מקובלים כותבים

ראיון עם העתיד

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 30.10.08– אחרי עריכה

בן ציון: נדבר על הספר "ראיון עם העתיד", עוד ספר בסדרת "קבלה וחוכמת החיים". מדובר על ספר מיוחד, שמדבר על תקופה מאוד מיוחדת של לפני שמונה שנים, תקופת האינתיפאדה בישראל. תקופה מאוד לא פשוטה, שבה ישראל סבלה מהרבה פיגועי טרור. ובתקופה הזאת פרסמת הרבה מאמרים בעיתונות.

איך בעצם לקחתַ זמן מאוד מיוחד, שרווי בכאב, עם הרבה אסונות, ודווקא כתבת על הכאב, על האסונות, נכנסת לעומק הדברים וכתבת עליהם?

ולפעמים כתבתי ב"עקיצה". זאת אומרת, במקום להרגיע, לעורר כביכול עוד יותר את הבעיה. מתי אנחנו בדרך כלל פונים לרופא? כשאנחנו מרגישים את הכאב. הכאב הוא דבר טוב, הוא מצביע לנו על מקור הבעיה. כי חס ושלום אנחנו רואים שמתפתחת מחלה שהיא בדרך כלל מהמחלות המאוד מסוכנות לחיינו, ואנחנו לא מרגישים אותה. אם היינו יכולים לאתר את מחלת הסרטן בתחילתה, וגם את מקור המחלה, אז היה טוב. אבל בגלל שהדבר הזה מתפשט ללא כאבים, זה הכי גרוע. לכן כל דבר שכואב, מחייב אותנו להפטר מהכאב ולכן הוא טוב. אם אנחנו רוצים להפטר אז בכל דבר אנחנו צריכים להגיע למצב שהדבר הזה יהיה פשוט בלתי נסבל.

בן ציון: ואין שיטה אחרת?

אין שיטה אחרת. אבל "בלתי נסבל" זה יכול להיות שאני סובל וסובל, עד שהסבל נעשה לי כל כך גדול, שאין לי ברירה, הוא מחייב אותי, ואז אני יוצא ממנו, זה דבר אחד. והדבר השני, יכול להיות שהוא בלתי נסבל, מפני שהגעתי לכך על ידי חקירות, על ידי הבנה, שאני על ידי המוח, על ידי השכל, על ידי המחשבה, מגדיל את הבעיה. למרות שהיא קטנה, אבל אני כמו שהחכם רואה את הנולד, רואה את העתיד, אז אני כבר רואה לאן זה יכול להתקדם.

כמו שאם אני מסתכל בכוס מים, ובעזרת המיקרוסקופ אני מוצא חיידקים, אז אני כבר לא שותה, מונע את עצמי מלהתקרב לדבר רע. זאת אומרת, שהשכל שלנו יכול להגדיל לנו את הרע במקום להרגיש כאב. וזה מה שרציתי לעשות על ידי המאמרים האלה, להגדיל את הרע על ידי השכל, על ידי המאמרים, כששם אני מסביר מאיפה זה נובע.

בן ציון: ולחסוך עוד כאב.

ולחסוך עוד כאב. למרות שכשקוראים מרגישים כאב, אבל הכאב הזה לא מגיע בצורה של התפתחות המחלה. מצד אחד, אם אתה קורא לֵמה היא יכולה להביא אותך, אז ודאי שאתה קורא על דברים לא נעימים, ולא על עתיד וורוד. אבל מהצד השני, אם אתה נשאר בצורה כזאת ולא פועל כנגד, זה לא מונע ממך באמת להגיע פיסית למצבים בלתי נעימים.

ולכן החלטתי שאין לי ברירה, ואני חייב לספר על המקור הבעיה, וכתבתי הרבה מאמרים על כך שהתפרסמו. אבל היום העיתונות כבר לא נמצאת באותו הכוח כמו של האינטרנט, ולכן היום אני מלמד את התלמידים שלי, ואז הם יוצאים להפצה. אולי אני לא מופיע בהם בשמי, אבל בעזרתם הרעיונות כבר מתפזרים בשמם בכל הרחבי האינטרנט.

בן ציון: אתה כותב בספר, שבעצם האדם יכול לנצל את הסבל או את הייסורים האלה כדי לעלות, כדי להבין דברים. איך אפשר לנצל סבל, לנצל כאב? זה נשמע מצב חסר אונים לגמרי.

