מקובלים כותבים

קנאה

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 01.11.2009 – אחרי עריכה

בן-ציון: היום רציתי לדבר על קנאה, לא סתם קנאה במובן שאנחנו מכירים אותה, אלא על מה שמקובלים כותבים על מושג הקנאה. אבל אי אפשר בלי להתחיל קודם כל איך שאנחנו מכירים את המושג הזה, שזה רגש מאוד מאוד חריף, שאנשים מוכנים להרוג אחד את השני בגלל קנאה. לצערנו אנחנו רואים בחדשות שהתופעות האלה קורות גם בתוך המשפחה, בני נוער הורגים אחד את השני רק בגלל כל מיני רגשות של קנאה. אני באופן אישי מעדיף שלא לקנא בשביל לשמור על עצמי מכל מיני סיטואציות לא נעימות.

בשביל מה לסבול.

בן-ציון: גם התורה שלנו מתחילה עם איזה סיפור קנאה של קין והבל.

נכון.

בן-ציון: בראשית פרק ד' פסוק ד' "וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ.  ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו." ואנחנו יודעים שכל הסיפור המקראי הסתיים בהריגתו של הבל, אבל בגלל שאנחנו עוסקים כאן במובן הקבלי של הסיפור הזה, ולא מדובר רק בדמויות שמישהו הרג מישהו, אלא באמת באיזה תוכן יותר פנימי. אז בעצם על איזו קנאה מדבר הסיפור של קין והבל?

יש לנו בבריאה שני אורות, "אור חכמה" ו"אור חסדים". שני האורות האלו, אור חכמה ואור חסדים הם הפועלים בבריאה ואין יותר. הבורא הוא המקור של אור החכמה.

בן-ציון: אז מי המקור של אור החסדים?

המקור של אור החסדים צריך להיות האדם. גם הבורא הוא המקור לאור החסדים, אבל כביכול האדם בזה שהוא רוצה להיות המשפיע, אז נמשך אליו מהבורא אור החסדים. זאת אומרת, כביכול אור החכמה מופיע בהכל ללא שום הגבלה, אבל לראות את אור החכמה, לגלות אותו, להשתמש בו, ליהנות ממנו אפשר רק במידה שיש לך אור דחסדים. ואור דחסדים נמשך לאדם בתנאי שהאדם רוצה להיות המשפיע, הנותן, האוהב. ואנחנו היום נמצאים בחושך. יש אור חכמה, אבל אנחנו לא מרגישים אותו.

בן-ציון: חושך זה חיסרון של אור החכמה?

לא. "חושך" זה שאנחנו לא מרגישים אור חכמה. לָמה אין? הוא מלא כאן, הוא מלא, אבל אני לא רואה כלום. אני רואה רק את העולם שלי העכור, הקטן, אור מאוד מאוד קלוש, הדרגה הנמוכה ביותר, הגרועה ביותר, זה רק מה שאני מרגיש. יותר מזה להרגיש, זה נקרא כבר להרגיש "אור חכמה", אבל לזה אני צריך אור דחסדים. זאת אומרת, אני צריך שממני תצא איזו תכונת ההשפעה, ואז במידה שתהיה לי השפעה, אני אגלה כאן עולם. ועכשיו הוא נקרא בשבילי "עולם הנסתר", אבל כשאני מגלה מצידי איזו מידת ההשפעה, במידה הזאת אני אגלה אותו זה יקרא "העולם הנגלה".

