ישיבת כתבים
שיחה 20.10.2020 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
דודי: בישיבת הכתבים הקודמת שלנו ב-18.10 דיברנו על הקורונה כפרומו למשבר האקלים שמתקרב. הקראנו נתונים מתוך מסמך חדש של האו"ם שמראה שהולך להיות כאן רע יותר ומאוד גרוע, והצגנו את מה שאמר מזכ"ל האו"ם שאומר שבאמת חוסר אחדות זו הבעיה שלנו. כתוצאה, הצעת שנכתוב מכתב, נכתוב לו תגובה, וגם נציג את הארגון שלנו ואת מה שיש לנו להגיד. חיים רץ כתב בסיס למכתב, אחר כך התאספנו כל הכתבים, סידרנו, ערכנו, ומפה חיים הלך וסידר. עכשיו חיים יקריא את המכתב, נרצה לשמוע את הדעה שלך, נרצה להשביח יותר את התוכן, לשאול מספר שאלות יותר אסטרטגיות וליצור מזה תוכן גנרי שנוכל לעבוד איתו בעוד צורות אחרות.
חיים: המכתב הוא באנגלית. לפני שנתחיל, אנחנו לא סגרנו מי בעצם כותב המכתב, האם זה ד"ר מיכאל לייטמן, האם זה מכון אר"י, האם זה איזשהו גורם אחר. כרגע פשוט כתבנו את זה כגוף ראשון, כאילו אתה הרב כותב את זה, אבל כמובן הכול נתון לשינוי לפי החלטתך.
מכתב פתוח למזכיר הכללי של האו"ם.
"בהתמודדות עם משבר גלובלי האומות המאוחדות צריכות להגדיל באופן פעיל את התיאום הבינלאומי ואת האחדות.
הוד מעלתו אנטיונו מנואל גוטרש, המזכיר הכללי של האומות המאוחדות.
מזכ"ל יקר,
מאמר שהתפרסם לאחרונה ברויטרס מתאר את התסכול שלך בנוגע למצב האנושות במאבקה כנגד וירוס הקורונה. לפי המאמר אמרת שהווירוס הוא מבחן, שנכון לעכשיו הקהילה הבינלאומית נכשלת בו. אני מסכים לחלוטין. גם ציינת את ההשלכות השליליות של היעדר האיחוד בפתרון אתגרים גלובליים כמו המגיפה הנוכחית. אני מסכים לחלוטין שהיעדר האיחוד הזה, כפי שאתה ציינת, הוא מקור לתסכול עצום. ולבסוף, הזהרת שאותו וירוס מיקרוסקופי יכול לדחוף מיליוני בני אדם לעוני ולרעב עם השלכות כלכליות הרסניות שנים קדימה. למרבה הצער אני חושב שפוטנציאל ההרס מווירוס הקורונה הוא פי עשרה מהערכה זו, אם לא יותר. ואפילו יותר חשוב, לפי דעתי האשם האמיתי בהרס שמתרחש בכל העולם הוא לא ווירוס הקורונה אלא היעדר האיחוד שציינת אותו.
כפי שכבר מתועד היטב, האדם מטבעו הוא לחלוטין מרוכז בעצמו. יתר על כן, במיוחד מאז תחילת המאה אנחנו רואים גדילה מואצת בנטיות נרקיסיסטיות, אותה מגמה היא חלק ממה שחוקרים רבים מגדירים כמגפת הנרקיסיזם או תרבות האני. אותה מגיפה של התעסקות בעצמי יש לה השלכות הרסניות על כל היבטי החיים, זה מחליש את מערכת החיסון שלנו, מפרק את הקהילות שלנו, הורס את חוש האחריות שלנו ומפרק את יכולת העמידה הלאומית והבינלאומית שלנו. כאשר כל אדם הוא לעצמו אז כל אדם הוא נגד כל השאר. אנושות כל כך מפורקת לא יכולה להתמודד עם שום משבר, בוודאי שלא כנגד מגיפה שאין לה תרופה. ובגלל שהחברה מתפוררת, כוחנו לא רק קטן כל הזמן אלא אנחנו בעצם מכינים את הקרקע להופעת תוקף הרבה יותר גרוע מווירוס הקורונה.
כאדם שחוקר את טבע האדם כבר כארבעים שנה, אני יכול להעיד שהמשבר הנוכחי הוא רק הראשון והכי פחות חמור מסדרה של אסונות שבסופן האנושות תעבור טרנספורמציה רדיקלית. סדרה זו לא נותנת לי לישון בלילה וזוהי הסיבה שגרמה לי לכתוב את המכתב הזה. אנחנו חיים מחדש את ימיה האחרונים של פומפיי אבל אנחנו עדיין כאן, הר הגעש עדיין לא התפרץ, חלון ההזדמנויות שלנו עדיין פתוח אבל הוא נסגר במהירות. הטרנספורמציה שהאנושות תעבור היא מחויבת, ובדיוק כפי שהווירוס עכשיו מחייב אותנו להציע עוד ועוד חבילות סיוע כלכליות, כך הוא יחייב אותנו לשנות את שוק העבודה, את מערכת הרווחה, את החינוך, את הפוליטיקה, וכל אספקט אחר בחיים שלנו. וירוס הקורונה יחייב אותנו להתחיל לחשוב זה על זה, לצאת מתוך הקליפה הנרקיסיסטית שלנו ולהפוך להיות מתחשבים, מבוגרים אחראיים. ככל שאנחנו נתעכב במעבר, כך הווירוס יהיה יותר אגרסיבי. אם בכל זאת נסרב, הרבה מדענים כבר מזהירים שמכאן והלאה מגיפות יהפכו להיות יותר תכופות, יותר מדבקות ויותר אלימות. רק אם נעמוד ביחד, יש לנו סיכוי כנגד האיום המתקרב.
