ישיבת כתבים

342

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 26.05.22 - אחרי עריכה

דודי: נושא השיחה הראשון שלנו, עוד ירי בבית ספר באמריקה.

נורמה: שלשום נרצחו במסע ירי בבית ספר יסודי בטקסס תשע עשרה ילדים ושתי מורות וילדים נוספים נפצעו. הרצח בוצע על ידי נער בן שמונה עשרה ממוצא לטיני שירה בסבתא שלו לפני שיצא למסע ההרג. הוא נטש את מכוניתו, נכנס לבית הספר "רוב" בעיר יובלדי ופתח באש. הצעיר נורה על ידי שוטרים שהגיעו לזירה. כמעט כל הקורבנות הם תלמידים בני שבע עד עשר. הירי אירע שבוע וחצי אחרי הטבח בסופר מרקט בעיר באפלו ניו יורק, שבו רצח צעיר בן שמונה עשרה, עשרה בני אדם. הנשיא ביידן הגיב, "מתי למען ה' נעשה מה שצריך ונעמוד מול לובי הנשק". נשיא ארצות הברית לשעבר ברק אובמה תקף גם הוא את לובי הנשק ואת המפלגה הפוליטית על שלא הראתה שום נכונות לפעול בכל דרך שעשויה לסייע במניעת הטרגדיות האלו.

למה אתה חושב שיש כל כך הרבה מקרים של ירי בארצות הברית לעומת מדינות אחרות?

קודם כל ארצות הברית זו מדינה מאוד מאוד מפוצלת, מחולקת ומשוסעת, יש שם כל כך הרבה עמים, עדות וצבעים. לכן כנראה שגם זה מוסיף מאוד להתנגשות ולהתנגדות בין האנשים. אני לא יודע, אני לא חי באמריקה ולא הייתי מוכן אף פעם לגור שם. רק נראה לי שכמה שהחברה היא הומוגנית, יותר קל לה להבין אחד את השני ולא יקום חמום מוח כזה ויעשה לינץ באנשים.

לא נראה לי שבארצות הברית מבינים ומרגישים זה את זה, ויש להם סבלנות אחד לשני, אלא העיקר זה להפגין שאתה לא מפריע לאף אחד ואתה עצמאי, לא רוצה ולא דורש מהאחרים שום דבר. זאת אומרת כל אחד בפני עצמו כמה שיותר, וזו ההתנהגות החברתית הטובה ביותר. אין ידידות, אין חיבור, אין נטייה לעזרה. אדם נופל באמצע רחוב - שיפול, הוא מת באמצע הדרך - שימות, אני לא חייב ולא שייך לאף אחד, וזה מה שיש שם במיוחד.

בארצות אחרות שיש מין אחד של תושבים, או כמה, זה ברור להם יותר ופחות קיים. אמריקה היא מאוד מאוד רב גונית וזה הקושי שיש בין כולם - כך נראה לי. לילדים יותר בעייתי המתחים האלה שיש בין סוגי האנשים והם סופגים את הדברים האלה, מתמלאים בהם ואחר כך זה מגיע להתפרצות.

בנוסף, זו כבר מתחילה להיות איזו התנגדות לחיים, התנגדות מובנת, מקובלת, שמי שלא מסכים עם משהו, הוא לוקח אקדח, ועוד יותר מזה, תת מקלע, ומתחיל לסדר את החשבונות עם ההמונים. וההמונים האלה לא קשורים אליו, אלא זה כדי להראות עד כמה הוא שונא את החברה עצמה.

נורמה: האם זה בגלל הנגישות הקלה לנשק, או יש משהו מסוים בתרבות האמריקאית שגורם לאלימות הזאת?

קודם כל ביסודם של העמים שנמצאים באמריקה יש הרבה זעם סמוי, אלה אנגלים, גרמנים ואפריקאים. הזנים האלו ידועים ככאלו שנלחמים כבר מאות שנים לא רק ביניהם אלא בכלל, לכן יש בהם הנטיות הפנימיות האלה. ואמריקה בכלל הייתה צריכה להיות מדינה שמדברת גרמנית ולא אנגלית, עד כדי כך זה היה משמעותי לאלו שיסדו את החברה האמריקאית. אז לא פלא שהרוח הזאת עד היום מתעוררת.

הלטינים שמגיעים לשם גם הם לא מוספים רוגע לחברה, כי גם אצלם הטמפרמנט לא רגוע. וכשכל העמים האלו נמצאים יחד, אז יש בעיה, כי אף אחד לא רוצה להסכים עם השני, עם השליטה הזרה.

ועוד, לא נראה לי שישנה עבודה סוציאלית, חינוכית נכונה בחברה הזאת, ושיש שם בכלל תנאים לאהבה, לחיבור ולפשרה. מה שמלמדים את האמריקאים, זה לא לשים לב למה שיש סביבך, כאילו זה לא שייך לך, לך לדרכך וזה לא עניינך מה שקורה. את זה ראיתי הרבה פעמים ושמתי לב שזו ההתנגדות לכל דבר שמחוץ לאדם - כך הוא החינוך שלהם.

