עולמות נפגשים – מה שבינינו
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 25.11.13 – אחרי עריכה
בן ציון: שלום לכם צופים יקרים, אנחנו בתכנית "עולמות נפגשים", שלום לך הרב ד"ר מיכאל לייטמן.
שלום לכולם.
בן ציון: שם התוכנית שלנו הוא "עולמות נפגשים", אבל לא מדובר במיסטיקה, אלא אנחנו מדברים דווקא על בני אדם שצריכים להיפגש ביניהם.
כן.
בן ציון: אפשר כמובן לפרש בכל מיני צורות מה זה "עולמות נפגשים".
האדם הוא עולם קטן וכשאנשים נפגשים אז עולמות נפגשים.
בן ציון: הייתי רוצה שנפתח דווקא בנושא הזה. בתוכניות האלה ובהרבה מאוד שיחות שלך נשמעות הרבה מאוד קריאות לחיבור, למפגשים בין אנשים, לאהבת הזולת וערבות הדדית.
כי בזה תיקון בעולם.
בן ציון: אז קודם כל הייתי רוצה להבין את הקריאה הבסיסית הזאת לאנשים להיפגש ביניהם, ועכשיו כבר אמרת שזה "תיקון בעולם". מה יש במפגש בין אנשים שעושה את תיקון העולם?
אנחנו לומדים מחכמת הקבלה על מבנה העולם. ולומדים משם שממערכת אחת שלמה, שבה היו כל הדומם, צומח, חי, מדבר, כוחות, אנרגיה, מילויים, הכל היה במערכת אחת. ובמערכת הזאת, בכוונה, לפי תוכנית הבריאה, נעשה קלקול מיוחד, שבירה. בתורה קוראים לזה "חטא", "חטא עץ הדעת". בקבלה זה נקרא "שבירת הכלים", כשהתהליך הוא לשבור את המערכת האחת להרבה מאוד חלקים. כמו במפעל, כשבונים תמונת פאזל ואחר כך חותכים אותה לחתיכות, ומוכרים. מביאים את זה לילד והילד צריך לאסוף את התמונה הזאת יחד. מזה הוא לומד, מה מתאים, לפי הצבעים, לפי הצורות, לפי הסדר, שצריכים לסדר את החלקים זה אחרי זה, ולא אחרת, וכן הלאה. כך הוא מתחיל ללמוד מה הוא עושה. אם אנחנו מדברים על איזו תמונה שטחית, פשוטה, אז זה ברור, וכך לומדים.
אבל בהרבה מקרים בחיים אנחנו נמצאים בבניית הפאזל הזה, בחקירות, גם חקירות במשטרה, חקירות ביחסים בין בני אדם, חקירות בטבע, חקירות בטכניקה, בכל דבר ודבר. מה אנחנו עושים? שתי פעולות, אנאליזה וסינתזה. להפריד בין הדברים, כדי ללמוד על כל דבר לחוד ולראות אותו, מה הוא בעצמו, ואחר כך איך הם עובדים יחד במערכת אחת, זה כבר סינתזה. אין לנו יותר, רק פירוק או חיבור. בשני הדברים הללו אנחנו מבינים את המצבים, את המערכות, את השינויים שבהם והתהליכים שהם עוברים. כך אנחנו לומדים כל דבר ודבר, זה לא חשוב באיזה מקום, זה יכול להיות ביחסים בין בני אדם, זה יכול להיות בטכניקה, זה יכול להיות באסטרונומיה, בכל דבר ודבר. אין לנו יותר משני דברים.
אצלנו, אנחנו גם נמצאים בתהליך עכשיו בעולם, שבו אנחנו רואים שהעולם מצד אחד הולך ומתחבר, ונעשה תלוי זה בזה יותר ויותר. אנחנו גם קוראים לזה כך, שהעולם של היום נקרא "העולם האינטגרלי", העולם הגלובלי, גם המילה גלובוס, כדור הארץ שלנו, היא גם מהמילה גלובלי. הכל עגול והכל תלוי, וככל שאנחנו מתקדמים יותר, משנה לשנה, אנחנו רואים שכולם תלויים זה בזה יותר ויותר ואין לנו שליטה בזה. ההתקדמות שלנו היא כדי שאנחנו נהייה עוד יותר ועוד יותר תלויים זה בזה, כך זה כנראה מושרש בתוך הטבע.
מצד שני, לפי הטבע הפנימי שלנו, כל אחד נעשה יותר ויותר מרוחק מאחרים, כל אחד רוצה פתאום חדר לחוד, או אפילו דירה לחוד, זכויות הפרט וכל מיני דברים כאלה, "אל תיגע בי אני לא נוגע לך, אנחנו לא שייכים זה לזה", זה נקרא אצלנו היום "דמוקרטיה", שזה לא בדיוק נכון אבל כך זה נקרא.
זאת אומרת, אנחנו רואים כאן תהליך, נטייה, מגמה, גם לכך וגם לכך. מצד אחד כולנו מתפזרים זה מזה, רוצים להיות מרוחקים זה מזה. לכל אחד חדר, ילדים מתרחקים מההורים וגם ההורים מתרחקים ביניהם, יש גירושין ויש כל מיני דברים. ומצד שני, אנחנו בכל זאת מרגישים, לא לפי רצוננו, שהטבע החיצון כביכול סוגר אותנו יותר ויותר ומחייב אותנו להיות תלויים זה בזה. ובמקרה כזה אנחנו צריכים לראות מה זה נותן לנו? לְמה זה מביא אותנו? אנחנו רואים שזה כמו אותו פאזל, מצד אחד אני לומד על החלקים הנפרדים, עד כמה הם בינתיים נמצאים בצורת כאוס, לא מסודרת. מצד שני החלקים האלה הם בטח חלקים של תמונה אחת. ואם אנחנו נאסוף אותם לתמונה אחת, אנחנו נדע איפה אנחנו נמצאים, אנחנו נדע כמה אנחנו תלויים זה בזה, איך אנחנו יכולים להרוויח מתוך זה, כי בינתיים, מחוסר הסדר אנחנו רק סובלים.
יוצא שדווקא בדורנו, כשאנחנו מגלים את שתי המגמות הללו, גם חיבור וגם פיזור, אנחנו רואים שאנחנו נמצאים באיזו פרשת דרכים. לאן ללכת? יש כאלה שאומרים שאנחנו צריכים יותר להתרחק זה מזה, לעסוק בפרוטקציוניזם, כשכל אחד לחוד.