למרות כל הנאמר, אבחון הבעיה הוא רק הצעד הראשון לכיוון התיקון, לא יהיה לו שום משמעות אלא אם כן יתרחש תיקון בפועל. כרגע הגוף הבינלאומי היחיד שכל העולם מחשיב אותו כלגיטימי הוא האומות המאוחדות. מסיבה זו אני מאמין שתחת הנהגתך המוסד הזה צריך ליצור ועידה, כינוס בינלאומי של ווירוס הקורונה, שבו מדינות יתאמו ביניהן צעדים לעצירת התפשטות הווירוס, יחלקו ידע וניסיון, יעזרו זה לזה במלחמתן בווירוס בצורה יותר אפקטיבית, אבל הכי חושב יקימו ועדה בינלאומית להגדלת האיחוד והסולידריות. ועדה זו תהיה גוף שעובד ברציפות שמטרתו תהיה לאחד את האנושות כנגד האתגרים הגלובליים שמשפיעים על העולם כולו. רק פעולה מתואמת יכולה להציל את האנושות מתוהו ובוהו חסר תקדים ורק האו"ם יכול להיות המתאם של מאמץ זה.
מסיבה זו אני קורא לך אדוני המזכ"ל לצאת וליזום את אותו כינוס ואת אותה וועדה ולהניע את האומות לפעולה לכיוון של סולידריות כנגד אויב בלתי נראה ונכון לעכשיו בלתי מנצח. אם אנחנו נבין שהאיחוד הוא הנשק היחיד שלנו והאמצעי היחיד שלנו להשגת יציבות חברתית גלובלית, אני בטוח שהאומות ימצאו לנכון לשים בצד אם המחלוקות ביניהן וליצור את הברית הגלובלית הראשונה במלחמתן במה שאף אחד אינו יכול לנצח לבדו.".
יש כאן תוספת שאנחנו לא יודעים אם להכניס אותה או לא, שזה מה שהארגון עצמו מציע, מה שאנחנו מציעים כעזרה לאו"ם. אנחנו נשמח להציע תכנית של הרצאות, חומרים וסדנאות וכן הלאה.
בעצם עם מה הוא פותח את הוועידה? נגיד שהוא אומר "כן אני רוצה", עם מה אנחנו פותחים את הועידה הבינלאומית? בין מי למי?
חיים: בינלאומית. כולם.
כן, אני מבין, אבל מי ישתתף? כל ההשתתפויות האלו שבאו"ם הן רק של פוליטיקאים שידברו כמו שהם יודעים לדבר וזה לא יועיל בכלום לאף אחד ואף אחד לא ישמע את אף אחד. דווקא בגלל שהוא מדבר על איזה שינוי שצריך להתרחש באנושות, אז השינוי הזה כבר צריך להתרחש גם באותה וועידה. היא צריכה להיות לא סתם עוד וועידה אחת, אלא היא צריכה להביא לשינויים באמת מהותיים, ולכן אני חושב שאנחנו צריכים על זה לכתוב. אנחנו יודעים עד כמה כל וועידות האו"ם הן לא נותנות שום דבר, אין שום תוצאה מהן, אלא אך ורק כדי עוד לסחוט כסף לעוד תכניות ואחר כך שוכחים מהן, בונים מזה משהו שהם רוצים וזהו.
חיים: איזה שינוי, איזה ייחוד אתה רואה בוועידה הזאת?
אך ורק שהיא תחייב עם זה שאנחנו פעם ראשונה נמצאים בפנדמיה עולמית ממש, לכן אנחנו רוצים על ידי הוועידה הזאת להקים פורום קבוע שיטפל בחינוך אנושי לקירוב וחיבור. ושאנחנו נבין, נסביר לכולם שרק בשינוי היחס בין בני האדם תלוי העתיד הטוב שלנו.
חיים: המסמך כבר מציין משהו כזה, תגיד אם זה מספיק או לא ואז פשוט אני אדע איפה להוסיף את זה.
"אבל הכי חשוב להקים ועדה בינלאומית להגדלת האיחוד והסולידריות. ועדה זאת תהיה גוף שעובד באופן רציף", כמו שאתה אומר, שעובד כל הזמן, "שמטרתו לאחד את האנושות כנגד האתגרים הגלובליים שמשפיעים על העולם". ועוד ועוד. זו בעצם הנקודה שאליה אתה מתייחס, נכון?
כן. אולי להדגיש אותה יותר, שזה העיקר.
חיים: אפשר גם לפרט יותר.
כן. אבל בוא נראה מה תקבל בחזרה. בשם מי לשלוח את זה? הייתי שולח בשם מכון אר"י, זה נראה לי יותר מכובד. ואז אתה צריך גם לכתוב כמה מילים שזה ארגון שעוסק בזה, מטפל בזה שנים רבות.
דודי: נניח שנפרסם ברשתות החברתיות את המכתב, יד לא נצפה מהאו"ם שיעשה עכשיו איזה שינוי, אלא מהאדם שיקרא את זה על הדרך במכתב הפתוח, מה אמור להיחקק בו, להיחרט בו מדבר כזה? לאו דווקא מהמכתב ומהאו"ם, כלומר הוא קורא וממה הוא אמור להתרשם שיותיר בו רושם חזק?
שיתרשם שאנחנו דואגים לעתיד העולם ודואגים לעתיד העולם דרך חיבור. זו הדאגה שלנו וזה הפתרון שאנחנו ממליצים. מה יוצא מזה? יכול להיות שלא, אבל "שלח לחמך על פני המים", בכל זאת תעשה מה שאפשר.
טלי: האם יש מקום לזה שאנחנו נמליץ על אופי משתתפי הוועידה, מי הם, מאיזה סקטורים, אם אנחנו לא מכוונים לפוליטיקאים?
אני לא חושב שעכשיו זה הזמן כאן להגיד את זה, אבל אחר כך, אם זה יבוא באמת לאיזה דיבורים, אנחנו נראה אם כן. עד כמה שאני מבין ומכיר את הדברים האלה, אי אפשר בלי פוליטיקאים ובלי אלו שייקחו לידיים שלהם את כל מה שאנחנו יכולים ליזום ויעשו מזה מה שבא להם כדי להוציא מזה עוד קצת תועלת, במה להציג את עצמם, להופיע עם איזו עניבה, עם איזו גאווה כל אחד מהם, בטוח שכך זה יקרה. אבל ביני לביני בכל זאת משהו מטפטף.