נורמה: האם הפתרון הוא פיקוח על נשק דרך רפורמה בחוקה, שמאפשרת לשאת נשק?

לא, זה לא הפתרון, כי נשק אפשר לקנות בכל בפינה של הרחוב. בוודאי שנשק לא צריך להיות בצורה חופשית כמו שעכשיו, אבל להגביל מכירת הנשק לא תעזור בצורה משמעותית במקרים כאלו.

נורמה: אז איך אפשר למנוע מקרים חוזרים כאלה מבלי לפגוע?

רק על ידי חינוך. וחינוך מיוחד שממש ישטוף את החברה והוא צריך לעטוף את החברה בכל צורות החינוך. זה צריך להיות בסרטים ובטלוויזיה ובכל הדברים. ולא סרטים שמראים איך הורגים זה את זה, אלא כמה הרג זה דבר נורא ומביא למצבים נוראיים, ושזה יפגע בכל לב, גם בלב הכי קשה. היום זה לא נהוג, כי רוצים למכור ויצירות כאלה לא מושכות אנשים.

נורמה: לאדם יש האופציה לשאת נשק ללא הרבה בעיות. והם אומרים שזה דווקא כדי למנוע אלימות כלפיהם.

למנוע אלימות זה לא שכל אחד הולך עם נשק, אלא שלא יהיה נשק לאף אחד. וחוץ מזה צריך לשטוף את השכל של כולם שאסור להתנפל אחד על השני, זה מה שצריכים לעשות. אני לא חושב שפועלים נכון במדינה כמו אמריקה, ששם מתנגשים הרבה לאומים והרבה שכבות אוכלוסייה בחינוך, בתרבות, בטמפרמנט, ובנטייה לחיים שונים, ולכן הם לא מבינים זה את זה - אף שוודאי צריך להגביל את מכירת הנשק, אבל לא זה הפתרון.

נורמה: אז מה צריך להיות החינוך הנכון במצב הנוכחי?

חינוך נכון זה שיבינו זה את זה, שיתקרבו זה אל זה, שירגישו את עצמם יותר קרובים אחד לשני.

נורמה: ברוב המקרים היורים הם צעירים בני שבע עשרה, שמונה עשרה, למה בני נוער דווקא?

כי הם לא מסכימים עם החיים, נמאס להם, הם לא רוצים להיכנס לחיים האלה שהם חווים בגילאים האלו ולכן הם לא רואים פתרון אחר, חוץ מלהביע כמה הם שונאים ולא רוצים להסכים עם המציאות הזו. זו מין תגובה לחברה שחינכה אותם והכינה אותם לחיים בצורה כזאת.

נורמה: אז מה האלטרנטיבה שאפשר לתת לצעירים?

חינוך אחר. צריכים לבדוק מה אנחנו צריכים לעשות כדי לא להביא את האדם להתפרצות כזאת. אז קודם כל איסור מכירת נשק – לזה כולם מסכימים, וכל היתר זה ענין החינוך.

נורמה: מה תפקידה של התקשרות בסיפור האלימות? האם יש איזה קשר בין המדיה לבין העלייה באלימות?

על התקשורת בכלל לא דברתי, ובוודאי שזה שייך לחינוך, מה הם רואים, מה הם שומעים, מה הם קוראים. כל הדברים האלה משפיעים על האדם, במיוחד בגיל הרך, ובגיל שמונה עשרה הוא עדיין לא בן אדם, הוא עדיין צעיר. בפרט לפי איך שמחנכים אותם, הם נשארים ילדים עד גיל ארבעים וחמישים, אם בכלל הם גדלים?

דודי: אם היה קורה מקרה כזה נגיד בישראל, אז זה באמת היה מזעזע והיו משנים תקנות וחוקים. זה קורה פעם אחרי פעם וברור שנשמע בקרוב או מתישהו על עוד נער שנכנס לבית ספר ורצח כיתה שלמה. מתי יגרום המקרה הבא לאמריקאים לקום, להתנער ובאמת להתחיל לעשות שינוי של ממש כמו שאתה מתאר?

אני לא יודע, אני לא אחראי על העם האמריקאי, אני לא מבין בחינוך שלהם וגם לא יודע איך לסדר להם חינוך כזה שישנה אותם. אני בכלל לא דואג לזה, איך אני יכול לדאוג? אלא ממה שאני מבין בטבע האדם אני יודע שאפשר לשנות אותו רק על ידי חינוך. שום הגבלה, שום בתי סוהר, כלום לא יעזור.

דודי: לפי טבע האדם, מתי הם ידרשו חינוך כזה, מתי זה כבר יהיה בלתי נסבל והם יהיו חייבים לעשות שינוי?

הם לא ידרשו, אף אחד לא ידרוש, אין דבר כזה. הנשיא בכה, אז בכה, אבל חוץ מזה מה הוא עושה? שום דבר. הוא בכה לפני כולם כי בטח כך המליצו לו העוזרים שלו כדי שיקבל עוד כמה קולות.

דודי: אתה אומר שזה לא קשור לנשק בכלל, וזה שיש תעשיית נשק זה פחות קשור לטבע האדם ולמה שקורה שם.