וכך אנחנו מחלקים את האמצעי שלנו "תורה", לתורת הנסתר ולתורת הנגלה. מה שמתגלה זה כבר נגלה, ומה שעוד נסתר, זה נסתר. לא מה שכתוב בספרים זה נקרא נגלה ומה שלא זה נסתר, זה לא נכון. הפירושים הם לגמרי לא נכונים. אז מה שחסר לי כדי לגלות את המציאות האמיתית, אור חסדים, תכונת ההשפעה, ובמידה שתכונת ההשפעה נמצאת בי, אני מגלה את המציאות הזאת הנסתרת. זאת הבעיה בקנאה בין אנשים גדולים, בין המקובלים, בין האלו שדיברו עם הבורא, זאת אומרת, לפני שנמצאים באיזה גילוי הבורא, אז מי שיכול לגלות אור חסדים הוא זוכה בוודאי, הוא פותח לעצמו עולם ומלואו. ומי שלא מסוגל בינתיים לעשות את זה מכל מיני סיבות אחרות, אז הוא נמצא ממש במצב הצר. "צר" זאת אומרת, צרות, לחץ של אור החכמה עליו ללא אור חסדים. חסדים זה נקרא "רחב", "יד רחבה", "לב רחב".

בן-ציון: אז להבל היה אור חסדים?

כן.

בן-ציון: ואיך הוא הגיע לזה?

זה מהטבע כי הוא שייך לכוח ימין וכן הלאה, אבל זו בעצם הקנאה. הקנאה שם היא לא קנאה כמו אצלנו, לָמה יש לו יותר ולי פחות, אלא הקנאה לָמה יש שם כוח השפעה, ועל ידי כוח ההשפעה אני יכול לגלות את כל המציאות. לי אין את זה ואני כן רוצה, אני גם נמצא בחיסרון. אלה עדיין שני כוחות שהם פועלים בבריאה ונמצאים בהתנגשות ביניהם, וזה לאו דווקא בני אדם שהורגים זה את זה. זו התורה שמספרת לנו על כוחות הבריאה ואחר כך הם מגיעים אלינו ואנחנו משתמשים בהם. ובכל אחד ואחד מאיתנו יש לנו כוח הקין וכוח ההבל וכך מתקדמים.

בן-ציון: אז הקנאה היא בין מי למי?

הקנאה היא על זה שאחד יכול להצטייד באור חסדים ולכן לגלות את כל החכמה שבעולם, את כל אור החכמה, את כל המילוי, את כל התענוגים, את כל ההשגות, הכל, גם במוח וגם בלב, והשני לא מסוגל בגלל שחסר לו הכלי הזה.

בן-ציון: איך הקנאה הזאת מגיעה לעולם שלנו והופכת להיות לסמל של אגו, של יצר הרע, להזיק לזולת?

הקנאה מגיעה לעולם שלנו על ידי זה שנשמה אחת שנקראת "האדם הראשון" התחלקה להרבה נשמות, והנשמות האלה ביניהן נמצאות בקנאה, בשנאה, בכוח הריחוק, וכשהן מתחילות לבוא במגע, להרגיש זו את זו, אז הקנאה היא הכוח הטוב ביותר, הגדול ביותר, החזק ביותר, הנאמן ביותר, להתקדמותן. כדי לקדם את הנשמות לתיקון שלהן, אין כוח יותר מועיל מהקנאה.

בן-ציון: אבל אנחנו רואים שהקנאה מובילה לפשע, לרצח בין אנשים.

תלוי במה אני מקנא. "קנאת סופרים תרבה חכמה". בלי קנאה שאני לומד ממישהו, מאיפה הוא יודע, גם אני רוצה לדעת. הוא נמצא במשהו, גם אני רוצה להיות וכן הלאה. כך אני קונה בזה תוספת רצון. בין החיות אין קנאה.

בן-ציון: למה?

כל אחד מרגיש את עצמו במה שהוא צריך למלא, ומה שיש לשני, לא אכפת לי. אם אני מלא, אם הבטן שלי מלאה, אני לא זקוק יותר לכלום, לכן אין קנאה. כמו שמשה רבנו שאל את המלאכים "יש קנאה ביניכם"? לא, אז אתם לא צריכים תורה. מי צריך תורה? זאת אומרת, "בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין".

בן-ציון: התורה באה לתקן את הקנאה?

כי יצר הרע זה בעיקר מהקנאה.

בן-ציון: קנאה ויצר הרע באגו הם ביחד?