טלי: אולי להוסיף ועידה של אנשי טכנולוגיה, של ראשי ערים? מה היית מוסיף באופי הסקטוריאלי או בכיוון של האנשים שמשתתפים בוועידה כזו?
אם אכפת לו ואם באמת הוא חושב כך, ויש לו באמת כמה כאלו אמרות בזמן האחרון, אז יכול להיות שהוא יפנה לכל מיני אנשים מהמשרד שלו, כאלו שמתעסקים בזה, שקרובים לזה, ולאו דווקא לפוליטיקאים ולאלו שמופיעים באו"ם בדרך כלל, ויכול להיות שיעשה וועידה או איזו קבוצה בצד שהיא תתעסק בזה. בצורה כזאת היא יכולה להיות שמורה מזה שיכנסו בה כל מיני כאלה שבדרך כלל מסובבים הכול לכיוון האגו שלהם.
טלי: מה קו התוכן שצריך להיות, מה יכול להיות הצעד הראשון בפועל שיכול לצאת מכזאת וועידה?
שיתחילו להתפרסם מאמרים מטעם האו"ם, שמדברים על חובת החיבור בין בני אדם כדי להינצל מהסיום הרע.
נורמה: מה המטרה של הפנייה הזאת? אנחנו יודעים מה קורה עם הארגונים האלה, זה כאילו לדבר עם איזה קיר בטון, יש להם אג'נדה מסוימת, אינטרסים מסוימים. האם המטרה היא לפזר את המסר שלנו ולא בהכרח לצפות שמשהו יקרה מזה, כאילו פחות חשובה התוצאה אלא לפזר את המסר?
כן. קודם כל לפרסם את המסר שלנו, אולי בכל זאת אפשר, דבר אחד. דבר שני, הוא בעצמו מופיע כמה פעמים כבר עם כאלה מסרים אנושיים בוא נגיד כך, יש קצת שוני בינו לבין מי שהיו קודם מזכירי האו"ם. יכול להיות שהאו"ם באיזו צורה בכל זאת ייתן מקום לפרסם כמה דברים, לא מטעמנו, אלא מטעם הוועדה הזאת, דברים כאלה שיתפרסמו בעולם. גם השאלה עד כמה מקבלים מה שהאו"ם מפרסם בצורה רצינית, אף אחד לא מחזיק מזה. אבל בכל זאת אחר כך בהפניה למה שיוצא מהאו"ם אפשר לעשות כל מיני מסמכים לקהל הרחב.
אין לנו כל כך הרבה במה לפעול, כי בכל מקום שאנחנו נתקעים אנחנו נתקעים באותו האגו הגדול שגדל משך אלפי שנים והאנושות נמצאת בו ולא יכולה לצאת, והיא לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר. אז איפה זה, איזו דרך, צינור דק, חור קטן בתוך הקיר האטום שאנחנו בכל זאת נתחיל משהו לפרסם יותר ויותר בצורה יותר ויותר רחבה.
נורמה: האם אנחנו מבקשים או ממליצים על שיתוף פעולה איתם?
לא שיתוף אפילו, זה מדי שאנחנו נהיה בשיתוף פעולה עם האו"ם, אלא אנחנו יכולים לסייע במה שהם רוצים לכיוון זה שכותבים.
נורמה: שיש לנו את האמצעים, שיש לנו ארגון גדול, שיש לנו את היכולת לפרסם את זה יחד איתם?
יכול להיות. אומנם הם לא אוהבים את זה. הם אוהבים בעצמם, בשמירה על כל מה שהם עושים, לעשות את הכול ולפרסם מטעמם. אז איכשהו אנחנו מוכנים. לכן צריכים להיזהר לא לכתוב שאנחנו בשותפות, איזו שותפות? אלא אנחנו מוכנים בכל כוחותינו לסייע במה שאפשר לכיוון הזה.
חיים: לא הבנתי, לכתוב שיש לנו מה להציע או לעזוב את כל הקטע הפרקטי?
בכל הקטע הפרקטי אנחנו יכולים להציע כל מה שנדרש.
נורמה: אפרופו דברים פרקטיים, קודם כל האם זה בדיוק הכיוון להמליץ על הוועידה?
אני לא חושב שוועידה זה דבר טוב, כי בוועידה הם יעשו כזה דבר שיהיה דוחה להיכנס בין כל אלו. את מכירה את זה. אני לא הייתי חושב על וועידה, אני חושב על זה שאנחנו צריכים להקים תחת הגג של האו"ם מחלקה אולי.
חיים: זו אותה הוועדה אם ככה. הוועדה להגדלת האיחוד והסולידריות.
משהו כזה, כן.
חיים: ואת הוועידה, את הכינוס לזרוק.
כן. כי אז ידברו ושום דבר לא יישאר. ועד שתהיה הוועידה הזאת, אתה יודע כמה כסף ומתי ואיך נעשה, זה שום דבר, עד שהם עושים משהו, אז השנה אין להם, לשנה הבאה כבר אין להם לא תקציב ולא זמן. זה ארגון שפועל בצורה כזאת שאין ממנו שום תועלת.
נורמה: אז אולי יותר ריאלי להגיד על מה שדיברנו גם בשיחה קודמת, להמליץ על איזה יום בינלאומי.
זה יפה. טוב שהזכרת.
נורמה: ולעשות קמפיין אינטרנטי, כי כל החיים עכשיו של האנושות הם באינטרנט. אז לעשות כזה קמפיין זה פחות כבד במקום לארגן איזה כנס.
אין שום בעיה. כנס לא, לא כנס פיזי.
נורמה: הם עשו את המפגש השנתי של האו"ם באינטרנט, וזה לקח להם שנה שלמה לארגן. אני אומרת על משהו יותר פרקטי אולי, לעשות את הקמפיין הזה באינטרנט, שכל הגופים יכולים להשתתף.
אני מסכים.
נורמה: אז המסר זה העיקרון פה.
כן. קצת תתקנו את המכתב, תשלחו ותראו מה קורה.
חיים: אנחנו בעצם מקדמים את זה ברשת, שיתפזר ברשת, כן?
לא, אתה יכול לשלוח לו ישיר. הכתובת ידועה, אין שום בעיה.
