"פרשת השבוע"

פקודי

בהשתתפות: שמואל וילוז'ני

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 12.01.15 – אחרי עריכה

שמואל: שלום לכם וברוכים הבאים לתוכניתנו "פרשת השבוע". והפעם אנחנו בספר שמות, פרשת "פקודי", פרק ל"ח, פסוק כ"א עד פרק מ', פסוק ל"ח.

אנחנו ממשיכים את הנושא מהפרשה הקודמת, בניית המשכן.

מה מצאת?

שמואל: "אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה עבדת הלווים ביד איתמר בן אהרן הכהן", "ובצלאל בן אורי בן חור למטֵה יהודה", "עשה את כל אשר ציווה ה' את משה". הלוויים מופקדים על בניין המשכן. בוא נזכיר רגע לעצמנו, מה אנחנו בעצם בונים? מה זה המשכן?

אנחנו בונים את מרכז העולם. זה באמת כך.

שמואל: פה בפתח תקווה.

כן, לא חשוב, איפה שנמצאים בני ישראל שיכולים להתאחד ולבנות מעצמם מקום לגילוי הבורא, כי משכן זה בעצם מקום לגילוי הבורא.

שמואל: משכן לגילוי הבורא. בואו ותבנו לי משכן ואני אתגלה לכם.

כן, ושכנתי בתוכם.

שמואל: ושכנתי בתוכם. מי הם איתמר בן אהרון הכהן ובצלאל בן אורי?

איתמר הוא בן אהרון. אהרון הוא יותר גבוה ממשה לפי המבנה. מה כל העניין? אנחנו לומדים שכל הבריאה היא רצון לקבל, והרצון לקבל הזה כולו צריך להגיע למצב שהוא לגמרי עצמאי מהבורא.

שמואל: מנותק מהבורא.

מנותק כביכול לגמרי. ואחר כך ברצונו, בבחירתו, הרצון לקבל הזה צריך להגיע למצב שהוא ירצה להיות כמו הבורא, בעל מנת להשפיע. לכן הרצון לקבל שמתנהג לפי פקודות כשהוא עדיין לא עצמאי, מוציא מעצמו צורות שנקראות דומם, צומח וחי, מה שאנחנו רואים גם בעולם הזה. וגם בעולמות רוחניים יש אותן הצורות של דומם, צומח וחי, שהן שורשים רוחניים של הדומם, צומח וחי שלנו.

שמואל: של הענפים.

כן. אנחנו ענפים ובעולם הרוחני אלו השורשים. ואחר כך הבעיה היא, איפה הנברא? מטרת הבורא בנברא לברוא נברא שיהיה עצמאי מהבורא. איך זה יכול להיות אם הבורא הוא הראשון והכול בא ממנו?

שמואל: נכון.

זאת בעיה גדולה מאוד.

שמואל: פרדוקס.

כן, ודאי. דבר והיפוכו. אם הנברא לא יהיה עצמאי אז כל הבריאה "מכורה מראש" כביכול.

שמואל: זה משחק מכור, מכרז תפור.

כן, נכון.

שמואל: לכן הבורא בורא את האדם ומנתק אותו ממנו.

כן, לאט לאט. בהתחלה האדם לא מרגיש שהוא נפרד מהבורא. "האישה שנתת לי", אתה זוכר הטענות. הוא עדיין לא מנותק. ואחר כך לאט לאט הוא מתנתק.

שמואל: ההתנתקות הזאת בסיפור היא בעצם הגירוש מגן עדן?

זה נקרא "גירוש מגן עדן", ההתנתקות.

שמואל: התנתקות שאומרת "אייכה, עזוב אותי".

כן. בהתחלה הוא יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך הוא מתנתק ומתנתק עד שמתרחק לגמרי, עד ששוכח, עד שלא מרגיש, עד שמרגיש את עצמו שעומד בפני עצמו במרכז העולם, ולא יודע מה לעשות.

שמואל:. עד שמופיע הדבר הזה שנקרא דאע"ש שבא בשם אללה ומזכיר לו "חביבי, רגע, תירגע שנייה". ואז פתאום מחזירים אותך לדת, לדבר הזה שהשתכח מליבך.

מחזירים אותך.