בן ציון: בדלנות.
כן, בדלנות. ויש כאלה שאומרים אחרת, שאם אנחנו תלויים זה בזה עד כדי כך, הקשר באינטרנט, הקשר בינינו וההשפעה ההדדית, התלות ההדדית והמסחר הבינלאומי. ובכלל היום כולם תלויים בכולם, אז איך אנחנו יכולים בצורה כזאת להיבדל זה מזה? אי אפשר.
בן ציון: זה בלתי אפשרי.
אבל בכל זאת יש נטיות לכאן ונטיות לכאן. וכנראה, כרגיל, הדרך היא באמצע, שביל הזהב, גם בזה וגם בזה. זאת אומרת, ללמוד כמה אנחנו נפרדים וללמוד כמה אנחנו חייבים להיות מחוברים, ולשלב זה עם זה. זה בדיוק מה שעושה חכמת הקבלה, היא מלמדת אותנו על הטבע של כל חלק וחלק בבריאה, ועל הקשר העתידי בין החלקים האלה, הקשר שצריך להיות. ואם גם אנחנו נלמד על כל חלק לחוד, ולכל חלק נתייחס בצורה יפה, נכונה, בהתאם למה שהוא, ונחנך כל חלק וחלק, עמים, קבוצות, מפלגות, עם כל מיני נטיות, גם אנשים פרטיים אולי, ערים ויבשות, אם אנחנו נחנך אנשים לכך שיחד עם כל ההתפתחות הפרוטקציוניסטית, אגואיסטית הזאת, והנטייה להיבדל זה מזה, להתרחק זה מזה, אנחנו צריכים בכל זאת להיות גם בקשר הדדי. אם אנחנו נביא אותם לאיזון בין שתי הנטיות הללו, אז בכך אנחנו נרוויח התפתחות יפה וטובה, חיים נוחים, טובים ובטוחים, לכל אחד ואחד.
ואנחנו גם נגיע לאיזו הרמוניה פנימית שלנו, של כל האנושות, בצורה כזאת שאנחנו נוכל להסתדר. כי אנחנו מייצרים היום דברים שיכולים לספק הכל לכל האנושות, בצורה הטובה ביותר, כך שאף אחד לא יסבול מכלום. אבל בגלל שאנחנו לא מקושרים נכון, אז למשל חצי מכמות המזון אנחנו זורקים, ואז חצי מהאנושות סובלת מרעב. ומה אנחנו עושים עם הטבע, מה אנחנו עושים עם האוקיינוסים, עם הימים, תראה אילו מכות אנחנו מזמינים בחזרה מהטבע, הוריקנים, צונאמי, עכשיו הרי געש התחילו להתפרץ, ורעידות אדמה, ויהיו עוד יותר, זוהי תגובה. חוץ מהחברה האנושית, צריכים לקחת בחשבון גם את הטבע שבו אנחנו קיימים, מפני שאנחנו נמצאים גם עימו בקשר אינטגרלי הדדי. ולכן, אם אנחנו נדע את כל המערכת אז אנחנו נבטיח לעצמנו חיים יפים, שקטים, טובים.
לכן דווקא בימינו כשהתגלו שתי הנטיות הללו, גם לפיזור, לריחוק, לבידול, וגם לקשר ההכרחי, אנחנו צריכים להבין את המגמות שבזה, הטבע הפנימי שבזה, וגם לראות שזו בדיוק סיבת המשבר שאנחנו עכשיו עוברים, כי אנחנו לא יודעים איך לסדר את המערכות שלנו. יש לנו הכל, למה אנחנו לא יכולים לשלוט? מפני שאנחנו לא יכולים לסדר את שתי הנטיות הללו של פיזור וחיבור. ולכן הלימוד איך לשלב את שני הדברים הללו יחד הוא הכרחי לכולם. גם לכל אחד ואחד, וגם בין בני המשפחה, במקום העבודה, ואפילו בגן ילדים, בבית ספר, בבית סוהר ובבית אבות. לא חשוב איפה. ובודאי שבפוליטיקה, בסוציו אקונומיקה וכן הלאה, בכל מקום ומקום.
ודווקא בזמנים הללו עקב הבעיות שמתגלות, מתגלה חכמת הקבלה והיא נותנת לנו פתרון. היינו כלים איך לגשת לעניין, איך לראות את הדברים האלה ואיך לסדר אותם יחד. ולכן היא מזכירה לנו את הכלל הגדול שבתורה "ואהבת לרעך כמוך". עד כה לא היינו משתמשים בכלל הזה, לא היינו צריכים אותו, כל אחד היה עוסק במשהו והיו הרבה פלגים והרבה זרמים והרבה מחשבות, וכל מיני דברים. אבל כיוון שהגענו לכזה מצב אז חכמת הקבלה מציגה לנו את העיקרון העיקרי הזה, ואומרת שיש לנו אפשרות להגיע ליסוד שנמצא בכל הדתות והאמונות, היינו לאהבת הזולת. זאת אומרת לחיבור כל כך צמוד וכל כך טוב.
אבל כאן אנחנו צריכים ללמוד שהחיבור הזה הוא דווקא לא פוגע בפרטיות של אף אחד, כל אחד מרגיש בו נוח וטוב. אבל הנטייה לחיבור, למרות הפערים בינינו והנבדלות שבה אנחנו נמצאים, היא הכרחית.
בן ציון: מבחינת המסר לציבור, מה אתה קורא לאדם לעשות? האם רק לשבת לרגע, ולעצור את מחול השדים הזה? מהו המסר?
קודם כל אנחנו צריכים ללמוד את כל הדברים הללו, על טבע האדם, טבע החברה, טבע העולם. אנחנו צריכים ללמוד את ההיסטוריה, היינו האבולוציה שלנו.
בן ציון: כי כל אחד נמצא באיזשהו מחול שדים עם החיים שלו, עם הבעיות שלו.
