"שלבי הסולם"

על שמחה

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 12.05.11 – אחרי עריכה

רחל: ישבנו כמה בנות והבנו שאנחנו לא מרגישות הרבה שמחה ביום יום, אנחנו לא אנשים שמחים בדרך הרוחנית. מה זו בכלל שמחה?

בדרך רוחנית אין דבר כזה שלא שמחים, דווקא ההפך. איך זו יכולה להיות דרך רוחנית אם היא לא בשמחה בלתי פוסקת. כי אם אני מכוּון לכוח הטוב והמטיב ש"אין עוד מלבדו" והכל תלוי בו, וכל המטרה שלי בחיים היא לגלות אותו - חכמת הקבלה היא "גילוי הבורא לנברא בעולם הזה"¹, שיטה שמגלה לי את הבורא - אז אני נמצא כל הזמן לקראת הגילוי שלו. לכן מה שיכול לקרות איתי בדרך הכול ממנו והכל כשלבי הסולם בדרך אליו. איך יכול להיות שאני נמצא ברע, איך יכול להיות שאני עצוב ולא טוב לי .

רחל: אתה רואה אנשים שלומדים קבלה, הם כאילו ברחו מייסורים, באו ומצאו פתרון.

רק בגלל זה הם באו.

רחל: לא, הם גם שאלו את השאלה "מה הטעם בחיים", זו שאלה מאוד מאוד כואבת והם היו באמת במקום של ייסורים מאוד כבדים. אבל הם מגיעים ומגלים שיש דרך שהם צריכים ללכת בה עד שהם באמת יגיעו להשגה רוחנית, והדרך הזאת היא לא קלה. וכשאני מסתכלת מסביב על אנשים אני רואה שמחה רק במצבים של כנס, מצבים שפתאום מתרוממים למצב של שמחה. אבל העבודה הרוחנית עצמה ביום יום היא קשה, אני לא רואה בה הרבה מקומות של שמחה.

את רואה שאני בדרך כלל עצוב?

רחל: אני לא רואה אותך שמח. אני רואה אותך עובד, אני רואה אותך ביום יום, יש לך מצבי רוח שאתה שמח, אבל אלו מצבי רוח.

אבל לא ראית שאני ממש עצוב.

רחל: לא. אבל גם לא בשמחה.

אבל שמחה לא צריכה לפרוץ בצורה חיצונית. אדם נמצא בהתרוממות, בכוח, במרץ, הוא רואה את העתיד, הוא נמשך אליו והוא נמצא בהתלהבות. יש לפניו אור, יש לו מרץ, יש לו חומר דלק להתקדם למטרה. השמחה היא לא שאני מתפרץ ברחוב ומתחיל לרקוד באמצע הצומת. שמחה היא גם נקראת "שמחה ממעשים טובים".

רחל: הרב"ש כותב: "הנה השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים: אם המעשים הם של קדושה, אז מתגלה על ידי זה שמחה. אבל צריכים לדעת, שיש גם בחינת קליפה. ובכדי לדעת, אם זה קדושה, הבירור הוא ב"דעת", שבקדושה יש דעת," ... "לכן, כשמגיע לו שמחה, הוא צריך לעיין בדברי תורה, בכדי שיתגלה לו דעת התורה.²"

כן. כי יכול להיות שזו סתם שמחה שטותית, שמחה של רשעים, שמחה של מה בכך. לכן זה לא פשוט, את אומרת נכון. את מכירה את העבודה שלנו ורואה הרבה אנשים שנמצאים בה, ולא תמיד הם נמצאים בשמחה. הם גם נמצאים במצבים קשים לפעמים, פנימיים, בירורים, כי כל העבודה שלנו היא בירור. לכן זה לעלות לשמחה למרות שכל פעם המצבים שלנו מגלים לנו איזה קושי בעניין, אנחנו כל הזמן נמצאים כאילו במדבר. אנחנו הולכים קדימה, מגלים את הרע, כנגד הרע רוכשים טוב, שוב רע ושוב טוב. כמו בני ישראל במדבר, בכל רגע ורגע הם נתקלים באיזו בעיה, בחטאים, בכל מיני בעיות, וכל פעם הם צריכים לתקן את עצמם ושוב להמשיך.