כן, ולכן אנחנו צריכים לראות בכוחות האלו, ובכלל בכל הכוחות שהתורה מספרת לנו, אין שום דבר רע. גם ביצר הרע, גם בקנאה, בשנאה, בתאווה, בכבוד, כל הדברים האלה, כל התכונות הללו פועלות באדם, מקדמות אותו, ואדם צריך להודות על כך שיש לו. אם יהיה לך ילד קטן והוא לא יקנא בלהיות גדול, הוא לא ירצה מה שיש לחברו, הוא לא ירצה לשלוט, והוא לא ירצה להיות החכם מכולם, אז איך הוא יגדל? הכוחות האלה מפתחים אותנו.

בן-ציון: זה שבן אדם רוצה לגדול ולהתפתח, זה קשור לקנאה?

ודאי, כשהוא מסתכל על השני. אני נולדתי כחיה קטנה, זרוק אותי ליער, אני אלמד מהחיות איך לחיות. זרוק אותי לג'ונגל אחר עם בני אדם, אני אלמד מהם איך לחיות. אני תמיד לומד מהסביבה, אבל לא יותר מהסביבה. לכן אדם שכל הזמן מחפש סביבה יותר גדולה, סביבה יותר טובה, ללמוד מהם, לקחת מהם, לקבל מהם, לשלוט עליהם, לנצל אותם, זה אדם שמתקדם. ולכן הכוחות האלה פועלים בנו לטובת השגת מחשבת הבריאה, המטרה.

בן-ציון: אבל אדם שרוצה פשוט להתקדם בחיים שלו, רוצה ללמוד, הוא רוצה להשיג עוד דברים, זה גם כוח הקנאה פועל בו?

אני הייתי כסטודנט, אחר כך כמדען מתחיל, מה זה אם לא כוח הקנאה? אני מסתכל על ההוא תִראה הוא כבר דוקטור והוא כבר פרופסור.

בן-ציון: אבל אתה לא רוצה להזיק למישהו אחר, אתה רוצה בעצמך להתקדם.

קנאה זה לאו דווקא שאני מזיק, אלה כבר תוצאות למיניהן, אבל קודם כל הקנאה היא שאני רוצה את מה שיש לו, אני רוצה להיות כמוהו. יש קנאה שאני לא מייחס את הקנאה הזאת אליו, שאני רוצה למחוק אותו ואז יהיה לי יותר קל.

בן-ציון: זו קנאה אחרת?

כן, זו כבר תוצאה, אלא קנאה שאני קונה את הרצון שלו. תִראה כמה הוא גדול, תִראה למה שהוא מגיע. אני על ידי הראייה הזאת יכול לקנות חסרונות גדולים חדשים שלא היו לי. אני מסתכל על השני, לפני רגע הייתי רגוע, הכל בסדר. עכשיו אני רואה, תִראה עם איזה אוטו הוא בא, איך הוא לבוש, מה יש לו, הוא עכשיו טס לאיזה מקום, הוא עכשיו עושה כל מיני דברים, תִראה איך מתייחסים אליו. ואני מסתכל על זה, אני כבר לא רגוע, הוא קלקל לי את החיים. עכשיו מה לעשות? או שאני הורג אותו שהוא לא יקלקל לי את החיים וממשיך להיות כך במנוחה בכורסא שלי. או שאני יוצא מהכורסא ומתחיל לעבוד כדי להיות כמוהו ועוד יותר ממנו. השאלה היא, איך אני משתמש בקנאה, אבל הכוח הוא אדיר ומקדם מאוד.

אנחנו רואים את כל האנושות, האדם בעצמו לא צריך יותר ממה שהבהמה שלו צריכה, וכל יתר הדברים אנחנו עושים רק מכוח הקנאה. וגם בהתקדמות, תִראה מה שתורה אומרת "קנאת סופרים תרבה חכמה". תיקח את זה מאחד הפירושים הפשוטים, מי שיודע לספור את הדברים, "קנאת סופרים תרבה חכמה", ועל ידי זה אני מגיע לחכמה, לאור חכמה, לסתם חכמה, גם לדרגות גבוהות ברוחניות. שם בלי כוח הקנאה אי אפשר להתקדם. אנחנו מגיעים לקבוצה, המקובלים תמיד למדו בקבוצות, גם לרבי שמעון היתה קבוצה, עשרה חברים שלו, ולמשה היו שבעים. לאברהם, לכולם.