אנחנו צריכים להרחיק נשק מהחברה, ללא ספק. אסור יהיה למכור נשק בכל מקום, בכל פינה, אסור שילד יוכל לגנוב נשק מאבא, אין דבר כזה. זה אחד מהדברים. חוץ מזה חייב להיות חינוך פנימי, מנעול כזה פנימי גדול וחזק מאוד שלא יאשר לאדם להתפרץ כדי להרוג בני אדם. בכל אחד ולא פעם בחיים מתעורר רצון להרוג מישהו, לכולם יש כאלו קפיצות זעם בפנים, ומי יודע אם היה לו באותו רגע נשק ביד הוא היה עוצר את עצמו או לא. אלו דברים רגילים לכולם, אי אפשר לומר "זה לא אצלי", לכולם יש כאלו רגעים. עכשיו השאלה מה עושים כדי שבכאלו מקרים לא ניתן לעצמנו להתפרץ ולהרוג אנשים?

דודי: איפה המנעול הזה?

תעשה משאל עם ותשמע מה הם אומרים לך. נגיד שכל אחד ידמיין לעצמו, לא חשוב באיזו צורה ולא חשוב על מי. ודאי שפעם אחת רצית להרוג אולי את השכן שלך, פעם את בן או בת הזוג שלך, פעם את הילדים, פעם את המנהל, פעם את הנשיא, לא חשוב את מי ומה. מה לעשות כדי לעצור את עצמך ולא לקיים את הדחף הזה שבפנים? הדחף הזה הוא טבעי והוא קורה בכל אחד. מה עושים?

דודי: איך להתמודד עם דחף טבעי כזה?

אין פה מה לעשות, רק חינוך. ההשגחה מלמעלה עובדת עלינו ועוזרת לנו בזה, אבל אנחנו בעצמנו צריכים לחנך את עצמנו.

דודי: כשיבוא לי דחף להרוג מישהו, ממש זעם כזה מבפנים, מה יקרה אם אני מחונך, אני ארסן את עצמי?

אתה תדע שזו בעיה שלך, שחסר לך לפתח "ואהבת לרעך כמוך".

דודי: מה יפצה על הזעם הזה ועל הדחף להרוג מישהו?

שאתה יכול להרוויח מזה שאתה עוצר את עצמך. עוצר את עצמו בשעת המריבה.

דודי: אמרת שהחברה האמריקאית תוססת מתחת לפני השטח, שיש הרבה זעם סמוי שנמצא בין כל הגורמים שם.

יש הרבה סיבות לכך שאני לא יכול לסבול את הזולת, הרבה יותר ממה שאצלנו.

דודי: מה השפה המשותפת שחסרה היום באמריקה?

אין "ואהבת לרעך כמוך" בשום צורה, שאני חייב לראות את השכן כשייך אלי, וגם את אלו שחיים איתי בעיר ובמדינה, זו הבעיה. מה שעושים עכשיו כשרוצים לשלב בין העמים בתוך המדינה, זה אסון. לא יכול להיות דבר כזה, זה לא יקרה ולא יביא לכלום חוץ ממקרי מוות כאלה.

דודי: הנושא הבא - "ואהבת לרעך כמוך" שלב המימוש.

חיים: לפני כמה ימים אמרת בשיעור שהיום אנחנו נמצאים בשלב בהתפתחות האנושית שאין לנו כבר ברירה אלא ללמוד איך להתקשר נכון זה עם זה, אחרת העולם יכנס למערבולות ולמלחמות עד שלא נוכל בכלל לחיות בצורה שאפשר להתקיים. אמרת שהמימוש היום של הכלל "ואהבת לרעך כמוך" זה לא סיסמה, אלא זה הכרחי כדי לשרוד, כי האנושות נכנסת למצב שבו היא לא תדע איך להסתדר אפילו בדברים הכי פשוטים. לכן אין לנו ברירה, אלא להתקרב להבנה הדדית בין בני אדם, לכזאת התקשרות שתהיה מימוש של "ואהבת לרעך כמוך".

למה זה כל כך הכרחי היום לאהוב את האחר כדי לשרוד?

אני לא אומר שאנחנו חייבים להגיע כבר עכשיו בצורה ישירה ל"ואהבת לרעך כמוך", אלא אנחנו צריכים לדעת שזה חוק הטבע, ואנחנו נמצאים בצורה הפוכה ממנו, לכן אנחנו סובלים ולא משיגים שום צורה אחרת של החיים שלנו. כל מה שאנחנו עושים בסופו של דבר עומד נגדנו, עובד נגדנו, כך קורה בצורה של החברה, של ההשכלה, של החינוך, של העבודה שלנו, כלומר כל מה שאנחנו עושים לא יוצא בצורה טובה עבור בני האדם.

אנחנו מוגבלים בשכל ולא מרגישים עד כמה כל החיים שלנו בסופו של דבר הם לא לטובתנו. אנחנו לומדים זאת לאט לאט, ואומנם האנושות נמצאת עכשיו בשלב הכרת הרע, אבל בצורה כזאת שאנחנו עדיין לא בטוחים שנמצאים בהכרת הרע וכבר חייבים להתחיל לדבר על זה.