שמואל: מחזירים אותך בכוח. אומרים לך "רגע, בוא נחשוב מה התשובה שלנו לזה?".

אנחנו רואים מה קורה עכשיו בצרפת ובכל מקום. לא נותנים לנו לשכוח ומטרת הבריאה בכל זאת תתקיים או בדרך ייסורים או בדרך תורה.

שמואל: להזכיר לנו, ואנחנו מנסים פה לפעול באחישנה. אנחנו ממשיכים בבניית המשכן, מהם הלוויים ומה תפקידם?

קודם כל המשכן, אחר כך מי שבונה אותו ומי שעושה. משכן זה החיבור שלנו ושל כל העולם שאחר כך מצטרף.

שמואל: אבל אנחנו החוליה הראשונה שצריכה להתחבר.

כן, אנחנו חייבים. כמו שכתוב שהבורא אומר למשה שהוא חייב לחייב את איתמר ובצלאל ואהליאב לבנות את המשכן, זה צד ימין, צד שמאל, ואיתמר זה הקו אמצעי ומשה הוא למעלה.

שמואל: יש מבנה שלם.

שכך בונים את הרצון של כל העדה הגדולה, של כל עם ישראל, שכל אחד מוציא מעצמו את הניצוצות האלה שמתחברים לבצלאל ולאהליאב ולאיתמר ולאהרון ומשה. בכל זאת כל עוד משה לא מרכיב את המשכן לפני הבורא זה לא קורה, כי אלו הפעולות שאנחנו צריכים לעשות עם הרצונות האגואיסטיים שלנו, להוציא משם לאט לאט ניצוצי השפעה, ניצוצי אהבת הזולת, והרצונות שלא יכולים להשתתף בזה נשארים כקליפות, ומהם אנחנו בונים את המשכן. משכן הכוונה גם לכל העבודות שסביבו, סביב המקום לגילוי הבורא, שכל זה תומך בגילוי הבורא.

שמואל: כל הקונסטרוקציה, כל המבנה הזה.

כן. גם הכהנים, הלוויים, גם הבגדים שלהם.

שמואל: מה מסמלים בגדי הכהונה ומה זו תולעת השני? מעניין אותי כל דבר שיש בו משהו תיאטרלי. תולעת השני היא כמו דמות כזאת שמופיעה "שלום, אני תולעת השני, מה אני יכולה לעשות?".

רק היא יכולה.

שמואל: כן, אני יכול לבחור הרבה דברים אחרים.

לא, אני לא אספר על זה, זה בלתי אפשרי.

שמואל: יותר טוב שנישאר עם הדמיון, עם המחשבות.

כן.

שמואל: מקובל עלי לחלוטין, תשובה הוגנת.

נחזור לבגדי הכהונה.

שמואל: חושן ואפוד ומעיל וכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט.

חמישה, חמש ספירות. כי לא מדובר על האדם, מדובר על הכלי שהופך להיות בעצמו כלי לבניית המשכן, לעבודה במשכן. אלו לבושים של הכהן הגדול. קודם כל, גם אדם רגיל, אם הוא שייך סתם לישראל, הוא חייב להתלבש בצורה מיוחדת.

שמואל: הכוונה היא לא שעטנז, דברים כאלה?

כן, למה האיסור הזה? "לבוש" זה נקרא שאני לובש את הרצון לקבל שלי בעטיפה. שהוא כולו אגואיסטי, שהוא כולו רוצה לקבל לעצמו, אבל אני מלביש אותו בכוונות שלי, בזה שאני משתמש בו בעל מנת להשפיע.

שמואל: לא על מנת לקבל אלא על מנת להשפיע. אני בונה לעצמי כלי שהופך את הרצון שלי לקבל לרצון לתת, לרצון להשפיע.

כן. אם אני משתמש באגו שלי, ברצון לקבל, ברצון ליהנות, בכל מיני רצונות שיש לי, אני תמיד אשתמש בהם להנאתך נגיד. אחרת לא, אחרת אני דומם ממש. לעצמי אני לא רוצה לזוז אפילו.

שמואל: כן. לא להפריע.

רק להיות ללא תנועה.

שמואל: כאבן שאין לה הופכין. נקודה.

