ישיבת כתבים
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 24.09.20 – אחרי עריכה
דודי: אנחנו רוצים לדבר על מה שמעסיק את הציבור הישראלי כרגע, והסגר שהולך ומחמיר בישראל. אחרי ימים של ויכוחים סוערים בקבינט הקורונה החליטה הממשלה, איך לא? שהחל ממחר ועד אחרי סוכות ישראל תיכנס לסגר מחמיר, מלא והרמטי.
נראה שמיום ליום החבל ממש מתהדק על הצוואר של מדינת ישראל. אבל עדיין אין אוזן לשמוע מה באמת נדרש לעשות. שמענו אותך בשיעור בוקר אומר שצריך להדגיש יותר עכשיו את עניין הערבות ההדדית, את האיזון עם דומם, צומח, חי. לא בשפה תורנית של כוח עליון, וגם בלי מילים גבוהות מחכמת הקבלה.
איך היית מסביר עכשיו לעם ישראל את המצב הנוכחי שהוא נמצא בו, שהוא נקלע אליו, את הצעד הראשון בדרך לפתרון שלו?
קודם כל, הייתי מסביר לעם ישראל את ההיסטוריה שלו, בכל זאת, קצת. למה הוא נקרא "עם", ומצד שני הוא לא עם, אלא הוא סך הכול אוסף של כל מיני עמים, קטנים וגדולים, שהיו בבבל, שהתאספו סביב אברהם לאותו כיוון, לאותה מטרה שהוא הסביר להם שצריכים ללכת. כולם בעצם, כל האנושות. והם הבינו. ואותו החלק המתקדם, מכל הבבלים, מכל האנושות, זה שהלך עם אברהם, הוא בעצם נקרא "עם ישראל".
ואחרי ההיסטוריה, אחרי הכול, זה מה שנשאר לנו, שיש רק אותו חלק קטן, שדרך כל המאורעות והפטפוטים בהיסטוריה נשאר להיום. אבל החוק, כותב, הוא חוק הקבוע, כללי. ולכן אין לנו ברירה, אנחנו צריכים לקיים אותו. וזה חוק של הערבות. שאנחנו צריכים בקשר בינינו לבנות אותה המערכת כמו שהיא הייתה, או שצריכה להיות לפי תוכנית הבריאה.
ולכן הגיע הזמן. ובקיצור, להסביר מה קורה היום. אם אנחנו נמצאים בכל מיני לחצים, ובטוח שאנחנו נהיה לחוצים יותר מאחרים, מפני שאנחנו הגענו לדור אחרון, והפנדמיה הזאת ממש כללית לכל העולם, אז הכדור הוא בידינו. אנחנו צריכים להבין את זה. אנחנו צריכים להכיר בזה, ואנחנו צריכים להבין שרק הקשר בינינו הנכון הוא יכול לרפאות את המצב, לתקן את המצב. לכן עלינו להסביר את זה לכל העם, ולהשתדל לקיים את חוק הערבות בינינו. אם היינו מקיימים אותו מלכתחילה, נגיד לפני חצי שנה, ודאי שלא היינו מגיעים לזה.
אבל אנחנו עם קשה עורף. ואנחנו לא מסוגלים לזה, כי האגו שלנו הוא יותר ממה שלכל חלק מאומות העולם מכל אומה אחרת. ולכן אנחנו צריכים להסביר את זה, ולהבין. ויש לנו כדי לקיים את החוק הערבות והקשר בינינו ניתנה לנו תורה. היינו, שיטה איך להשתמש בכוח הכללי של הטבע, שאנחנו יכולים לעורר את הכוח הכללי הזה וכך להתקדם.
ואין לנו ברירה. או שאנחנו נקיים את חוק הערבות או שאנחנו נסבול עד שמאין ברירה, בכל זאת הטבע, הבורא, לא חשוב איך נדבר על זה, א-להים בגימטרייה הטבע, יחייב אותנו לקיים. ושאנחנו נקיים את חוק הערבות, כל העולם ירגיש בקיום שלנו שגם הוא צריך להצטרף. אין לנו עם זה שום בעיה. קצת לדבר עם כולם, אבל בעצם, אומות העולם ירגישו את זה ש"הגדיל ה' לעשות עם אלה."
ואז כל העולם גם יתרפא מכל המכה הזאת. וצריכים לראות שהמכה הזאת, היא לא מכה, אלא רק תחילת גילוי הכוחות שמחייבים אותנו לערבות. קודם בישראל ואחר כך באומות העולם. עד שכולם יחד יגיעו "ויהיו כאגודה אחת.".
אז בקיצור, יש כאן כל כך הרבה דברים שאתם יודעים, רק צריכים לסדר את הדברים ולהסביר את זה לכולם.
דודי: מה זה חוק הערבות? איך אתה מגדיר את חוק הערבות?
חוק הערבות זה שכולנו מרגישים את עצמנו ששייכים לגוף אחד, שנקרא "מערכת אדם הראשון". שכל האנושות היא קשורה לרצון אחד, למערכת אחת. ואמנם שכל אחד שונה, ורחוק, ושונא את השני, אבל אנחנו צריכים להבין שלהתקשר למעלה מהשנאה, אנחנו מייצבים כזאת מערכת שבה משני כוחות מנוגדים האלה יכול להתגלות כוח עליון של הטבע, שהוא נקרא "בורא". וכך אנחנו נגיע למימוש הנכון שלנו ושל כל האנושות. ובזה כולנו נגיע למימוש המטרה.
דודי: איך מקיימים את חוק הערבות במציאות של ימינו?
או על ידי רע, או על ידי טוב, או באמצע, שנקרא "דרך ארץ".
דודי: אני רוצה לשאול עוד דבר, כי מדינת ישראל היא חצויה. אבל אנחנו שומעים בכל מקום באמת, שיש הרבה צורך בערבות הדדית. בימים אלה ממש שומעים את זה בכל פינה.
אנחנו יכולים ללמוד מזה מה שכבר עברנו בהיסטוריה, בכל הדרגות, הצרות. בכל המקרים שלנו בהיסטוריה אנחנו היינו בדיוק בצורה כזאת כמו שעכשיו. אפילו יותר גרוע.
דודי: זה כלל שמחייב אותי, אבל במה החוק הזה מחייב אותי. מה הוא דורש ממני כחוק? מה אני צריך לציית?
שאני אחראי על כולם וכל אחד אחראי על כולם. זה חוק הערבות.
דודי: על מה אני אחראי בדיוק?