רחל: כשמתקנים משהו זה המעשה הטוב, והתוצאה של המעשה הטוב זו השמחה.

שמחה, ומיד שוב גילוי הרע. כי אם הם הגיעו למשהו טוב, תיקנו את עצמם, אז עכשיו מגיע לתת להם תרגיל יותר קשה כמו לילד שלומד.

רחל: כשאני נמצאת במצב של שמחה, האם אני לא נמצאת בעבודה?

רגע אחד ניותר להיות בשמחה מכמה שצריך להרגיש אותה, זו כבר קליפה. כי האדם מתחיל ליהנות מהשמחה עצמה ולא מזה שהשיג התקרבות לרוחניות.

רחל: אבל מגיע לי, הגעתי לאיזה שלב ואני שמחה, עבדתי קשה מאוד בשביל זה. למה לא? מהי הנקודה הדקה הזאת שמעבר לזה זו קליפה?

כי אם זה מעבר לדקה, אז זה כבר יהיה על מנת לקבל, כי את נהנית מהמצב.

רחל: כל שמחה היא על מנת לקבל, זו הרגשה טובה.

לא. ''מעשים טובים'' זה נקרא שזה רק מהשפעה, שאני שמח שהגעתי להשפעה. אם אני שמח שהגעתי להשפעה, אז רגע אחרי זה אני צריך שוב להרגיש במה אני עוד יכול להשפיע. ברוחניות ההתקדמות היא בלתי פוסקת, והשמחה היא בזה שאני כל הזמן נמצא במקדם, שאני כל הזמן עולה ליותר ויותר, ועצירה באיזה מקום, "טוב לי".

רחל: נשמע שדווקא במקום של העבודה אני צריכה להרגיש שמחה.

כן. אני שמח.

רחל: השמחה שאני מקבלת על זה שהגעתי לאיזה שלב היא לא שלי.

נכון.

רחל: אני קצת מבולבלת, זה נשמע לי קצת עמוק מדי.

זה לא עמוק. אם אני נמצא בעבודה הרוחנית הנכונה, אז גם מגילוי הרע אני מרגיש שמחה. כי אם מתגלה הרע שבי, אז אסור לי להיות עצוב, כי זה סימן שאני יכול להשתמש ברע הזה כדי להגיע לטוב, סימן שאני בכוח. נתנו לי עבודה, נתנו לי תכלית והזדמנות להתקדם, ואני שמח מזה.

נניח שעכשיו אני מגלה עד כמה אני שונא, דוחה את החברים שלי, עד כמה אני לא רוצה להתחבר עם אחרים, כי כל העבודה הרוחנית היא בחיבור בין בני אדם, ואני לא רוצה. באות לי מחשבות שקוברות אותי לרגע ואני מרגיש שאני נמצא ממש בשליטתן, זה נקרא ''שליטת פרעה'' ''גלות'', אני מרגיש כך רגע אחד. עכשיו השאלה אם הכנתי את עצמי על ידי הסביבה, על ידי סדר היום שלי להילחם בהן מיד, כדי שמיד יהיה לי כוח הכרת הרע. זה כמו שקיבלתי עקיצה ומיד אני מתרומם ומתחיל כנגד זה לעבוד, להתעלות מעל ההרגשה כלפי הזולת, שאני לא רוצה אותם או רוצה לנצל אותם.

