תכנית עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 10.03.14 - אחרי עריכה

"עולמות נפגשים"

עולם הרגש - 2

בן ציון: שלום לכם צופים יקרים, אנחנו כאן בתוכנית של "עולמות נפגשים". שלום לך הרב ד"ר מיכאל לייטמן.

שלום.

בן ציון: אנחנו מצלמים הרבה תוכניות, מוציאים הרבה מאוד ספרים ובסופו של דבר נשארים עם משפט האומר שהבעיה היחידה שלנו היא שאנחנו לא מרגישים האחד את השני, וזהו.

נכון, זה הטבע שלנו שכל כך מרגיש את עצמו. אז מה הטענה?

בן ציון: אין טענה. מה בעצם עומד מאחורי זה שפשוט לא מרגישים אחד את השני, וכבר חיים כך כבר הרבה מאוד זמן.

מאות אלפי שנים.

בן ציון: כן. מה עומד מאחורי זה שלא מרגישים אחד את שני, שזוהי סיבת כל הבעיות?

כי הטבע שלנו הפוך מהכוח העליון. הכוח העליון, הבורא, הוא נקרא בורא על כך שעשה את הבריאה. בריאה זה נקרא "בר", חוץ ממנו. על שם הפעולה, שהוא עשה משהו מחוצה לו, זה נקרא "בריאה". מחוץ לְמה? הבורא זה תכונה או כוח, השפעה, נתינה, עשה מחוצה לו, נקרא שברא בריאה "יש מאין" משהו שלא היה קודם. הוא ברא כוח קבלה, כנגד נתינה. והרצון לקבל, כוח הקבלה הזה מתפתח על ידי זה שהבורא משפיע עליו בטוב. אבל בזה שמשפיע עליו בטוב, כוח הקבלה הזה מקבל ומתפתח, מקבל ומתפתח. כמו תינוק שנותנים לו לאכול הוא משמין ומשמין, גדל גדל. אבל בזה שהוא משמין וגדל זה לא מספיק.

אם אתה רוצה חוץ מזה, לעשות אותו עצמאי, גדול, אתה חייב להתחיל לחנך אותו, ולחנך זה כבר להגביל, לתת לו תכונות שהוא לא רוצה בהם דווקא, לא מעוניין בהם. אנחנו רואים את הילדים שמתחילים ללכת לבית הספר, עד כמה הם מיד מתחילים להרגיש שזה לא לרצון שלהם. התייחסו אלי יפה וטוב בשנים הראשונות של החיים שלי, ועכשיו פתאום מתחילים להעמיס עלי כל יום ובכלל כל שנה יותר ויותר. תעשה כך ולא תעשה כך, כל מיני פקודות. הילד לא אוהב את זה כי הרצון הטבעי שלו זה ליהנות מהחיים.

כך אנחנו בנויים, משני כוחות, כוח ההשפעה מלמעלה וכוח הקבלה שלנו למטה. אבל אם אנחנו רוצים לגדול אנחנו צריכים לתת לעצמנו צורה, צורת הבורא. זה כמו שאנחנו איזשהו חומר גלם, נניח חימר, וכדי לעשות ממנו איזו צורה אני צריך להגביל אותו. או שיש, שאני רוצה לעשות ממנו פסל אז אני לוקח אזמל, פטיש ומתחיל לעבוד עימו. זאת אומרת, להוציא כל מיני חתיכות עד שאני משאיר משהו שהוא מקבל איזו צורה. כך אנחנו צריכים לעבוד על עצמנו, כי מטרת הבורא להביא את האדם, אותנו לצורת האדם. "אדם" זה נקרא דומה לבורא "אדמה לעליון".

אם אנחנו צריכים להגיע לכזו צורה, אני לא יודע בדיוק איך לעשות את זה, מה צריך לעבור עלינו כדי שאנחנו נקבל את הצורה הזאת, אבל ודאי שכל התהליך הזה הוא לא נעים. תתאר לעצמך, שאתה כחומר גלם ומתחילים להוציא ממך כל מיני תכונות.