ואם ישנה איזה תנועה..

שמואל: אז היא רק על מנת להשפיע.

זאת אומרת, אני צריך להרגיש אותך, מה אתה רוצה, ואם אני יכול באיזה תנועה, אפילו הכי קלה, פיזית, פנימית, נפשית, בלב, בעל פה, בכתיבה, במה שאני עושה בחיים, לא חשוב מה, אני עושה את זה רק אם אני יודע, אם אני מרגיש שבזה אני ממלא אותך.

שמואל: אמרת מרגיש.

אני מרגיש ממש. אני נכנס בך עם הרגש שלי, עם האהבה שלי, ומרגיש שאם אני אעשה ככה אז אתה מתמלא יותר ואם אעשה ככה אז אתה מתמלא עוד יותר, ואז אני מתחיל לעשות מעצמי כלי למילוי שלך.

שמואל: אני מפחד.

אני נמצא בך. אתה מרגיש איך אני הזמן נמצא שם בפנים ובודק, איפה עוד אני יכול למלאות משהו אצל שמואל?

שמואל: כן, איפה עוד אני יכול לעשות נעים.

כן, אולי לדגדג אותך קצת.

שמואל: בדיוק. צריך לעשות יום הדגדוג הבינלאומי, שאנשים ידגדגו, שעה ביום הם מדגדגים. בעבודה ידגדגו זה את זה.

אוי, זה נורא.

שמואל: לפעמים אני מפחד שמרוב הרצון שלי לעשות טוב, אני אעביר את הזקנה את הכביש, כשהיא בכלל לא רצתה לעבור את הכביש.

כן, גם זה קורה. לכן אני אומר, קודם כל צריך להיות בתוך החברים, בתוך העולם, לסבול בסבל שלהם, לשמוח בשמחה שלהם, זאת אומרת להתכלל איתם, להידבק אליהם. לכן כתוב "ואהבת לרעך כמוך", אתה צריך להרגיש קודם כל אותם כמו שאתה מרגיש את עצמך. אחרת איך אתה יכול לאהוב אותו?

שמואל: אחרת אתה אוהב את עצמך. אתה נשאר באהבה עצמית ומשקר לעצמך.

כן.

שמואל: זו עבודה קשה.

אנחנו דיברנו על הכוהנים.

שמואל: אז כל החושן, הכותנת, המצנפת, המגבעת, המכנסיים, האבנט, כל אלו כלים שאני הופך אותם על מנת להכיל בתוכם את הרצון להשפיע.

להשפיע. לבושים על הרצון לקבל אלו אותן הכוונות להשפיע לזולת.

שמואל: עכשיו אנחנו מגיעים לארון העדות.

וכך הם עובדים. זאת אומרת, כל הרצונות של עם ישראל, לא הגופים, עושים מעצמם חיבור על ידי משה שמלמד אותם במשך "ארבעים שנות המדבר" מה שנקרא. זה לא המדבר הפיזי שהולכים בו, אלא הם נמצאים במצב כזה שנקרא "מדבר", והם עושים מעצמם, מרצונם, חיבור כזה בעם, שהחיבור הזה מוציא מהם מבנה שלם של דומם, צומח, חי, כהנים, לויים, העם, משה, בצלאל. כשכולם ביחד בונים את החיבור ביניהם, רצון אחד, אז בתוך הרצון הזה הם מבליטים את הרצונות המיוחדים האלה שנקראים "איתמר", "בצלאל", "אהליאב", "משה", "אהרון", הכול נעשה מתוך החיבור. כי סך הכול אנחנו צריכים לבנות רצון אחד שיהיו בו כל מיני הבחנות.

שמואל: בעצם זו שפה מקצועית של חכמת הקבלה, עם שמות בנים ובנות שאנחנו משתמשים בהם כאן ועכשיו במציאות שלנו, אבל למשל השם איתמר זה בעצם כוח.

ברוחניות יש רק רצון אחד.

שמואל: הגדרה של כוח מסוים ברצון האחד הכללי הזה שהוא להשפיע.

