי: ואתה תמיד תהיה עבורם העליון.
כנראה.
רואי: איך הם פתאום יכולים ליצור לעצמם עליון אחר? איך יכול להיות שתחתון שנולד ממך ייצור לעצמו עליון אחר?
אני לא יודע, אבל הכול יכול לקרות.
מושי: אמרת שדעת העשירייה היא כמו דעת הרב. אז יש לי רב שהוא אתה, ויש לי עשירייה. ואם יש התנגשות בין דעת הרב ודעת העשירייה, אז כאילו יש לי שני רבנים, ולמי אני מקשיב? אני כבר לא מדבר על החבר כרב, שזה גם יכול להיות דעת, אנחנו מדברים על דעת העשירייה. או שהרב הוא קבוע, והעשירייה, לפעמים כשאני מעלה אותה, אז היא בשבילי רב. וגם אמרת שעשירייה היא תמיד עליון כלפי החבר. מה הולך פה?
הכול לפי ההחלטה שלך, את מי אתה בוחר, מיהו העליון שלך.
מושי: אבל מה נכון לבחור? יש את דעת עשירייה ויש גם את דעת הרב.
אתה בוחר.
מושי: אני רוצה לבחור נכון.
לפי מה שאתה בוחר.
דודי: הכול תלוי באדם. אם אני אבטל את עצמי כלפי החבר ואראה אותו כגדול ואעשה את החבר כרב, אז אני יכול לקבל דרכו רוחניות.
כן.
דודי: אז כל אדם שהוא לא חבר, אם הייתי מבטל את עצמי כלפיו, בלי שהוא יודע בכלל, אז אני יכול גם ממנו "לסחוט" משהו, לקבל דרכו כוחות. זה נכון?
משהו, כן.
דודי: ולמה אני לא מתבטל כלפי מישהו שהוא לא חבר, אלא רק דן אותו לכף זכות?
אתה יכול להתבטל כלפי מי שאתה רוצה, אבל מה זה ייתן לך?
דודי: כוח רוחני. אפילו שהוא לא משיג, אפילו שהוא לא בזה, אני שומע שאני יכול לקבל ממנו. זה תלוי בי, לא בו.
אתה מהר מאוד תראה שאין לך מה לקבל.
דודי: אין מה לקבל ממנו? אז מה יש בחבר שאני יכול לקבל ממנו? זה בחבר או זה ביחס שלי כלפי החבר?
זה ביחס שלך.
דודי: אני לא מבין. זה הכול תלוי ביחס שלי ולא בדמות שמולי, אם הוא חבר או לא חבר. יכול היה לשבת איתנו עוד מישהו והייתי יכול לקבל ממנו משהו? אם היה יושב איתנו עכשיו מישהו שאני לא יודע בכלל. היו מספרים לי שהוא אחד החברים שלנו. אם הייתי חושב שהוא חבר שלנו והייתי מתבטל כלפיו, אז הייתי יכול לקבל ממנו משהו?
כן.
ולאד: הרב"ש כותב מאוד ברור. ש"זה החברים שלך, דרכם אתה מקבל רוחניות. רק בך זה תלוי. אתה מתבטל ועושה אותו גדול ואז אתה מקבל". נגיד כל החיים אתה למדת, לא יודע איפה אתה למדת, אתה בא לאוניברסיטה, אתה צריך להתבטל לפני המרצה כדי לקבל ממנו את הידע שלו.
אם אתה לא מתבטל ונשאר בו אתה לא לומד כלום. בכל מקום זה ככה. אבל את הרוחניות, רק פה בעשירייה אתה יכול לקבל. אתה לא יכול לקבל רוחניות באוניברסיטה. חוץ מידע אתה לא יכול לקבל שם. אבל גם שם אתה מתבטל, כדי לקבל מה שהוא רוצה למסור לך. תלוי איפה אתה נמצא. הסביבה שלך היא העשירייה שלך, זו הרוחניות שלך.
דודי: מה אתה יכול לקבל מאדם שהוא לא חבר, שהוא לא שייך למסגרת "בני ברוך"? סתם, הוא איזה מלצר שעבר פה עכשיו. לא משנה, אדם באשר הוא אדם, יש לך מה לקבל ממנו?