בן ציון: חלקים.

חלקים הכוונה לתכונות, הרגלים שהם לא כל כך טובים, כדי שאתה תקבל צורה טובה. זו בעצם העבודה שלנו. אבל זה לא שהעבודה שלנו, שהבורא עושה את זה עלינו ואנחנו כחומר ביד היוצר בלבד. אלא, אנחנו בעצמנו צריכים להיות מעוניינים לעשות על עצמנו את הפעולות האלה. תתאר לעצמך, נניח שאני בול עץ ואני לוקח איזה אזמל, פטיש או סכין, ואני מתחיל לעשות מעצמי צורת אדם.

בן ציון: פינוקיו.

כן, פינוקיו. אני עושה מעצמי צורת אדם, תאר לעצמך עד כמה זה יכול להיות לא נעים. זה באמת בלתי אפשרי, וגם אין לנו כוחות כאלו כי אנחנו סך הכל רצון ליהנות.

יש כאן דבר מיוחד, אנחנו לא צריכים לעבוד על התיקון שלנו, אלא אנחנו צריכים לעבוד רק על לרצות לקבל את צורת הבורא, ואז השינוי נעשה יחסית בצורה נעימה. איך? אם אני מגלה שאני נמצא במצב מסוים, בצורה מסוימת, זאת אומרת בתכונות מסוימות, והתכונות האלה גורמות לי רע, וכדי להגיע לטוב אני צריך לעבור לתכונות חדשות שהן דומות לתכונות הבורא, אז אין לי שום בעיה, אני בשמחה מוכן לקפוץ ללבוש חדש, לצורה חדשה, לשמלה חדשה.

אבל אני לא מגלה אז איך אני יכול לעשות זאת? כאן אני מגלה שבאמת אני לא מסוגל. אני מאוד רוצה ולא מסוגל. נגיד עכשיו אנחנו נמצאים כולנו במשבר, ובכלל כל האנושות סובלת יותר ויותר. ככל שהיא מתפתחת יותר היא סובלת יותר, המגמה הזאת כבר ברורה לנו. מה לעשות, איך להפסיק את כל התהליך הזה? מי יודע במה הוא יגמר אבל הוא ממש לא הולך לסיום הטוב, איך לעצור את התהליך?

כאן אנחנו מתחילים לעשות חשבון, שכדאי לנו להשתנות. אם היינו יכולים להיות טובים זה לזה, ידידותיים, חברים כאלה, עד "ואהבת לרעך כמוך". אני כבר לא מדבר על זה, זה דבר כל כך נעלה. אבל נגיד שהיינו זוכים לזה, נגיד שהיינו מזקקים את עצמנו לדבר כזה, היינו ממש מקבלים כל טוב שבחיים. אפילו לפי החשבון שלנו, היינו הופכים את העולם הזה לעולם שכולו טוב, היינו חולקים בינינו, היינו עוזרים זה לזה, היינו מפסיקים את החימוש, ובכלל את כל הדברים האלה, את התחרויות האלה וכולי. והיינו מסתפקים בדברים טובים, יפים, טבע, שמש, ים, אוויר, ירק. היינו יכולים לסדר את החיים שלנו טוב מאוד, אם היינו מרגישים קרבה זה לזה, ולא ההיפך כמו שהיום. זאת אומרת, אנחנו יכולים להגיע ל"הכרת הרע", שלא יכול להיות מצב יותר גרוע מהמצב שלנו, אדם לאדם ממש זאב.

אז מה עושים? אנחנו צריכים רק להבין, שכאן בעצם באה חכמת הקבלה והיא מסבירה לנו איך אנחנו יכולים לשנות את עצמנו, זאת אומרת להתאים את עצמנו לכוח העליון, לטבע, להיות בהרמוניה אתו.