כל פרשת פקודי מדברת על איך אנחנו בונים את מרכז החיבור שלנו. ועוד יותר, ברגע שאנחנו מתחילים להתחבר כך בינינו, אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו מתעסקים רק בתוך הרצון שלנו. אתה, ואני, והוא, והיא, כולם, כל העולם, אנחנו מפסיקים להתייחס לצורה החיצונית שקודם ראינו כביכול, ואנחנו מתייחסים רק לרצון של האדם. ואז יוצא שבהתעסקות שלנו עם הרצונות, כשאנחנו מסתכלים על פנימיות האדם, הצורה החיצונית שלו נעלמת.

שמואל: זה כמו פאטה מורגנה. היה נדמה שזה קיים.

כן. קודם ראיתי אותך כביכול, ועכשיו אני רואה שמה שראיתי קודם היה רצון, אבל החיצון ביותר, הכי פחות חשוב.

שמואל: הקליפה של הקליפה.

כן. כי אני אפילו לא יכול לצרף אותו לבניית הרצון המשותף. במה המשקפיים שלך, או הגוף שלך אפילו, בלי כל החיצוניות, יכול להיות מחובר עם האחרים? רק הרצונות יכולים. ואז אנחנו מתחילים לראות פלא, שכל העולם נעלם, ולכן הוא נקרא "העולם המדומה".

אם אתה מעביר את תשומת הלב שלך, את הריכוז שלך, את הפוקוס שלך לפנימיות הדברים, אז אתה רואה לאט לאט שכל מה שקודם ראית, שהסתכלת והיה ברור לך מה אתה רואה, עכשיו אם הפוקוס הוא אחר, הדברים האלה נעלמים. כך עוברים לעולם הבא.

שמואל: אומרים, "אני רואה לך בעיניים", כי נפשו של אדם משתקפת דרך העיניים.

כן.

שמואל: אנחנו נמצאים היום במציאות שלא מסתכלים זה לזה בעיניים.

לא מסתכלים בפנים.

שמואל: ההפך הגמור. במקרה הטוב מסתכלים במסכים, ובמקרה הרע, אתה הולך ומתעלם. כי אם אתה מסתכל למישהו בעיניים, הוא פתאום אומר לך "מה אתה מסתכל? אתה רוצה משהו, פנית אלי?".

אני זוכר שנסעתי לניו יורק בשנות השמונים המוקדמות, אמרו לי, כשיושבים ברכבת התחתית, אל תסתכל בעיניים של זה שיושב מולך, שלא יחשוב שאתה רוצה ממנו משהו. אתה כל הזמן צריך להיות עסוק באיזה עניין, רק לא להסתכל בעיניים.

האם אפשר להגיד בעניין הזה גם "שקר החן והבל היופי", שהיום אנחנו מסתכלים על היופי, על כל העטיפה החיצונית.

גם לא על זה מדובר.

שמואל: סתם ניסיתי להכניס את המשפט הזה.

מדובר יותר פנימה, אבל בסדר.

שמואל: אני מנסה לחבר את זה, בניית המשכן זה ברור לחלוטין.

זאת אומרת, יוצא שהמשכן הוא המרכז של כל המציאות. כי משם אתה לוקח את ההבחנות של בני האדם הכי פנימיים, ובונה מהם את ההבחנות האלה של כוהנים, לויים, כהן גדול, הלבושים שלו, שזה "מסך" ו"אור חוזר", ואיזה לבושים אתה בונה מהם. אתה זה שבונה, זאת אומרת בלעדיך אין, לא כהן גדול, לא לויים, לא כוהנים, לא בצלאל, שום דבר. אתה משתתף בבניית המשכן.

שמואל: כן.

ואז, כשבונים דבר כזה בצורה קולקטיבית, מגיעים למצב שבהחלט הבורא נכנס למשכן, מגלים את המילוי בתוך הכלי הזה. כי התחילו מזה שהיו שבורים, היו כעבדים, האגו היה שולט בהם, ואז משה מוציא אותם מתוך האגו, וכך לכל אחד ואחד יש ניצוץ של משה והוא עושה את זה עם עצמו, ואז מחברים את כל הרצונות האלה שיכולים להוציא אותם משימוש אגואיסטי לשימוש הדדי, לטובת הזולת, ומתוכם מרכיבים את המשכן.