אנחנו רואים כמה ההתנגשות בין רוסיה ואוקראינה משפיעה על כולם, ובחודשים הקרובים ניכנס למצבים מאוד קשים באספקת המזון. באספקת נפט וגז יכולים אולי איכשהו להסתדר בלי רוסיה, אבל בלי רוסיה ואוקראינה יהיה קשה מאוד להסתדר עם האוצרות החקלאיים, זו בעיה ויהיו עוד בעיות. היום אמר לי תלמיד שחי בקוסטה ריקה שאצלם כבר מורגש מאוד החיסרון בתבואה שהייתה מגיעה מאוקראינה, ועכשיו הם סובלים. יש כאלו שסובלים יותר ויש כאלו שסובלים פחות, אבל זה כבר מתחיל להיות מורגש. ומה יהיה עוד הלאה? לפנינו שנה שנתיים עד שהכול יחזור לתפקוד הנכון. זו בעיה גדולה מאוד.

חיים: הסברת שפוליטיקאים מדברים כך לפני קהל, אומרים "ואהבת לרעך כמוך", אבל זה לא באמת משהו שהוא בר ביצוע. איך אפשר להגיע לביצוע של משהו שהוא לא באמת בר ביצוע?

אנחנו צריכים להפעיל את החוק הכללי הכי יסודי שבטבע שבו תלויים כל יתר החוקים. ככל שאתה מפעיל את חוק החיבור עד האהבה, אתה בזה קובע את התוצאה הטובה בכל מה שתעשה אחר כך בכל יתר השטחים, בקשר בין בני אדם, במדע, בחכמה, בשכל, בטכניקה, בטכנולוגיה ובמה שאתה רוצה. הכול תלוי עד כמה ביסוד החברה נמצא איזשהו קשר טוב בין בני אדם.

חיים: אבל למה בעצם הטבע דורש מאיתנו לבצע משהו, כשהוא עשה אותנו כך שאנחנו לא יכולים לבצע אותו?

כדי שדווקא נגד הטבע שלך, תרצה להתקשר עם יתר האנשים, תתקרב אליהם ותעשה את העבודה למעלה מהטבע, או כנגד הטבע שלך, כנגד הרצון האגואיסטי הטבעי שלך. בזה אתה תהפוך את הטבע שלך, אתה תתנגד לטבע שלך. תצטרך לעשות את זה.

חיים: זו עוד בעיה.

זאת לא בעיה, זו דווקא עבודת האדם. אם זאת לא הייתה בעיה, אם היית עושה את זה לפי הרצון שלך, אז היית בדרגת בהמה, חיית קודש. ובזה שאתה צריך לעשות נגד הרמה שלך, רמת החי, בזה אתה מגיע לההיפך, לדרגת האדם הדומה לבורא. אתה מתעלה למעלה מכל החוקים שטבועים בטבע שלך כאדם, כבהמה בעצם, אתה מתעלה מזה לדרגה שכוללת הכול, ומסדרת הכול, ומקשרת, מבינה, מרגישה את כל המציאות. אם אתה עושה את זה מטעם הקשר עם האחרים, וזה ודאי צריך להיות בניגוד לטבע שלך, זה נקרא שאתה עולה למדרגה עליונה יותר.

חיים: נוצר פה מצב שמצד אחד אנחנו מנסים לעלות מעל הטבע, מצד אחר הטבע הולך ונהיה יותר ויותר אגואיסטי. איך מגיעים למצב שאנחנו באמת הופכים את הטבע שלנו, אם הטבע שלנו הופך להיות יותר ויותר קשה לשינוי?

הטבע שלנו לא נעשה יותר קשה לשינוי, אלא ההיפך. נעשה יותר ויותר ברור על מה אתה צריך להתעלות, מי אתה ואיפה אתה נמצא.

חיים: יש לי שאלה אם כך על דרך התיקון. בהתרשמות שלי היום אף אחד לא מדבר יותר על אהבה, אפילו הפוליטיקאים לא חושבים שאנחנו כל כך נאיביים.

אז אל תדבר על אהבה, תדבר על ההשתוות, על הבנה הדדית, לאט לאט.

חיים: כולם מדברים על צדק, כולם רוצים לעשות צדק לכל המדוכאים, לכל הנרדפים, לכל המופלים, לכל הקורבנות וכן הלאה, כולם רוצים לעזור להם. אם עד שנלמד לאהוב ננסה ליצור חברה יותר צודקת, זה יכולה להיות דרך שתקרב אותנו למטרה הסופית?

אני יודע רק דבר אחד, מפני שהטבע כולו הוא חוק אחד ויש קשר אחד בין כל חלקי הטבע, והכוכבים והגלקסיות והטבע שלנו בדרגת כדור הארץ, הכול מערכת אחת, אז אנחנו חייבים להיות בדרגת מערכת אחת. זה לא יעזור לנו, אנחנו חייבים להתעלות, מכל הטבע אנחנו מין מיוחד שחייב להתפתח ולהזדהות עם החוק הכללי שבטבע. אני לא רואה באנושות התקדמות טובה אלא הטבע שמקדם אותנו לחיבור יצטרך להפעיל את הכוחות של המערכת בצורה אכזרית מאוד ללא שום חשבון, כמו שהוא יודע לעשות, ולכן עוד מעט נראה את זה.

