"מקובלים כותבים"

למעלה מהדעת

תוכנית- 9.01.15 – עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן-אחרי עריכה

בן ציון: שלום לך הרב ד"ר מיכאל לייטמן.

שלום לכולם.

בן ציון: הרב"ש מביא לנו דוגמה לפאת השדה במאמר "מהו ההבדל בין חוק ומשפט". בספר ויקרא כתוב, "ובקצרכם את קציר ארצכם: לא תכלה פאת שדך לקצר, ולקט קצירך לא תלקט. וכרמך לא תעולל, ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם, אני ה' אלהיכם". הרב"ש מסביר לנו מהי אותה פאת השדה שאסור לגעת בה ושנקראת "בחינת למעלה מהדעת", הוא אומר לנו כך, "שענין מלכות הוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שאין להאדם שום מושג. וזה הוא הרמז, שאין להאדם שום רשות לקבל לתוך הדעת שלו. אלא שהוא צריך להשאיר זה לה'. כלומר, שאין יד אדם מגעת שם. שענין יד פירושו השגה, מלשון "כי תשיג יד". וזה נקרא בחינת "חוק". מהו החוק הזה שנקרא "למעלה מהדעת"?

הבעיה שאי אפשר להסביר את החוק הזה, כי אנחנו נמצאים בהרגשה טבעית של המציאות שבה נולדנו. התפתחו בנו כל מיני כלים, ראייה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, תמונת העולם מצטיירת בתוכנו, ואנחנו מתחילים להרגיש שכביכול נמצא כאן משהו סביבנו. אנחנו כבר רגילים לזה, אנחנו תופסים את הדברים סביבנו כקיימים. כך התפתחנו. כבר יש לנו הרבה התרשמויות, מה שנקרא "רשימות" מדורות קודמים. זה העולם, זאת אומרת לפני שאני נולדתי כבר היו קיימים כאן אנשים שהם מפתחים אותי יחד איתי. בקיצור, אנחנו מעבירים זה לזה וזה לזה את תמונת העולם שכביכול קיים, כביכול, משום שהכל זה רק הסכמה בינינו שזה כך.

כל המציאות שאנחנו מרגישים נקראת "מציאות בתוך הדעת". המציאות זאת היא בתוך הרגש והשכל שלי. היא מתגלה על ידי כוח המושך, כי אני כל הזמן מושך ומושך אלי את מה שנראה לי טוב כדי למלא את הרצון שלי, ודוחה ממנו את מה שנראה לי רע, ומתוך זה שאני מושך ודוחה, אני סך הכל בונה את תמונת העולם.

אלא שקיימת פרדיגמה, שיטה אחרת לתפיסת העולם, זאת אומרת אני לא מקרב ולא מרחיק את מה שטוב לי, אלא מקרב או מרחיק את מה שטוב לזולת. ולעצמי? אני כאילו לא קיים, אני עושה מעצמי אפס. אני מנוטרל לגמרי. את כל הכוחות שלי ואת כל המוח שלי אני מעמיד לטובת הזולת, את מה שטוב להם אני מקרב אליהם, ואת מה שרע להם אני מרחיק מהם. אני כאילו מתלבש בכל זולת וזולת או בכולם ובצורה כזאת אני פועל.

זאת אומרת כשאני פועל כלפי יש לי לזה כלים שנולדתי איתם, הם נקראים האגו שלי, הרצון ליהנות. אבל אם אני מתחיל לפעול כלפי הזולת, בהתאם למה שטוב לזולת או רע לזולת אז אני לא יודע מה טוב ומה רע לו. זאת אומרת יש כאן פעולות שאני כבר לא מסוגל לבצע אותן. לכן הפעולות שהן לטובת הזולת, ההרגשה הזאת שאני לא יכול להגיע אליה נקראת למעלה מדעתי, למעלה מהדעת שלי. אבל היא לא לגמרי למעלה מהדעת אלא מדעת הזולת, זאת אומרת למעלה מהדעת שלי שווה לדעת הזר, הזולת.

האם אנחנו יכולים לפעול בצורה כזאת? אומרים שכן, שה אפשרי. אפשרות כזאת קיימת בטבע ואנחנו כן יכולים לעבור מתפיסת המציאות, מהפרדיגמה האגואיסטית שלי, לתפיסת מציאות שהיא בהתאם לדעת הזולת. אבל זולת הכוונה ממש זולת, כי אני לא מרגיש אותו, אני בעצם לא מרגיש מה לטובתו ומה לרעתו כי אני מודד את הכל לפי האגו שלי, לטובתי.