זה נכון, אבל הבעיה שבה אנחנו נמצאים היום היא בעיה כללית לכולם. אתה יכול להיכנס לכל מדינה ולשאול את כולם, וכולם יגידו לך שיש בעיות, יש משבר. אחד מרגיש את זה בחוסר מזון, שני בחוסר עבודה, שלישי בכל מיני דברים אחרים. זאת אומרת זה לא חשוב באיזו צורה, אבל כל אחד ואחד מתחיל להרגיש את הדברים הללו כלחוצים ומאיימים על העתיד שלנו, ובטוח על הילדים שלנו. אין כמעט משפחה שאין בה בעיות עם הילדים, עם הנוער, עם הדור הצעיר. לפחות כל משפחה שנייה מתגרשת. אנשים נמצאים במצב שהם לא יכולים להקים משפחה, למצוא עבודה. זאת אומרת, לא חסר בעיות, העולם מיום ליום מרגיש את עצמו יותר ויותר במערבולת של בעיות מתגברות.
ולכן יש סיבה לבוא לאנשים ולהתחיל להסביר להם את השיטתיות שנמצאת בזה, שיש כאן איזו מין מערכת שנמצאת במשבר, ולא סתם זה קורה קצת, וזה קורה קצת. אלא אתה, מצד אחד, צריך לפתוח את העיניים לאדם ולהסביר לו שזה לא מקרה, שזו לא איזו תופעה חולפת. ומצד שני, שישנה סיבה מוצדקת לכל הדברים האלה ותוצאה רצויה שצריכה להיות, ואיך אנחנו ניגשים לפיתרון הבעיה אחרת אנחנו נמצאים במשבר המתגבר.
בן ציון: האם אפשר לסכם שהעצה הראשונה שאנחנו יכולים לתת למי שמקשיב לנו היא, "עצור רגע, בוא תרשום את כל הבעיות שיש לך, לכולן יש איזו סיבה, וצריך ללמוד מהי הסיבה לכל מה שקורה בכל הבעיות הפרטיות שלך". עלינו ללמוד מה מתרחש, אחרת נמשיך במחול השדים הזה ושום דבר לא ישתנה.
כן.
בן ציון: אני רוצה לחזור לעניין של המפגש. אז אנחנו לומדים את התהליכים במאקרו כמו שעכשיו הסברת לנו מה קורה פה.
יש לכך הוכחות מדעיות, והרבה חומר בכל מיני סוגי מדע ורמות, יש הסברים קלים ויש הסברים קשים ועמוקים. כל אחד לפי רוחו יכול לראות שמאחורי כל דבר שאנחנו אומרים יש מחקרים גדולים ורציניים.
בן ציון: הייתי רוצה לבדוק מה פירוש העניין הזה שאנחנו דורשים מהאנשים להיפגש ביניהם. אמרנו שישנו איזשהו תהליך במאקרו שהוא של מגמה לפירוד, ומצד שני מגמה של תלות. אז מהי בדיוק הקריאה הזאת לאנשים להיפגש וליצור משהו חדש ביניהם?
גם הקריאה הזאת היא לא קריאה חדשה ולא חדשנית, היא קריאה שתמיד היתה מקובלת בעם ישראל, במיוחד עד חורבן בית המקדש, שאז היו משתדלים לחיות לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך". ואנחנו קוראים את זה בסיפור על רבי עקיבא שהיה בזמן החורבן גדול הדור, ועד כמה שהוא קרא לכל התלמידים שלו ולכל העם, "אנחנו צריכים לשמור על "ואהבת לרעך כמוך", אחרת נגיע לחורבן". ואנחנו לומדים שכל החורבן נעשה מכך שבמקום אהבת אחים הם נפלו לשנאת חינם, זאת אומרת לפירוד במקום חיבור.
ולכן, טוענת את חכמת הקבלה, כל התיקון חייב להיות בחזרה לכיוון החיבור, קודם בעם ישראל ואחר כך בכל העמים, בכל האנושות, כפי שכתוב "וכולם ידעו אותי מקטן ועד גדלם"1 וכן הלאה. ש"וביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"2, הכוונה היא שאותו היחס, אותו הקשר שהיה לפני חורבן בית המקדש, אותו ה"בַּית", בֵּית המקדש, הבַּית של קדושה, של חיבור ואהבה, הוא שוב יקום, אבל כבר בצורה כזאת שכל העמים יהיו מחוברים יחד.
הנביאים כותבים על כך מילים יפות מאוד, אבל אנחנו צריכים לממש את זה. לאור המשבר שעכשיו מתרחש ולפי מה שכותבים מקובלים, אנחנו באמת נמצאים בזמן הזה, ואז יוצא שאנחנו חייבים כך להתייחס לזמן שלנו ולפעולות שלנו.
בן ציון: אם כך, הקריאה היא להתחיל לעסוק במה שנקרא "ואהבת לרעך כמוך".
כן, לא בבת אחת ולא בצורה כזאת פרונטלית, כלומר לא לגשת לזה מיד ולכל אחד ואחד, אלא לאט לאט. קודם כל להתחיל להסביר את טבע המשבר, ואיפה אנחנו נמצאים ולַמה רע לנו מזה. ומה אנחנו צריכים לראות במה שמתרחש, ואיך המשבר הזה יכול להתפתח אם אנחנו לא נטפל בו. ולַמה כל המשבר הוא תוצאה מכך שאנחנו מתרחקים זה מזה מצד אחד, כשמצד שני, הטבע הכללי מחייב אותנו להיות מקושרים זה לזה. ואז מהניגוד בין שתי המגמות הללו יוצא המשבר.
בן ציון: נניח שכצופה אין לי יכולת רחבה כזאת לראות את התהליכים האלה במאקרו כמו שאתה מתאר, אבל אני קשוב ואני בהחלט רוצה לגשת לעניין ולהתעניין. אז כנראה שבמשהו בחיים, אני לא חי נכון, אני לא מבין אותם נכון, לאן הם מובילים אותי או מה באמת פועל עליי, ושבסוף אני צריך להוביל את עצמי לפעולה שנקראת "ואהבת לרעך כמוך", או ליצירת קשר עם אנשים. אולי אתה יכול לתת הכוונה ראשונית מבחינת ההסתכלות על החיים, על מה צריך להסתכל לכיוון הקשר בין האנשים? כי הרי אנשים נמצאים כל הזמן בחברה, בעבודה, בחיי משפחה.
לכן אמרתי שהשלב הראשון שאנחנו צריכים לעשות הוא שבצורה כלשהי נלמד את האדם מה הוא הטבע שלו. וזה לא יכול להיות על ידי זה שכולם יושבים בספסל הלימודים ויש איזה איש חכם שמלמד אותם כמו בבית ספר. לא.