חיים: בנוסף, או רק ישיר?
אני לא מבין בכל הסובאורדינציה הזאת, ביחסים האלה, אם שולחים ככה, אם זה רגיל לעשות כך או שזה מדי, אם אתה שולח את זה ברשת אז איך אתה שולח לו וההיפך. זה תלוי למי אתה עושה. אני חושב שאחד משניים בדרך כלל עושים, והייתי בינתיים שולח לו, ואם לא נקבל תשובה אז נפיץ את זה ברשת, בעוד חודש נגיד.
שלי: האם יש הבדל בין האיחוד שאנחנו מדברים עליו לבין האיחוד שבאו"ם מדברים עליו, או שזה בעצם יכול להיות אותו דבר?
אנחנו לא נכנסים עכשיו לכל הדקויות האלו. נגיד שזה אותו דבר. את כל הדברים האלה מבררים אחר כך, וזה לא פשוט ויידרש זמן.
דודי: א-פרופו כתיבה, אנחנו כאן נמצאים צוות של כותבים בשפות שונות, ספרדית, אנגלית, רוסית, עברית ועוד שפות. גם מאזינים לנו הרבה חברים וחברות, וגם יש המון שכותבים איתנו ברשתות החברתיות, שעורכים, שמגיהים, שמסייעים, שמבקרים. הצטברו הרבה שאלות של חברים שעוסקים בכתיבה, שרואים שזה חשוב מאוד לתהליך אפילו הרוחני הייתי אומר, וגם למערך ההפצה שלנו, ורוצים לשאול מספר שאלות. נבקש מתמרה שמרכזת את הכותבים ברוסית לפתוח, אחר כך נמשיך בעוד סדרה של שאלות בנוגע לכתיבה, למהות של התפקיד.
תמרה: אנחנו כצוות רואים את התפקיד שלנו כחוליה מקשרת בין הרב לקהל הרחב. חשוב לנו לברר את החיבורים האלו. איך אנחנו עושים את החיבור הנכון למסר שאתה רוצה לתת?
חיבור נכון אלי, אני לא יודע. אני כל בוקר משתדל לתת עוד ועוד תוספת לבעל הסולם, לפי הכתבים שלו, ובזה אני רואה את עיקר העבודה שלי ולא בשום צורה אחרת. מה שנעשה חוץ משיעור בוקר, בכל מיני כתבים, בפייסבוק, בטוויטר, בכל הדברים האלה, זה ממש לא אני. ולכן לא לשים לב למה שכתוב שם, אני לא עוקב אחריהם, אפילו לא רואה מה שנמצא שם. זה כדי לפזר חומר למי שנמצא בכאלו רשתות שבכל זאת יהיה להם משהו משלנו, אבל אני נמצא בעצם רק בשיעור בוקר. לכן אם אתם יכולים עוד ועוד לפרסם אותו חומר משיעור בוקר בכל מיני צורות, זה העיקר בשבילי. בזה אני חושב שאנחנו בכל זאת ממשיכים את הפרסום של בעל הסולם לעת הזו, למה שקורה היום. ואני חושב שאנחנו איכשהו משתדלים להסביר לכולם, אני רואה את זה גם בתלמידים שלנו מכל העולם, עד כמה הם יותר ויותר קולטים את המסר שלנו ואיכשהו מעבדים אותו ואפילו מיישמים במשהו.
תמרה: במפגשים האלו של הכתבים כשאני שומעת את המסר שלך, האם זה חשוב כמה אני קולטת את המסר, כמה אני חיה אותו בשביל להעביר הלאה?
אלא מה? איך תעבירי הלאה אם את רואה בזה את עצמך בלי שאת קולטת אותו נכון, יכולה לפרט אותו, להוריד אותו מאיזה גובה לאדם הפשוט?
תמרה: זאת השאלה, אני מנסה פשוט לקחת את המסר ולהעביר בלי שאני מפעילה את עצמי, או שאני צריכה לעשות מזה משהו? איך מתייחסים לזה נכון?
לפי מה שאת רואה עד כמה נמצא המסר שלי, ואני גם משתדל להעביר אותו בצורה שנראית לי די פשוטה. אמנם אני מסביר את זה לתלמידים שלי שכבר נמצאים איתנו, שואלים, לועסים, מקבלים את המסר הזה, קולטים אותו, אבל בכל זאת זה גבוה. ולהוריד אותו ממסר שהוא נמסר לאלה שמשתוקקים להשגת הבורא, לאלו שמשתוקקים לחיים גשמיים בלבד זה הבדל גדול.
וכאן אנחנו צריכים לראות עד כמה אנחנו מורידים את המסר מהגובה בשפה, עד כמה אנחנו משתדלים להסביר להם מה כל אחד מהם ירוויח בצורה גשמית, בכל מיני אופנים של צורה גשמית, אוכל, מין, משפחה, בריאות, כסף, כל מיני דברים. זו כבר עבודה שצריכים לעשות אנשי התוכן שלנו.
תמרה: בהמשך לזה, מצד שני אנחנו צריכים להיות מחוברים לקהל הרחב. מה זה להיות מחובר לקהל הרחב נכון? האם אני מתחברת לקהל הרחב מתוך החיסרון שלהם, או שהחיבור נוצר מתוך הרצון שלנו להשפיע?
לא, איך אפשר להשפיע אם את לא פותחת את הלב של הקהל הרחב ואת הלב שלך אחד לשני? איך יכול להיות שזה יקרה? את צריכה להראות להם שיש לך לב פתוח אליהם, למה שיש להם, לאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, לבריאות הילדים, לדאגה לשלום בית, למשפחה, לכל דבר ודבר שיש לאדם הרגיל, למה שהוא דואג. הם צריכים לראות בך אימא שלהם, שאת באמת משתדלת להקים להם צורת חיים יפה, נוחה, רגועה, שקטה, בטוחה.
תמרה: זאת הנקודה שלא כל כך ברורה לי, איך אני מתחברת לחיסרון שלהם. כי חיסרון חיצוני זה אותו חיסרון שיש בי בעצם, זה אותו אגו פשוט, לכן מה זה מוסיף, איך אני מתחברת אליו, מה זה עושה?