הבעיה היא שאנחנו לא מסוגלים לעשות את זה בעצמנו, ולכן נראה לנו שזה בלתי אפשרי. וזה באמת בלתי אפשרי אם היינו מנסים לעשות את זה בעצמנו. אבל אף אחד לא דורש מאיתנו לקפוץ מעל הראש. אלא אנחנו צריכים רק לדעת איך לדרוש, איך להוציא מהטבע כוח שישנה אותנו.

אותו כוח שברא, הוא אותו הכוח שיתקן. אין שום בעיה אפשר להשתמש באותו כוח האור שברא את הבריאה, שאותו הכוח יעשה את תיקון הבריאה. ואז על ידי זה אנחנו מגיעים למצב הטוב וזוכים לחיים יפים, טובים, לדבקות בכוח עליון וכן הלאה.

בן ציון: מהתיאור הגדול הזה שעכשיו תארת לנו, מעצם העובדה שהאנשים מרגישים את עצמם בצורה מסוימת. נגיד הבן שלי לא מקשיב לי, אני מבקש ממנו לעשות כל מיני פעולות, והוא לא עושה, זה בגלל שאני לא מרגיש אותו, והוא לא מרגיש אותי?

"יצר האדם רע מנעוריו", אז וודאי שאף אחד לא רוצה לקבל פקודות. פקודה זה נקרא משהו נגד הרצון שלי שבכל זאת מחייבים אותי לבצע, וזה קשה וזה לא טוב לעבוד נגד הרצון. זו בעיה. אני בכלל לא יכול לעשות משהו נגד הרצון שלי, אלא אני כך מכופף את עצמי, שאחרת לא יהיה לי מה לאכול ולכן אני חייב לעבוד, שאחרת יתנו לי אולי מכות ולכן אני חייב גם לבצע כל מיני דברים. מחשש לאבד את מה שיש לי או לא לקבל מה שאני רוצה לקבל, רק בצורה כזאת אני מחייב את עצמי לעשות פעולות שמלכתחילה לא הייתי רוצה לעשות. אז אני מבין שהם אמצעים להגיע למצב יותר טוב ואני מבצע אותם כתשלום. זה נקרא "יגיעה" ו"שכר".

אז כשאתה אומר לבן שלך לעשות משהו והוא לא רוצה, כנראה שהוא לא רואה ייסורים אם לא יבצע, או שכר אם יבצע.

בן ציון: ומה לגבי חוסר הקשר בינינו? כי אנחנו אומרים שיש לנו בעיה בסיסית שאחד לא מרגיש את השני, כמו איזה עובדה.

אם כבר אתה מדבר על מה צריך להיות בין אבא ובן, או בין קרובים, אנשים שחברים זה לזה, או בני זוג נניח, שם לא עושים בדיוק את החשבון "אתה לי אני לך", אחרת לא יתקיים שום דבר. שם אנחנו נמצאים באיזו התקשרות קבועה ברמה מסוימת, ולכן אני תמיד מוכן לעשות בשבילו כל מיני פעולות ללא חשבונות, בגלל שיש קירבה וקשר, והוא מוכן לעשות בשבילי כל מיני פעולות.

בן ציון: אנחנו מדברים על זה שיש איזשהו מצב קבוע, שאנחנו כבר נולדים עם המום הזה שאנחנו לא מרגישים את השני וכך אנחנו חיים עם זה.

כולנו נולדים כך.

בן ציון: איך המום הזה בעצם מוביל אותנו לכאלה בעיות?

אני לא מרגיש את הזולת, אני מרגיש רק את עצמי.

בן ציון: מה חסר לנו בקשר הזה?

הרגשת הזולת. אף אחד מאיתנו לא מבין מה זה. אף אחד מאיתנו לא מרגיש את הזולת. אפילו אמא שמרגישה את העובר בתוכה, היא מרגישה את עצמה.