חיים: אבל ראינו כבר שהאנושות משמידה את עצמה לגמרי עם פצצות אטום ומלחמות.

זה לא פתרון בכלל, מה אתה מביא לי כאלו דברים. מחוסר שכל ומחוסר אונים בני האדם נלחמים זה בזה.

חיים: בדיוק, וגם מכל מיני שיטות של צדק לא יוצא בסופו של דבר שום דבר טוב. מהי דרך התיקון שכן יכולה להביא אותנו בהדרגה למצב שהופכים את הטבע?

רק הסברה, עוד ועוד לדבר לכולם, לכתוב לכולם, להופיע בפני כולם ולספר על החוק הכללי של הטבע.

חיים: יש צעדי ביניים מלבד הסברה? צעדים פרקטיים אחרים כלשהם?

איך תגיע לבני אדם כדי להסביר להם שלהיות מחוברים זה להיות בהסכמה עם הטבע, זה להידמות להטבע, להיות בהשתוות הצורה עם הטבע, איך תסביר להם בצורה אחרת?

חיים: לא יודע.

אין דרך אחרת, פשוט אין, זה מה שמקובלים אומרים. אבל יש לנו כאן בכל זאת מקדמה מאוד יפה כי אנחנו מחוברים לכוח עליון, אנחנו יכולים לסמוך על זה שאם אנחנו עושים איזשהו צעד קדימה לחיבור בינינו ולהסברת נחיצות החיבור, לא חשוב עד כמה זה נקלט באנושות, אבל ככל שאנחנו מסבירים שאין ברירה, שאנחנו חייבים לעשות את זה, בזה אנחנו מפעילים גם את הכוח העליון, מידה כנגד מידה, ואז אותו כוח עליון גם משפיע איתנו יחד על האנושות ומחנך אותם.

חיים: זו הדרך שהם ישמעו, דרך החינוך הזה.

כן, זה נקרא "נצחוני בניי".

דודי: נעבור לנושא הבא שלנו, האישיות הקורבנית, אנשים שמרגישים את עצמם קורבנות בחברה.

שלי: אני אדבר על הנושא הזה גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית. אדם בעל אישיות קורבנית, זה אדם שלרוב רואה את עצמו כאילו החיים קורים לו, הוא לא מרגיש באמת שחקן פעיל בסיפור של החיים, הוא תמיד רואה את האחר כמי שמחזיק את המפתח למשמעות, ובכל קושי הוא מחפש מי האשם שגרם לו את הקושי. הוא מאוד פסיבי ביחס לחיים שלו וכל הזמן מחפש אשמים וכל הזמן מתלונן. הפסיכולוגים אומרים שאישיות קורבנית בדרך כלל נוצרת כתגובה לטראומה מהעבר או עוול שנגרם לאנשים האלה שלא טופל כראוי, והם חשים את עצמם כל החיים קורבנות של נסיבות החיים. השאלה הראשונה, מתוך ראיה של מקובל, האם יש במציאות מישהו שהוא באמת קורבן?

ברמה רוחנית ודאי שלא, ברמה הגשמית ודאי שזה יכול להיות. כי אנחנו סך הכול נמצאים במערכות יחסים בינינו והאדם יכול לראות עד כמה האחרים משתמשים בו, מפילים אותו, מבזים אותו. עד כמה הוא בעצמו רוצה להיות קורבן, יכול להיות שהוא מתנהג כך שהוא מזמין אחרים לרקוד עליו. יש בזה הרבה פסיכולוגיה.

שלי: אנשים שמרגישים את עצמם קורבנות מרבים לחפש את האשמה למה שקורה להם בחיים אצל אנשים אחרים. מתי תלונה כזאת שמישהו אחר אשם במה שקורה לי היא מוצדקת, ומתי זה פשוט חוסר לקיחת אחריות שלי?

זו בעיה לעשות בדיוק גבול שעד כאן ולא יותר אני אשם, ומכאן והלאה אחרים אשמים. אני הייתי ניגש לזה בצורה אחרת - צריכים לחנך את האדם שכל מה שקורה, ביכולתו לתקן. אני לא נכנס לבירור מי אשם יותר ומי פחות, אני או האחרים, ועד כמה כל אחד מהם אשם, ואז אני עושה איזה חשבון איתם. אלא יותר טוב לדעת עד כמה אני יכול לתקן את החיים שלי על ידי פעולה שלי בחברה ועם הבורא.

שלי: אם אני אדם שנגרם לו עוול באיזשהו שלב וזה השפיע עליי ויצר לי אישיות כזאת, איך אני מסדרת בתוכי את תפיסת המציאות הנכונה כדי להשתחרר מההרגשה הזאת?