הם לא רוצים לשמוע על האמצעים. לפי האמצעים את רוצה להגיע לגילוי הבורא ואת רואה בזה כיסוי לכל הבעיות. הם לא מבינים ולא יודעים את זה, יש להם בעיות אחרות, כמו שאמרתי, זה משפחה, בית, שלום בית, וכן הלאה. ולכן את צריכה לקרב את המסר שלנו אליהם, שעל ידי זה שאנחנו נכיר יותר את הקשר בינינו, נקים אותו יותר נכון, על ידי זה נגיע למצב שנוכל לסלק את כל התופעות השליליות, ודווקא ההיפך, להקים במקומם תופעות חיוביות וכן הלאה.
כמו שאת מתרגמת משפה לשפה, את צריכה לתרגם את כל המסר שלנו מהדרגה הרוחנית לדרגה הגשמית, ולהסביר את זה. את לא יכולה להגיד ש""ואהבת לרעך כמוך" מציל אותך מהכול", זה לא אכפת לו, הוא לא מבין, הוא לא רואה קשר, אז מה יש כאן? תראי כמה טרחנו היום בבוקר קצת להתחיל לפתוח את הנושא.
תמרה: במפגש הקודם דיברנו על זה שחשוב לנו להסביר לקהל הרחב שהמחלה היא לא קורונה, שקורונה וכל הבעיות האלו הם רק סימפטומים והמחלה היא חוסר איזון. האם יש איזו משמעות לסדר הופעות הסימפטומים האלו כדי ללמוד משהו? זה מלמד באיזה סדר זה נפתח, מתגלה בעולם? אנחנו יכולים ללמוד מזה משהו?
לא, זה אי אפשר להסביר. בשביל זה צריכים לדעת לעומק כל הבריאה, כל אופן הבריאה, כל חומר הבריאה, באיזו צורה זה מתגלה. איך אני יכול להגיד להם, למה קורונה עכשיו ולא אחר כך, ומה יהיה אחרי הקורונה עוד איזה וירוס ועוד איזו בעיה וכן הלאה, מתי יבואו המלחמות, מתי יבואו מכות רעב וחום, ודם, צפרדע, כינים וכן הלאה. זה מה שאני צריך להסביר להם? הם לא צריכים לדעת את זה. הם צריכים פשוט לדעת שהמכות האלה מחכות לנו. מכות קשות. והסיבה לכולן היא הפירוד בינינו, שבגלל השנאה בינינו אנחנו מפרידים בין כל כוחות הבריאה כמו שאנחנו מתפרדים זה מזה, וכתוצאה מזה, מפירוד של כוחות הבריאה, אין איזון, אין קשר ביניהם, לכן יוצאים כל החיידקים האלה, כל המזיקים.
תמרה: כשאנחנו מעבירים את המסר שלנו לאדם שהוא מהקהל הרחב, איזה שינויים ואיזה שלבים אנחנו מצפים שהוא יעבור?
שהוא בכל זאת ידע שהדבר הכי קרוב שזה החיבור בינינו, הוא נותן לנו תרופה לכל דבר שאנחנו היום מרגישים בחיינו.
טלי: מצד אחד, כמו שאמרת, יש לנו רצון באמת להכיל את החיסרון, שהקהל ירגיש דאגה כזו של אימא בכתיבה, ומצד שני אנחנו כן רוצים להביא את העוקץ, את האמת לפנים, זה עובד ביחד?
כן ולא. אני מבין אותך שביקורת ורחמנות לא הולכים יחד, וקשה לכתוב מהם באותו מאמר, בכפיפה אחת כמו שאומרים. אבל אפשר לעשות את זה בכל מיני צורות אחרות, שונות, פעם כך ופעם כך. או באותו מאמר, אבל שהם ידעו שזה בא מצד הבריאה, מצד הטבע, שאנחנו כן רואים בזה שני כוחות שפועלים זה כנגד זה, ואי אפשר אחד ללא שני. מצד אחד צריכים ללמוד את צד השמאל, ואפילו לדאוג שהוא לא ייסתם וגם כן יגדל, כמו שבעל הסולם כותב על הביקורת עד כמה היא הכרחית לקידום האנושי, אמנם זה כאילו שלילי, זה הרע, זה השמאל, אבל ביחד עם זה אנחנו צריכים בכל זאת לדאוג שזה יהיה, ושהימין יכסה את השמאל, כי אי אפשר על צד אחד להתקדם. את כל זה אפשר להסביר.
טלי: אם אני מבינה נכון, את כל האמת צריך להעביר יותר בפרספקטיבה מדעית, עובדתית, ולהוסיף לזה גם את הרגש, את הדאגה מהמקום של התוצאה, של מה שצפוי לנו. זה השילוב?
זה תמיד רצוי, כן.
נורמה: בהקשר למה שדיברת עכשיו. לגבי המקורות כמה אפשר להביא את עיקרי הדברים, כמה אחוז אתה רואה שאפשר להשתמש בו בלי שזה יהיה וירוס? כמה חשוב להביא סטטיסטיקות חיצוניות וגם אולי מדענים?
זה עניין של טעם, עניין של טקט פנימי של האדם שכותב, עד כמה הוא מרגיש שזה במקום. אני לא יכול כאן להגיד כמה אחוזים ומתי ואיך.
נורמה: מה השורש הרוחני של הכתיבה?
השורש הרוחני של הכתיבה, שאנחנו רוצים בסימנים של העולם הזה להביע יחס בין הכוחות הרוחניים. בעולם הרוחני יש לנו יחסים בין ימין שמאל וכל מיני כוחות שיוצאים משני הקווים האלו לקו האמצעי וכן הלאה. אז אנחנו רוצים למסור מדור לדור בין איש לרעהו, אנחנו רוצים להביע את היחסים ביניהם בציור, כתיבה. מה זה כתיבה? זה ציור. אם היינו ברוחניות אז היינו מבינים בכל הכתיבה שלנו איך אנחנו מעבירים אחד לשני את היחס בין ג' קווים, כי אין יותר מזה. וזה נותן לנו אלף בית, ואנחנו בזה מוסרים את עצמנו זה לזה, ידיעות, הרגשות.