בן ציון: שיש בה משהו.

שיש בה משהו, וההרגשה שלה שיש בה משהו זה נקרא שהיא מרגישה אותו. היא מרגישה אותו, בדיוק כך. ולא שהיא ממש מרגישה אותו בתוכו. היא מרגישה את עצמה איך שהוא משפיע עליה. אי אפשר אחרת. אנחנו, מהרצון שלנו לקבל, ליהנות, לא מסוגלים לברוח, זו הבריאה היחידה.

בן ציון: אנחנו פועלים מתוך איזשהו חוסר הרגשה?

כן. אתה שואל, איך אנחנו יכולים בכל זאת לרכוש את הרגשת הזולת?

בן ציון: כמו שציינת בהתחלה, אנחנו קודם כל רוצים לזהות את הבעיה, להבין שאנחנו לא מרגישים אחד את השני, ושהבעיה היא שאין באדם יכולת להרגיש את הזולת.

זאת הסיבה לכך שאנחנו לא יכולים לסדר את החיים האלו. הגענו למצב שכולנו קשורים בצורה מוחלטת זה לזה, כל אחד תלוי בכולם. אבל אני לא מרגיש במה אני תלוי, אני לא מרגיש את התלות הזאת בהם. אם נניח אני מגיע למקום עבודה, ואני מרגיש שאני תלוי בהם, אז אני מעוניין להסתדר איתם, שיהיו טובים אלי, נחמדים, וכך אני אליהם, ולא שכולם יהיו עוינים כלפיי. זה קורה בתנאי שאני מרגיש שאנחנו קשורים יחד, שהכניסו אותי לאיזה צינוק, למקום מסוים, שבו נמצאים חוץ ממני עוד עשרים איש, אז אני מעוניין להסתדר איכשהו עם כל אחד, כי אחרת זה מסכן את חיי.

אנחנו נמצאים בעולם, ואנחנו מגיעים לזה שאנחנו מרגישים יותר ויותר תלות הדדית. וכל מה שקורה בעולם מיום ליום קורה בכוונה שכך מתגלגלים הדברים, כדי שנכיר את התלות ההדדית, אבל בצורה לא יפה, לא טובה, כי מזה אנחנו יכולים בטוח ללמוד. מִדברים טובים אנחנו לא לומדים, "עבר יפה, כמה שזה היה טוב" מזה לא לומדים, אלא לומדים רק מהמכות, מהצרות.

בן ציון: מה שאתה אומר, זה שאנחנו לומדים דרך התלות ההדדית.

כן. אנחנו מתחילים לגלות את זה עכשיו בעולם בצורה יותר ויותר נוקשה. המלחמה הקרה חוזרת, מתעוררות כל מיני בעיות, כל מיני התמודדויות בין המדינות, בין כולם, ועוד נראה איך זה מתפתח. בינתיים אנחנו מדברים על פברואר 2014, אבל עוד נראה מה יקרה תוך שנה שנתיים, אנחנו מתקדמים מהר מאוד.

אנחנו מגלים את התלות ההדדית, ובתלות ההדדית כל אחד צריך לגלות את הכרת הרע. מה הכוונה? שכולנו נמצאים כמו בחדר סגור, בפלנטה שלנו, כי כדור הארץ קטן בסך הכול, וזה כמו שאני נמצא בתא סגור עם עוד עשרים בריונים, ואני לא יודע איך להסתדר איתם. זה מה שנרגיש, שאנחנו נמצאים על שטח מוגבל, ובכל אחד ואחד נמצאים כוחות נוראיים, שכל אחד רוצה לשלוט, כל אחד רוצה לסדר את השני כמה שאפשר. ומה שמעניין הוא, שלא נוכל להגיע לשום הסדר. זאת אומרת, אנחנו נתחיל כל מיני התייעצויות וכל מיני אספות בין לאומיות ו- G8, G20, G30 , ושום דבר לא יעזור, כלום.