יש לי שמחה מהקושי, זה כמו מדען או אדם שעושה בעבודה שלו משהו שהוא אוהב. אומנות נמדדת בזמן העבודה, שהוא נהנה מהעבודה, זה נקרא ''אומן''. אני נהנה מזה שאני מברר את הדברים ככל שזה קשה, אני גם לומד את הטבע שלי, זה נקרא שאני ''לומד את הבריאה''. הבורא אומר, "בראתי יצר רע", אז נראה מה הוא ברא. יצר הרע זו בעצם העבודה שלו, ועכשיו כשהוא מעורר בי אותו, אני נהנה לגלות את העבודה שלו. כעת הוא אומר, "גילית מה שעשיתי לך, עכשיו תשתמש ב"תורה תבלין", כי "מאור שבה מחזירו למוטב", תשתמש בה ותהפוך את זה לטוב". אני נמצא איתו עכשיו בשותפות. הוא כל הזמן מעורר אותי כמו גדול שנותן לקטן כל פעם לעשות משהו מתוחכם יותר, חכם יותר, שבור יותר, כדי שהקטן יעשה ועל ידי זה יחכים ויגדל. כך אני צריך לקבל את כול גילוי הרע שבעולם, את האסונות הגדולים ביותר והקטנים ביותר מכל מיני כיוונים ואופנים.

רחל: רואים תסכול באנשים שנמצאים בעבודה רוחנית, הם זועפים ואולי מתוסכלים.

זה לא נכון. מי שנמצא בעבודה רוחנית הוא נהנה מכל הדברים האלה, זו חוויה בשבילו, ממש.

רחל: אני מסתכלת ואני רואה שיש אנשים מעטים שיש בהם שמחת חיים קיומית, שהם תמיד אופטימיים. למשל יש לנו מאפרת שמאפרת אותנו לפני התכנית, היא תמיד שמחה ומסתכלת בחיוך על החיים. לכן אני אומרת שיש אנשים שיש בהם דרייב פנימי, אולי זה אופי, אולי זה מצב רוח תמידי, משהו שיש בהם תמיד.

יש אנשים שזה מטבעם, ויש כאלו שהחליטו שהם צריכים כך להתייחס לחיים כי אין ברירה, אחרת מה, להיות עצובים?

אבל אנחנו מדברים על אנשים שנהנים מזה שהם מתקרבים להשפעה, לאהבת הזולת, לטבע האלוהי, שהם מתקרבים לנצחיות, לשלמות, שהם בונים את עצמם מתוך זה שמתגלה בהם רע לזולת ואת הרע הזה הופכים לטוב על ידי האור. לא שהם יכולים לעשות זאת לבד, אלא הם נמצאים שותפים עם הבורא. הוא מגלה לי רע, אני מרגיש שאני בתוך הרע, אבל לא מיד. אדם שמגיע לחכמת הקבלה הוא בכלל לא מבין עדיין על מה אני מדבר אבל אחר כך הוא מגלה.

רחל: כי הוא מפרש שמחה כעליצות, חייכנות, הרגשה טובה יום יומית.

אני מפרש שמחה, שיש לי קשר עם הכוח העליון ויחד אני והוא מתחילים לעבוד על הטבע. הוא מגלה לי את הטבע הרע ואני דורש ממנו לתקן אותו, ושוב הוא מגלה לי את הטבע הרע ושוב אני דורש ממנו לתקן אותו. אבל אני מגיע אליו כמו קטן לגדול, כמו ילד קטן שרוצה לעשות משהו ולא מצליח. למה אנחנו עושים דברים שאולי מצליחים בהם ואולי לא, כי אם הילד פונה אלינו, אז אנחנו מלמדים אותו איך לעשות, ואז הוא נעשה חכם, הוא לומד מאיתנו.

מי נקרא ''תלמיד חכם''? מי שלומד מהבורא. בורא נקרא ''חכם'', ותלמיד חכם הוא מי שלומד ממנו. אני תמיד נכשל ואף פעם אני לא יכול לתקן את עצמי, לכן אני לוקח אותו, כמו שכתוב, "בוא אל פרעה"³, אני לוקח אותו כשותף ואז אנחנו עובדים יחד.

המקובלים הם שותפים עם הבורא בזה שמתקנים את הבריאה. מזה ישנה שמחה גדולה כי אני נמצא בקשר עם הכוח העליון, בעבודה תמידית עימו. אני רואה מה הוא משנה בי, איך הוא משנה ממש, איך הוא עושה לי כל מיני דברים, ואיך אני דורש ממנו שיתגלה ויתקן ויראה לי את זה. והוא שוב עושה קלקול ומסתתר, ואני שוב מזמין אותו שיתגלה ויתקן. יש פה משחק מחבואים כזה עד שהוא יתגלה סופית, והמשחק עצמו הוא תענוג.