זאת אומרת אני צריך כאן איזה כוח מיוחד שיוציא את המוח והלב שלי ממני, מרצונות שלי, כדי שאני אתכלל ברצונות ובמחשבות של הזולת (ראו שרטוט מספר 1). ואז כשאני מרגיש אותו כמו שהרגשתי קודם את עצמי, אני מתחיל לעבוד לטובתו. יוצא שכל אחד נכנס לתוך השני, כל אחד פועל כלפי הזולת.

שרטוט מס' 1

בן ציון: זאת אומרת נבנה פה כבר איזה מרחב אחר, שדה אחר.

אני בעצם יחידה אחת, אבל כשאני מתקשר לאחרים ופועל כלפי האחרים, יוצא שאני רוכש את כל הרצונות, המחשבות והיכולות שיש בכולם. זאת אומרת כשאני מתקשר לכולם, אני רוכש את מה שיש להם בראש ובלב.

בן ציון: האם יש כאן תגובת שרשרת, האחד נכלל בשני והשני נכלל בשלישי?

אם אני מגיע מתקשר נניח לשמונה אנשים (ראו שרטוט מספר 1) אז אני הופך להיות פי שמונה, ולא רק, אלא הרבה יותר מזה.

בן ציון: אתה לא מוגבל.

אני לא מוגבל, כי כל אחד מהם מתחיל להתכלל עם האחרים וגם הוא הופך להיות שמונה. יוצא שאני כבר לא נכלל מאחד כי גם השני כלול משמונה, וכך כולם. אבל קל לנו יותר לספור עשרה. יוצא שאם אנחנו מתקשרים בפעם הראשונה ואז מכפילים את ההתקשרות שלנו בכל אחד ואחד שגם הוא כלול מעשרה, אז אנחנו מגיעים בעצם ממש עד אין סוף. היכולת שלנו היא אין סופית.

בן ציון: זה בעצם הפוטנציאל של כל היקום.

הפרוגרסיה היא בלתי גבולית. אבל אם אני פועל נניח בהתאם אלי, אם אני פועל רק לטובת עצמי, אם אני מושך לעצמי מכל האחרים ורוצה ליהנות מכולם ולא להָנות להם, זה נקרא לפי דעתי. (ראו שרטוט מספר 1) אבל אם אני יוצא מעצמי ופועל בהתאם למה שהאחרים רוצים זה כבר נקרא לפי דעתם. זה כבר למעלה מדעתי, למעלה מהדעת, הכל כלפי האחרים.

בן ציון: האם מדובר כאן על תגובת שרשרת?

אם הקבוצה מתחילה להתקשר עוד ועוד ובכל פעם ההתקשרות היא בקומה יותר ויותר גבוהה, אז עשרה אנשים יכולים להגיע ליכולת אין סופית.

בן ציון: אחד מעורר את השני, זה כמו מים שמתחילים לרתוח פתאום.

כן. זה מושג למעלה מהדעת.

בן ציון: רב"ש אומר לנו שזה חוק, מה הוא רוצה להגיד לנו בזה?

אם אתה רוצה להיות אובייקטיבי ולא לתפוס רק את מה שנמצא בך, אלא את מה שנמצא באמת במציאות. כי אם אנחנו נסגרים בתוך הרצון שלנו, בתוכנו, אנחנו לא תופסים שום דבר מהמציאות, אנחנו כחולמים. אנחנו ממש ישנים, נמצאים באיזה חלום ונראה לנו שזה העולם שלנו, אבל זה לא עולם ולא כלום, זה סך הכל מסודר באחורית הראש שלנו, על המסך שבתוך הראש ורק נראה לנו שהעולם כאילו קיים. אבל כמו שאומר הזוהר, העיניים שלנו כאילו מסובבות בִפנים ואנחנו רואים את עצמנו. בזה אנחנו פועלים לפי הדעת.

אבל כשאנחנו יוצאים מעצמנו ונכללים בתוך רצונות הזולת, כשאנחנו משתדלים לעשות כך, באה עזרה מבחוץ, מלמעלה, מה שנקרא "המאור המחזיר למוטב", ואז אנחנו יוצאים מדעתנו ונכללים בדעת העליון, בדעת החיצון, בדעת הא-לוהים ומגלים את עולם האמת. עולם האמת לא קיים לפי ההשפעות שלנו, לפי הפרעות הפנימיות שלנו, אלא כמו שהמציאות האמיתית קיימת באמת. מי שלא מגיע לראייה באור ההשפעה, הוא לא רואה את המציאות (ראו שרטוט מספר 2). הוא סך הכל רואה כל מיני פעולות פנימיות שלו, את מה שקורה לו בפנים.

בן ציון: הוא בעצם לא מגיע לכל הפוטנציאל האין סופי.

הוא מרגיש רק את עצמו.