על כול מה שיהיה לשני. מה שיהיה לשני אני אחראי, ומה שיהיה לי הוא אחראי. לכן זה נקרא "ערבות הדדית".
דודי: במה אני אחראי על עצמי ובמה כל אחד אחראי על עצמו?
אני בא לבנק, לסופר, לכל מקום, ואני לא יכול לבוא ולדרוש משהו ולקבל משהו אלא אם אחרים כבר היו שם לפני וחתמו עבורי.
דודי: איפה האחריות האישית של האדם?
בזה שהוא אחראי על אחרים.
דודי: אתמול נערך סקר ושאלו באמת מי מלבדך האשם העיקרי במצב התחלואה בישראל? וכמובן העמך חצוי. חמישים אחוז אומרים שהציבור אשם, חמישים אחוז אומרים שהממשלה אשמה. מי אשם? על מי מטילים אחריות במצב הזה עכשיו?
לא אכפת לי. זה לא אלה ולא אלה. האמת מי האחראי? אנחנו. מי שיודע את חוק הטבע, את סוד הטבע, הוא האחראי.
דודי: בכל זאת איך מגיעים למצב שהעם וההנהגה צועדים יחד? כאילו, שמרגישים עם אחד ולא חצויים? שמרגישים אשמה משותפת?
זה על ידי החינוך. וגם אנחנו אשמים שעדיין העם, והמדינה, וכל העולם בכלל לא שומעים על זה ולא מבינים את זה. אם אתה שואל מי אשם? אז אני אשם.
דודי: ההפגנות נמצאות בלב הסערה עכשיו על ההגבלות בסגר. האם במצב התחלואה, אתה חושב שזה בסדר שמקיימים הפגנות? אתה חושב שזה בעייתי?
אני מסתכל עליהם כמו על ילדים קטנים שלא רוצים לשבת בבית. שבא להם לברוח עם הכדור לחצר, ועם האופניים לכביש, ולא רוצים לראות את כל ההגבלות האלה. והם מרגישים שהם יכולים להתפרע. והממשלה, היינו ההורים שלהם, לא מספיק חזקים כדי לעצור אותם. ויודעים איך לשחק איתם. כמו ילדים שיודעים לשחק בין אבא ואימא. ככה עמך יודע איך לשחק בין כל המפלגות.
דודי: זה שהטענה עכשיו שהפגנות זה נשמת אפה של הדמוקרטיה, זו גישה נכונה בעיניך?
אני לא יודע מה זה דמוקרטיה. אני זוכר את אשתי, כשרחלי הבת הקטנה, הייתה אומרת "אני מרגישה לא טוב. אני לא הולכת לבית ספר". אז אשתי הייתה אומרת, "את הולכת לבית ספר, מה שלא יקרה". לא חשוב. ואז היא הייתה באה אלי ואני אומר "כן, מותק. מתוקה. אל תלכי לבית ספר תישארי בבית". ואז היא הייתה הולכת שוב בחזרה לאימא וככה היא נשארת בבית. אז זה בדיוק אותו דבר. רק כאן זה דבר עוד יותר מלוכלך, כי זה בא אחד על חשבון השני. ובסופו של דבר, כולנו מפסידים. האגו קטן כך הוא עושה.
דודי: לא, השאלה למה אתה תמיד מתנגד להפגנות באשר הן בכל מקום בעולם? למה אתה לא רואה בזה משהו נכון?
אני לא חושב שזה נכון, וזה טוב, וזה ישר, וזה אמת. אלא, אתה יודע מה? תן לי כמה מיליונים ואני אעשה לך כאלו הפגנות ששום דבר לא יחזיק. שהמדינה תתפרק. תן לי. אין לי שום בעיה.
דודי: בחברה מתוקנת, מה התחליף להפגנה? איך אזרחים יכולים להשמיע את הקול שלהם כשהם רוצים?
בחברה מתוקנת לא צריך לעשות הפגנות. יש להם כלים יותר מאושרים, יותר נכונים כדי להביע את עצמם, אם זה חברה מתוקנת. אני לא חושב שאם יוצאים החוצה כל מיני עמך, שכל אחד חשוב מה יהיה לי טוב מזה, שאני אלך עכשיו לצעוק, או עוד יותר גרוע, שמשלמים לו מהצד כמה ג'ובות כדי שהוא ייצא לצעוק, אז מזה יהיה לך יותר דמוקרטיה, יותר יושר, יותר סדר במדינה.
תן לי כמה מיליונים, אני אעשה לך כאלה הפגנות יותר ממה שהם עושים, אין בעיה, הכול תלוי בכסף ואיך לדעת לסובב, לחמם את העם.
דודי: האנשים במצוקה. מה הם אמורים לעשות חוץ מלצאת ולזעוק?
אף פעם לא ראיתי שהתוצאה מהפגנה הייתה טובה לעמך. אף פעם. זאת אומרת, אני חושב שההפגנה היא טובה למי שמסדר את ההפגנה, לפוליטיקאים. שכל אחד מסדר כך לעצמו [לובי] נגד אחרים. ואם אתה תדבר איתם, אתה תשמע את זה.
דודי: בסגר השני, הנוכחי, הרבה יותר קשה לנו להישמע להנחיות. אנחנו רואים. עכשיו אנחנו ממש צריכים להכניע ולהחזיק את עצמנו. מה אדם צריך להגיד לעצמו כדי לשמור על ההגבלות?
כאן אני יחד עם העם. כל הרופאים, וכל השרים, וכולם לא יודעים עם מי ללכת כדי שלא להפסיד. ואז יום אחד [הלכים] עם זה, יום אחד עם זה. וככה זה. והעמך שומע שכל אחד קופץ מדעה לדעה, מהחלטה להחלטה, ולכן הוא רואה שאף אחד לא יודע כלום, "אם לא, אז אני אעשה מה שיהיה לי טוב". ולכן העם הולך עם מי שיש לו כוח, עם מי שיותר קרוב לכיסו.
דודי: אנחנו בדרך כלל מברכים זה את זה בחג שמח, איך להפוך את החג הזה לשמח? ממה יש לשמוח?
אין כבר מזמן שום חג שמח, כל החגים שלנו הפכו להיות להפגנות של כוח זה כנגד זה, שרים אלה נגד שרים אלה, מפלגות אלה כנגד מפלגות אלו וכן הלאה. אפילו אין לנו שום שמחה בחגי ישראל.
דודי: בדיוק. איך להפוך את המצב הזה, את החושך ששורה עכשיו על ישראל, אין לי מילים אחרות איך להגיד, איך להפוך לשמחה את הימים האלה, את התקופה הזאת?