אם אתה רוצה.
דודי: אתה כמקובל, יש לך מה לקבל ממנו? אין לך כלום להוציא מהאדם הזה.
לא.
מושי: לא. בזה שאתה דן אותו לכף זכות, אתה לא מקבל? דרכו אתה לא רואה את הכוח העליון שפועל כלפיך?
אני לא חושב שאפשר דרכו לראות משהו.
מושי: לא כתוב שאחרי כל בני האדם, אחרי כל הפרצופים יש בורא שפועל?
כן.
מושי: אז מה הוא כותב? שצריך לדון אותם לכף זכות. למה? כי אחריהם יש בורא. הבורא מפעיל אותם. אז אתה כמקובל, לא יכול לראות דרך כל בני האדם?
יש אחריו הפעלת כוח רוחני.
מושי: שבורא פועל אחריו, אחרי האדם הזה?
כן, אבל זה תלוי על מה אתה הולך. אתה לא יכול סתם לקחת אדם ולהתחיל לשחק איתו כאילו שהוא גדול.
מושי: לא. לא גדול. הוא פועל ופתאום הבורא עושה, שולח לך, סתם, נגיד שיהיה ברור, אויב. ואז אתה דרך האויב הזה שרוצה לפגוע בך, אתה מנסה לדון אותו לכף זכות ודרך זה אתה מתחיל להבין מה הבורא רוצה ממך. ככה זה?
יכול להיות.
דודי: אני שואל? כי רוב הזמן החברים נמצאים מחוץ למסגרת הפיזית של "בני ברוך", של השיעורים, חוץ מהלילה. הם נמצאים במקום עבודה, נמצאים במשפחה, נמצאים שכנים, ועוד המון סיטואציות בחיים.
אז איך לנצל כל סיטואציה כזאת שאתה לא עם החברים, ועם העשירייה, כדי להמשיך לקבל רוחניות, כדי לסחוט משהו? הבורא שם אותי במקרה עם עוד אנשים שהם לא חברים שלי, איך אני מקבל מהם עכשיו עוד משהו? מנצל את הרגע?
מושי: לדוגמה האישה משפיעה עליך, שהיא לא קשורה לזה, בוס משפיע עליך, פתאום ילדים, פתאום איזה מקרה ברחוב. ואז אדם שלומד קבלה, הוא רוצה לדון אותם לכף זכות. הוא רוצה לנצל את המצבים האלו גם לטובת ההתקדמות שלו. מה ההמלצה שלך?
ההמלצה שלי להשתדל להתחבר איתם במישור הרגיל, של הרחוב.
מושי: אתה לא יכול לזהות דרך כל המקרים האלו, דרך האישה, הילדים, הבוס בעבודה את הכוח העליון איך הוא פועל עליך?
לא.
מושי: אי אפשר לזהות?
לא.
מושי: אז מה, הזמן הזה שאני מבלה איתם הוא זמן בטל סתם? אין צורך בו?
אתה יכול להתחבר איתם ולהשתדל לקבל דרכם קשר עם הבורא.
מושי: אז כן אפשר לקבל קשר עם הבורא?
כן.
מושי: לכן אני שואל אם אפשר?
כן.
מושי: זה שאני דן אותם לכף זכות?
כן.
מושי: עם החברים זה משהו אחר. כי אני צריך לקנות אותם, גם בשכל ובדעת, למעלה מהדעת. זה ברור. אבל כשאני דן אותם לכף זכות, זה בפנימיות שלי, כמובן, עד כמה שאני יכול לעשות את זה. זה כתוב יפה, אבל עד כמה שאדם יכול. למה בכל זאת בגשמיות אני צריך לפעול כאילו אין בורא? ממש צריך לפעול לפי החוקים של העולם הזה.
מה זה נותן היחס הזה, הדואליות הזאת? מצד אחד, אני דן אותו לכף זכות, מצד שני, אני פועל, הולך למשטרה, הולך לבית משפט, הולך לרופא. למה? מה זה נותן כלפי ההתקדמות שלי כלפי הבורא? למה אני כאילו לא מתבטל עד הסוף, כאילו אין כלום.