נורמה: איך הכתיבה בונה את בן האדם?
אם אנחנו רואים לפי המקצוע ולפי העולם הזה, אז לאט לאט עד כמה שאדם בולע ספרים, מזה הוא נכלל וזה בונה אותו. גם בצורה רגשית, גם בצורה שכלית. זאת אומרת, המידע שאנחנו מקבלים מהספר מקשר בין החושים שלנו ובין תאי המוח שלנו, וכבר לפי איך שהם מתקשרים ביניהם למערכות הרגשיות והשכליות, אנחנו במערכות האלה מתחילים להרגיש את העולם וקולטים בתוך הרשתות שלנו, המוחית והשכלית, מה רוצים למסור לנו, מה רוצים להגיד.
לפי הקליטה במערכות האלה אנחנו קולטים בני אדם, מי הם, מה הם. מזה אנחנו בונים את הדמויות שנמצאות לפנינו. אם לא היינו בונים בשכל וברגש כאלה דמויות, לא היינו אף פעם מבינים את בן האדם. כמו כלבים, חתולים, אפילו שהם חיים יחד איתנו לא יכולים להבין אותנו ממש כי אין להם אותן היכולות להקים את הדמויות שלנו.
סך הכול, כל הכתיבה היא כדי למסור אחד לשני את הצורות הרגשיות והשכליות. העיקר זה רגשיות. כי השכליות באות גם בהתלבשות ברגש. אנחנו סך הכול רצון לקבל ולכן הרצון לקבל שעובר שבירה, יוכל אז להתחיל להקים בתוכו כל מיני צורות. ואז אנחנו מהצורות האלה מרכיבים את תפיסת המציאות.
אז בהתחלה אנחנו מרכיבים את זה כ-א' ב', ג' קווים, כל מיני צורות. אחר כך יותר מזה, בנוסף קצת, אבל בסופו של דבר זה הצורות של א' ב'. ואז מתוך זה אנחנו מתחילים למלא את עצמנו בצורות של א' ב' ומזה אנחנו, בתוכנו רושמים את כל המציאות של העולם הזה, מתייחסים אליו וכן הלאה. המבנה שלנו הפנימי כולל בתוכו 27 אותיות, 22 ועוד 5 מנצפ"ך ובכל מיני התקשרויות ביניהן, והצורות שביניהם אנחנו מרגישים את עצמנו כחיים.
נורמה: למה הכתיבה כל כך חשובה בהתקדמות כתלמידי קבלה?
אני חושב שהכתיבה לא תיעלם לעולם, כי זה בנוי לפי הנשמה שלנו. אותן הצורות של כתיבה פשוטות, ימין, שמאל, מעלה, מטה, סך הכול הצורות האלו מסמנות לנו את היחסים בין השפעה לבין קבלה. גודל הרצון לקבל ורצון להשפיע מעליו וכן הלאה ואין לנו יותר חוץ מזה. לכן בכתיבה, בכאלו ציורים אנחנו רושמים את המצב בנשמה שלנו. זה צריך להיות לנו ברור לגמרי. החיבורים של הכוחות, איך אנחנו יכולים לחבר אותם, כמו בלגו, כמו באיזה משחק שמרכיבים כל מיני דברים, ומתוך זה כשאנחנו בונים, מרכיבים כאלה חתיכות, אנחנו בזה בעצם מְחַיִים את הבורא. אנחנו בזה בונים את הבורא. "אתם עשיתם אותי".
שלי: קודם דיברת על כתיבה רגשית בעצם. ככל שהיא דווקא יוצרת הקשרים רגשיים אצל הקורא, אז היא יותר איכותית. כשאנחנו כותבים, לפחות אני יכולה להגיד על עצמי, מאוד חשוב לי כאילו לדחוף את המסר. זו ההרגשה. השבוע בדיוק אמר לי מישהו שלא לומד קבלה, "את כותבת כל כך יפה אבל למה את תמיד דוחפת שם את "ואהבת לרעך" בסוף, למה את תמיד דוחפת את הקבלה? רואים שאת עושה את זה בכוח ".
האם אנחנו, אנשים שלומדים קבלה כבר וספוגים בזה וכותבים פשוט מתוך הרגש, בלי להסביר בסוף שצריך להתחבר, בלי לתת את סימן הקריאה בסוף. להשאיר שאלות, להראות כמה הפירוד הוא לא טוב, מה שיוצא מהרגש זה מספיק או שזה חסר טעם?
חסר טעם. אם את לא נוגעת בלב של הקורא, חבל לכתוב. יש לו כבר עליך דעה שלילית.
שלי: אני שואלת הפוך. אם אני כן נוגעת בלב של הקורא אבל לא אומרת לו בצורה מפורשת, "צריך להתחבר", לא משנה איך אני אנסח את זה, אבל לא אומרת את המסקנה הברורה הזאת, אבל כן נוגעת ברגש. יש בזה טעם?
גם לא. בשביל מה את נוגעת בלב, אם לא לנגן עליו משהו שצריך?
שלי: אז אנחנו צריכים דרך הרגש להביא את המסר בצורה כבר יותר מתוחכמת?
לא מתוחכמת. אף אחד לא רוצה ממך תחכום. רוצים ממך רגש ויושר ולעניין שאת רוצה בדיוק להביא את האדם, תביאי אותו לזה בצורה רגשית.
שלי: אני באמת שואלת כי ככה אני מרגישה הרבה פעמים, אם בלב שלי זה לא אמיתי שאני רוצה חיבור.
אז תסתמי את הלב שלך ואל תכתבי כלום.
שלי: אבל אני עוד לא שם. מה אני יכולה לעשות, אני עוד לא מפותחת ברמה כזאת. מה אני אעשה, לשבת ולחכות לגלגול הבא?
כנראה שתצטרכי. אני לא יודע מה להציע לך.
שלי: אני חושבת שאני משקפת פה הרגשה של עוד כמה אנשים, שרוצים להפיץ אבל היושר והלב האמיתי שלהם הוא לא כזה לבן ונקי.