רחל: זהט משחק, צחוק, שמחה.

כן. ככה זה נקרא.

רחל: אז אתה שמח.

אני שמח.

רחל: אני רואה ילד קטן שהוא שמח, ולאט לאט כשהוא גדל הוא נעשה דכאוני, וכמבוגר הוא נעשה רציני.

לילד קטן הטבע נותן שמחה כדי שיגדל, כי בלי שמחה הוא לא יגדל. הוא צריך לרוץ, לבדוק את כל העולם, הוא שובר, הוא בודק, הוא חייב להכיר את העולם. וכדי לאפשר לו את זה, אז הטבע, הבורא נותן לו שמחה, נותן לו כוח, חיוּת. ילד קטן, גם אם יש לו ארבעים מעלות חום, הוא בכל זאת משחק, אי אפשר לעצור אותו, הוא חייב. אבל זה כוח הטבע, זה לא הוא בעצמו.

אחר כך כשאנחנו בעצמנו צריכים לגדול ברוחניות, אז שמים לנו מעצור, נותנים לנו מכשולים. למה? כדי שאני לא אתקדם הלאה כמו ילד קטן בצורה טבעית, אלא שאני אזדקק לכוח העליון ואגלה אותו כשותף שלי, שיחד נלך וכל הזמן נעבוד יחד על הטבע. זה מה שהבורא אומר, "בוא אל פרעה, כי אני הכבדתי ליבו"⁴. הוא כל הזמן מעורר בי הכבדת הלב, כל מיני כישלונות, כל מיני בעיות, ואני צריך לתפוס אותו ולמשוך אותו, ואז יש שמחה.

רחל: אם אני רוצה בעבודה הרוחנית שלי להתקדם, אז אני בעצם צריכה לשמוח.

אם אני מתקדם יפה ונכון, אז שמחה היא סימן שאני נמצא בדרך הנכונה, ביחס הנכון. אם אין שמחה, אז בטוח שאני לא נמצא בדרך הנכונה, בטוח שמשהו כאן לא בסדר - או שאני נכנע תחת הרע שגילו לי, או שאני עדיין לא מסוגל למשוך את הכוח העליון שיהיה איתי יחד כדי לתקן את הרע הזה, אחד משניים. בטוח שעדיין אין קשר, אין זיווג נכון ביני ובין הרע ובין האור העליון, הבורא, שנמצאים יחד בנקודה אחת.

רחל: ביהדות יש הרבה מצוות לשמחה, "ושמחת בחגיך"⁵, "אין שמחה, אלא בבשר ויין"⁶, "עבדו את ה' בשמחה"⁷. מצווים עלי לשמוח,

אחרת אין עבודה, עבודת ה' לא יכולה להיות בעצבות כי זה המצב הכי גבוה, האדם בא ופותח לעצמו נצחיות, "חירות ממלאך המוות"⁸. אנחנו מגיעים בחיים האלה להרגשה שאנחנו נצחיים, שאנחנו שלמים, שאין הבדל בין החיים האלה והחיים הנצחיים. הגוף שלנו מת, אבל האדם בפנים מרגיש שהוא ממשיך ומתקיים, הוא משיג את הנצחיות לפני שנפטר מהגוף שלו.

לכן, למה לא צריכה להיות שמחה? נתנו לנו מתנה שהיא לא לחיות בדרגת הבהמה שחיה ומתה כאן, אלא לעלות מעליה, להרגיש רוחניות, ממד גבוה יותר, ולזרום בו. לא יכול להיות מצב יותר גבוה, זו ''נצחיות'', ואנחנו בנויים כך שאנחנו לא יכולים לזלזל בזה, והאדם מתמלא משמחה.

רחל: מה פירוש המשפט, "איזהו העשיר השמח בחלקו"⁹? זה נשמע שהמסתפק במועט הוא נחשב עשיר.

אלא מי יכול להיות עשיר, מי שלא מסתפק?

רחל: מי שיש לו הכול.