אבל זה יעזור להגיע להכרת הרע. שעשרים זאבים לא יכולים להגיע להסכם ביניהם, הם צריכים להתלבש ככבשים, הם צריכים לקבל צורה חדשה, אופי חדש, כי כך הם לא יכולים. הם יגיעו לזה, שאם היינו כבשים במקום זאבים, היינו מסתדרים בעולם והיה לכולם טוב, ירק, שמש, אוויר, ציפורים, הכול מצוין. אבל אנחנו זאבים, אנחנו טורפים זה את זה, אנחנו לא נותנים לאף אחד לחיות, אף אחד לא נהנה, וכולנו עצבניים כל הזמן, ומה עושים. לזה אנחנו צריכים להגיע.

כשאנחנו מגיעים לזה שאין ברירה, ומחפשים איך בכל זאת אפשר, שם אנחנו מוציאים את הפנייה לכוח העליון, שהוא יסדר לנו את כל התיקון שלנו, שיביא לנו שינויים כאלו שנתהפך לכבשים.

בן ציון: אנחנו נולדים עם חוסר הרגשה אחד של השני. קודם צריכים להגיע לבירור כזה שאכן יש בי פגם, שחסר לי משהו. כי אנחנו מצליחים לחיות איכשהו, יש איזו צורה, מרגישים את המציאות, במשפחה, בעבודה, רואים את האנשים, מכירים אחד את השני. איך מגיעים לבירור שמשהו חסר בקשר בינינו, שחסר פה עוד איזה פרמטר?

לזה אנחנו צריכים להגיע.

בן ציון: אבל מה שתיארת זה סיבוב מאד ארוך.

לא. אנחנו כבר מרגישים שהחיים שלנו אומללים, רק עוד לא הגענו למצב שאין לנו שום מוצא, אין בזה שום פריצה. כדי להגיע להכרת הרע האמיתי, אנחנו צריכים להיות לפני קיר, שפשוט אין דרך חזרה, אין דרך צדדית, ואם אנחנו לא משנים את עצמנו, אנחנו מתים.

בן ציון: מה למעשה אנחנו צריכים עוד להרגיש, איזה חוש חסר לנו, מה חסר לנו בהרגשה כדי שיהיה קשר נכון?

אנחנו צריכים לפני הקיר להרגיש, מה היינו יכולים להשיג אם היינו מתהפכים לאהבת הזולת, עד כמה זה היה טוב אם היינו בזה. אנשים שנמצאים במצבים קשים כמו במחנות עבודה, במחנות ריכוז, בכל מיני מצבים כאלו, הם מוכנים להבין זאת. אנחנו צריכים להגיע למשהו דומה, אין ברירה. ורק אז האנושות תפסיק להתגאות בטיפשות שלה ותסכים לשינויים.

בן ציון: מה זו הרגשת הזולת, מהי הפעולה הזאת? חוץ מאיך שאנחנו מרגישים אחד את השני, איזו עוד הרגשה קיימת פה?

את הרגשת השני אתה לא מרגיש אף פעם. אתה לא מרגיש את השני. אולי אפשר לדמות את זה לאימא שמרגישה את התינוק שנמצא ממש בידיים שלה.

בן ציון: אמרת שגם זה לא ממש.

גם זה וודאי לא, אבל נניח שכך. שאני אתייחס לשני כמו לאהוב שלי, לאהוב ממש, ולא סתם אהבה מתוך משיכה מינית או משהו דומה. שאני ארצה להיות קשור אליו, שאני אתעניין בגורל שלו, שאני ארצה לדאוג לעתיד שלו.

בן ציון: זה טיב הקשר שצריך להיות בין אנשים?