לא, אם אנחנו נמצאים בעולם הזה, על ידי שני כוחות שפועלים עלינו, תענוג או ייסורים, כי החומר שלנו הוא רצון ליהנות, אז אני על ידי תענוג או על ידי ייסורים יכול לכוון אותי לכל הדברים, או לדברים הטובים, או לדברים הרעים. תלוי איך אני מחליט לאן כדאי לי להתקדם, ואז אני בונה לעצמי מערכת, שמסבירה לי שכדאי או שלא כדאי, ואז אני מחליט שזה התענוג וזה הייסורים.

כמו שאם אנשים משמינים, אז הם צריכים לחייב את עצמם, להוכיח לעצמם שהדברים האלו שהם אוכלים, מזיקים להם. עד כדי כך מזיקים שהרגשת הנזק תהיה יותר גרועה מהרגשת התענוג. וזה אפשרי. בפרט כשיש לך סביבה. אנחנו מכירים את הארגונים של הדיאטות כמו "שומרי משקל".

אז אנחנו צריכים לעשות אותו דבר, אם אנחנו רוצים להגיע למשהו טוב. אבל אם לא כל כך נראה לי, לאגו שלי, אז אני צריך תמיכה חברתית. ואני צריך להגיע למצב שבחברה תהיה תמיכה גדולה מאוד כדי לקבוע שהדברים האלה אולי לא כל כך נעימים, אבל הם הכרחיים לנו. ואז כוח החברה שישפיע על כל אחד ואחד, ייתן לאדם כוחות להתמודד ללא שום בעיה.

בן ציון: השאלה אם אפשר להגיע לאותה הכרה בלי לסבול, בלי לחוות ייסורים?

כן, ללא שום ספק. אם אני נכנס למקום שבו אני כל הזמן רואה סרטים על כמה שעודף משקל הורס אותי, ואנשים כל הזמן מדברים, ומסתכלים על השמנים בזלזול, דווקא כדי לעורר בי שנאה למצב הזה. גם במשפחה שלי יש כאלה דוגמאות, וראיתי עד כמה שהצלחנו לצאת מזה.

בן ציון: אחד הדברים שכתבת, הוא על הנושא של ה"עם הנבחר". ידוע שכתוב בתורה, שישראל הוא ה"עם הנבחר". האם הדבר הזה הוא לא משהו ש"עבר זמנו ובטל קורבנו", כי אולי זה היה בעבר. היום בעידן הגלובליזציה שכל האומות היום חיים בעולם אחד, האם יש משמעות למושג הזה שנקרא "עם נבחר"?

לפי מה שכותבים לנו המקובלים, המושג של ה"עם הנבחר" דווקא מתחיל להתברר בדור שלנו, ובדור שלנו הוא מתחיל להתממש. כי כל זמן שחוכמת הקבלה הייתה נסתרת, והיא הייתה "פנימיות התורה", היא ה"אור העליון" שעל ידו אנחנו יכולים לעשות משהו בעולם הזה, אז אנחנו לא היינו כ"עם הנבחר". במה היינו "נבחר"? "בך בחר ה'", במה בחר בי? בזה שאני סבלתי את כל השרשרת, את כל הדורות האלו?

"בך בחר ה'" זה עכשיו, כי הגענו למצב של להיות "אור לגויים", כמו שכותבים לנו המקובלים, שעכשיו שמגיע זמן לתיקון העולם, להגיע למצב ש"כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", להיות "אור לגויים". "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", מדובר על בית המקדש השלישי, ש"נהרו אליו כל הגויים". כדי שכל הדברים האלה יתקיימו, הם יכולים להתקיים אך ורק לפי איך שעם ישראל יבצע את הייעוד שלו כ"עם הנבחר", כך שאנחנו צריכים להיות המלמדים, מוסרים את השיטת התיקון לכל העמים.

ולכן זה דווקא לא שהזמן של המושג ה"עם הנבחר", כבר פג תוקף, ההיפך, אנחנו רק מעכשיו והלאה, כמו שמסבירים לנו ב"הקדמה לספר הזוהר", אנחנו צריכים על ידי חוכמת הקבלה לגלות את העולם הרוחני, לדעת ולהתחבר אליו, ולדעת איך לנהל את החיים שלנו בעצמנו. איך להתעלות מעל האגו שלנו, ולקיים "ואהבת לרעך כמוך", כי זה ה"כלל גדול בתורה", זה החוק הכללי "ואהבת לרעך כמוך". ו"לרעך" זה כל העולם, כמו שמסביר לנו גם ב"זוהר" רבי אלעזר בן רבי שמעון.