על זה כתוב פשוט "לך לאומן שעשאני". לפנות לבורא, הוא המקור לכל הדברים, גם מה ששייך לאדם, והאדם צריך לפנות אליו. זה נכון ובטוח נכון בכל מקרה.

שלי: אין איזה יסוד שיכול לעזור לי להתחיל לעשות סדר בנסיבות החיים?

זה בדיוק מה שאני אומר לך, זה היסוד. לכל אחד ולכולם יש רק יסוד אחד "לך לאומן שעשאני".

שלי: פעם שמעתי את המשפט "מלכות אינה נוגעת במלכות כמלוא הנימה", והבנתי שזה אומר שאחד לא באמת משפיע על האחר, לכל אחד יש את הסיפור שלו ואנחנו לא יכולים להשפיע על האחר למשל בגורל, האם זה נכון?

כן, כי הכול עובר דרך הבורא.

שלי: ואם אני לא מאמינה בבורא, אז אין לי אפשרות לתקן?

אם את מאמינה או לא זה שייך לתגובה שלך, אבל זה שזה קורה, כך זה קורה, כי המערכת מסודרת כך. את יכולה להאמין או לא להאמין, זה עניינך, אבל בינתיים זה קורה לפי המערכת.

שלי: מה לבקש מהאומן, האם שיתקן לי את הרגשת העוול, שישנה אותי?

מה שאת חושבת כך תבקשי. אם את רוצה לדעת איך לבקש ומה לבקש, אז תיכנסי ללימוד איך להתקשר נכון לכוח העליון. אבל תדעי שכל מה שקורה קורה בינך לבינו. כמה שתבקשי וכמה שתקבלי בחזרה זה תלוי בפנייה שלך אליו, בלבד. כל היתר, כל העולם כאילו איננו, ריק, אלא רק את והוא נמצאים.

שלי: אם אנחנו חוזרים למה שאמרנו בהתחלה, שיש אנשים שבאמת נעשה להם עוול, האם אין לאדם שגרם את העוול שום משמעות במשחק הזה?

רק לבורא.

שלי: האם הבורא רצה לגרום לו עוול?

כן, ודאי. אחרת איך זה קרה?

שלי: למה שירצה לגרום עוול?

לכי ותשאלי.

שלי: אני מבינה שאם אדם מרגיש קורבן, אז הוא חייב לפתח אמונה שיש כוח שמנהל פה את הכול כדי להתחיל לרפא את עצמו, הוא לא יכול לעשות זאת ברמה הפסיכולוגית.

נכון.

שלי: ברמה היותר חברתית אנחנו רואים שיש היום הרבה יותר במה להרגשת קורבנות, החברה מעודדת את זה.

זה סתם משחק זול של החברה.

שלי: זאת השאלה, למה? כי פעם היה נראה שאנשים נמשכים לאנשים עם כוח, לאנשים שלוקחים אחריות.

היום אין אנשים כאלו, אין אנשים עם כוח שאפשר להימשך אליהם, הם לא נמצאים, הם לא נראים.

שלי: הם נעלמו.

בטח שנעלמו. היו פעם מוסיקאים, סופרים, אנשים גדולים בחינוך, בתרבות, בדת, אנשים שידעו לנאום, היום זה נשאר רק לחברי כנסת.

שלי: מה קרה לחברה שאין לה יותר אנשים גדולים?

זה מה שנקרא ירידת הדורות.

שלי: מה התכלית שהחברה הופכת לרדודה וחלשה?

אנחנו פורטים, מחלקים, מדללים אותם הכוחות הגדולים שמגיעים אלינו מלמעלה להרבה אנשים, ולכן לא יוצאים מאיתנו מומחים בשום שטח.

שלי: הכוונה שאם פעם היה גאון כמו איינשטיין מגיע לעולם, היום ייקחו את האיינשטיין הזה ויפזרו את הכוחות שלו בין מאה איש, ואז החברה הופכת לדלילה?

נגיד. כן.

שלי: למה לעשות את זה? מה התכלית?

זה נקרא ירידת הדורות. יש הרבה, אבל בגודל, בגובה קטן. גם אנחנו לא דורשים יותר.

שלי: האם יש לזה תכלית? האם זה שהיא כל כך רדודה אמור להביא את החברה למקום כלשהו?

התכלית היא בזה שנרגיש כמה אנחנו נמצאים בצורה ירודה וצריכים לעשות משהו עם עצמנו. איך להתקרב לבורא זאת התשובה שצריכה להיות.

שלי: האם יש צורך לתקן עוולות חברתיות כלפי אוכלוסיות שלמות שסבלו לאורך ההיסטוריה מדיכוי?

לא צריכים לתקן שום דבר, הם צריכים להבין מהשיעורים ההיסטוריים שעברו עליהם איך הם צריכים להתנהג.

שלי: האם הבעיה הייתה עם האוכלוסיות המדוכאות, הם עשו משהו לא נכון?

אני לא מחפש מי אשם. הבורא אשם. אני מחפש איך אנחנו מגיעים לחברה שכולם חיים בה בצורה יפה ושווה.

שלי: איך עושים זאת?