אני לא חושב שזה החושך, אני לא מרגיש שהעם כך מקבל את זה ונראה לי שיעבור עוד הרבה זמן עד שהם יבינו שחייבים כאן לעשות איזה טיפול שורש. אחרת אין קיום למדינת ישראל ולעם ישראל ואנחנו נצטרך לברוח מכאן לכל המקומות, למי שעוד יוכל לברוח, כי בזה בדרך כלל אנחנו תמיד היינו גומרים את העם והמדינה ושלטון והכל. בצורה כזאת אנחנו נחלשים עד כדי כך שאין שום בעיה לכוח זר להפיל אותנו, את כולנו.
שלי: דיברת מקודם על אחריות, שאני צריכה להרגיש אחראית על כל היתר. במה אני צריכה להרגיש אחראית עליהם?
את צריכה להרגיש אחריות על כל העולם, כי את יודעת את שיטת התיקון, את יודעת מה התהליך שצריכים איכשהו לעבור, מה לספר לכל העולם, קודם כל לעם ישראל וגם לכל העולם, ויש בידיים שלך יכולת להגיע לכולם ואת צריכה רק לעורר את עצמך לאחריות עבור כולם.
שלי: איך יש לי יכולת להגיע לכולם, אני לא רואה את היכולת הזאת.
תתארי לעצמך אם חס ושלום מחר יהיה איזשהו אסון במשפחה שלך, אם את לא תעשי את זה היום כמה שאפשר, האם היית נשארת רגועה כמו שעכשיו?
שלי: לא.
אז מה את שואלת אותי?
שלי: אז ברמת ההפצה אני יכולה להבין, זה באמת משהו שאני מכירה.
אף אחד לא מבקש ממך יותר. אבל לסדר את ההפצה כך שהיא לא תגיע לכמה נשים שקוראות מה שאת כותבת, אלא שזה באמת יהיה כשופר לכל העולם.
שלי: מאוד קל להגיע כשופר לכל עם ישראל כשאתה נותן להם מה שהם אוהבים, לרצון לקבל שלהם, לך להרוויח.
זה לא נקרא שופר.
שלי: ברור. אבל עם התוכן שלנו הרבה יותר קשה לגרום לעצמינו להיות פופולאריים.
נכון. אף אחד לא ירצה לקבל תרופה, כי תרופה בדרך כלל זה רעל, במינון קטן, אבל זה רעל. כל תרופה זה ככה.
שלי: אני רוצה לשאול אותך ברמה האישית, נניח אני אתן לך דוגמה, אני עכשיו עומדת מחכה בחנייה לסופר, חג, מיליון מכוניות, מצאתי חנייה, אני מחכה שיפנו אותה, באה מולי מישהי, עוקפת אותי, נכנסת לחנייה, כשהיא רואה שאני מחכה לה. אז איך אני יכולה לקחת אחריות על המעשה שלה ולא להתרגש ולא לשנוא, איך?
זה כנראה גם כישלון שלך בזה שאת לא יודעת איך לחנך את העם, אז מלמעלה מביאים לך דוגמה כזאת ברורה עד כמה שאת לא משיגה את התפקיד שלך בחינוך העם. אז תגידי תודה לאותה האישה שתופסת את החנייה לפנייך שהיא מחנכת אותך להיות יותר מזדרזת לחינוך העם ותראי בה ממש שליחה יפה טובה מהבורא.
שלי: כשאני מסתכלת על הילדים שלי ועל איך שהם מתנהגים אני יכולה להגיד זה אני עשיתי, לטוב ולרע אני אשמה אם זה משהו לא טוב. למה יש כזה ניתוק בין ההרגשה שלי למה שאני אמורה להעביר לעם לבין העם, למה אני לא מרגישה שזה קשור אליי?
ברור שאת הילדים את ילדת והעם את לא מרגישה שאת קשורה אליהם בגופך הבשרי. זה ברור. כאן זה קשר נפשי, רוחני, ואת לא מבינה את זה, לא מרגישה את זה, לא מגלה את זה. אני מבין אותך. אבל את צריכה לקבל שזה כך.
שלי: איך החינוך הזה עובר בקשר נפשי, זה מידע שעובר בינינו שאם אני משתנה הם משתנים? איך זה עובר החינוך הזה?
אנחנו כולנו נמצאים במערכת אחת ולכן את צריכה להבין שכמה שאת מעבירה להם את שיטת התיקון זה פועל על כולם וגם בך, עלייך בחזרה, ועל כולם יחד. ואין לך ברירה אלא באמת להשקיע את עצמך בזה.
שלי: זאת אומרת שאנחנו פונים לעם ואנחנו רוצים להיות שופר אנחנו צריכים איפשהו להיות מנותקים מכל מה שאנחנו מכירים כסיבה ותוצאה ולהבין שיש משהו כללי, כזה אזור כללי שאנחנו נמצאים שם וכאילו משם זה משפיע?
אנחנו צריכים לתאר לעצמנו מערכת אדם הראשון ולתאר איך אנחנו פועלים בה.
שלי: אתה יכול להסביר מה זה אומר להיות שופר בתוך המערכת הזאת?
שאני משפיע על כל העם ישראל, בכל מה שאני מסוגל, כדי שעם ישראל יבין את דרכו. את מדברת איתי כאילו שאת נפלת היום פעם ראשונה לקבוצת "בני ברוך". איך זה נמחק בך מיום ליום אני מתפעל, תסבירי לי. כשאני הכרתי אותך היית ילדה, והיום את ברוך ה' אימא, עוד מעט תהיי סבתא, אל תחייכי, זה יהיה מהר מאוד. ומה קורה לך? במשך שנים האלה לא שמעת ממני כלום?
שלי: אני תמיד שמעתי, אבל העניין הוא שעד איזשהו שלב היה לי מספיק לעשות פעולות חיצוניות. אני כותבת לפה, אני עושה לשם, אני מצלמת שם.
כנראה שלא יוצא מזה שום דבר.
שלי: נכון. בגלל זה נפתח חלל חדש, אתה רוצה להבין לאן כל זה הולך, למה זה לא עובד, אנחנו מנסים את כל הדרכים.
הבעיה כנראה בך. אולי בנו בכולנו.
שלי: מה הבעיה בי?
שאנחנו לא יודעים איך לעשות את הפרסום הנכון. שאנחנו לא יכולים להיות כשופר.
שלי: אז מה הבעיה? אם היית נותן לי לכתוב עכשיו משהו חיצוני אני בטוחה שזה היה פיקס, מה הבעיה פה?