בן ציון: מדוע הרב"ש אומר שצריך להשאיר את הפאה לה', את הדעת לה', מה הכוונה?

כשדעתו היא כמו דעת הבורא, צורת השפעה, זה נקרא "על מנת להשפיע". זאת אומרת כשהוא מעבד כל פעם את השדה שלו, את הרצון לקבל, הוא כל הזמן צריך להשאיר ממנו פאה ושהפאה הזאת תהיה בעל מנת להשפיע.

שרטוט מס' 2

בן ציון: את החלק העשירי, מעשר.

כן.

בן ציון: הרב"ש ממשיך ואומר לנו "מה שאין כן בחינת תורה, שהיא שייכת לט' ראשונות, היא בחינת משפט, שזה שייך דוקא לאדם כלומר, שהוא צריך זה להשיג בתוך הדעת. כנ"ל, שנאמר על התורה "לא בשמים היא". זאת אומרת, שהשדה, חוץ מפאת השדה, נקרא ט"ר. שזה נקרא, בחינת תורה השייך להאדם. מה שאין כן פאת השדה ופיאה של ראש, הם רומזים על מלכות. זה שייך רק לה'. כלומר, למעלה מדעת האנושי, שזה נקרא "כולה לה', ואין יד אדם משגת שם כלל".

הרצון לקבל שלנו מחולק לט' ראשונות ומלכות. ט' ראשונות הן כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד(ראו שרטוט מספר 2). זאת אומרת כשאנחנו עובדים עם הרצון לקבל שלנו, אנחנו צריכים להשאיר את המלכות כי אין לנו כוח לעבוד בה, ולעבוד דווקא בט' ראשונות. במקום הזה ניתן לנו לקבל על מנת להשפיע.

פאה נקרא שאתה משאיר את זה לעניים. מזה לעניים? לאותן רצונות שלך שאין להם כוחות. לכן אתה לא נוגע, אתה משאיר והספירה הזאת נקראת מתוקנת.

בן ציון: הרב"ש מדגיש "מה שאין כן "תורה" היא להיפך. שזה דוקא לאנשים, שיקבלו אותה בתוך הדעת. שזהו ההבדל בין תורה למצוה. כי מצוה, לא ניתן לנו טעמי המצות, אלא אנו מקבלים עלינו את המצות בלי שום טעם, אלא בבחינת חוקה." למה תורה נקרא בתוך הדעת?

בתוך הדעת, מפני שאנחנו עובדים למעלה מהדעת. אבל אנחנו מסוגלים לעבוד בזה, זה נקרא "דעת עליון". ואילו עם הפאה אנחנו לגמרי לא מסוגלים לעבוד איתה, ולכן אנחנו משאירים אותה תחת הצמצום ואז היא מיתקנת בעצמה. זאת אומרת בזה שאנחנו עובדים בט' ראשונות אנחנו מתקנים גם את המלכות.

בן ציון: לכן תורה נקראת "דעת".

דעת עליון.

בן ציון: זו לא הדעת שדברנו עליה בהתחלה.

לא. בקבלה לא מדברים על זה בכלל. אם זה על מנת לקבל אז אתה לא נמצא בעולם הרוחני. ועל העולם הזה לא מדברים בכלל.

בן ציון: הרב"ש מסביר לנו "והתורה, אמרו חז"ל, נקראת על שם האדם. כלומר, שהתורה שייכת להאדם. שהקושיא היא, פעם כתוב "כי אם בתורת ה' חפצו", ופעם כתוב "ובתורתו יהגה יומם ולילה". ומפרשים, בתחילה נקראת "תורת ה'". ומשלמדה וגרסה, נקראת "תורתו". לכן אמר רבא "אין תורה דיליה הוא. דכתיב, ובתורתו יהגה יומם ולילה".

הדגש שמביא הרב"ש זה שהתורה צריכה להיות בתוך הדעת, מה הכוונה?

דווקא כשאנחנו לומדים למעלה מהדעת האגואיסטית שלנו, ונכנסים ללמעלה מהדעת, אנחנו פותחים בזה את הראייה שלנו לעולם הרוחני. ואז בדעת החדשה שהיא בעל מנת להשפיע, שהיא למעלה מהמלכות, היא בדעת שנמצאת בשליטת הבינה, אנחנו מגלים את העולם העליון ופועלים בו. אנחנו מגלים ופועלים בכלים הממשיים שלנו, אנחנו לא סוגרים עיניים, דווקא בגלל זה יש לנו פקיחת עיניים.