שכולם יבינו שיש להם היום הזדמנות שווה, ולא יסתכלו על אתמול ולא יבואו בטענה איפה מה שמגיע לי.

שלי: לא להסתכל על אתמול זה באמת מרגיש הרבה יותר נכון. מנקודת המוצא של כל אדם בעולם, מה זה להגיע לשוויון? מה זה להרגיש את עצמי שווה?

שיש לו הזדמנות להיות כמו כולם אם הוא ייתן לזה את כל מה שיש לו.

שלי: האם זה ברמה גשמית או ברמה הרוחנית?

אם אנחנו מדברים על כל האנושות, אז זה ברמה גשמית.

דודי: הנושא האחרון - אפקט איינשטיין. במגפת הקורונה והמשבר העולמי שבא בעקבותיה העלו לסדר היום את הסוגיה, "למי הציבור נוטה להאמין יותר בעת משבר האם לאנשי דת או לאנשי מדע". מתוצאות מחקר בינלאומי חדש שנערך בשיתוף אוניברסיטאות מכל רחבי העולם עולה שבעיני הציבור סמכות מדעית נתפסת כמקור מהימן יותר מאשר סמכות רוחנית, וזה בלי קשר לרמת הדתיות של הציבור. כלומר גם אנשים שהגדירו את עצמם דתיים נתנו יותר אמון באנשי המדע. את התופעה החדשה הזאת החוקרים מכנים "אפקט איינשטיין".

איך הם ערכו את הניסוי? הם נתנו לעשרות אלפי בני אדם ברחבי העולם אמירות דומות שיכולות להישמע גם מפי מנהיג רוחני וגם מפי מדען, וברגע שהמשתתף ידע שהאמירה מיוחסת לאיש מדע הוא נטה לקבל אותה כאמינה יותר.

למה אנשים נוטים ללכת אחרי אנשי מדע ולא אחרי אנשי רוח ודת?

כי אנשי רוח ודת הם לא מהימנים, הם הולכים לפי הרוח ובכל אחד יש רוח אחר. בעל הסולם אמר שיש 3000 דתות ואמונות בעולם, אז איך אפשר להאמין לדברים כאלה? ובמה הם מאמינים? מה ההוכחות שלהם?

אנחנו נמצאים במצב שלרוח ודת אין שום יסוד, ולמדע יש יסוד. אנחנו לעת עתה חיים בתוך המדע, ומה שאנחנו מבינים ומגלים על ידי המדע אלו החיים שלנו, על ידי המדע אנחנו מרוויחים משהו מהחיים. לכן ודאי שאם יאמר לי איש מדע שמשהו טוב או רע עלול לקרות מחר, אז אני אאמין לו יותר מאשר אותו דבר יאמר לי איש רוח, אין ספק, גם אני ביניהם. חוץ מזה אנשי הרוח נמצאים בהתנגשות, בשנאה ובתחרות ביניהם, ואילו בין אנשי המדע יש דרישה להוכחות, ובמסגרת ההוכחות אין שם מקום להיות בספק.

דודי: אתה אומר שגם אתה ביניהם, בין אנשי הרוח, בעיני הציבור אתה נתפס כאיש רוח.

אני לא יודע איך אני נתפס בעיני הציבור, אבל אני מאמין למדע. אם אפשר כך להגיד, מאמין במדע.

דודי: מתי למעשה האנושות הפסיקה ללכת אחרי מנהיגים רוחניים?

כשהיא קצת יצאה מהחושך הזה של חוסר מדע, והתחילו לפתוח יותר את הדברים על ידי המדע. אני חושב שמתחילת המאה ה-20, קצת יותר מאוחר אולי, אחרי מלחמת העולם השנייה במיוחד, האנושות כבר לא פועלת על פי חכמי הדת אלא על פי חכמי המדע.

דודי: מה גרם להתפקחות הזאת של האנושות?

יש על מה לסמוך. יש הוכחות, יש מדע, פיתחו את הדברים, חקרו את חוקי הטבע. מה הבעיה? בסך הכול אנחנו צריכים לדעת, האם אנחנו הולכים נכון לפי חוקי הטבע. אז אם יודעים מהם חוקי הטבע, אין בעיה, הולכים לפי זה ולא טועים והכול בסדר. אם לא יודעים מהם חוקי הטבע, אז יש שאלה, מה הם החוקים? איך ללכת? בשבעים שמונים השנים האחרונות, האנושות עיצבה לעצמה ארגז שלם של הוכחות, של חוקים, של יכולות. אומנם גם מורגשת החולשה שלנו כלפי הטבע עצמו, אבל בדברים שאנחנו יכולים לחקור ולדעת ולהשפיע אולי, אנחנו שולטים.

לכן ודאי שיש אמונה במדע לעומת חוסר האמונה בדת. ולכן מתי אנחנו פונים לדת? מחוסר ברירה או בדברים ששייכים לתרבות, שכך נהוג, נגיד בעם נהוג לפנות לרב, לכומר, לאיזה קדוש. זה משהו אחר, זה שייך לתרבות. אבל התרבות הזאת היא רק תוצאה, היא מוסיפה משהו לחיים, נותנת צבע, כמו שיש חופה בחתונה ועוד כל מיני דברים כאלה, אבל היא לא קובעת את היחס של האדם לחיים. לכן אנחנו כבר לא נמצאים באותם היחסים לחכמה, למדע ולדת. המשקל כבר זז מהדת לחכמה.