מה זה ''נקרא השמח בחלקו''? בעולם שלנו, "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים"¹⁰, ואם יש לו מאתיים, אז הוא רוצה ארבע מאות. "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו"¹¹. זאת אומרת, למלאות את עצמו באמת אי אפשר, עד שהוא מגיע לנקודת משבר, למוות, לא חשוב למה. וזה לא נפסק לעולם, כי לכלים שלנו אין סוף, הם יכולים לגדול ולגדול, או שנופלים לייאוש ולא רוצים כלום, מה שקורה בדורנו. אבל אם אדם מגיע למצב שהוא שמח בחלקו, זאת אומרת בחלק הקטן ביותר, לא חשוב מה שיש בו, זה נקרא שהוא שייך לעולם הבא, זה מה שממלא אותו.

בעולם הזה אין מילוי, בסופו של דבר אני משאיר אותו. בעולם הזה אין גבול למילוי, כי כל פעם כמה שאני מקבל, אני בזה מגדיל את החיסרון שלי ורוצה עוד יותר. קיבלתי עוד, אני מיד רוצה כפול מזה. כך כל פעם אני נמצא ברעב, אני אף פעם לא עשיר, אני מרגיש כל הזמן יותר עני. אם נדבר עם אדם שיש לו אלף דולר בחודש, הוא יגיד שהוא רוצה שיהיה לו אלף חמש מאות דולר. אם מדובר על מיליארדר שיש לו מיליארד דולר, אז הוא יגיד שהוא רוצה שניים, שלושה, עשרה מיליארד. מי מרגיש יותר חיסרון? אותו מיליארדר שחסר לו, הוא יותר בלחץ מהעני שחסר לו.

רחל: האם זה תלוי בגודל החיסרון?

בטח. זו הרגשת החיסרון. נדמה לנו שככל שהאדם עשיר יותר ברכוש, אז הוא יותר שמח. הוא לא יותר שמח, "מרבה נכסים מרבה דאגות"¹².

מה זה להיות עשיר בחלקו? אם אני מגיע למצב שאני נהנה מהשפעה, אז אני בכלל לא בודק מה יש לי, ואז אני באמת עשיר, אף אחד לא יכול לפגוע בי. אלא יש לי אפשרות להשפיע לאחרים, זו דרגת הבורא, וככל שאדם מזדהה עימו ונמצא באותו מצב, אז הוא באמת עשיר.

רחל: ב"שמעתי", מאמר מ'¹³ כתוב:

"עוד צריכים לדעת, כי בזמן שהאדם עוסק בימין, הזמן מוכשר אז להמשיך שפע עליון, מטעם שברוך מתדבק בברוך. כלומר היות שהאדם הוא במצב השלמות הנקרא ברוך, מבחינה זו יש לו עכשיו השתוות הצורה. היות סימן לשלימות הוא, אם האדם הוא בשמחה. אחרת אין שלימות. וזהו כמו שאמרו חז"ל "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצוה". והפירוש הוא, כי הסיבה שהיא גורמת לו השמחה, הוא המצוה."

לכן אני מודע לזה שאנשים שמגיעים לחכמת הקבלה לא מגיעים מהחיים הטובים, רע להם. הם מחפשים איך למלא את עצמם, ולא מסוגלים בעולם הזה אפילו במשהו למלאות את עצמם. הם מגיעים עם השאלה "מה טעם בחיי?", כי רואים שהעולם הזה הוא מוגבל ולא ייתן להם תענוג. הם מחפשים את הסיבה, את מקור החיים, מאיפה החיים, למה, בשביל מה. הם מגיעים עם כאלה שאלות, ולכן הם מגיעים ממורמרים, לחוצים, מדוכאים.

רחל: כשמתחילים ללמוד יש פתאום התלהבות, שמחה כזאת, "מצאתי".