בן ציון: נניח שהוא רוצה בעצמו ללמוד את זה.
אנחנו צריכים לעשות את זה דרך קליפים, דרך כל מיני סדרות בטלוויזיה, שמדברים על משפחה, מדברים על מה שמתרחש במקום העבודה, בחברה, בפוליטיקה, לא חשוב איפה. מצד אחד אנחנו צריכים להראות את האופי שלנו, של כל אחד בחברה, בקבוצות, ביחסים שבינינו, כדי שאנשים יבינו מי אנחנו, ולָמה הצורה הזאת שאנחנו מתקַשרים בינינו היום, היא הצורה הלא נכונה שנקראת "משבר", היא המשבר. ומהצד השני, לגשת למקום הזה וממנו להתחיל את תיקון הקשרים בינינו. כי גם את זה אנחנו צריכים להראות בכל מיני צורות, בסרטים, בתיאטרון, בקליפים, בהסברים, בשירים, בכל מה שהאדם סופג בקלות, חי, וניזון. ואם אנחנו נעשה את זה, הם יבינו מהו התיקון, ומה אנחנו מרוויחים ממנו.
אני חושב שאנחנו לא צריכים להושיב את האנשים כדי שילמדו. מעט מאוד אנשים מוכנים לשבת ולהקשיב, זה לא נכון, ללא ספק. אלא מה כן? אחרי שהם רואים איזה סרט, הם דנים ביניהם, מה ראינו, מה קורה עם הגיבורים בסרט, במה הגיבור צודק או לא צודק, עד כמה שכל אחד נכון או לא נכון, וכן הלאה וזה צריך להיות כלפי החיבור, כלפי איחוד החברה. כך האדם לומד מי הוא ומה הוא, ומה אפשר לעשות כדי שבמקום משבר, אנחנו נרגיש חיים מתוקנים, יפים, בטוחים, בהרמוניה.
בן ציון: האם אפשר להראות שהאדם מצד הטבע שלו נמשך עכשיו לסוג של בדלנות כי כך הטבע מושך אותו, וזה התהליך מצד אחד, ושהפיתרון להשיג את מה שהוא רוצה להשיג, הוא דווקא בהתקשרות חדשה בין אנשים. אפשר איכשהו לכַוון את האדם לראות שדווקא בהתקשרות הנכונה בין אנשים, דווקא שם נמצאים האושר שלו, המימוש העצמי שלו?
צריכים להראות לאדם שאת כל זה, הטבע מחייב, ולא שאנחנו חושבים כך, אלא מה שכתוב בתורה ומה שחכמת הקבלה עוזרת לנו לממש, זה את החיבור בין בני האדם עד אהבת הזולת. זה החיבור היפה, הנכון, שבו כמו בכל חלקי הפאזל, אנחנו מגיעים לתמונה אחת, לחברה אחת. לכן אמרתי, אנחנו צריכים ללמוד היסטוריה ואבולוציה, כי הטבע מוביל אותנו לצורה כזאת המחויבת.
אבל בשלב האחרון של ההתפתחות שלנו שזה בדור שלנו והלאה, אנחנו חייבים בעצמנו להיכנס ולהיות השותפים בזה בהבנה, בהכרה, בפעילות מצידנו. ולכן מתגלה חכמת הקבלה, כי על ידה אנחנו יכולים לעבור את השלב האחרון, לפי הבחירה חופשית שלנו, לפי ההשתתפות הכרתית שלנו.
בן ציון: מהי הדרכה ב"סוף מעשה במחשבה תחילה", מהמקום של האדם, שבו הוא כרגע נמצא בתוך מחזור החיים שלו עם הבעיות שלו בבית, במשפחה, עם הילדים, עם ההורים המבוגרים, וכל אחד יש לו את החבילה הקבועה שלו. והוא בהחלט מחפש שיפור ופיתרון, והוא שומע על הנושא הזה, שהפיתרון נמצא בהתקשרות עם הזולת, עם אנשים אחרים?
דרך אגב, מאות ואלפי מדענים מכל מיני סוגים כבר גורסים כך.
בן ציון: אני מבין שהפיתרון נשמע ומתפתח גם מעצמו. אתה מדבר על אוכלוסיות דווקא מקצועיות, מדענים וכולי.
אלה אנשים שמתעמקים בתוך החומר.
בן ציון: יש להם גם ראייה כללית יותר, והם רואים את דברים הרבה יותר ברמה של מאקרו, ולכן קל להם לראות את הקשרים האלה. אז כמובן שאדם שנמצא פחות או יותר במיקרו, קשה לו לראות את הקשרים האלה כמו שרואים האנשים שאתה מתאר אותם.
אמת.
בן ציון: לכן הייתי רוצה שאנחנו ננסה להמחיש את המושגים האלה של ה"חיבור" או של ה"ביחד" או של ה"בינינו" הזה לתוך האדם ואפילו אם הוא נמצא במיקרו, לאן הוא בעצם הולך, מה הוא הולך לגלות? מה הוא המושג הזה שנקרא "הבינינו" שחוזר על עצמו כל הזמן.
אדם צריך להכיר בחיים הקטנים שלו הדי מצומצמים, כי בעצם כל אחד מאיתנו חי כך, בתוך איזה עיגול לא רחב, שהקשר הנכון שלו עם כל הסביבה, הוא זה שבעצם בונה את הצורה הנכונה, היפה, הנוחה לחיים. כי הכל תלוי בכך, זה תמיד היה כך, אבל לא היה לנו גלוי שאנחנו תלויים בקשרים בינינו עד כדי כך. היום זה נעשה בצורה מאוד מאוד חדה וגורלית הייתי אומר. תִראה את היחסים בין המדינות, היחסים בין הפלגים בעם, היחסים בתוך המשפחה, בינו לבינה. אנחנו רואים שבכל מקום יש לנו בעיה של חוסר קשר. וללמוד וללמד את הקשר הנכון, זו בעצם קריאת הזמן.
בן ציון: האם אתה יכול לעזור? כי אתה בעצם קורא פה להתמקד במושג הזה שנקרא ה"קֶשר", זה לא עוד נושא שכדאי ללמוד אותו, לשמוע, אלא צריך להתמקד בו?