חיצוני פיקס? תתלבשי בחיצוניות הזאת ותעבירי להם את המסר הפנימי.
שלי: ועדיין מה הבעיה?
הבעיה שאת לא יודעת לעשות את זה, להלביש את המסר הפנימי שלך במשהו חיצוני שהם יבלעו, כמו כדור רפואי מר עם עטיפה מתוקה, את צריכה כך לתת להם את זה.
שלי: אתה חושב שאנחנו נוטשים מהר מדי את המעטפת ונכנסים יותר מדי ודוחפים להם את התרופה?
זו טכניקה שאני לא יודע, אני לא קורא איך שאת כותבת, אבל את צריכה כל הזמן להשתכלל בזה.
טלי: הנושא הבא. נעשה הקדמה קצרה. ערב יום כיפור שנת 73 ההתקפה של קואליציית מדינות ערב מפתיעה אותנו ותופסת את ישראל לא מוכנה והחברה הישראלית משלמת מחיר כבד. הגאווה והאופוריה הזמנית שאיחדו את החברה לפני המלחמה מתחלפים בביקורת קשה, ואת הרגשת הסולידריות תופסת הרגשה של פילוג וקיטוב חברתי. ועל אף שצה"ל מצליח בסוף לשנות את מהלך המלחמה וליצור ניצחון בכל החזיתות, ההשלכות של המלחמה על החברה הישראלית מאוד מאוד קשות.
השאלה, האם ניתן להשוות בין המצב החברתי בישראל שהיה לאור מחדל מלחמת יום הכיפורים, למצב של החברה הישראלית היום לאור מגפת הקורונה?
אני זוכר את אותה מלחמה כי אז בדיוק היה זמן העלייה שלי לישראל, ב-73. אני לא חושב שיש לנו קשר ישיר או מקביל, הקבלות כאלה בין זה לזה. לא. אנחנו היום נמצאים בפעם הראשונה בהיסטוריה במכה שהיא שייכת לתיקון הכללי, והיחס שלנו חייב להיות בהתאם לזה. את לא יכולה לתת דוגמאות היום עם מה שקרה עד כה, כי עם ישראל אף פעם לא היה בתהליך שנקרא "הדור האחרון", "גמר התיקון". זה תהליך, לא שזה יקרה מהיום למחר, אבל ככה זה קרה.
אנחנו נכנסו לרשת חוקים, קשורים, מוחלטים, שהם כולם סגורים והם כולם כבר מכוונים למטרה אחת, לעשות מכל האנושות כלי אחד, חיבור כללי. וזה לא מה שהיה לנו בהיסטוריה אף פעם. נקווה מאוד שאנחנו נוכל לפרסם את זה ולהבין את זה. אני חושב שאתם צריכים לדבר על זה ולא להתבייש ולהגיד, ומה שבעל הסולם כותב, לכתוב על זה.
לכן כל הכוחות שעכשיו יתגלו עלינו, על עם ישראל ועל כל העולם, הם יהיו כוחות אחרים, הם יהיו כוחות כלליים שיופיעו מקצה העולם ועד קצה. וגם על כל היהודים בכל המדינות ועל כל העמים בכל המדינות, וזו תהיה ממש מכה כמו שאנחנו שומעים היום, הוריקנים, מכת ארבה, עוד כל מיני פנדמיות ועוד כל מיני בעיות, הכול יבוא בצורה כללית על כולם. אולי יהיה הבדל בין מכה למכה, שלכל עם המכה שלו, אבל ככה זה יהיה. את זה אנחנו צריכים לספר. זמן חדש. זה מאוד חשוב.
טלי: אילו כוחות פעלו עד עכשיו על ישראל ואיזה כוח עכשיו? ואתה מגדיר כוח כללי.
לא, חס ושלום, זה אותו כוח, זה אותו כוח עליון, רק המערכת עכשיו היא נפעלת על ידי אותו כוח עליון בצורה אחרת.
טלי: אפשר להגיד שהסיבות או הנסיבות היו שונות אבל התוצאה של פילוג בעם היא אותה תוצאה.
לא. שום דבר לא אותו דבר. פשוט אותו כוח עליון שלוחץ עלינו, הוא עכשיו לוחץ על המערכת שמתגלה כמערכת אחידה.
טלי: מה הכוונה מערכת אחידה?
שאנחנו עכשיו תלויים זה בזה ויש בינינו תגובה אינטגרלית. זה לא רגל פה ורגל שם וכל אחד אחראי על החלק שלו ולא אכפת לו מהאחרים, אלא עכשיו כל אחד תלוי בכולם. כמו שאנחנו רואים בכל העולם, כולם צועקים שאסור לנו לחמם את האטמוספירה, אסור לנו לעשות ככה וככה, אבל אנחנו קשורים כולנו יחד, מה לעשות. אם היה ברור לנו שזה שייך רק למסגרת שלנו, היינו מתגברים על זה. נגיד, חסר לנו מים בישראל, אז עשינו חמישה מפעלי התפלה ואין לנו בעיה. אנחנו המדינה היחידה בעולם שמקבלת משם את כל המים ואין לנו שום בעיה. מה שיהיה בים, יהיה לנו, כשיתייבש הים אז גם יתייבש מקור המים שלנו. זאת אומרת אנחנו יודעים שכאן אנחנו תלויים זה בזה. אבל אם אני תלוי בכל המדינות ומי יודע איפה, אז כאן רק ערבות הדדית יכולה להציל אותנו. ערבות הדדית. מה תעשי?
טלי: ביום כיפור, למרות המחדל הקשה שהיה, בסופו של דבר המלחמה הסתיימה בניצחון מוחץ. בזכות מה ניצחנו אז?
בזכות זה שהיה לנו נשק גרעיני. כי הבהרנו את המסר לממשלות האויב שאם זה ממשיך לא תהיה לנו ברירה, אנחנו מפעילים את הנשק הזה.
טלי: זאת אומרת בזכות כוח.
ודאי שבזכות כוח. את שואלת אותי מה שקורה במישור הגשמי. במישור הרוחני שם זה חשבון אחר.
טלי: מה החשבון כלפי הניצחון שלנו אז?
זה לא עניינינו. זה לא ניצחון, בחשבון הרוחני אין לנו שום ניצחון, ההיפך, הפסד גדול. שאנחנו לא מסוגלים, שאנחנו לא מבינים, שאנחנו לא עומדים בזה, שהעם הוא לא עם, שהמדינה והממשלה כך, כרגיל אנחנו חיים על חשבון הכוח העליון.