כן. זו שמחה של מתחילים. זו הארה קטנה שמגיעה אליהם כדי למשוך אותם כקטנים. כמו תינוקות שמקבלים שמחה כדי כל הזמן לשחק וכך להכיר את החיים ולגדול. כך גם אדם שמתחיל, הוא בעצם תינוק שנכנס ללימוד חכמת הקבלה, אז נותנים לו מרץ והוא עושה, ואחר כך פתאום הוא במרה שחורה, בנפילה, הוא לא יודע מאיפה ומה. ואפילו שהוא קרא על זה, הוא לא יודע, הוא לא מודע שזה בדיוק מה שקורה, ועכשיו הוא מקבל מכה. זה נקרא ש''נפתח לו היצר הרע'', נפתח לו קצת האגו, לא כלפי הגשמיות אלא כלפי הרוחניות. והאגו הזה דוחה אותו, לא מראה לו שיש משהו קדימה, והוא מתחיל לראות את החושך.

אבל כתוב, "לך יום, אף לך לילה"¹⁴, "כיתרון אור מתוך החושך"¹⁵, יום ולילה יחד, כי הם בונים את המדרגה השלמה. אי אפשר לתקן את הרע ולהגיע לטוב בלי לגלות אותו, ושוב לילה ושוב יום, "ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד"¹⁶ וכך מתקדמים.

אבל לוקח הרבה זמן עד שהאדם מתחיל לשמוע שכל הדברים האלה הם לא סתם תקלה רוחנית, אלא ההפך, זו עזרה מלמעלה שמגלים לו. משחררים לו קצת את האגו ואומרים לו להתגבר, ואחרי שהתגבר שוב משחררים קצת אגו ושוב עליו לתגבר, וכך הרבה מדרגות. זו הדרך.

רחל: דרך קשה.

זו דרכנו.

רחל: בהרבה סיפורים וספרים יש תיאורים שהבורא שמח, מה זה אומר שהבורא שמח?

אם אנחנו מגלים אותו אז אנחנו מגלים שמחה כמו שהורים שמחים מזה שהילדים שלהם מתקרבים אליהם, הולכים בדרך הנכונה, רוכשים דרגות רוחניות. כי הבורא זה מה שמתגלה בתוך האדם, ''בוא וראה''. לכן אדם שמגלה אותו, מגלה אותו תמיד בכלים של שמחה ומרגיש אור של שמחה.

רחל: במסכת שבת כתוב "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה", ובזוהר פרשת "וישב" כתוב "השכינה אינה שורה במקום עצבות, אלא במקום שיש בו שמחה. ואם אין בו שמחה, לא תשרה השכינה במקום ההוא."¹⁷

כי הכלי לגילוי הא-לוקות הוא שמחה. ''שמחה'' נקרא שאני בטוח, שאני נמצא בהשפעה, שאף אחד לא יכול להפריע לי, אני כל כולי מחוץ לי. ולכן זה ''כלי של השפעה'', ''כלי של אהבה'' כלי שהוא לא בתוך האגו שלי, לא בתוך הרצון לקבל אלא ברצון להשפיע, מחוץ לי. לכן אני מגלה רוחניות רק בשמחה.

לכן אדם צריך לשים לב, אלה סימנים מאוד ברורים, האם הוא נמצא בשמחה או לא. ואם הוא לא בשמחה, הוא צריך לדאוג, לבדוק מה מפריע לו, ומהר ככל האפשר להצטרף לקבוצה, ללימוד, להפצה, לכל מיני פעולות שמביאות את המאור ומזה לעלות לשמחה.

רחל: המאמר הראשון שלמדתי בחכמת הקבלה הוא המאמר "אין עוד מלבדו", "שמעתי" א', ושם כתוב על השמחה,

"ואותו דבר בזמן שאדם מרגיש שיש לו קצת התקרבות לקדושה. שיש לו שמחה, מזה שזכה למציאת חן בעיני הקב"ה, גם אז מוטל עליו לומר, שעיקר השמחה שלו יהיה בזה שיש עכשיו שמחה למעלה, אצל השכינה הקדושה, מזה שהיה לה מקום לקרב את אבר הפרטי שלה אליה, ולא צריכה לשלוח את האבר הפרטי שלה החוצה."