ויוצא שכשאנחנו הולכים היום לקיים את הדברים האלה, אנחנו מבינים ולומדים שאף פעם לא היה אפשר לקיים אותם, כי לא היינו בגלות, לא היינו בקשר עם העמים האחרים. היום אנחנו נמצאים אחרי הגלות, וחוכמת הקבלה מתגלה, ואנחנו נמצאים בקשר עם עמים אחרים, וגם הם בקשר עמנו. אנחנו נכנסים למשבר גדול מהחיים שלנו כאן, וכל זה כדי לחייב אותנו להבין שיש עליה מיוחדת, מטרה מיוחדת לכל מקרי העולם הזה ולכל העמים, שיהיו שוב "כאגודה אחת", ויתחברו לכוח עליון אחד, ואז יגיע העולם להיות שלם ובשלמות.

בן ציון: כשאנחנו מדברים על "עם נבחר", בדרך כלל אנחנו יודעים שיש בני אדם מיוחדים, מצטיינים בכל מיני תחומים.

אנחנו מצטיינים רק בכך שיש לנו את שיטת התיקון, חוכמת הקבלה. חוץ מזה אין לנו שום הצטיינות, וגם זה לא, אלא שהייחודיות שלנו היא בכך שאנחנו חייבים להיות "אור לגויים". זאת אומרת, שאני צריך לממש על עצמי את כל שיטת התיקון, להביא את עצמי לדרגת האלוקות.

"ישראל" זה נקרא "ישר- אל", שאני מגיע לאותה הדרגה כמו הבורא, להשפעה ואהבה, ואז את השיטה הזאת ואיך לבצע אותה על כל פרט ופרט, אני צריך לפזר בכל העולם, ובזה אני צריך ללמד את כל העולם. זה נקרא להיות "אור לגויים".

בן ציון: אבל מדוע הפנייה היא בלשון רבים, מפני שיש אולי מצטיינים ומיוחדים בכל אומה ואומה?

לא.

בן ציון: למה יש פה הכללה שאומרת "כל עם ישראל, כולכם עם נבחר"?

ודאי, ולא רק אנחנו, אנחנו צריכים בעצמנו לממש את השיטה הזאת על כולנו, בלי שאף אחד שיוצא מהמעגל הזה, וגם להביא אותה לאומות העולם. אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו וגם אומות העולם כולנו נהיה כ"אגודה אחת". כמו בבל העתיקה שממנה יצאנו, שכולנו הגענו לאיחוד.

בן ציון: אם אנחנו בעידן הגלובליזציה, שבעצם קושר את כל העולם ביחד, אז קודם כל בתוך ישראל צריך להתרחש משהו, לפני שהוא מתרחש בכל העולם?

כן. הזוהר הקדוש אומר לנו, שקודם כל אנחנו צריכים לממש את התיקון בעצמנו, על עצמנו, ואחר כך מתוך זה תישפך דעת ה', וכל הרוחניות שאנחנו נשיג גם לאומות העולם, מצד אחד. מהצד השני, אנחנו כבר צריכים מראש להכין את אומות העולם שיקבלו את זה מאתנו.

ולכן כתוב גם ב"זוהר". וגם בעל הסולם שכותב על כך מאמר "שופר של משיח", הוא אומר שהתפשטות חוכמת הקבלה בכל העמים, בכל העולם, נקראת "שופר המשיח", והשופר הזה שמגיע למרחקים גדולים, מגיע בחזרה לעם ישראל ומעורר את העם ישראל.

כמו שכתוב בישעיהו, "על כתפך תינשא." שהעמים בעצם לוקחים את בני ישראל על כתפיהם, ומביאים אותם לבית המקדש.

בן ציון: אז זה תהליך כללי שקורה, וכל העמים ביחד משתתפים בו?

כן. ישראל היא כמוקד שממנו יוצאת הדעת האלוקית, וכל האומות העולם מתחברים לאותו תהליך ומבצעים יחד.

בן ציון: יש לכך סימנים עכשיו על פני השטח? כי אין סימנים בישראל.

כדאי לנו להזדרז, אחרת הסימנים יהיו שליליים, אומות העולם יבואו, כמו שכתוב בנביאים, "כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח", ושם כתוב על מלחמת גוג ומגוג כאלו דברים שה' ישמור. שבאמת באים כל העמים אלינו, ומתחילים לדרוש מאתנו, להקיף אותנו, ולרצות ממש להשמיד אותנו.