טלי: איזה נשק יש לנו היום, נשק שיביא היום לניצחון נגד המגפה שאנחנו מתמודדים איתה?
זה אני לא יודע. לכן אני מאוד מפחד. כי כשיש לנו חשבון עם גמר התיקון, עם ההתחייבות שלנו כלפי העולם כולו, זה כבר אחרת לגמרי. אנחנו אף פעם לא היינו אחראיים על כל העולם, על התיקון השלם. החשבון היה איתנו, איך אנחנו מתנהגים, איך אנחנו מתקרבים לתפקיד שלנו כמו שהיום אנחנו צריכים לבצע, זה בעצם העניין, איך אנחנו מכינים את עצמנו לתפקיד להיות המובילים, להיות אור לגויים וכן הלאה. היום אנחנו נכנסנו לתפקיד, אין לנו ברירה, ולכן מה נעשה?
טלי: אז בעצם בזמן מלחמת יום כיפור החשבון שלנו לא היה עם כל העולם ועכשיו כן?
החשבון שלנו עם הבורא בלבד בכל הזמנים. ואני לא מבין למה את נתפסת ליום הכיפורים, מה זה, את עוברת מבחן בהיסטוריה שיצא לך כך לדבר על זה?
טלי: האם ככה צריך להסתכל על זה, היסטוריה וזהו?
אני לא מבין מה יש לך בזה.
טלי: הסיבה שזה עולה כי אנחנו לקראת יום כיפור והנסיבות של המלחמה שתפסה אותנו ויצרה פילוג וקרע מאוד מאוד גדול בעם, קרע חברתי, מאוד מזכיר את מה שקורה עכשיו. שיש פה מגיפה מאוד מאוד קשה, ושוב יוצרת קרע גדול יותר ממה שהיה קודם. זה איזשהו דפוס שמרגיש דומה, בגלל זה אני שואלת.
אני לא רואה שום דבר ממה שאת מספרת, ממש לא מגלה את זה.
טלי: למרות כל השנים האלה שעברו, ואנחנו רק ממשיכים, השסע ממשיך בעצם.
את יכולה להגיד שזה נמשך ממלחמת ששת הימים, שאין לישראל יותר גרוע מהניצחון במלחמת ששת הימים. כי מאז עם ישראל התחיל ממש להתגאות במה שיש לו, להתנשאות וכן הלאה. שאם לא מלחמת ששת הימים, היינו אומה אחרת, אם לא היינו עד כדי כך מנצחים ממש. היינו קצת יותר צנועים, היינו קצת יותר שומרים על עצמנו, לא מתגאים על כולם, על כל העולם. למה את לא חושבת כך?
טלי: זה ברור שהגאווה היא שהביאה אותנו אז וגם היום למקום הקשה הזה.
כן. זו אותה הגאווה שאז התפרצה. כאילו לא היה גבול לזה. זו מכה לעם שהבורא העביר אותנו דרך כזאת הצלחה וגידל בנו את כל הגאווה הזאת שעד היום הזה אנחנו לא מסוגלים להיפטר ממנה.
דודי: במה הגאווה של היום?
שאנחנו לא רוצים לשמוע אף אחד. לא את הממשלה, לא את העמים ואפילו לא את אמריקה, כלום. אנחנו הכי גדולים. אז איך אני, שאני הכי גדול יכול להרגיש שאני אחראי על כל העולם וצריך לטפל בהם?
טלי: אז אולי שאלה אחרונה, איזה חשבון נפש צריך להיות?
את צריכה לכתוב. את צריכה לכתוב עד כמה אנחנו חייבים לכל העולם, עד כמה אנחנו אחראים על כל העולם, עד כמה יום הכיפורים הוא בעצם חשבון נפש שלנו, האם אנחנו מבצעים את התפקיד שלנו בין כל העמים.
טלי: זה חשבון הנפש הלאומי שלנו שצריך להיות כרגע.
כן.
דודי: רק לא הבנתי, באיזה שלב פתאום ישראל הופכת להיות חייבת לעולם, יש לה תפקיד כלפי העולם. זה תמיד היה, אבל למה עכשיו פתאום אתה אומר, הנה, עכשיו נכנסנו להיות אחראים על העולם. מה קרה לפני כן?
עד עכשיו התפתחנו כמו כל העמים עד שהבורא קידם אותנו לזה שאנחנו נמצאים עכשיו ממש בכוח וביכולת להתחיל לממש את הייעוד שלנו, להיות אור לגויים. עד כה זה לא היה כל כך. עד שקמה מדינת ישראל, עד שאנחנו קמנו, עד שנהיינו מוכנים לזה, ועד שקמו בני ברוך.
דודי: איך להשתמש נכון בגאווה כלפי תפקידנו בעולם?
שאני חייב לכולם. זה כמו ההורים כלפי הילדים, אני חייב לכולם. כשאני רואה איך כל העולם סובל ואיך הם מתגאים זה על זה ואיך הם נלחמים זה עם זה, כל גן הילדים הזה, זה אני אחראי על זה. בכל ההתנהגות שלהם אני אשם.
דודי: הקיצוניות הזו מדהימה. עם שלא סופר אף אחד חוץ מאת עצמו, צריך להיות אחראי על כל האנושות.
כן. זה כל העניין. כך אנחנו צריכים להגיע לתפקיד שלנו.
טלי: בגלל שאנחנו צריכים להגיע לתפקיד שלנו אנחנו כל כך גאוותנים וקשי עורף? זה חייב להיות כזה קיצוני?
ודאי. כי בהתאם לזה שאנחנו צריכים לתקן את עצמנו, אנחנו יכולים לתקן את העולם, וההיפך. עד כמה שאנחנו נכללים מצרות העולם אנחנו צריכים להבין שאנחנו צריכים לתקן את עצמנו, ואז נהיה ראויים לתקן את העולם. זה קשור לזה.
נורמה: זה חשבון הנפש של ישראל. מה חשבון הנפש של אומות העולם?
אין להם שום חשבון נפש. אין. הם לא אשמים בשום דבר, אלא הם מתנהגים אך ורק בהתאם למצב שאנחנו נמצאים. אנחנו לא יכולים להאשים אותם בכלום. אין להם בחירה חופשית, אין לי מה להגיד להם.
נורמה: אבל הם גם צריכים להתחבר.
הם לא צריכים שום דבר. הם לא צריכים להתחבר. הם לא צריכים שום דבר לעשות, כי הכול תלוי בתפקיד שלנו.
נורמה: ברור.