בן-ציון: כולם השתמשו בתכונה הזאת של קנאה?

ללא ספק אחרת זה בלתי אפשרי להתקדם. אני דווקא רואה איך הוא לומד, איך הוא יודע, איך הוא כבר מצליח, איך הוא כבר גילה רוחניות, ואני עוד לא. הוא כבר נמצא שם ואיך הוא מדבר, הוא כבר כאילו נמצא שם, הוא מרגיש את זה ואני עוד לא מרגיש.

אני כל הזמן נמצא בזה, האגו שלי דוחף אותי, זה מה שנקרא "עזר כנגדו", למרות שזה כנגד הבורא, כאילו הפוך בטבע, מצד אחד. אבל מצד שני זה עֶזר, זה דוחף אותי לבורא וממש כוח הדחייה שלו עוזר לי מאוד. ואני מסתכל על אחרים, אני עוד יותר ועוד יותר מקנא בהם ועוד יותר רוצה להתקדם עוד יותר, זה מצוין. מי שלא מקנא, הוא מת, לא מתקדם יותר, חי כך כמו בהמה, באותה רמה. לכן גם בילדים אנחנו צריכים לעורר את כוח הקנאה, אבל את כוח הקנאה החיובי.

בן-ציון: איפה עובר הגבול בין החיובי לשלילי? איך פתאום זה לא הופך למשהו שלילי?

תִלמד ממנו איך להיות גדול כמוהו, וממנו וממנו. תִלמד איך להיות גדול, אבל לא איך להרוג אותם, כדי שלא יהיה להם.

בן-ציון: לדוגמה הילד חוטף מהילד השני את המשחק אליו, כי הוא גם רוצה אותו.

במשחקים זה מילא, אבל אנחנו צריכים ללמד אותם שכוח הקנאה הוא כוח חיובי לשימוש חיובי. ושאנחנו צריכים על ידו להתקדם, והבורא נתן לנו את זה כדי שאנחנו נגיע לדרגתו, "קנאת ה' צבאות".

בן-ציון: זה מה שרציתי לשאול אותך, מה זה?

אלה דברים גבוהים, אבל בעצם גם בבורא אני מקנא.

בן-ציון: בתכונות שלו?

מה פרעה אומר? ה"אגו" שלנו נקרא "פרעה", האגו הכללי, הוא אומר "מי ה' אשר אשמע בקולו". אני הבעל בית, לא הבורא. מי הוא? אני רוצה לשלוט. וזה דבר טוב, זה עוזר לנו להגיע בדיוק לאותה דרגה כמו הבורא "שובה ישראל עד ה' אלקיך". איך אני יכול לעשות את זה בלי קנאה? רק עם הרצון לקבל הקטן שלי של היום? אין לי שום רצון לזה. אני כל הזמן צריך ללמוד לקנא בדברים עוד ועוד יותר גדולים.

בן-ציון: ככל שאתה גדל יותר, אז אתה קנאי גדול יותר?

ודאי, יותר. "כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו". וכמו שכתוב, למקובלים אין מנוחה.

בן-ציון: כל הזמן צריך להסתכל בחוץ איפה לקנות.

לא בחוץ, אני לא צריך לראות בחוץ את הדוגמאות לקנאה, אני רואה דוגמאות לקנאה מהספרים, מהחברים, שיש ממי לקנא באמת, במה לקנא. תִראה איך הוא שדד בנק, אני מקנא בו, או תִראה איך הוא זכה באיזה פרס? תלוי ממי ללמוד, אבל כוח הקנאה בכל מקום הוא כוח מקדם.

בן-ציון: את כוח הקנאה צריך לרכוש או שהוא דבר טבעי שקיים?

לפתח.

בן-ציון: צריך לפתח אותו?

כן. גם על ידי הקנאה צריך לפתח את כוח הקנאה.