וגם היום אנחנו שומעים מכל המקומות, שהעמים קמים ואומרים שאנחנו אשמים בכל מה שקורה בעולם. וזה נכון בהחלט, כי אם אנחנו לא מביאים את שיטת התיקון, אז אנחנו כביכול האשמים, במה שקורה בעולם. ולכן לפני שבאות משם הצרות האלה, ודרישות כאלה בכוח, עוד לפני זה כדאי לנו לפרסם את חוכמת הקבלה. כמו שאנחנו לומדים מהדוגמא שיש לנו בקרב התלמידים שלנו שבכל העמים, יש לנו כשני מיליון תלמידים בכל אומה ולשון, ואנחנו רואים כמה שהם נעשים ידידותיים, וכמה שהם מכבדים את ישראל.

בן ציון: עכשיו, המקובלים כותבים שהאומה ובן האדם מתפתחים בעצם באותה צורה.

כן.

בן ציון: אז למה בעצם התודעה של התפקיד לא מתפתחת בעצמה, אלא שצריך לעשות פרסום, ועבודה חיצונית. למה ההבנה הזאת, הידיעה הזאת, לא מתפתחת מעצמה באותו ציבור, מה שנקרא ב"ישראל", אלא שצריך לעשות פרסום והפצה, צריך לעשות כל מיני אמצעים חיצוניים, שנהוגים בשאר התחומים?

זה בדיוק כמו שאמרת, שכמו שבתוך האדם יש "נקודה שבלב", שמתעוררת בו השאלה בשביל מה אני חי, ומה התיקון שלי ולֵמה אני צריך להגיע? ואז הוא מתעורר ומגיע לחוכמת הקבלה, גם בתוך העם יש כאלו אנשים שיש להם אותה "נקודה שבלב", ואז הם מושכים אחריהם את כל האומה. וגם האומה הישראלית שנקראת "הנקודה שבלב של העולם", מושכת אחריה כל העולם. זה בדיוק לפי החוק של "כלל ופרט שווים".

בן ציון: אבל למה זה לא בא כדרך של התפתחות פנימית, שפתאום מגיעים להרגשה, או להבנה, אלא רק על ידי השפעה חיצונית של דברים חיצוניים, כמו השלטים שישנם בחוץ?

כי כל העולם בנוי לפי פירמידה, ואז יוצא שבפסגת הפירמידה עם ישראל, ובו בתוך המשולש הקטן קורים כל התהליכים. ויש כאן כאלה שמושכים את עם ישראל אחריהם, וכל עם ישראל שמגיע להשלמה, מושך אחריו עוד ועוד שכבות בכל העולם. וזה שוב לפי החוק "כלל ופרט שווים"

בן ציון: בעמוד 53, יש פרק מעניין שנקרא "כוח המחשבה". אתה כותב שם, שאנשים מאמינים בהשפעה של כוח המחשבה, ויש כאלה שמפחדים מעין הרע.

אנחנו לומדים את זה אפילו עכשיו מחוקי הטבע, מהמחקרים. ואני שהמקצוע הראשון שלי זה "ביו קיברנטיקה", מערכות גוף האדם, קראתי ואני קורא הרבה מחקרים שמוכיחים לנו שכוח המחשבה הוא כוח גדול מאוד. הוא נעלם, אנחנו לא תופסים אותו, אבל השפעתו על העולם שלנו ומאדם לאדם היא הכי גדולה.

בן ציון: אנשים באמת מאמינים ביכולת ההשפעה של כוח המחשבה. כמו עין הרע, או שמישהו חושב על מישהו משהו. אבל על איזה כוח מחשבה מדברת חוכמת הקבלה, איזה טווחים יש לכוח המחשבה הזה?

אין לו הגבלה.

בן ציון: אנשים מאמינים בכוח המחשבה, אבל רק בדברים מאוד מסוימים ולא ככוח כללי.

נכון, גם מחשבות גדולות, גם מחשבות קטנות זה לפי העוצמה. גם מחשבות גדולות וקטנות לפי הרוחב, כמה אנשים על זה חושבים. זאת אומרת, אם אני נמצא בראש הפירמידה, אז אני איכותי, אם אני נמצא בסוף הפירמידה, יש לי כוח כמותי. אז תלוי מאיפה באים הכוחות האלה, כוחות המחשבה.