דודי: לא ברור. למה אומות העולם לא צריכים להתחבר? האנושות לא צריכה להגיע לחיבור?
צריכה כתוצאה מהטיפול שלנו. אין להם שום אפשרות, לא לחשוב על החיבור, לא להגיע לחיבור, אלא רק אחרי שהם רואים מאיתנו את הדוגמה והכוחות איך לפעול, כמו שאומר בעל הסולם בסוף "ההקדמה לספר הזוהר".
חיים: הם מתחברים ביניהם או מתחברים אלינו?
הם מתחברים גם ביניהם וגם איתנו. הם שומעים איתנו באיזו צורה הם צריכים להיות מחוברים ביניהם.
נורמה: דרכנו.
כן. הקשר בין כולם זה אנחנו.
שלי: אמרת קודם שבעצם זה שאנחנו מצליחים זה עושה אותנו עוד יותר גאוותנים ואטומים לתפקיד שלנו. אתה אומר שכישלון זה דווקא דבר בריא לחברה, לאדם?
לא. עכשיו בשבילנו זה כבר לא טוב. עכשיו אנחנו צריכים רק לעלות לתפקיד שלנו, וכל הזמן להשתדל להצליח. לגמרי לגמרי לא, לא צריכים עכשיו כישלונות. אנחנו צריכים עכשיו רק לעזור כל פעם לאנושות להתגבר על הכישלונות הכלליים שלנו, לראות שאנחנו אשמים בזה שהם סובלים, לראות שהסבל שלהם זה עלינו, אנחנו אחראים, וכך ממש להתקדם ולהתקדם משלב לשלב.
שלי: מה זו הצלחה החברה הישראלית בעינייך?
הצלחה של החברה הישראלית היא בזה שהיא תהיה אור לגויים.
נורמה: המצב בעולם לגבי המגיפה, בארצות הברית כבר מאתיים אלף אנשים מתו מהקורונה, אבל מעל חצי מחמישים המדינות פתחו לחלוטין. מצד שני, ברחבי אירופה יש גל חדש, שוב עלייה משמעותית של מקרים ושוקלים מה לעשות, האם להיכנס שוב לסגר. באנגליה הגיעו למעל ארבעת אלפים נדבקים ליום וחוזרים לסגר, חלקי בינתיים. למשל אסור מפגשים מעל לשישה בני אדם וחתונות עם מקסימום חמישה עשר אורחים.
עושה רושם שהטבע מכניס את כל האנושות להרגשה של הפסקה כמעט בלתי פוסקת, כאילו יום כיפור לא אמור להיות יום אחד, אלא מצב בלתי פוסק. זו הכוונה? חשבון נפש ללא הפסקה?
זה עוד לא חשבון נפש. זה רק תנאים שנעשה חשבון נפש, שהטבע מאפשר לנו לעשות חשבון נפש, אבל אנחנו עוד לא מוכנים לזה. תראי מה שיהיה כאן ביום כיפור וסביב יום כיפור. זה סתם. מה שקורה בינתיים זה שאין איפה לקנות אופניים, כולם רצים לקנות אופניים כדי לטייל ביום הכיפורים. במקום יום של תפילה, חשבון נפש, עושים חשבון אופניים.
אני אומר רק דבר אחד, וכבר אמרתי אלף פעם, המצב לא ישתנה לטובה כל עוד לא נגיע לתפקיד שלנו. במידה שנגיע לתפקיד שלנו, אנחנו נראה איך לשפר את העולם. ואני מאוד מפחד שהעולם יתחיל לפנות כמו בכל הצרות שהיו בו לישראל. למה? אנחנו לא יודעים בעצמנו למה, אבל פתאום יתחילו לדבר בכל מיני מדינות, כל מיני מפלגות, וכל מיני כאלה אנשים, שבכל דבר אשמים היהודים. למה? לא צריכים למה. כמו שכותב בעל הסולם, לזה הם לא צריכים שום הצדקה. אני מאוד מפחד שזה יתחיל, וזה יתחיל אם אנחנו לא נשתדל לפני זה לדבר על התיקון.
ולדבר על התיקון זה לדבר על הערבות. תדברו על ערבות, לא על חובת עם ישראל. חובת עם ישראל את יכולה לדבר כאן בישראל. כשכותבים בחו"ל אנחנו לא צריכים לעשות את זה. אנחנו צריכים רק לדבר על הערבות. על ידי זה שאנחנו מתחברים בינינו בדרגה אנושית, שזו הדרגה הכי גדולה מהטבע, דומם, צומח, חי, מדבר, אם אנחנו בדרגת המדבר מתחברים בינינו קצת, אפילו מתקרבים בינינו, אנחנו מרגיעים את כל מערכת הטבע, הוריקנים וכל מיני צרות ובעיות, ממש הכול, ובוודאי שגם את הפנדמיה הזאת. אחרת אנחנו לא נוכל להרגיע את המכות.
זה מה שאנחנו צריכים לפרסם בכל המאמרים, בכל האפשרויות. רק הקשר היפה בינינו, מפני שאנחנו חלק עליון, שכבה עליונה, הקרום העליון שבטבע מדומם, צומח, חי, מדבר, אם אנחנו מתחברים, אז כל הטבע נכנס לאיזון.
נורמה: אמרת שאנחנו לא מוכנים לחשבון נפש, אז איך להכין את עצמנו בצורה נכונה?
זה חשבון הנפש שלנו שאנחנו צריכים לעשות ביום הכיפורים.
נורמה: איך אנחנו מכינים את עצמנו כדי באמת לעשות את העבודה כמו שצריך, לעשות את חשבון הנפש לפי הספר, מה שנקרא?
שאנחנו לא עשינו את הדברים הנכונים אחד כלפי שני, כי כל אחד חושב איך אני אהיה למעלה מהשני, ואיך אנחנו גורמים לשני להרגיש שאני יחד עימו, ושאנחנו צריכים להיות במערכת אחת, ואנחנו קשורים יחד ברשת אחת, ואין לנו ברירה אלא בצורה כזאת להתנהג. בואו נעשה את זה. בואו נעשה חודש ימים נגיד, דרך האו"ם, דרך ארגוני הבריאות וכן הלאה, בואו נעשה כזה חודש ימים, חודש של שביתת הכלים.
דודי: מה זה הקמפיין הזה? מה זה חודש של שביתת כלים?
מה זה? שאנחנו רוצים במשך חודש להתייחס יפה זה אל זה, ונראה מה שקורה עם הטבע. מה אנחנו יכולים להפסיד?