כשגומרים את העבודה הזאת, כשהחיבור בינינו נעשה תקין, איך יודעים שהוא תקין? מתחילים לגלות בתוך הרצון הזה את הבורא. כי לבורא אין צורה, אלא דווקא לפי ההתחברות בינינו לצורה שנקראת "משכן".

שמואל: המדינה הזאת קמה עם חשיבות המטרה לכאורה, וגם היה כוח שהוציא את זה לפועל, מהבחינה של השואה. אבל היום לאחר כמעט שישים ושבע שנה, איך מביאים את כולם לאחדות המטרה, איך אומרים לכולם "יש לנו מטרה משותפת פה". הנה עכשיו עם כל האירועים שקרו בפריז, קוראים להם לעלות לארץ. יש לנו מקום, אחרי ארבעים שנה במדבר כבר היינו אמורים להבין את הפרינציפ.

במה אנחנו מושכים אותם? מה אתה יכול לתת להם? ביטחון?

שמואל: לא.

אתה בעצמך לא יודע מה יקרה בעוד רגע, לא מחר.

שמואל: נכון.

אם היית בונה כאן מהות חדשה, "עם ישראל בארץ ישראל", באמת לפי ההגדרות האמיתיות, ולא סתם קיבוץ גלויות, כמו שהיה כך נשאר, ואפילו עוד יותר גרוע, אם היית מזמין אותם לאיזו מטרה נעלה, אז מילא, אפשר להגיד שאתה פונה לכל היהודים שבעולם ואומר להם "יש לנו התחייבות בפני כל העולם. אנחנו חייבים להראות לכולם איזו צורה נכונה צריכה להיות לכל האנושות, כדי שנהיה משכן לגילוי הבורא, כאן ועכשיו זה צריך להיות".

שמואל: זה המקום שזה אמור להתגלות.

בלי זה לא נוכל לשרוד הלאה, כי הבורא בכוונה עושה לנו את זה כדי שאנחנו נרצה אותו. כדי שנרגיש שאנחנו זקוקים לו. אז בואו נתחיל לעשות והוא יגמור את המשכן. בואו נתחיל לצרף את כל הדברים האלה, הבורא עושה את זה. גם את הרצון שיש לנו עכשיו הוא בעצם הזמין בנו, אבל אנחנו צריכים לעשות מעצמנו איזשהו מאמץ קטן.

אם היינו פונים כך לכל אותם היהודים שנמצאים בכל ארצות הגולה, והיינו יכולים לפחות במשהו להדליק אותם, נניח חצי ממה שאנחנו צריכים, ו"הבורא יגמור בעדי" את ההתעוררות שלהם, אז זה משהו. אבל אם אנחנו סתם אומרים "תבואו", אז אתה מנתק את האדם מהתרבות, מהחינוך, מהמולדת שלו בעצם.

שמואל: ממש מהמולדת שלו.

כן. לְמָה אתה מושך אותו? מה אתה מחליף במקום מה שהיה לו שם? הם לא מרגישים שהם באים לכאן ומשהו שונה, הם היו כאן גם קודם.

שמואל: הם מכירים, וודאי. יש להם אולי נכסים פה.

להרבה אנשים יש כאן דירות וכולי. אבל מה אתה נותן לאדם? איזה פיצוי אתה נותן לו במקום זה שהוא מתנתק מהמקום שבו הוא מרגיש "זה המקום שלי", כל עוד לא מפריעים לו.

שמואל: כן, עם כל הקושי.

כן. לכן אנחנו צריכים להבין שכל הקריאה שלנו היא דווקא לבניית המשכן, "בואו נבנה מקום לגילוי הבורא".

שמואל: אני איתך, אני מנסה לבנות, לפחות לפי הפרשה.

עכשיו אנחנו רק צריכים למצוא את הצורה, איך אנחנו פונים אליהם, כדי לעורר אותם, קצת לרגש אותם.

שמואל: אבל משהו קורה, כי מרגישים שהקרקע רועדת מתחת לרגליים. אנחנו רואים שהמציאות שבה אנחנו חיים היא לא כתמול שלשום והיא משתנה מיום ליום. פתאום קורה משהו, ואז יש איזו אפשרות לאחדות, אבל היא מונעת מהפחד הכללי. ואז אתה מספר להם על "ישראל החזקה", "ישראל הבטוחה", כאשר אנחנו יודעים בפועל שזה לא בדיוק כך. אם כך, מה אתה אומר להם? אם היינו קוראים להם, "בואו לבנות את המשכן", אף אחד לא היה בא.