כמו במקרה הזה של המשל, שישבו בבית הקפה ואז בא חייל, ישב איזה רב'ה, ואז החייל בא ורצה להרוג אותו, אבל הוא אפילו לא התייחס אליו. כאילו הוא ממשיך. "בוא נשתה הלאה". אז למה אנחנו ככה לא מתייחסים? מה נותנת הדואליות הזאת?
זה לא פשוט. איך אתה יכול למחוק מה שמגיע לך בהתרשמות מהדרגה היותר עליונה?
מושי: במילים אחרות, איך אני משלב בין "אין עוד מלבדו" ו"אין אני לי מי לי", איך אפשר לשלב באותו מקרה גם וגם. מצד אחד, להבין שזה מהבורא ולדון אותו לכף זכות אותו אדם. מצד שני, "אין אני לי מי לי" אני פועל לפי החוקים בעולם הזה ממש, כאילו שהבורא לא קיים. איך אפשר בו זמנית לעשות את זה? וגם למה זו שאלה מהותית, למה רק "אין עוד מלבדו"?
ולאד: אבל בעל הסולם כותב, שאדם קם בבוקר ואפילו שהוא יודע שיקבל אותה משכורת, הוא צריך לקום ללכת ולעשות כל העבודה, כל החיים. ורק בערב לחזור ולהגיד ש"אין עוד מלבדו". אז בכל היום הזה שאתה הולך ועושה, כנראה משהו קורה ובסופו של דבר, אתה יכול להגיד ש"אין עוד מלבדו"?
אתה רוצה לקיים את היחס שלך לבורא.
ולאד: זאת אומרת, כל מה שאני עושה כל היום בעבודה, עם אשתי, עם הילדים, הכול, זה בדיוק מה שהבורא רוצה שאני אעשה. אם אני לא אעשה זאת כביכול ניתקתי קשר עם הבורא?
כן.
ולאד: אם אני לא אקום ולא אלך, אז לא עשיתי מה שבורא רוצה שאני אעשה?
כן
מושי: כביכול לא תהיה לי התרשמות אם אני לא אקיים בגשמיות "אין אני לי מי לי". אם אני רק אהיה ב"אין עוד מלבדו" זה לא ירשם בי, לא יעבור בבשר שלי?
כן.
דודי: אם לנסות לנצל את היום הזה עכשיו, יש לפנינו יום של חיבור. אני רוצה לראות כל חבר כגדול, להפוך כל חבר עכשיו לרב כדי לקבל ממנו יותר, לטובת העשירייה כולה. לפני השאלה מה לעשות, במה כל חבר כאן יותר גדול ממני?
אתה מקבל אותו כך. במידה שאתה מעריך אותו, הוא נעשה יותר גדול.
דודי: מה אני צריך לספר לעצמי, שיש בו ואין בי, שיש בו משהו יותר ממני?
קשר עם הבורא.
דודי: אבל אם זאת מערכת ולכל אחד יש תפקיד, ולכל אחד יש קשר בצורה מסוימת, למה אני צריך לקנא במה שיש לו ואין בי?
אתה עשית את זה.
דודי: מה עשיתי?
שיש בו מה שאין לך.
דודי: באמת יש בו מה שאין בי?
כן. כי אתה רוצה שהוא יהיה גדול יותר.
דודי: מה זה אומר בפועל? מה אני צריך לעשות בחבר כדי להפוך אותו לרב, לגדול עלי?
תתנהג אתו כמו לרב.
תלמיד: לא מספיק לי לראות את החבר כשווה, צריכים לעשות אותו למעלה מעצמי? מה אני יכול ללמוד מהחבר?
אם אתה מתייחס לחבר כאדם שהוא למעלה ממך, אתה מעלה אותו למעלה ממך ואז הוא נעשה רב שלך.
שמעון: הוא כותב כאן "והוא מטעם, שהוא מבין, שעיקר היגיעה, להשפיע לבורא. וזה הוא נגד הטבע שלו, היות שהאדם נברא עם רצון לקבל רק לתועלת עצמו. לכן ניתנה לנו סגולה, איך לצאת מאהבה עצמית לאהבת הזולת. וע"י זה הוא יכול לבוא לאהבת הבורא." מה היא הסגולה הזאת?