נורמה: זאת השאלה הבאה. כי ארגון הבריאות העולמי מודאג שווירוס הקורונה לא נעלם, פשוט לא נחלש לפי מה שחשבו. עדיין יש חמישים אלף אנשים שמתו בשבוע ומדובר על מגיפה שתבלה איתנו עוד הרבה זמן, אולי אפילו שנה, עוד יותר. איך העולם יכול להיות בסגר ללא הפסקה?
זה לא שנה ולא שנתיים. המגיפה הזאת היא רק תתחזק על ידי עוד מגיפות נוספות שיצטרפו, ואחרי המגיפות הבאות אפילו תשכחי מווירוס הקורונה, יהיו דברים הרבה יותר גרועים. ממש כך. כל אחד יחשוב בבוקר מתי יבוא הערב, ומהערב יחשוב מתי יבוא הבוקר, שאולי יהיה לו יותר קל, יותר טוב. יהיה סבל נוראי פרטי וכללי.
דודי: אמרת שההצלחה של החברה הישראלית היא שהיא תהיה אור לגויים. מה זה אומר, איך נראית חברה כזאת?
עד כמה שתספר לכולם שכולנו נמצאים במערכת אינטגרלית, ורק ערבות זה מה שצריך להיות.
דודי: זה חוק ברמה תיאורטית, אבל אם אני קורא לעם "בואו ניתן דוגמה, בואו נעשה את הפעולה הזאת חודש ימים, בשבועיים עכשיו של הסגר שאתם בבית, בואו תעשו ככה", לא רק חוק אלא איך לממש את החוק, מה אני אומר להם, מה הפעולה?
בלב ובמחשבה. יש לך מוחא וליבא, אין לך כלום לעשות. תכניס את הידיים לכיסים.
דודי: אז על מה לחשוב ומה להרגיש?
רק לחשוב על זה שאנחנו שייכים למערכת אחת, ורק לרצות להרגיש שאנחנו נמצאים במערכת אחת.
שלי: אדם שיושב עכשיו מובטל בבית בחרדה כלכלית, ונניח שמצליח לחשוב על זה שהוא במערכת אחת, הוא רק רוצה שכולם במערכת יסבלו כמוהו. הוא לא רוצה עכשיו טוב למערכת הזאת, זה כאילו צריך להיות איזה נביא, איזה איש א-לוהים בשביל להצליח להיות במצוקה כל כך גדולה ולחשוב טוב על העולם. איך זה מתיישב?
אם לא יהיה טוב לעולם, לא יהיה טוב לו. זה לא ברור שאנחנו נמצאים בעולם האינטגרלי?
שלי: בינתיים הוא רואה שלשכן שלו טוב ולו רע.
אז הוא יצטרך ללמוד את זה מהמכות. סך הכול כולם יצטרכו ללמוד מהמכות. לא יכול להיות בהתדרדרות שלנו שיהיה למישהו טוב ולאחרים רע ולהיפך.
שלי: אני לא מצליחה להסביר את זה לבן אדם שעכשיו סובל.
אז את לא ראויה להיות כותבת.
שלי: בסדר, אז לא בשבילי, בשביל אנשים שכן ראויים, איך לחבר את שני הקצוות האלה, שבן אדם בחרדה כלכלית וצריך לחשוב על שלום העולם?
אבל יש תנאי, שלא יהיה לך לחם אם לא יהיה לחם לאחרים. שאת לא תהי בריאה אם אחרים לא יהיו בריאים, שאת לא תפסיקי לדאוג לעצמך אלא אם את דואגת לאחרים. המערכת הפכה להיות אינטגרלית, את קשורה לכולם.
שלי: אז אולי אפשר להכניס כאן את הרווח האישי של האדם, שאתה אומר לו, "דווקא בגלל שקשה לך עכשיו, אם אתה רוצה שיהיה לך קל תחשוב שלאחרים יהיה קל"? כאילו להפוך את זה לשכר לרצון לקבל שלו?
אני לא יודע, תעשי מה שאת רוצה. בסדר, יכול להיות שאת צודקת, שאני רחוק מאוד מהקוראים שלך.
דודי: אני שומע פה תגובות של חברים ששומעים אותנו עכשיו, הם אומרים מה זה רק לחשוב, רק לרצות, זה כאילו כמו מדיטציה כזאת לאדם ממוצע. נשמע כמו "רק לחשוב, רק בוא נחשוב אחד על השני".
בסדר, שייצא לחצר ויתחיל לחפור בור עד אמצע כדור הארץ, בזה הוא יתקן את העולם? מה אתה רוצה שיעשה?
דודי: והמחשבה תתקן את העולם?
כן. הכול במחשבה יתבררו.
טלי: ממש מרגישים מרוב דאגה איזו שריפה, שדואגים לילדים ודואגים להורים. איך מעוררים את הדאגה הזאת בקרב העם? העם כל כך מרוכז בעצמו, כל אחד דואג לעצמו, אז איך הופכים את הדאגה הזאת של כל אחד בכוך שלו לאיזה משהו משותף שיוציא אותנו מעצמנו, מהדבר הזה?
אני לא יודע. אבל תרשמי להם ואחר כך שיראו שאת צודקת. אמנם מה זה יעזור לך.
טלי: אז איפה לרכז כוחות? האם במחשבות שלנו, בדאגה שלנו הפנימית, בתפילה שלנו או בלנסות לעורר?
בכמה שתוכלי לסחוב אותם אחרייך.
טלי: מה יותר אפקטיבי, לדבר, להגיד, להסביר, או לעשות איזו עבודה חזקה בינינו?
אלה שני מישורים שונים לגמרי, וצריכים גם את זה וגם את זה.
נורמה: אני רוצה לחזור לחודש הזה שדיברת עליו, על קמפיין עולמי. נגיד שאת החודש הזה היינו משקיעים במחשבה או בבדיקה עצמית, אתה יכול לפרט יותר על הקמפיין הזה או על הפעולה הזאת?