כן. אחרת אנחנו לא מתאימים לאותה המערכת הכללית שבה אנחנו נמצאים. אנחנו כרכיבים במערכת אינטגרלית שחייבת לעבוד, וכל אחד מאיתנו לא מתפקד בה בהתאם למה שהוא חייב להיות, ואז המערכת כולה מקולקלת. כתוצאה מחוסר קשר נכון בינינו, לא כל אחד ואחד בנפרד, אלא כתוצאה מחוסר הקשר בינינו, אנחנו מרגישים את כלל המערכת כמקולקלת. זאת האנושות דהיום.

בן ציון: בעולם שלנו אנחנו לא יכולים להגיע להרגשה הזאת שאתה מתאר, שאחד מרגיש את השני כשלו?

וודאי שכן. אם נבין שאין לנו ברירה, עד כדי כך ש"טוב לי מותי מחיי", ואני לא יכול למות, כי פשוט הכוח העליון מסדר לנו חיים כאלו, שאנחנו לא יכולים אפילו למות, אז נגיע למצב שאין ברירה, "תביא לי איזה כוח שינוי שיהפוך אותי, שיכניס בי מברג, איזה מפתח שוודי, שישנה בי משהו, רק שאשתנה".

בן ציון: הבירור הזה שהוא בירור רגשי או שכלי, התהליך שבו אנחנו מגיעים לזיהוי הבעיה, איך אתה מגדיר אותו?

זהו שינוי מהטבע שלנו שהוא היצר הרע, לטבע השני שהוא היצר הטוב. השינוי הזה נקרא "תיקון", תיקון טבע האדם, או תיקון הבריאה. כי בריאה זה הרצון לקבל שהוא הסיבה לכל הרע, לכן יש לתקן את הרצון לקבל לרצון להשפיע, שכולנו נרצה להשפיע זה לזה, סך הכול.

הכוח העליון ייצב מערכת קשר בינינו, והיא מתבהרת לאט לאט, כאילו יוצאת, מתגלה יותר ויותר כרשת קשר בינינו. בימינו המערכת התחילה להתגלות בצורה יותר ברורה, אנחנו מדברים עכשיו על עולם גלובלי אינטגרלי, על הקשר שלנו ממש בכל וכל, שאנחנו קשורים בין המדינות, מעל הכול. כבר אין גבולות, אין שום דבר, כולנו תלויים זה בזה. ויחד עם זה האגו שלנו רוצה להפריד בינינו.

במה הפוליטיקאים משחקים, אמריקה, רוסיה, אוקראינה, אירופה, וכאן זה סוריה, לוב, ישראל, ירדן, תראה מה קורה בכל העולם, בדרום אמריקה, יפן וסין, כולם. ויהיה עוד יותר גרוע, לא יהיה מקום בעולם שבו מדינה לא תרגיש שהיא נמצאת כמו כבש בין זאבים. כך תרגיש כל אחת מהמדינות, אז מיהם הכבשים ומיהם הזאבים? כולם הם כאלו.

בן ציון: אבל כל הבעיה היא באמת שכך אנחנו מרגישים את החיים, את מה שקורה איתנו. ולבוא בדרישה שאני צריך לשנות את איך שאני מרגיש את הדברים, שזה משהו לא טבעי, משהו פה שגוי.

אם האדם מרגיש שמצבו אנוש, אז הוא יתן את כל מה שצריך בעבור החיים שלו, כי אין ברירה. את החיים הוא נותן כדבר אחרון, כשהוא מרים ידיים. אבל לפני זה, "קח ממני את מה שאתה רוצה, קח את כל מה שהוא שלי, רק תשאיר לי את החיים".

בן ציון: מאיפה מגיע הרגש החדש הזה, הקשר החדש הזה עם הזולת, מאיפה הוא צומח?

זה שאנחנו קשורים זה לזה, רק בקשר רע, מתגלה לנו מהמציאות היומיומית. כולם מודים בזה, כלי התקשורת, הכול מתגלה. זה במסחר בינלאומי, בכלכלה בינלאומית, בבנק בינלאומי, בהכל.