אם זה מישראל, שנמצא בפסגת הפירמידה, אז יש לו כוח האיכות, "כי אתם המעט מכל העמים". זה מיעוט לפי הכמויות, אבל לפי האיכות אנחנו הגדולים ביותר. ואנחנו רואים כמה היהודים יכולים להפוך את העולם, כמה כוח יש לנו, כשאנחנו 000% מכל אוכלוסיית העולם, ו-50% מפרסי נובל וכן הלאה. מה שאין כן, אם תיקח נגיד את הסינים, ובלי באמת לפגוע באף אומה, אז לפי הכמות זו כמות עצומה, אבל הכוח הסגולי, המחשבה, השפעת המחשבה של כל סיני, לעומת הכוח הסגולי של ההשפעה של היהודי על העולם, אי אפשר להשוות. וזה הכל לפי הפירמידה של הנשמות.

אבל כל זה אך ורק עד גמר התיקון, כי בגמר התיקון כולם נעשים "כאגודה אחת", נעשה עיגול, ואין לא גדול ולא קטן, לא למעלה ולא למטה, ואז אנחנו נמצאים "כאיש אחד בלב אחד", ואין הבדל בינינו.

בן ציון: בעמוד 81 יש פרק שנקרא "הנקודה שבלב", שם אתה מסביר גם על אברהם אבינו שהוא נקרא "יהודי" מלשון "ייחוד". השאלה היא, מה הקשר בין יהודי לנקודה שבלב?

"הנקודה שבלב" זו נקודה, "חלק אלוקיה ממעל" מה שנקרא, תחילת הנשמה. ואם החלק הזה מתעורר באדם, אז מתוך זה הוא מתחיל להשתוקק לבורא, ואז יש לו התפעלות והתרגשות איך להתקרב לאלוקות.

לפי זה הוא נקרא "יהודי", לפי זה הוא נקרא "ישראל", "ישר–אל". "יהודי" זה שהוא רוצה להגיע לייחוד, ואם אין לו את זה, אז הוא נקרא כמו שכתוב, "גוי גמור".

בן ציון: בספר יש גם פרק שמסביר ש"ישראל" ו"אומות העולם" או "גויים", זה גם הבחנות פנימיות שבתוך האדם.

כן, נכון. בכל אחד ואחד יש עולם קטן, זאת אומרת, כל תכונות העולם יש בתוך האדם, וגם בו יש "ישראל", ועוד "שבעים אומות העולם". ואנחנו צריכים בתוכנו גם כן לעשות אותו סדר ויחס כמו במשולש שבפירמידה, שישראל המתוקן תשלוט על כל התכונות שלנו שנקראות "אומות העולם", וכך בצורה כזאת יגיע האדם לשלמותו.

בן ציון: בסוף "הקדמה לספר הזוהר", מביא בעל הסולם ציטוט מתיקוני הזוהר, "וכאשר יושלמו בני ישראל, עם דעת השלם, יתגברו מעיינות התבונה והדעת מעל לגבול ישראל וישקו לכל אומות העולם". ("הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות".)

בפרק יש מושג חדש שנקרא "ארץ ישראל הרוחנית". ואתה עושה קשר בין ארץ ישראל הרוחנית לארץ ישראל הגשמית.

כי העולם שלנו הוא תוצאה מהגשמיות.

בן ציון: עם ישראל צריך להיות גם בארץ ישראל הרוחנית וגם בארץ ישראל הגשמית?

זה מה שמסבירה לנו חוכמת הקבלה. ספר הזוהר אומר, שקודם כל אנחנו חוזרים לארץ ישראל הגשמית. וגם מוסבר שם, שזה יהיה במאה העשרים, וכך זה קרה. וגם מתוך זה שחוזרים לארץ ישראל הגשמית, אנחנו צריכים להתקשר בינינו כך, שנעלה כבר כ"אגודה אחת" לארץ ישראל הרוחנית. שארץ ישראל הרוחנית זה "אהבת הזולת".

בן ציון: אתה מסביר, שהסיבה לסבל ולייסורים, זה חוסר האיזון בין אי הימצאותנו בארץ ישראל הרוחנית, לעומת הימצאותנו בארץ ישראל הגשמית. השאלה היא, למה הסבל הזה מורגש כמשהו פיסי, משהו גשמי, ולא סבל רוחני?