דודי: האם קיים קשר בין מידת ההליכה אחרי אנשי מדע לבין מידת ההתפתחות של האנושות? כלומר ככל שאנחנו מפותחים יותר אנחנו נלך אחרי המדע ופחות אחרי הדת?

ודאי. זה גם עניין של רווח מהמקצוע, של כסף, של שליטה, הכול עובר מחלק הדת לחלק של המדע.

דודי: ומה ההבדל המהותי בין חוקי הטבע לבין חוקי המדע?

אין הבדל. חוקי הטבע וחוקי המדע הם אותם החוקים, רק חוקי הטבע הם חוקים אבסולוטים, וחוקי המדע הם מה שאני בינתיים מגלה מסך כל חוקי הטבע.

דודי: אבל למדע אין תכלית להוביל אותנו לגלות את כל הטבע, להשתוות איתו. זה שלב ביניים, קיומי.

לא, אנחנו רוצים לגלות את כל חוקי הטבע בצורה השלמה, ויש לנו על מה לסמוך. למה לא? אולי אני לא מבין אותך, אבל אני כאדם רוצה לגלות את הכול, את כל העולם בו אני חי. לפחות את אותו העולם שנתפס בחושים שלי. חוץ מזה, יש עוד דברים שנמצאים למעלה מהחושים שלי, אז אני צריך לפתוח את החוש הזה.

ואז אני מגיע לחכמת הקבלה. חכמת הקבלה, לא דת. ואומרת לי חכמת הקבלה, אם אתה תפתח את החוש השישי, כך שתוכל לעלות למעלה מחמשת החושים שלך, אתה תוכל לחקור גם את הטבע העליון, ואז תבין מהו הכוח נוסף שאתה לא מרגיש אותו, אבל תוכל להרגיש אותו ותוכל לגלות אותו לגמרי. אתה יכול להגיע למצב שהכול נפתח לך, "דע את אלוהי אביך ועבדהו".¹ שתקיים את כל החוקים העליונים כמו שאתה מקיים את החוקים בעולם הזה ואז בשבילך לא יהיה דבר שהוא נסתר, זה נקרא "הגאולה השלמה".

דודי: לאן אפשר להגיע עם המדע שיש לנו היום? איפה הגבול, המעבר בין המדע לחכמת הקבלה?

המדע לא יגיע רחוק, כי הוא מתפתח רק ברצון לקבל שלנו. מה שאין כן, אם אנחנו רוצים לעלות למעלה מחמשת החושים שלנו לחוש השישי, אז אנחנו צריכים לפתח את החושים שלנו בעל מנת להשפיע. ובעל מנת להשפיע נפתח לנו עולם שלם, גישה שלמה, חדשה.

דודי: האם האנושות תעשה סיבוב פרסה ותחזור ללכת אחרי מנהיגים רוחניים?

אני לא חושב שאנשים יצטרכו מנהיגים רוחניים, בצורה שהיה נהוג פעם. נצטרך ללמד את כל האנשים, איך להגיע לפקיחת עיניים על ידי החוש השישי, החכמה העליונה. וכך כל אחד ואחד, כמו שכתוב "וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדלם".

דודי: איך חכמת הקבלה תתקבל באנושות בעתיד? כדת חדשה? שיטה רוחנית? מדע?

לא. כהרחבת החכמה, כהרחבת השכל.

דודי: איזה חכמה, מדע?

טכניקה של הכרת הטבע העליון.

דודי: היום, לצורך העניין, חכמת הקבלה משויכת לפקולטה למדעי הרוח, למקומות כאלה.

כן, מי שלא מבין, מכניס אותה לשם.

דודי: אבל היא תתקבל בסוף כהרחבה של המדע המוכר לנו היום?

ודאי.

דודי: איך נכון לשווק את חכמת הקבלה בימינו. חכמת הקבלה מה היא?

אנחנו לומדים חוקים שנמצאים ביסוד הטבע, הטבע שעדיין נמצא למעלה מהתפיסה שלנו. אז צריכים ללמוד אותם, להשתדל להתקרב אליהם, להרגיש אותם ולהיכנס להתקשרות הדדית איתם. זה בהתאם לכך שהאדם נכנס להשפעה, לחוקי ההשפעה.

דודי: ואיך אפשר להתייחס לקבלה כאל מדע, אם היא מדברת על כוח נסתר?

יש הרבה דברים נסתרים. זו הבעיה?

דודי: אני אומר שכוח עליון זה כבר בקטגוריה של דת ורוח.

לא. עליון זה לא דת ורוח, עליון זה מפני שהוא נעשה כעליון, למעלה מהחוקים שהיום אנחנו יכולים לעבוד איתם. יש חוק יותר עליון, שהוא למעלה מהם. זה לא מדע ורוח, זה מדע, אבל לא רוח.

(סוף השיחה)