בן ציון: אין כלים להתמודד עם זה?

זה בא בצורה טבעית. אתה לא יכול לשבור את זה. אני למשל שומע עכשיו, שיש הרבה מדינות שרוצות להגביל את האינטרנט שלהם, ועוד כל מיני דברים, זה לא יעזור. זה בדומה למה שהיה פעם ברוסיה, שמותר היה לראות רק מה שמייצרים במקום, סרטים, רדיו, טלוויזיה וכדומה.

בן ציון: כן, אסור לראות משהו שמגיע מחוץ למדינה.

כן, אין שום דבר מבחוץ, לא ספרים, אין כלום. הגבולות סגורים לגמרי. ובמה זה עזר להם? נפלו מחוסר קשר. היום אתה לא יכול לקטוף את עצמך מאחרים, אתה לא יכול לחתוך את עצמך מאחרים, לא מסוגל. כי אז כל הכלכלה, כל המערכות הפיננסיות, התרבותיות, החינוכיות, שהכרחיות להתפתחות בני האדם, יהיו כמו שהיו בסין פעם, או דרום קוריאה, צפון קוריאה או בדומה להן.

אתה לא יכול, אתה חייב דווקא לפתוח את עצמך. לשלוח את הילדים שלך ללמוד משהו בהרווארד, אתה צריך להזמין אנשים מבחוץ, שיבואו מדענים, אחרת אתה לא תתקיים, אתה תהיה הכי חלש והאנשים שלך לא יהיו מרוצים, זאת אומרת, אף מדינה לא יכולה לעבוד היום בצורה כזאת. רוצים, וודאי, כי כל נשיא רוצה להיות מלך, וכל מלך רוצה להיות מלך של כל העולם.

ואז הוא מתחיל להגביל את המדינה ואת העם שלו, שלפחות יהיה השולט בתוך המקום שלו. אבל זה לא הולך, אנחנו רואים את כל מה שקרה עם השליטים האלה, עם פידל קסטרו, עם צ'אווס, עם כל אלה, זה לא יכול להתקיים. ברגע שאתה סוגר את העם, אין לו במה להתפתח, כי ההתפתחות היא לא בתוך המדינה, אלא על ידי קשר עם כל יתר המדינות.

ולכן אנחנו מגיעים למצב שהבעיה שלנו זה רק לתקן את הקשר. וכאן אנשים צריכים להגיע לייאוש טוטאלי ממש, לייאוש שאין כמוהו, שאין להם ברירה. הטבע זה אנחנו, איך נתקן אותו? מה לעשות, אם אני כבר בטבע כזה, אז נמות.

ואז צריכה להתגלות חכמת הקבלה שאומרת, לא, יש לנו פתרון קל, יפה, נגיש, שנמצא ממש בינינו, אצלנו. כאן אנחנו חייבים לגלות להם את זה, שזה פשוט. אבל שוב, לא להביא להם את זה לגמרי כך שלא יהיה להם צורך, ולא למשוך יותר מדי שסתם יסבלו, כי מתוך היחס היפה לאנושות אתה לא יכול להתייחס אליהם כך שתחכה שתהיה עוד איזו מלחמה או משהו כזה שוב ושוב, ואחר כך לבוא אליהם, לא. אנחנו צריכים מיד, ברגע המתאים, ברגע שיתאפשר, לתת להם יכולת לדעת שיש אפשרות לתקן את עצמנו ולהגיע לחיים טובים, זה הכול.

בן ציון: בתהליך הזה של הרגשת הרע, יש אנשים שהם יותר שכליים, וכאלה שהם יותר רגשיים, כך מסווגים את עצמם. אתה רואה קושי לאנשים שהם פחות רגישים, שלמשל עובדים יותר עם השכל, אתה רואה אצל מישהו עדיפות, יכולת להגיע לבירור הזה מהר יותר או קל יותר?