כן, לכן אני אומר, אנחנו צריכים לפתח את זה. קודם כל עדיין אין לנו מספיק חומר מפותח כדי לגשת לכל העם ולעשות בצורה הרחבה כל מיני דברים. בזה אנחנו צריכים לשכנע עוד הרבה אנשים ששייכים לחינוך ולתרבות וליצירות למיניהן, שהם בעצמם יבינו קודם כל, עד כמה שהם יכולים לתרום לתיקון העולם, עד כמה שהם יכולים לשנות את החיים שלנו לטובה.
ואז כל אחד במקום שלו, יתרום ביצירות, במוסיקה, בתיאטרון, בסרטים, באינטרנט, בעיתונות, במשרדי הממשלה, ואנחנו נטפל בצורה כזאת בעם, שכל אחד בעם יבין לפי תחומו, שהחיבור הוא הכרחי להצלה. אנשים יבינו שכדי להגיע לחיים בטוחים, טובים, בריאים, אין לנו שום אמצעי אחר, אלא חיבור. ולכן אנחנו צריכים לראות בתהליך הזה יוזמה לאומית, צריכים להסביר לכל אחד איך להגיע לחיבור ואיך לממש אותו בבית, בעבודה, בבית הספר, בגן ילדים, ברחוב, בכל מקום.
בן ציון: אולי ננסה לגעת קצת ברגש, בלב האדם, עם המושגים האלה שנקראים "חיבור" או "ביחד" או "בינינו". בדרך כלל, אם אנשים נמצאים בעבודה, בקהילה כמו שאמרנו, אז כל אחד הוא בפינה שלו, במסגרת שלו או שהם חולקים שטח משותף. ואם אני גר בעיר או בשכונה, וזה נקרא "ביחד" או הקהילה שגרה באותו מקום, אז ה"ביחד" שאתה מדבר עליו, ה"בינינו" שאתה מדבר עליו, הוא לא כל אחד שחי בטריטוריה שלו, אלא זו התלכדות. זה כמו שאתה אומר, "כאיש אחד בלב אחד", זה משהו אחר, זה כבר קשר רגשי.
זה קודם כל הרגשת התלות ההדדית, שרק ביחד אנחנו יכולים להתגבר על בעיות ולהתקדם יפה וטוב, וזה יכול להיות אפילו במסגרת השכונה, במסגרת העיר. זה יכול להיות בכל מיני צורות וקנה מידה.
בן ציון: האם זה לעבוד על הרגש המשותף בין האנשים?
לעורר בתוך האנשים חיסרון לחיבור כאמצעי לכל טוב. כל אחד רוצה שיהיה לו טוב, בכל מיני צורות. אבל אנשים לא יודעים שאפשר להגיע לטוב רק על ידי החיבור, במיוחד בזמננו. וגם טבע האדם הוא כזה שהוא מזלזל בחיבור. הוא רוצה להיות אחד, לבד, מעל כולם, "לצפצף על כולם" כמו שאומרים. לכן כאן אנחנו צריכים הסברה גדולה.
נניח שרוב האמנים, היו קובעים לעצמם, שהם מעתה והלאה מדברים רק בעד החיבור בעם, כבר היה אפשר לשנות המון דברים בעם, לתת אוירה אחרת לגמרי ממה שיש היום.
בן ציון: אנשים שומעים לא מעט על מושג החיבור. יש כאלה שאומרים שזו אופנה לקרוא להתחבר. וכשאומרים שזו אופנה, מצד אחד זה נשמע, זה מתחיל לרחף, מצד שני האדם עדיין לא רואה בזה אמצעי כמו שאתה מתאר זאת.
האדם לא רוצה בחיבור
בן ציון: הוא גם לא יודע מה זה.
לא בגלל זה, אלא כי זה מחייב. אם אני מחובר אליך זה מחייב. אם אני מתייחס אליך כי אתה הבן שלי, ואני אוהב אותך, אז החיבור הוא חיבור הכרחי, אתה שייך לי ואני שייך לך, מצד הטבע. אבל אם החיבור הוא לא בצורה כזאת, אז כבר יש לנו בעיה, מה אנחנו עושים, איך אנחנו מתחברים, מה מחייב אותנו להתחבר? מחייבת אותנו גדלות המטרה. איזו מטרה? המטרה שהחיים שלנו יהיו חיים טובים, בריאים, נקיים, בטוחים וכן הלאה. צריכים להסביר, צריכים לשכנע את האדם.
בן ציון: זה קצת מבלבל, כי אולי אצליח להיטיב את החיים שלי בעוד אמצעים נוספים.
לכן אני אומר שצריך להיות כאן הסבר קודם, שבו אני מראה לאדם למה החיים שלנו הם כאלו, ושאך ורק על ידי החיבור אנחנו יכולים להגיע לשינוי הטוב.
בן ציון: אם ארצה לומר זאת בצורה חדה יותר, כדי שהמסר יהיה ברור יותר, אז בסופו של דבר אני צריך להגיע עם השכן שלי לאיזה קשר רגשי?
לאו דווקא רק איתו, אבל גם איתו.
בן ציון: איתו, עם המשפחה, אני צריך להגיע לאיזה קשר רגשי.
קשר רגשי פשוט, שאתה מתייחס לכולם כבני משפחה, כי אנחנו באמת תלויים עד כדי כך זה בזה.
בן ציון: עם איזו מודעות אני צריך להסתכל עכשיו על החיים, כדי להגיע לאותו קשר רגשי. איך להתחיל לחיות בצורה נכונה?
אתה דורש ממני שאני אתן לך טיפים, או מרשם. אבל זה תהליך שאנחנו צריכים לעבור, שהוא לדעת איך אנחנו מסדרים שתי מערכות, שאחת מרחיקה אותנו זה מזה, והשנייה מחברת אותנו זה לזה.
בן ציון: זה במקרו, אלה דברים שקורים בתהליכים, אבל מה איתנו כאנשים?
זה בין כל אחד ואחד. ביני לבין השכן יש כוחות שרוצים להבדיל אותנו זה מזה, ויש כוחות שמחייבים אותנו להתקרב זה לזה. זה לא מקרו. אותו דבר גם ביני לבין בת הזוג, ביני לבין הילדים, בין כל אחד ואחד זה קורה, בין אדם לחברו.