אני מבין את זה, גם אצלי לא. אבל איכשהו להתקרב כמה שאפשר. אין מה לעשות, עוד ועוד ועוד לנסות יותר ויותר.
דודי: כשאתה אומר כתיבה, אתה מתכוון בהרחבה, זאת אומרת, זה כולל גם תסריטים, שירים, כל צורת ביטוי אחרת?
כן, כל צורה שיכולה להגיע לאדם ולנענע אותו.
דודי: איך להתכונן לכתיבה מבחינה רוחנית, האם כדאי לקרוא קטע לפני, מה אתה ממליץ לעשות?
תעשו איזו התרגשות פנימית, כל אחד, עד כמה שזה ישפיע עליו.
דודי: איך להכניס בכתיבה מטען רוחני?
צריכים להתכונן לזה. צריכים להתרגש, ומתוך ההתרגשות לכתוב, זה מצד אחד. מצד שני, אפשר לכתוב בלי התרגשות אלא מתוך השכל. דווקא ההיפך, יכול להיות שתצא מזה יותר תועלת.
דודי: מה לעשות כשאין מוזה? אם יש לזה עצות.
כשאין מוזה אז מתחילים לכתוב כמו שמדובר בשיעור בוקר. ממש שומעים שיעור בוקר ומתחילים לשכתב אותו, ולוקחים ממנו איזה חלק ומתוך זה בונים מאמר.
דודי: איך לפרש חוסר התעניינות מצד הקהל?
אין דבר כזה. זה תלוי עד כמה אנחנו פותחים לפניו את הנושא ששייך לחיים ולמוות שלו.
דודי: איך להתייחס לתגובה שלילית או חיובית שמקבלים לכתיבה שלך?
לכתוב שאני מצטער שאתם לא הבנתם אותי, אבל אני כותב על הדבר הכי חשוב שאתם, החיים שלכם וחיי קרובים שלכם תלויים בזה. ואם לא הסברתי את עצמי נכון, אני מצטער, אני אנסה שוב. כי נראה לי שמאוד חשוב שתדעו על זה, כי באמת בידיעות האלה תלוי כל הגורל שלכם.
דודי: איך היית מגדיר הצלחה בכתיבה?
בזה שאנשים מבינים שזה חשוב ורוצים באמת להבין, לחקור, לדעת, להתחבר עם זה איכשהו. אני למשל מאוד דואג. בשיעור בוקר אני כל יום מקבל דיווח כמה אנשים היו, איך הם היו ומאיפה, זה מאוד חשוב לי, כי זה מראה עד כמה אני מסוגל בכל זאת להחזיק אותם ולסדר אותם. ואני גם מאוד דואג למסור את המסר שלי. ואם שואלים שאלות אפילו יפות וטובות אבל לא לעניין, אני לא יכול לסבול, כי יש לי קו ברור, דק, ופתאום מישהו שואל מהצד ואני מוכן להרוג אותו.
דודי: אנחנו עובדים עם ציבור, בטוח שאף פעם הם לא יהיו מכוונים.
אתם עובדים עם הציבור, וודאי שהעבודה היא הרבה יותר קשה מהעבודה שלי, אני מבין, אבל בכל זאת תבדקו מה אתם רוצים להביא לציבור. זה צריך להיות מגוון, לא במאמר אחד אבל בכמה מאמרים אתם צריכים פחות או יותר לתפוס ברוחב את כל הציבור.
דודי: כשאנחנו לוקחים משיעור הבוקר את המסרים שלך, משכתבים אותם בצורה ברורה כדי שאדם אינטליגנטי יוכל לקרוא ולהבין את השפה העברית ואת המסר שיש בפנים, בלי אולי להבין את המשמעות הגבוהה שלהם, את הניואנסים, זאת פעולת הפצה? מה זה גורם לאדם שקורא את זה, מה המשמעות של זה?
הוא קודם כל מבין על מה מדובר, איכשהו. הוא מבין שאנחנו עוסקים בדברים גדולים, גבוהים, עתידיים, שבהם תלוי גורל העולם, הגורל של כל אחד ואחד, וזה מביא אותו לקשר איתנו, כבר בזה הוא קשור. אם הוא נגע בנו, הוא כבר קשור.
דודי: מה משתנה במערכת מתוך הכתיבה שלנו, איך זה עובד, איך הוא משפיע?
המערכת מתקשרת לחוגים רחבים שלא קשורים אלינו והם מצטרפים אלינו, רוצים או לא רוצים, נמצאים כבר באותו השדה שהאור המקיף מאיתנו פועל, הם נכנסים לאח"פ שלנו.
דודי: אדם חיצוני שלא לומד במערכות שלנו וקורא את התוכן הזה מה מתחולל בו?
יש בו כבר קשר איתנו וזה מתחיל לעבוד, הוא מתחיל להשתנות. אולי בעוד כמה חודשים הוא ירגיש שכן יש כאן משהו שאני צריך עוד לשמוע, עוד להרגיש, עוד להבין, אולי על ידי זה אני אמצא למה החיים שלי משתנים.
דודי: אם הוא יקרא את זה בעוד עשרים שנה, זה עדיין פועל ופועל גם עלינו בחזרה?
מה זה חשוב כמה שנים? אנחנו קשורים בינינו ללא שנים, ללא גלגולים, מערכת אחת לנצח.
דודי: האם כל אחד צריך להשתוקק לכתוב, גם מי שיש לו יותר נטייה טכנית או אין לו גישה ואהבה למילים או לטקסטים?
לא. אבל להשתדל איכשהו לפזר חומר לעוד כמה אנשים, כי באמת כל אחד ואחד הוא חייב להיות כתר לפרצופים נוספים, להוליד פרצופים נוספים, כי אנחנו כולנו קשורים זה לזה וזה לזה.
דודי: שאלה שממש חוזרת, מה עם אנשים שכותבים ווידאו או מוזיקה, זה נקרא כתיבה?
זה נקרא כתיבה, ללא שום ספק, אותו דבר. כתבתי שיר ובשיר הזה אני מביע איזו צורה רוחנית, זו כתיבה.
דודי: איך להיות צינור נקי למסר של הרב, של המקובלים, בזמן הכתיבה ובכלל?