אני הייתי ממליץ לאותה חבורה שלך ועם עוד כמה אנשים שמסוגלים ויכולים ועושים, שזה מה שאתם ממליצים לממשלה לעשות. הפוליטיקאים נמצאים כל הזמן מעורבים עם הרופאים ומפריעים לרופאים לעשות את מה שצריך עם התכניות של הפוליטיקאים. הם דוחפים זה את זה, דוחפים ולא נותנים לשני לפעול בכל הכוח לפי מה שהמקצוע שלהם אומר להם. אז לתת מקום לרופאים לעשות את מה שהם רוצים, ולפוליטיקאים מה שהם רוצים, אבל בצורה כזאת שמה שהרופאים אומרים שייעשה ממש במלוא הכוח, ומצד הפוליטיקאים שיעשו ערבות במלוא הכוח. חודש ימים עושים ערבות, שביתת נשק, אם אנחנו רוצים איכשהו להתקיים כמו עם ישראל, אחרת אנחנו יוצאים מהמפה. זה מה שאנחנו חייבים להציג לממשלה, לכולם. ולכתוב על זה, לכתוב על זה בכל המקומות כמה שאפשר, ובזה לפחות אנחנו עשינו את מה שכרגע אנחנו מסוגלים.
נורמה: האם לקבל החלטות במצב שמסוגלים לשמוע את זה?
נקווה. אם מסוגלים לשמוע צריכים להגיד. אין לנו ברירה, אנחנו מתקרבים למצב שאפשרי להגיד דבר כזה וזה לא ייראה כהזוי. כי אין תרופה, אין משהו שיכול להציל אותנו. ובינתיים אנחנו יכולים איכשהו להשמיע את זה ולקבל החלטה לגבי זה.
נורמה: גם בשיעור אמרת שלא תהיה תרופה עד שאנחנו לא נתחבר, לא תהיה תרופה בכלל.
כן, זאת התרופה היחידה שיש. בפנדמיה לא ייצא לנו שום דבר, כלום, עד שלא נתחבר. ואנחנו פועלים בדיוק בכיוון ההפוך. אז אנחנו הולכים לגלות את הרע, ומתוך הרע בדרך עקיפה אולי נגיע לטוב.
נורמה: אבל יש כרגע מרוץ לפתרון בעולם.
לא, זה שטויות, זה מרוץ אחרי הכסף. אף אחד לא סופר את האנשים שמתים או לא מתים, זה הכול כסף.
נורמה: אנשים רוצים או מצפים לתוצאה מיידית, משהו שיפעל מהר.
בואו נעשה במשך חודש ימים מאמץ לחיבור, מאמץ לערבות, שכולם משתדלים לחשוב על כולם, שזו בעצם התרופה, ונראה אם ישנה תוצאה או לא. בטוח שמשהו יותר טוב יקרה, זה ללא ספק, אפילו בצורה פסיכולוגית, מדינית, חברתית, כן יהיה משהו טוב, נצא בצורה אחרת מחודש ימים כזה, יהיה לנו ראש אחר, עצבים אחרים, ונמשיך הלאה.
שלי: אנחנו נכתוב את מה שאמרת, נוציא את זה לרשתות החברתיות. אבל כשאנחנו רוצים לעשות כזה שינוי, זה כאילו התקשורת כל הזמן מחנכת את העם והעם ממשיך להגיב על אותו תדר של שנאה ואגרסיביות והישרדות כי זה מה שהוא רואה כל היום. איפה צריך לשים את המקל בגלגלים, ומשם להתחיל את השינוי, זה בעם או בתקשורת?
לתקשורת אני לא מתייחס בכלל.
שלי: הכוח לא בידיים שלהם?
כן, אחרי שאת משלמת להם, אז הם מעבירים את הכוח שלך דרכם לכל העם, זה וודאי. אבל הם פועלים לפי הכסף. את חושבת שיש שם אידאולוגיה? רק כסף.
שלי: אז איפה החוליה החלשה פה שממנה אפשר להכניס את השינוי, להזריק אותו?
רק כלפי העם, עִם זה שהעם סובל ושיש לך תיקון אמיתי שעם ישראל רק על ידי זה יכול להבריא. העם שלנו לפחות בחצי הוא דתי, תביאי להם כמה פסוקים מהתורה על ערבות הדדית, כבר בזה אנחנו מרככים להם את האוזן, את השמיעה. צריכים להשתמש במה שרק אפשר. ולא לכתוב לתקשורת.
דודי: האם המסר המרכזי לעם ישראל בארץ ישראל הוא ערבות הדדית או תפקיד עם ישראל?
תפקיד עם ישראל בערבות הדדית. להראות לכל העולם, אבל בינתיים לעצמנו, עד כמה ערבות הדדית יכולה להציל אותנו מכל המכות, מכל מה שעובר על עם ישראל, מההפגנות האלה, מחוסר החיבור, משנאה ומהכול. רק ערבות הדדית, שאנחנו תלויים זה בזה, ואנחנו חייבים בכוח להתחיל להתנהג כשייכים למערכת אחת.
נורמה: בפנייה לאלה שמקבלים החלטות בישראל או לאלה באומות העולם, יש הבדל או זה אותו דבר?
אני לא מתייחס עכשיו לאומות העולם. אני דברתי עכשיו רק כלפי עם ישראל ואני לא חושב שכדאי לנו לכתוב על זה לאומות העולם. זה יראה מאוד מאוד רחב וללא מטרה, כאילו שאנחנו יורים באוויר.
אם את כותבת ליהודים, אז אולי כן. וגם כן, לא יודע, יהודים אמריקאים נגיד, את גיבורה גדולה שאת כותבת להם, אני לא הייתי יכול. אלה אנשים שמנותקים מהעם, מהמדינה, מההיסטוריה, מהכול. רק כיס, כבוד וכסף.
נורמה: המלצת שאני ועוד חברים נכתוב או נכין פנייה או המלצה למנהיגים כדי להוביל את החודש הזה, את הקמפיין הזה.
למנהיגים בישראל, לא לכל העולם. אם אנחנו נעשה את זה בישראל, אנחנו לא נצטרך לפרסם את זה בכל העולם. זה יהיה ברור וזה יגיע לכולם דרך האוזניים, או בכלל, מבפנים, דרך המערכת הכללית, דרך הנשמה הכללית.
גלעד: יש לנו הרבה מאוד ערוצים של הפצה היום, שכל הזמן מפיצים ערבות הדדית. אבל עד עכשיו, מתחילת הקורונה, קבלנו החלטה שהעם עוד לא בשל ולכן אנחנו לא משקיעים משאבים בשביל לפרסם את המסר שלנו. עשינו המון הפצה אורגנית, הגענו לכמויות נפלאות אבל לא השקענו בזה משאבים. האם מה שאתה אומר משיעור בוקר היום, וגם עכשיו ממשיך, זה אומר שצריך לקבל החלטה ולשחרר משאבים כדי באמת להגיע לכולם?
כן. לכולם זה לישראל.
גלעד: "כולם" זה ישראל, אני מדבר על ישראל.
וודאי. כן.
(סוף השיחה)