בן-ציון: אמרת שאפשר למצוא קנאה גם בספרים.

אני מקנא במחברים. תִראה איזה ספרים הם כתבו, על מה הם דיברו, באיזה דרגות הם היו, לאיזו נצחיות, לאיזה רוחב, לאיזה גבול, לאיזה עומק הם הגיעו בהרגשה, בהשגה. הם הגיעו למצב שהם לא מרגישים חיים או מוות גופני. הם מרגישים את כל העולם שקוף איך שעוברים הכוחות והם נמצאים ממש זורמים באין סוף הזה. ואני האומלל הקטן כאן, אני לא מסכים, אני קונה את זה מהם.

בן-ציון: אם נניח אני רוצה להתקדם, אז אני מקנא בך וזה נותן לי את האפשרות בסוף להגיע?

כן. דווקא בגלל זה, מי שבוחר בסביבה נכונה, שהוא יכול מהסביבה לקנות עוד כוחות נוספים, מטרות, לראות בהם גדולים וכן הלאה, זה מקדם אותו.

בן-ציון: מה עוד צריך חוץ מקנאה, כי קנאה אתה אמרת שזה רק הדחף?

צריכים לזה הרגל, איך אני רואה את הסביבה שלי. אם אני מסתכל על הסביבה ואומר "הם גדולים", "אני רוצה להיות כמוהו", או אני אומר " אין בהם כלום", "אין במי לקנא, "טוב לי כך". זאת אומרת, זה הכל אני בעצם מסדר לעצמי, או לקנא בהם ולרצות להגיע למשהו, או להשאיר את עצמי כך.

בן-ציון: איך לא להגיע למצב של יאוש בעקבות קנאה, כי אתה מקנא, אבל אתה רואה שאתה אולי לא מסוגל להגיע לזה ואז אתה פשוט עוזב את זה. איך לא להתייאש מקנאה אולי למשהו טוב שאתה רוצה להגיע אליו?

כוח הקנאה חייב להיות יותר גדול מכוח העצלנות הזאת ולא יותר. אני רק יכול להגיד שצריכים ללמוד איך לקנא.

בן-ציון: מה, זה לימוד כזה?

כן, זה לימוד גדול. תאר לעצמך, יש לך ילדים, יש לך כמה בנים, עד כמה שטוב אם הם יקנאו בדברים טובים.

בן-ציון: הם כל הזמן מקנאים אחד בשני. הם כל הזמן בודקים מה יש לך, מה יש לי.

נכון, אבל שיקנאו בדברים טובים. תִראה איך שהוא עשה, תִראה לאן שהוא הגיע, איך שהוא חזק, איך שהוא למד, איך שהוא קיבל ציון טוב וכולי. אם היו מפתחים קנאה חיובית.

בן-ציון: זאת אומרת, קנאה לדברים חיוביים, זו נקראת "קנאה חיובית"?

כן, לדברים חיוביים, אז היית פשוט רגוע, כי אז אדם מתפתח לכיוון הטוב. לכן מאוד חשוב לנו בזמן הילדות, בזמן החינוך, לתת לילד מטרה, לְמה כדאי לקנא, מה חשוב ביותר, במה תקנא בזה בלבד וביתר הדברים לא. אתה בזה משחרר אותו לחיים בצורה בטוחה ביותר, אני אומר לך מתוך ניסיון. ואני כל הזמן דאגתי כשהייתי גם בלימודים וגם במדע וגם כבר כתלמיד של רב"ש בחוכמת הקבלה, תמיד נפגשתי עם אנשים, תמיד שאלתי, תמיד חיפשתי מקורות קנאה, זה היה תמיד אצלי כדאגה.

בן-ציון: אני רוצה להקריא לך פֹה איזו פיסקה מתוך קטע של קנאה שבעל הסולם מספר הוא נקרא "שיחות". והוא אומר כך:

"אבל בחי וסמוך לו במציאות מתקנא כנ"ל, ובכלל אין שום תנועה באדם מחמת חברו, דהיינו, בשיעור ישות של אוצר חברו. אלא שאור יוצא מישות שבחברו ומכה על המסך של עצמו, הנגרע מאותו הישות, וזה כאב גדול, וזה נקרא קנאה." זאת אומרת, המחסור, החוסר שאני מרגיש זה באמת כאב גדול.