אנחנו לא מסוגלים לראות את הרוחניות הזאת, אנחנו לא מסוגלים להתקשר אליה, ולכן עדיין זה מורגש לנו רק בדרגה הגשמית. אבל אם היינו מקבלים את הסבל הגשמי הזה כסבל רוחני, שאנחנו חייבים להגיע לייחוד, אנחנו חייבים להיות כעם אחד המאוחדים על ידי אהבת אחים, אז ודאי שכל הסבל הגשמי היה עובר מאיתנו. ואז באמת היינו רואים את עצמנו בונים את עם ישראל בארץ ישראל, במדינת ישראל, בצורה נכונה. והיינו כבר מגיעים למצב שהיינו יכולים לבנות את בית המקדש.

ומתוך האיחוד בינינו היינו מגיעים לחיבור פנימי כזה שנקרא "בית של קדושה", של השפעה, של אהבה, ואז היינו יכולים גם לממש את זה בצורה חיצונית, כסמל למצב הפנימי. אבל עד שאנחנו לא מגיעים לאיחוד הפנימי, לאהבת אחים בינינו, אנחנו לא יכולים לבנות את הסמל החיצוני, וזה יהיה סתם בנין מאבנים ואנחנו צריכים קודם להרגיש את הבניין הזה של הקדושה בתוכנו.

בן ציון: אבל הבעיה שאנחנו סובלים כאילו בגשם, אז חושבים שיש בעיה בגשם, ומנסים משהו בגשם לעשות.

נכון, עד שהפצת חוכמת הקבלה לא תסביר לנו שאנחנו לא נוכל אף פעם להסתדר בגשמיות. עם עצמנו, בינינו, עם שונאינו, עם שכנינו, עם אף אחד, אם לא נבנה את המיקוד הרוחני, המקום הרוחני, המרכז הרוחני של העולם כאן. ושאנחנו כעם ישראל, נראה להם את הדוגמא מה זה נקרא "להתחבר בינינו", מה זה נקרא "להתחבר לתוך העם", מה זה נקרא "להתחבר לעולם".

כמו שאנחנו דוחים זה את זה ואין לנו חיבור טבעי פנימי בינינו, כך אומות העולם דוחות זו את זו ואין להן חיבור פנימי ביניהן. ואז יוצא, שאם אנחנו נתחבר, זה ייתן להן כוח להתחבר. אבל עד שישראל מפוזרים ומרוחקים זה מזה, גם אומות העולם כך מרוחקות ומפוזרות זו מזו. ולכן אנחנו כאילו משליכים על כל העולם את הקלקולים שלנו, ולכן האומות העולם בתת הכרה מבינים את זה, ואומרים עלינו שאנחנו אשמים בכל הצרות. ולפי הזוהר, ולפי "ההקדמה לספר הזוהר" זה הכל נכון ואין לנו מה לענות.

בן ציון: אבל אנחנו רואים שאומות העולם בינן לבין עצמן גם לא מסתדרות.

בגלל שאנחנו מתוך השנאה בינינו מקרינים להן את התכונות האלו. זה מה שאומר ספר הזוהר, ש"אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל", שאם לא בני ישראל, לא היה שום פורענות בעולם.

בן ציון: בינן לבין עצמן?

גם בינן לבין עצמן. זו השנאה שאנחנו מכניסים ביניהן, והם הורגים אחד את השני, אוכלים אחד את השני, זה אך ורק בגלל שאנחנו לא מסודרים בינינו.

בן ציון: זה לא טבעי השנאה שיש ביניהן?

לא. זה רק מתוך שאנחנו לא נמצאים בקדושה. רק מתוך זה שהשנאה בינינו היא בעצם השולטת. קח את מה שכתוב ביסוד העולם, בספר הזוהר, כך הוא כותב.

בן ציון: יש בספר נספח מאת בעל הסולם, שנקרא "פנימיות וחיצוניות", מתוך "הקדמה לספר הזוהר", באות ס"ח:

"ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כב' טפות מים".

ואחר כך הוא מסביר, שישראל בכל התקלות שלהם, גורמים לכל העולם הריגות ומלחמות וכו'.

בן ציון: באות ע"א כתוב: "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. דהיינו כמ"ש בתיקונים הנ"ל שהם גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו."

זה "תיקוני הזוהר", זה לא איזה מקור, כך סתם איזה מאמר של מישהו.

בן ציון: אתה כותב בספר, שאחד האמצעים זה חינוך, אבל החינוך לא צריך להיות בכפיה, הוא צריך לבוא על דרך ההתפתחות. איך הקבלה מציעה חינוך?

זה נושא לשיחה נפרדת. זו בעיה גדולה מאוד. החינוך זה בעצם כל מקור הבעיה, והנקודה שממנה אנחנו יכולים להצליח.

(סוף השיחה)