שני הכוחות האלה פועלים גם לריחוק וגם לחיבור. הבעיה שהכוחות הפועלים לריחוק הם טבעיים לנו, אני רוצה כמה שיותר להתרחק. אם אני צריך אותו, אני מתקרב, אבל זה לא נקרא שאני מתקרב, אני מתקרב להשתמש בו, זה חד צדדי. אלא אנחנו צריכים בהתאם לכמות הכוחות שמרחיקים אותנו זה מזה, לייצר כאן, לייצב כאן כוחות המחברים אותנו, המקרבים אותנו זה לזה.
בן ציון: אתה אומר שיש פה עוד כוח נגדי שיכול בהחלט לקרב אותי. אנשים לפעמים רוצים להתקרב, אבל בעל כורחם הם מתרחקים. מאיפה מגיע הכוח המקרב?
הכוח המקרב מגיע מזה שאנחנו נמצאים בחינוך, ועל ידי החינוך אנחנו יותר ויותר משוכנעים שאין ברירה חייבים לשחק, חייבים לפתח את כוח החיבור, ואז נרגיש שאנחנו יכולים לעורר אותו, כי הוא נמצא בנו. הוא לא מגיע מהשמיים, שום דבר לא מגיע מאיזה מקום מן הסתם, אלא אנחנו מייצבים את הכוחות האלו. ואז כל החכמה הזאת היא, איך נייצב את המערכת באיזון הדדי, שגם כוח הקבלה וגם כוח ההשפעה מה שנקרא, יהיו מאוזנים.
בן ציון: האם יש משהו שצריך לעזור, או משהו שצריך להתנתק ממנו אפילו פנימית, כדי להתמקד בעניין הזה של החיבור? אתה הרי כל הזמן עוסק בחיבור, אתה לא מתפזר, וכל אחד היה שמח לעסוק בזה ולא להתפזר לכל מיני כיוונים אחרים.
לכן אנחנו צריכים שאותה המגמה, אותה המטרה, תהיה כל הזמן מול עינינו, דרך מסכי הטלוויזיה, דרך האינטרנט, דרך כל מיני פעולות. אז נוכל כל הזמן ללמוד את זה, להרגיש את זה, ולהרגיל את עצמנו לזה, וכך להתקדם. כי אין לנו ברירה, אנחנו נמצאים מול מכות מאוד חזקות, המשבר יתרחב ונרגיש מאוד לא טוב.
בן ציון: אני מדמיין לעצמי עכשיו, שזה כמו לשים איזו מטפחת אדומה מולי, שהיא בעצם החיבור, ולרוץ לשם כמו אותו שור?
לא. זה נעשה בצורה הדדית, הדרגתית, כך אנחנו צריכים להתחיל ללמוד את זה, ולממש. אבל ברגע שאתה עושה אפילו צעד אחד קדימה לקראת זה, אתה מרגיש שוני גדול מאוד בחיים, בכל שטחי החיים.
בן ציון: למרות שהכיוון שלי לא היה לטפל באיזה תחום בחיים שלי, אלא הלכתי רק לכיוון של חיבור?
אם אתה מביא חיבור לכל דבר בו אתה עוסק בחיים, לאלפי מקרים ומערכות, אתה תמיד תצליח בהם.
בן ציון: למה אתה אומר לאנשים תתחברו ביניכם, ולא אומר תתחברו עם הטבע, עם בורא עולם?
קודם כל, כתוב בתורה "ואהבת לרעך כמוך, כלל גדול בתורה". אחרי זה אתה יכול לדבר עם הבורא. אני לא יודע איך בדיוק להסביר זאת לאנשים, אף אחד לא יודע להסביר.
הבורא הוא אותו כוח שאנחנו מגלים בחיבור בינינו. אם אנחנו מתחברים בינינו, ומגיעים למצב שכולנו מחוברים פחות או יותר, כמות אנשים שמחוברת ביניהם, אז המקום הזה נקרא שכינה, מקום שיכולים לגלות בו את השוכן, את הבורא. כך זה קורה. לכן מה זה נקרא בית המקדש, בית, כלי, מקום? ששם החיבור של כל העם, ולכן יש שם גילוי הבורא. בכלי הזה, ולא בבית שבנוי מבלוקים בירושלים, אלא בנטייה כזאת אחד לשני, שיש חיבור פנימי בינינו, אז אנחנו מגלים את הבורא. הוא לא מתגלה סתם בין האבנים, ובין כל מיני דברים אחרים, אין לו דמות וצורה, אלא רק בתוך האדם. מההכנה הפנימית של בני האדם, שמוכנים כך להיות בנטייה זה לזה, בנטייה ההדדית הזאת בין שניהם, אפילו בין שניים, מתגלה הבורא.
בן ציון: בעם ישראל, יש את העניין הזה של בין אדם לחברו, ובין אדם למקום.
מצוות בין אדם לחברו קודמות למצוות בין אדם למקום. כמו שכתוב "מאהבת הבריות לאהבת ה'". קודם מתחילים מזה, כי בטוח שאתה נמצא בעולם הזה, בהרגשה שלך, בהתמצאות במה שקורה, ולכן כאן יש לך את כל הכלים להתחיל בחיבור נכון בין בני אדם. ובתוך החיבור בין בני אדם, כשאתה בונה את החיבור הזה, אתה מתחיל לגלות גם את השטח המשותף בין כולם, שזה כבר כלי רוחני, שבו אתה מגלה את הבורא. הבורא גם נקרא "בוא וראה", שרק בצורה כזאת כשאתה מגיע, אתה רואה.
בן ציון: בהבנה הפשוטה יותר של הדברים, הכול מחולק למצוות בין אדם לחברו, ולמצוות בין אדם למקום. הזכרת את התורה בהסבר שלך, "זה כלל גדול בתורה".
אלה שני שלבים בתיקון היחסים בינינו.
בן ציון: גם זה וגם זה, זה קשר בין אנשים?
הכול זה רק בין בני אדם.
בן ציון: גם מה שנקרא בין אדם למקום?
כן. כי הכלי שלנו הוא הקשר בינינו. הבורא מתגלה בקשר בינינו, בעוצמת הקשר בנינו. בין אדם לחברו זו ההכנה שאנחנו עושים בינינו, לתחילת הקשר, ואחר כך הקשר הזה נעשה יותר ויותר חזק. ואז אנחנו מגיעים לגילוי בתוך הקשר הזה, לכאלה פעולות השפעה הדדיות, שבסך הכול נקראות "בורא". אין בורא מחוץ לנברא, הוא מתגלה רק בין הנבראים.