זה בדיוק נאמר על הנקודה הראשונה שממנה התחלנו. שאם את מגיעה לשמחה, את אומרת, "אני רוצה להיות בשמחה, עכשיו השגתי, אני רוצה ליהנות", ועל זה בעל הסולם אומר, ברגע שיש שמחה, צריך לבדוק מאיפה השמחה? למי היא מיועדת? האם הגעתי לשמחה ובזה אני משמח את הבורא, כמו ילד קטן שרוצה לשמח את אבא, או שאני שמח מזה שאני התפרצתי ויצא לי טוב ושיחקתי ומילאתי את האגו שלי, את עצמי. כאן בדיוק הנקודה, ממה היא השמחה? לְמה היא מכוונת? זה דבר מאוד מאוד חשוב. זה נקרא "שמחת השכינה", ''השכינה'' זה גילוי הבורא לנברא, אני שמח מזה שנתתי לו כלים לגלות את עצמו.

רחל: אני מרגישה שכל שמחה פיזית שיש לי עכשיו היא כאילו בטלה ומבוטלת, כי זה משהו שקשור למצב הרוח.

לא, אנחנו צריכים להתייחס לחיים האלו בצורה מאוד פרגמאטית, חיים וזהו. את כל השמחה צריכים לתלות בהתקדמות הרוחנית, בתיקון עצמי, כמה אני מתקדם לטוב, כמה אני מתקדם לקשר בין בני אדם, כמה אני יותר קרוב לאהבה, להשפעה, ומזה שתהיה לי שמחה. אפילו שאני כאילו נסוג, אני צריך להבין שאני מקבל את זה כדי להתקדם, ולכן צריך להיות בשמחה גם בלילה וגם ביום.

רחל: נסיים בציטוט מתוך הזוהר פרשת שמיני¹⁸, "וביום ההוא נשלמו העליונים והתחתונים, ונמצא שלם בכל, שמחה למעלה ולמטה."

ואז "חשיכה כאורה יאיר"¹⁹. כל האכזבות ומצבי העצבות גם נכנסים לשמחה הסופית שאנחנו מגיעים אליה, שום דבר לא נעלם, אלא צריכים להשתדל ככל האפשר להעביר לשמחה את כל רגעי העצבות, המתח והאכזבה ואז בטוח נגיע מהר לשמחה, ליום שכולו שמחה.

רחל: "מצווה גדולה להיות בשמחה'', תודה רבה הרב לייטמן, תודה לכם צופים יקרים, ניפגש בתוכנית הבאה.

(סוף התכנית)

---

1. "גילוי אלקותו ית', לנבראיו בעולם הזה" (מוזכר ב"כתבי בעל הסולם", מאמר "מהותה של חכמת הקבלה")↩

2. ספר "כתבי בעל הסולם", מאמרי "שמעתי", מאמר נ"ח, "השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים".↩

3. שמות, פרק י', א'↩

4. "ויאמר ה' אל משה, בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו" (שמות, פרק י', א')↩

5. דברים, פרק ט"ז, י"ד.↩

6. "אין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין" (משנה תורה להרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שביתת יום טוב, פרק י"ז)↩

7. תהילים, פרק ק', ב'.↩

8. עפ"י עירובין נ"ד, א', שמו"ר לב, א'.↩

9. תלמוד בבלי, סדר קודשים, מסכת תמיד, דף ל"ב, א' גמרא.↩

10. "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתיים" (קהלת רבה א', ל"ד).↩

11. קהלת רבה א', ל"ד.↩

12. "מרבה נכסים מרבה דאגה" (משנה, סדר נזיקין, מסכת אבות, פרק ב', ח')↩

13. מאמר "אמונת רבו, מהו השיעור".↩

14. "לך יום, אף לך לילה" (תהילים ע"ד, ט"ז)↩

15. "כיתרון האור, מן החשך." (קוהלת, פרק ב', י"ג)↩

16. בראשית, פרק א', ה'.↩

17. זוהר, פרשת וישב, מאמר "כי פעל אדם ישלם לו", אות כ"ט.↩

18. מאמר "ויהי ביום השמיני", אות ל"ה.↩

19. "ולילה, כיום יאיר, כחשיכה, כאורה." (תהילים קל"ט, י"ב)↩