אפילו אם אני לא יודע לכתוב בעצמי, אז אני יכול לפזר מה שאני קראתי ומה שמעניין, זה כבר בכל זאת נמצא תחת השם שלי. כדאי את זה לעשות. זה כמו שאני כתבתי. אם אני לוקח איזשהו פוסט או איזו אמרה או איזה סיפור, משהו שאני שומע על תיקון העולם ומפזר, אז אני מפזר.
דודי: האם חשוב שתהיה אחוות כותבים? זאת אומרת קשר בין הכותבים האם הוא חשוב?
לא.
דודי: כותבים הם כאילו כל אחד בפינה שלו בדרך כלל.
כל אחד יכול להיות בפינה שלו. וודאי שאם יש לנו קשר אז אנחנו יכולים אולי לייצר כל מיני דברים נוספים בינינו, אבל בעצם כל אחד הוא בפני עצמו.
טלי: לפעמים כשאתה מאוד רוצה לכתוב, אתה מרגיש שאתה טעון בהמון המון מידע, המון מה להוציא, המון מה להעביר, אבל אתה תקוע, כאילו לא יוצא. מה היית ממליץ לעשות במצב כזה, איך נכון כן להניע את עצמך לזה?
אני במצב כזה כותב כל מה שיש לי בראש, מסדר לזה פסוקים קצרים, וכמה שאפשר יותר ויותר. אחרי שאני שפכתי את הכול על דף המחשב, אני יכול כבר בשקט עם ראש נקי, אחרי שניקיתי את הראש, הוצאתי מהזיכרון כל מה שהיה לי לתוך זיכרון המחשב, לראות מה לעשות עם כל דבר ודבר שכתוב שם, או לעשות ביניהם קשר ולעשות איזה מאמר, סיפור, פוסט, או טוויט, משהו.
טלי: לפעמים במצבים כאלה אנחנו יושבות שתיים או שלוש חברות ומתחילות לעבד את זה ואז כותבות יחד, ויוצא משהו שאף אחת לא הייתה מוציאה לבד. זה נכון להתייחס לזה ככה?
יכול להיות שכן. למה לא?
טלי: הרבה פעמים בכתיבה יש לנו רצון להביע את עצמנו ולהיות אותנטיים, כי דרך האותנטיות הקהל באמת מאוד מזדהה, ואז כאילו יוצא שהמסר לא תמיד מספיק חד. אז איפה האיזון, מה החשיבות בחדות המסר או דווקא בהזדהות של הקהל?
יותר חשובה הזדהות של עם הקהל. הקהל צריך להרגיש שאת נוגעת בליבו.
נורמה: קודם אמרת "חבל שעניתי לך על השאלות", זה היה לגבי התהליך הפנימי שעוברים. אבל אתה הרבה פעמים מבקש מכל אחד לכתוב, זה אומר שזו לא סתם פרוצדורה, יש איזה משהו מעבר למה שאנחנו חושבים. רציתי לברר את זה, כי ככה אנחנו נוכל להיות הרבה יותר מועילים גם כלפי הקהל החיצון וגם כלפי העבודה שלנו כתלמידים. מה קורה בדיוק עם היציאה החוצה, במה זה עוזר לנו, מה זה עושה לנו? אתה תמיד אומר לפרסם בשם פרטי כמובן כל אחד, לפזר את הדעה, את הרעיון, את העיקרון, את המסר שלנו.
לי נראה שאתם צריכים לבנות שם, כל אחד שם לעצמו בקהל הרחב. כי עוד מעט, ונקווה שנראה את זה כולנו, הקהל יגלה שישנם אנשים, חבורת אנשים או אנשים בודדים, שהם כותבים אמת, שהם כותבים נכון, שכדאי לשמוע מה שהם כותבים, כי משום מה הם מגלים דברים שאנחנו לא רואים, לכן נשמע אותם. לכן תכתבו, תבנו שמות כל אחד ואתם תראו שזה עוד יתגלה ואתם תהיו באמת המובילים של דעת העולם.
נורמה: האם זה עוזר לנו כי ככה אפשר להפנים את התוכן, את המסרים?
בצורה כזאת תוכלו לגלות את התוכן ואת המסרים ואת כל הדברים האלה, כי כל אלו שהקהל עדיין שומע אותם היום, פוליטיקאים, כלכלנים, פסיכולוגים, מי לא, הם ייפלו ולא יסתכלו עליהם ורק אתם תישארו. זו דרך, זה תהליך, אבל ככה זה יהיה.
נורמה: מה הכוונה לבנות שמות, שכל אחד צריך לבנות את השם שלו?
בעולם שלנו ככה זה נהוג, שכל אחד בונה את השם. נגיד נורמה ליבנה, אז אנחנו יודעים שהיא כותבת בצורה כזאת וכזאת על דברים כאלו וכאלו, זה מה שהיא כתבה בעבר וזה מה שהיא כותבת היום, וכשאני קורא מה שהיא כותבת אני מאמין שיש בזה איזו צורת אמת וכדאי לי לשמוע, כדאי לי לקרוא. וכך כל אחד ואחד חייב ממש לבנות סביב עצמו מעגלים כאלו.
דודי: אנחנו כותבים כל אחד את המסרים שאנחנו מדברים פה אבל מטעם בית קבלה לעם, זאת אומרת כולנו שייכים לארגון גג אחד של חכמת הקבלה, חכמת החיבור.
בסדר. זה לא חשוב. אבל בכל זאת יש גם לכל אחד שם משלו, כן?
דודי: יש אנשים שכותבים גם כך, בשמם, אנחנו בעיקר כותבים בשם הארגון או עורכים את הדברים שלך, בשמך.
אפשר גם כך וגם כך. כי בכל זאת כל אחד כותב בסגנון שלו ורצוי שהקהל יידע שאם הוא קורא, הוא קורא מישהו מיוחד, שכבר רגיל אליו.
נורמה: האם זו פעולת השפעה, כתיבה ולפרסם?
בטח, אלא איזו עוד פעולת השפעה יש לנו חוץ מלהגיע לקהל החיצון ולהשמיע לו?
(סוף השיחה)