כן, זו הגדלות כמו שנראית לך בעיניך, הגדלות של השני, מכה בך, עושה בך חיסרון חזק, חדש, אבל על ידו אתה אחר כך מתקדם. אבל זה לא נעים.

בן-ציון: לכן שאלתי אותך, איך זה לא?

מה איך לא? איך לסגור את עצמך ולא להרגיש רע?

בן-ציון: שזה לא יכה בי ויפיל אותי?

בעולם שלנו אתה תמיד נמצא בשיקול. כתוב "אין אדם חושק בבת מלך", ואם זו בת מלך ואני אדם פשוט, אני לא יכול להגיע לזה. אז בשביל מה לי לקנא בכאלו שיש להם שם נסיכים שהם כן נמצאים בתחרות כדי להגיע לבת המלך? אם אני לא מהם, אז אני לא חושק. למה אני לא חושק? אין בשביל מה לסבול. אני אפילו לא מקנא בהם, אני יודע שזה בלתי מציאותי.

אבל בדרך שלנו, שכל אחד חייב להגיע לגמר התיקון, שכל אחד חייב להגיע ל"כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" וכל אחד צריך להגיע למה שנקרא "פתיחת עיניים בתורה" ולגלות את כל המציאות הנסתרת. אז אני מקנא באנשים שעושים את זה ואני כל הזמן רוצה ללמוד מהם איך הם עשו את זה בצורה יותר קלה ויותר מועילה ויותר מהירה. כי זו לא בת מלך שאני לא יכול להגיע, זה דבר שנמצא לפָני ואני בכל זאת כן בטוח שאגיע, זה רק או עכשיו או אחרי שנים רבות, אז בשביל מה? אני רוצה עכשיו.

זאת אומרת, קודם כל נכון לסדר לעצמו את הדרגות, את השלבים שאתה כן יכול עוד מעט ואחר כך עוד ואחר כך עוד. לראות את הדברים בהישג ידך ושבקנאה זה תלוי עד כמה שאתה ממהר את הדברים להגיע אליך.

בן-ציון: האם הקנאה היא דבר אמיתי. כי אם אני מקנא במשהו, אז זה מעורר בי חיסרון?

אלה פנטזיות, אבל הפנטזיות האלה עוזרות לך. אתה גם לא יודע בדיוק במה אתה מקנא. "להוא יש לו". אתה יודע בדיוק מה זה יש לו? לא, אבל זה מקדם.

בן-ציון: אז ללכת אחרי הרגש הזה של הקנאה או לא?

אם זה חיובי, אם זה בדרך למטרת הבריאה, ודאי שכן. אם הקנאה סוחבת אותך לאיזה צד הצידה, ודרך הטבע, דרך ההתקדמות שלך לקראת הבורא, כי לשם מתפתחים כל הנבראים. אז חבל לך על הקנאה הרעה הזאת שהיא לוקחת אותך הצידה, תצטרך לחזור ולהמשיך בדרך. לכן אנחנו צריכים ללמד את האנשים ואת הילדים שלנו קנאה חיובית.

בן-ציון: אז אמרת שאפשר לרכוש את הקנאה ואז היא תהיה ככוח המוביל.

כן, אבל כוח המוביל למטרה, קודם כל לזה אני רוצה לקנא. אז אני בוחר ממי לקחת דוגמה, במי לקנא, בבעל הסולם, באר"י, ברשב"י, במשה רבנו, למה, מה זה חשוב? אני מקנא בהם. אני רוצה להיות כמו שכתוב ש"כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו". כל אחד, אני רוצה.

בן-ציון: אז תמיד צריך לקנא בגדולים ממך?