לכן אנחנו לא יכולים להגיד בבת אחת. הם לא יכולים להבין, הם נמצאים בעולם אחר לגמרי. יש להם ערכים אחרים, תרבות, שפה, הכול. הם צרפתים לכל דבר, עוד יותר מהצרפתים אפילו.

שמואל: וודאי, הם צריכים להוכיח את עצמם.

כן. ולכן מה שאנחנו צריכים זה חינוך. זאת אומרת לגשת אליהם בצורה הדרגתית, ולהשתדל קצת לשכנע, ללמד, להראות להם, לפי כל מה שיש לנו. הם גם לא כל כך מכירים את כל הדברים. ואם כן, אז הם מכירים את זה מהתורה הכתובה, ומקבלים את זה כמו שקוראים, בצורת פשט. לשם זה אין לנו מה לעשות בישראל. מה יש בישראל? לא כתוב על זה בתורה שום דבר. האם אנחנו צריכים לבוא ולבנות את בית המקדש? מה? מי? זאת אומרת, זו מסורת ולא יותר.

ולכן כדי להתחיל לבנות בהם תמונה נכונה של המציאות, מה קורה לנו? איפה אנחנו נמצאים? מהו הכוח שמנהל אותנו? מה תפקידי כלפי אומות העולם? מהי הסיבה לאנטישמיות? איך באמת אנחנו יכולים להגיע לחיבור? הדברים האלה הם לפנינו.

אבל מה שכואב לי זה שאנחנו רואים עד כמה הבורא מעורר את ישראל ואת כל האומות כנגדנו, ונותן הזדמנות כדי שאנחנו נתחיל להסביר, גם לעם ישראל וגם לכולם, מה התפקיד שלנו, מה אנחנו צריכים לעשות כאן, ובכל זאת אנחנו מרגישים איזו חולשה ואנחנו לא מסוגלים לממש אותה קריאה, אותו מצב.

שמואל: החולשה הזאת בעצם באה מהבורא. זה טריק של הבורא ששם לנו רגל.

כי אחרת לא תהיה השתתפות שלך. אחרת כל המשחק הזה, כמו שדיברנו בהתחלה, מכור מראש. אתה צריך לבנות, כי דווקא על ידי המאמצים שלך אתה בונה את המשכן.

שמואל: מדוע משה לא יכול להיכנס לאוהל מועד כשה' נמצא שם, הרי פעם הוא דיבר איתו פנים אל פנים?

כן, אבל זה משהו אחר. רק הכהן הגדול יכול להיכנס לאוהל מועד, בזמנים המיוחדים ובמצב מסוים. זה כזיווג דהכאה. זאת אומרת הקשר בין הנקודה הגבוהה ביותר שבנברא, באדם, יכולה להיות במגע עם האור רק בתנאים מיוחדים.

שמואל: מדוע בני ישראל היו תלויים במסעם בענן הכבוד, כאשר הוא עולה מעל המשכן הם נוסעים, וכאשר הוא יורד הם עוצרים?

כן, בהתאם לזה. כי בזמן שענני הכבוד נמצאים על המשכן, שוכנים על המשכן, אתה מרגיש שכל הרצונות שלך נמצאים בשליטה השלימה של הבורא. אין לך לאן לזוז. תזוזה קדימה, תנועה, באה תמיד מתוך חיסרון. אין לך עדיין חיסרון כשהענן הזה כביכול נמצא.

שמואל: כשהוא מסתלק, אז פתאום בא החיסרון.

כן. וכך מגיעים לארץ ישראל.

שמואל: אנחנו כבר בארץ ישראל, אבל אם לא נממש אותה אז היא תישמט לנו מתחת לרגליים.

אנחנו עוד לא בארץ ישראל שעליה מדובר בתורה, יש לנו עוד מה לעשות.

שמואל: זה מה שאנחנו עושים פה וננסה לעשות גם בשבוע הבא.

(סוף השיחה)