זאת אומרת העיניים של האדם מכוונות פנימה, לא החוצה, הוא לא רואה שום דבר בחוץ, הוא רואה את כל מה שקורה לו בפנים, בתוך האגו שלו. זאת אומרת אנחנו לא רואים שום דבר חיצון, אנחנו רואים רק את השינויים הפנימיים שלנו. לכן זה נקרא העולם המדומה. אנחנו חושבים שכל מה שאנחנו רואים נמצא מבחוץ, תפיסת המציאות שלנו היא נוראית (ראו שרטוט מספר 2).

אבל כשאנחנו מתחילים להפעיל את הרצונות שלנו בעל מנת להשפיע, בהשפעה, אז אנחנו מתחילים לראות את העולם החיצון שנקרא העולם העליון או עולם האמת. לכן מי שנמצא רק ברצון לקבל לעצמו, הוא סגור.

בן ציון: האם כשאדם פועל כבר בכיוון של השפעה, מתחילים להתעורר בתוכו פתאום כל מיני תחושות חדשות, רגשות חדשים, משהו חדש פורץ בתוכו?

כן. הכל פנימי. לא חיצוני.

בן ציון: הרב"ש מדגיש ואומר לנו "מצוה, לא ניתן לנו טעמי המצות, אלא אנו מקבלים עלינו את המצות בלי שום טעם, אלא בבחינת חוקה."

זאת אומרת לא לפי הרצון לקבל הפנימי שלנו. כי הטעמים שאנחנו מגלים עכשיו הם טעמים חדשים. אני מרגיש אותם דרך הזולת, אני מרגיש את כל מה שלטובת הזולת. לכן אני מרחיב את כלי הקליטה שלי, מאני היחידי, לכל העולם. לכן התפיסה שלי מתרחבת לאין סוף.

בן ציון: לתורה יש טעמים, היא מושגת בתוך הדעת. אבל למצוות, לפעולות שאני צריך לעשות אין טעמים.

נכון.

בן ציון: אם כך הפעולה שאני צריך לעשות היא בלי שום טעם.

כלפי הרצון לקבל שלך.

בן ציון: ברור. ומה התוצאה?

אתה תופס את טעמי תורה, ואלה לא סתם טעמים של החיך והלשון.

בן ציון: איך פותרים את הבעיה שאין לנו טעמי מצוות?

צריכים להגיע לזה. את כל הטעמים אתה מרגיש למעלה מהדעת. אתה דווקא מרגיש כל טעם וטעם. אתה לא מרגיש אותם כמו שאתה מרגיש עכשיו את התענוגים, אתה מרגיש אותם מורחבים, גדולים, פי אין סוף, אבל זה בתנאי שאתה מגלה אותם דרך אחרים.

בן ציון: מדוע הרב"ש מדגיש "לא ניתן לנו טעמי המצות, אלא אנו מקבלים עלינו את המצות בלי שום טעם אלא בבחינת חוקה."

כי אתה צריך לעשות את פעולות ההשפעה למעלה מהדעת שלך. אבל כשאתה מתחיל לקבל טעמים בתוך הקופסה שלך, כשהאור העליון ניכנס לרצון לקבל שלך דרך הפה לאחר שאתה מחליט שאתה מקבל רק כדי להשפיע, אז האורות שמתפשטים למטה נקראים "טעמים", טעמי תורה. (ראו שרטוט מספר 3) האור שנכנס נקרא תורה, ואז יש לך טעמי תורה לפי היכולת שלך לקבל אותם בעל מנת להשפיע.

שרטוט מס' 3

בן ציון: מה זה טעמי מצוות?

זה נקרא טעמי מצוות, כי מה שאתה מקבל בעל מנת להשפיע זה נקרא מצווה. הכוונה בראש, והפעולה, המעשה זה מצוות.

בן ציון: אבל למצוות אין טעמים, אנחנו לא מרגישים בהם שום טעם. הרב"ש אומר "לא ניתן לנו טעמי המצות, אלא אנו מקבלים עלינו את המצות בלי שום טעם אלא בבחינת חוקה."

בבחינת חוקה הכוונה שאנחנו צריכים לעשות בעל מנת להשפיע. לכן כשאתה מבצע אז יש לך טעמי תורה וטעמי מצוות. הפעולה נקראת טעמי מצוות, סך כל מה שניכנס, ומה שאתה משיג נקרא טעמי תורה.

בן ציון: לסיכום, מה צריכה להיות הגישה הנכונה כדי להגיע למעלה מהדעת?

להתכלל בזולת ולעשות לפי רצונו. זה הכל. לכן "ואהבת לרעך כמוך" זה כלל שכולל את כל התורה. אין לך שום דבר אחר. אם אתה רוצה להרגיש את העולם העליון, להרגיש את הבורא, ולעשות פעולות שהן באמת משפיעות על כל המציאות, אז כל מה שניתן לך זה רק לעבוד לפי רצון הזולת.

(סוף התכנית)