בן ציון: למה אנשים מקפידים פחות על מצוות בין אדם לחברו?
זה הזלזול האגואיסטי. יותר טוב לשקר לעצמי ולהגיד שאני מסתדר עם הבורא, ואיתם זה בסדר, אני כמו כולם. אבל זה שקר, זה לא יכול להיות שאני נמצא בקשר עם הבורא, אם אני בקשר לא נכון עם הבריות. רק קשר נכון עם הבריות, מביא אותי לקשר עם הבורא. אי אפשר לדלג, זה תלוי בזה.
הבורא מתגלה לפי השתוות הצורה עימו, לפי אותן התכונות, צריכים להיות כמוהו. לכן מי שמגלה את הבורא נקרא "אדם", הדומה לבורא. כך אנחנו לא נקראים בני אדם, "כולם כבהמות נדמו". זו הצורה שלנו מלכתחילה, לפני התיקונים. ולכן, אנחנו צריכים ביחס בינינו לבנות תשתית לגילוי הבורא, שזה נקרא "בית", "בית המקדש". כל ההיסטוריה שלנו מדברת על זה, כל התורה מדברת על זה, רק הקשר בינינו מעל כל האגו, ואז אנחנו מגיעים לבורא. מעל הר סיני מגלים אותו. על הר של שנאה.
בן ציון: קל יותר לומר, כמו שאומרים אצלנו בעם, וזו נטייה ידועה, "אני מפחד מהקדוש ברוך הוא, ולא אכפת לי מאנשים". כך אומרים אנשים ברחוב.
זה כביכול פחד בהמי מזה שיקבל מכות. זה לא מה שדורשים מאיתנו. דורשים מאיתנו לא לפחד מהמכות כמו בהמה קטנה, אלא לאהוב, להתחבר נכון. עכשיו כשמתגלה המשבר, הוא ממש מוביל אותנו, ומביא אותנו להכרחיות של החיבור. ואז מאין ברירה נתקרב על ידי המכות, אבל זו לא הצורה הרצויה. רצוי שנתקדם מתוך הבנה, מתוך הכרה של התהליך והתכלית.
בן ציון: אנשים מגיבים באינטרנט לנושא החיבור. אני אקרא תגובה אחת "הרבה יותר קל להזדהות עם מצוות חברתיות, מאשר עם מצוות לקדוש ברוך הוא. שלעיתים פשרן אינו ברור לנו וזה טבעי. במיוחד בדורנו, אנחנו מכירים היטב את האופנה שפשטה, שבשביל כל דבר שעושים צריך "להתחבר". אך יש הרס רב באופנה זו, משום שהתוצאות המידיות שלה הן שאם לא מתחברים, לא מקיימים". לאנשים חסר משהו, כדי להבין באמת את התפיסה הכוללת הנכונה של בין אדם לחברו.
אי אפשר לתפוס בבת אחת. זה לוקח זמן.
בן ציון: מבחינת האנשים להתחבר, זה כביכול נגד בורא עולם. ואם הם חושבים על הבורא, אז הם לא צריכים להתחבר. זה כביכול זורק אותם מצד לצד.
אני מגיע לזה מצד אחר לגמרי. אנחנו נמצאים במשבר, אנחנו רוצים לחיות טוב, שיהיה טוב לנו וטוב לילדים שלנו, לכן החיים מחייבים אותנו לחיבור. בלי חיבור לא נשיג מה שאנחנו רוצים בחיים הרגילים. אני לא מדבר על הבורא, לא על דברים גבוהים, ולא על התורה, אני מדבר על האדם הפשוט. לא לאדם הדתי, אלא לאדם החילוני, שרע לו בחיים.
ודאי שהוא רואה שזה תואם לתורה ולא נגד תורת ישראל. אבל אני ניגש אליו לא מהצד של "תקיים את התורה", אלא אני ניגש אליו עם מגש אחר לגמרי. רע לך בחיים, יש לך בעיות כאלה וכאלה, יש לי פיתרון. בבקשה, קח. בוא ביחד נעזור זה לזה לעשות את החיים שלנו טובים. כי לא כדאי לנו, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להידרדר. אנחנו נמצאים במדינה, בזמן ובמצב בינלאומי כזה, שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו כמו האיטלקים או הספרדים או הצרפתים. מה שיקרה שם יקרה, קצת לפה, קצת לשם, אנחנו לא יכולים. אנחנו נמצאים כאן במצב של אי קטן בים של אש וזעזועים. אנחנו לא יכולים את זה לעשות.
צריכים להבין, שדווקא בצורה כזאת, וזה מה שאמר רבי עקיבא, רק זה יכול להציל אותנו. אם אנחנו מתחברים, לא צריכים להילחם, לא צריכים לעשות כלום. אנחנו נצא מכל הצרות האלה בגלל שהחיבור תואם לטבע הכללי. ולא יקרה לנו שום דבר רע. זה ממש פלא, אבל בוא נראה עד כמה זה מתקדם, ואנחנו לא צריכים להאמין לשום דבר. וגם בדרך שאנחנו עושים, אנחנו לא עושים צעדים טרגיים לא טובים, כולם מסכימים שזה טוב. לכן נתחיל לעבוד לכיוון זה ולראות, עד כמה חכמת הקבלה צודקת והיא קובעת לנו את הדרך והמטרה.
בן ציון: אנחנו רואים את התגובות השונות בקהל. וכשהמסר הזה מגיע אליהם, הם מגיבים, ולפי התגובה אנחנו רוצים להתאים את הדברים ולשפר את המסר ואת ההדרכה.
לכן כמו הדוגמא הזאת ודוגמאות אחרות, כשאנשים שומעים על התחברות, תמיד ישנו סימן שאלה על תכלית ההתחברות. האם בהפצה כאן בישראל, כדאי לציין את התכלית של ההתחברות, ולהכניס את האלמנט של כוח עליון?