שאם אתה תעשה איזו פעולה שהיא נקראת "סגולה", אתה תקבל כוח עליון שהוא יפתח לך את הדרך.
שמעון: איך לקבל סגולה, מה זה אומר? לעשות עבודה?
כן.
רואי: כדי שאדם ייכנס לרוחניות, איך הדבר הזה קורה, הכניסה לרוחניות?
כניסה לרוחניות היא בזה שאתה מקבל מישהו יותר מעצמך.
רואי: בזה שאני הופך אדם לגדול, נכנסתי לרוחניות?
מתקרב.
רואי: מה זה נקרא שאדם נכנס לרוחניות? מה זה הדבר הזה שאדם הופך להיות אדם שכבר יש לו מדרגה רוחנית?
זה שמרגיש את השדה הרוחני.
רואי: איך אתה מתחיל להרגיש את השדה הרוחני?
לפי החשיבות שלך לדברים רוחניים.
רואי: רק חשיבות מכניסה את האדם לרוחניות?
רק חשיבות קושרת את האדם לרוחניות.
רואי: אם הכול בסוף זה חשיבות כדי להיכנס לרוחניות, אז איפה פה שינוי הכלים שלו, איך פתאום יש לו כלים דהשפעה? אדם שהולך בדרך יש לו כלים דקבלה.
כן.
רואי: כדי שהוא יהיה ברוחנית צריך שיהיו לו כלים דהשפעה.
כן.
רואי: איך זה שיש לבן אדם חשיבות לרוחניות, הדבר הזה מקנה לו כלים דהשפעה?
הוא מתחיל לשייך לפעולות של חברים חשיבות רוחנית.
רואי: אז כל הכניסה לרוחניות של האדם זה דבר שהוא רק תלוי באדם?
כן.
רואי: על האדם עושים משהו כדי להכניס אותו לרוחניות או זה רק תלוי באדם?
לא, נותנים לו התעוררות.
רואי: והכול תלוי בתגובה להתעוררות?
כן.
רואי: זה אומר שלרוחניות אי אפשר להיכנס אם לא עשית עבודה שאתה חייב לעשות.
כן.
רואי: אז מה הרב עושה עם התלמידים?
נותן להם תרגילים.
רואי: ומה זה נקרא שהתלמידים הצליחו בתרגילים?
שהם נותנים לתכונות רוחניות, פעולות רוחניות, חשיבות וכוח.
רואי: הרב לא יכול להכניס את התלמידים לרוחניות, זו עדיין תהיה העבודה שלהם.
כן.
רואי: למה זה כך, שבסוף הכול תלוי ביגיעה של התחתון?
זה ממקור הבריאה.
רואי: כל הבריאה בנויה על זה שתמיד התחתון עושה יגיעה?
כן.
רואי: וכשהוא עושה יגיעה נכונה, מה הוא מקבל מהעליון?
תמיכה.
רואי: תמיכה לְמה, כדי לתת עוד יותר יגיעה?
כן.
אילן: אנחנו לומדים שיש רק נשמה אחת והנשמה הזו עברה שבירה. למה כל כך קשה להבין את הדבר הפשוט הזה? זה נשמע כזה פשוט. הייתה נשמה אחת, עברה שבירה, אנחנו תוצאה שלה, כל העבודה שלנו לחזור לאותו מקום של הנשמה האחת, למה זה כל כך קשה?
למה כל כך קשה להסכים עם כל דבר ויש כל כך בלבולים ובירורים? הרי ברור שאם מבינים את הדבר הבסיסי הזה, היסודי הזה, הכביכול הפשוט הזה, אז מבינים, כמו שדודי אמר מקודם, מה, אני תלוי בכל אחד? בטח תלוי. אם כל אחד מאיתנו זה סוג של שבירה, חתיכה, בטח שתלוי. אז למה זה קשה.
כי הבורא שם רגל.
אילן: אי אפשר להסכים לזה.
נכון.
אילן: אז מה לעשות, להמשיך?
לבקש, להתפלל, לבכות, זהו.
חבר: אתה צריך תמיד לראות את עצמך יותר קטן מהחברים או הפוך?
תמיד.
(סוף השיחה)