אלא במי? אם אתה רוצה לגדול, אז בקטנים? אני באמת שומע לפעמים מאנשים "כמה טוב להיות קטן", מה אתה רוצה להיות כמו חתול, כמו ילד קטן?

בן-ציון: אבל גם בילדים יש רצונות, יש להם מרץ, אתה כאילו מקנא בהם.

כן, אבל זה הטבע מקדם אותם, גם בזה צריכים לקנא. איך הילד נמצא בלי מנוחה, איך הוא רץ ועושה הכל כדי להתקדם.

בן-ציון: האם החיסרון קודם לקנאה ואז אני מקנא במשהו, או אם אני לא אקנא, גם אני לא ארגיש מחסור?

חייב להיות חיסרון קטן ועל ידי הקנאה אני מגדיל אותו, אבל חייב להיות חיסרון קטן. נניח אני רוצה לשתות. עכשיו על ידי הקנאה אני מגיע ורואה ההוא שותה בירה, ההוא שותה יין, ההוא שותה מיץ, ההוא שותה מים, אז כך אני כבר מגיע לאיזה סוג ולאיזה גובה של החיסרון שיהיה לי. אבל אם אין לי בכלל לזה שום דבר, אז אני לא יכול לקנא.

בן-ציון: זאת אומרת, קנאה לא עושה "יש מאין"?

נניח אתה מעשן ואני לגמרי לא מעשן. אז אתה לקחת עכשיו סיגריה כזאת מיוחדת, ואני לידך מסתכל עליך ובכלל אין לי רצון כזה. אבל אם אני גם כן מעשן ואני מסתכל עליך ואתה נהנה מאיזה דבר מיוחד שאתה עכשיו מדליק, אז בא לי. זאת אומרת, חייב להיות רצון קודם מסוים חדש אצלי, ועל ידי הקנאה אני יכול להגדיל אותו. אבל אני צריך בעצם כל הזמן לפקח על עצמי, על ידי איזה רצונות אני הולך להגדיל, על ידי איזו סביבה ולְמה אני צריך אותם. זאת אומרת, אני צריך כאן ממש לנהל את הקנאה שלי.

בן-ציון: איך מתגוננים מפני קנאה שלילית או קנאה מיותרת, שלא תסיט אותך לדברים מיותרים?

על ידי הערכים שאני מסדר לעצמי על כל דבר ודבר. אני צריך לעשות אצלי מיון ולהגיד את זה לא ואת זה לא, רק את הדברים האלה אני צריך ובכמה. וכך זה כל החיים, אישה, ילדים, בית, עבודה, פרנסה, כל מיני ענייני בריאות ואת כל הדברים האלה, אני כן צריך. בכמה? בכמה שאני צריך כדי להתקיים.

אז גם כאן צריך להיות כוח ההפעלה וכוח הקנאה, אבל בצורה כזאת כדי לממש את החיים האלו. וחוץ מזה אני צריך חיים רוחניים. אבל שם רק לכיוון המטרה, רק להשגה רוחנית, רק למטרת הבריאה, לשָם. כמה? בלי גבול. ממי? אז אני כבר מחפש. ממי לקחת דוגמאות, ממי להתפעל, במי לקנא.

בן-ציון: אבל מה עושים אם אתה באדם הזה או במחבר, אתה מקנא בהרבה מאוד דברים.

כן, אבל כולם מקדמים אותי לאותה המטרה, אז אני מקנא בבעל הסולם ובכל הגדולים אני מקנא ואני מקנא בחברים שלי שהם יותר גדולים ואני מקנא בכל דבר. אני גם מקנא בעצמי באותם המצבים שהיה לי טוב, שנהניתי פעם ועכשיו אין, גם זו נקראת קנאה ממצב למצב בתוך האדם. ההבדל בין המדרגות, זו גם מין קנאה.

בן-ציון: אז אנחנו כל הזמן חיים בקנאה?

זה יופי וטוב, על ידי זה מתקדמים.

בן-ציון: לא ידעתי שאני חי כל הזמן בקנאה.

הלוואי ויותר, וקנאה נכונה.

(סוף השיחה)