כן ולא. אנשים עדיין לא מוכנים לראות את הדברים בצורה גלובלית, הם רואים אותם בצורה מצומצמת יותר. מצומצמת הכוונה, שאנחנו נחיה בארץ ישראל בצורה טובה, יפה, בטוחה, לא נפריע לאף אחד, ואף אחד לא יפריע לנו. את זה אפשר לעשות רק על ידי זה שנגיע לחיבור פנימי, ונייצר מאיתנו כזה שדה השפעה, שאף אחד לא יתקרב ולא ייגע בנו, ויעזבו אותנו בשקט. גם בכל העולם נרגיש, ואת זה אפשר למדוד, עד כמה היחס ליהודים ולמדינת ישראל ישתפר. זו תכנית מקומית קטנה.
מלבד זאת, אנחנו יכולים למדוד ולראות את זה במרחקים, במצבים יותר גדולים, גלובליים, במדינות שונות שחוות משבר בצורה מאוד חדה ובלתי נעימה, וגם שם לעשות אותו דבר. אבל מספיק לנו אם נעשה את זה כאן, לעצמנו, וזה ישפיע מיד לכל העולם. כי אנחנו הנקודה המרכזית של העולם, אין מה לעשות. אנחנו לא יכולים להתפטר מזה. מלהיות מרכז העולם אנחנו לא יכולים לברוח.
בן ציון: בקריאה להתחברות יש אסוציאציה של התבדלות, זאת אומרת, אלה מתחברים ואלה לא מתחברים.
נכון. אמנם זה לא נכון, אבל כך זה קורה.
בן ציון: אני מדבר כרגע על איך זה מתקבל לפחות בהתחלה. ואז שוב מתעוררת השאלה על תכלית החיבור. האם בתכלית החיבור, צריך כן להוסיף גורם גדול וחשוב, שיש פה איזו התחברות מיוחדת שעל ידה רוצים לגלות משהו, להרגיש משהו גדול. כי אם ההסבר הוא, שיהיה לי טוב בחיים, אז יש הרבה דברים שאני יכול לנסות אותם, כדי שיהיה לי טוב. ואז זה ייראה כמו עוד הרבה חיבורים שונים, שלא מובילים לשום דבר. איך לייחד את החיבור שלנו כאן בעם ישראל?
קודם כל, אני לא יודע מה זה לייחד את החיבור. אני לא רואה שעוד מישהו מדבר על החיבור חוץ מהארגון שלנו, ארגון הערבות. אנחנו הולכים לפי מה שכתוב בתורה, שאתם צריכים להיות ערבים זה לזה, כי אז יש לכם זכות קיום. ואם אנחנו, אחרי חורבן בית המקדש, תוך אלפיים השנים האלה, עזבנו את הערבות, אז באמת סבלנו בהתאם לכך. והיום הגיע הזמן, מאין ברירה, כי המשבר הזה מחייב אותנו, להגיע שוב לערבות בינינו.
לכן מצד אחד, אנחנו סך הכל מממשים את מה שכתוב בתורה שלנו. ומצד שני, אנחנו מממשים מה שהזמן והמקום אומרים לנו לעשות, כלומר, המשבר הכללי. זה לא מנוגד לאף דבר שבעולם ובאדם, ההפך, ברור שזה יכול רק להיטיב ולהועיל. רואים מה שקורה בחברה עם הילדים, עם הנוער, עם בני זוג, מה קורה בעם, את התנהגות הממשלה, וההתנהגות בתוך הממשלה. רואים עד כמה אנחנו נמצאים במשבר העמוק. איבדנו את הצורה האנושית, אם אפשר להגיד אנושית, כי היום האנושות כולה גם כן כזאת. לכן כל הקריאה הזאת לא מנוגדת למשהו.
בן ציון: ברור שהיא לא מנוגדת. אבל מה אנחנו צריכים לשפר כדי להוביל את האדם למקום הזה שנקרא "חיבור", למקד אותו, שבזה הוא יעסוק? אם נניח היית מוציא עכשיו צו שמונה לכל אדם ואדם בישראל, מה היית רושם בו, מה עליהם לעשות ברגע זה?
בואו נשמע במה תלויה כל ההצלחה שלנו. על ידי זה הייתי מושך את תשומת הלב של בני האדם. זה מה שאני ממליץ להם, זה מה שאני מציע להם. ולא "בואו כך וכך נברח מהצרות", לא. אלא "בואו נלך לטוב", זה יותר מושך. אני חושב שכך צריך לעשות. אבל אם נתקדם כך, נגלה עוד מעט שבכל זאת הטבע יחייב אותנו לחיבור, נגלה שחצי מהמדינה תהיה מובטלת.
בן ציון: כל יום אנחנו שומעים על עוד חברה ועוד חברה שמפטרת עובדים.
זה יהיה. זה תהליך שאנחנו לא יכולים למנוע אותו.
בן ציון: זה תהליך שמוביל לחיבור?
לא. זה תהליך שבו תצטרך לקחת את האנשים האלו בזמן החופשי שיהיה להם כל היום, ולתת להם במקום עבודה את החינוך האינטגראלי, איך להתחבר. ואתה תשלם להם, כי בכל זאת אתה צריך לתת להם מחיה. אז תן להם מחיה, ותחייב אותם תמורת הכסף שהם מקבלים, נניח כמה אלפי שקלים בחודש, ללמוד. ללכת לאוניברסיטאות, לבתי ספר, מול הטלוויזיה, לא חשוב מה, ולעבור בחינות. כל העם יהפוך להיות באמת עם הספר, או איך שתקרא לזה, באמת כך. וכולם ילמדו איך להתחבר, איך לעבור את החינוך האינטגראלי ולממש אותו. הטבע יחייב אותנו כך לעשות. רק כמה שנקדים תרופה למכה יהיה לנו יותר קל וטוב. ולכן אני מסביר ומדבר ונקוה שזה יועיל במשהו.
בן ציון: מילה אחרונה על התוצאה של כל התהליך הזה.
התוצאה היא החיבור, שבתוכו אנחנו מגלים כוח עליון. הבורא מתגלה בקשר בין בני אדם. וכשאנחנו מגלים את הכוח העליון הזה, זאת המטריה, זאת התשתית, זה מה שמכסה אותנו מכל הצרות והבעיות, ופותח לנו את העתיד, את העולם הטוב, את העולם הנאור, וגם את העולם הזה ואת העולם הבא.
בן ציון: עכשיו הזמן לגלות את הכוח העליון?
כן.
(סוף התכנית)