לא, בסופו של דבר זה לא חשוב. אדם שהוא עצבני, חלש אופי באיזה מובן, מתחיל לצעוק מהדקירה הראשונה. אדם שהוא יותר גס, יותר סבלני אולי, מתחיל לצעוק מהדקירה החמישית, העשירית. אבל כולם בסופו של דבר צריכים להגיע להחלטה סופית. מי שקופץ יותר מדי, כביכול מחליט מהר, אצלו גם ההחלטה יכולה להתבטל בחזרה, מי שיותר עקשן וכביכול עם עור של פיל, עד שהוא מחליט, הוא צריך לספוג עשר מכות, נניח, ואז יוצא. אבל בסופו של דבר חייבים לקבל מכות, כל אחד מקבל אותן בצורה סגולית כמה שהוא צריך ובאופן שצריך, וכולם חייבים להחליט שאין לאן לברוח, זה כמו במצרים. אז מתגלה משה שמושך אותם ממקום החושך הזה.

בן ציון: אבל ההחלטה הרגשית הזאת, כמו שאמרת בהתחלה, שלזאב פתאום נמאס להיות זאב והוא רוצה להיות כבש, מהי ההחלטה הזו?

בני האדם האלה הם אנשים שנמצאים עכשיו בעולם, מרגישים את עצמם רע, הטבע שלהם הוא רע, והם חייבים להפוך אותו לטוב. מרצון לקבל לרצון להשפיע.

בן ציון: אבל האם אין דבר כזה שזאב ירצה להיות כבש?

למה? על ידי מכות, הוא רואה שאין לו ברירה. הוא רואה שאם היו מתייחסים זה לזה כמו כבשים, אז היה טוב, היו חיים טובים. ומפני שאנחנו כולם זאבים, אנחנו כביכול אוכלים זה את זה, אנחנו לא נותנים לאף אחד לחיות, ואף אחד לא נהנה מזה.

בן ציון: אבל אפילו היום, האמת היא שאדם מסתכל על דרגות הטבע הנמוכות ממנו, עולם החי, עולם הצומח, והוא רואה ששם אולי חיים יותר טוב בשיתוף?

לא. זה אותו דבר. אותו דבר יש בכל צורות הטבע, אלא שם יש הרמוניה מיוחדת ביצר הרע, בזה שכל אחד אוכל את השני. אבל אין מצב שחי זאב עם כבש.

בן ציון: אז אנחנו חוזרים שוב בכל פעם לשורש הבעיה, שמשהו רגשי לא בסדר בינינו, משהו פסיכולוגי בינינו, משהו כביכול מאוד מאוד יסודי, שורשי.

זה נקרא הטבע. הטבע של הרצון ליהנות. שאני ברצון הזה מרגיש הנאה עצמית בלבד ולא מרגיש את הנאתך. ולכן אני לא יכול לעשות חשבון איתך, לא יכול, לא בא לי לעשות את זה. אבל אפילו שאני ארצה אני לא מסוגל, כך אנחנו בנויים.

בן ציון: כל בעיה, גם בעיה ברמות הטבע השונות, המשברים השונים אצל בני האדם, והמשברים האקלימיים, את הכול אנחנו יכולים לפרק למרכיבים, עד שנראה שהכול התחיל מזה שאנחנו לא מרגישים אחד את השני. עד כדי כך אפשר לפרט כל בעיה ובעיה?

אני חושב שזה כבר מוסכם על המון אנשים בעולם שלנו, פסיכולוגים, פוליטולוגים, ואלה שמתעסקים בכלי התקשורת.

בן ציון: הכול מתחיל באיזו אי הבנה.

בגלל שכל אחד הוא אגואיסט, אבל אנחנו כבר מקבלים את זה כעובדה שאי אפשר לשנות, ולכן לא מדברים עליה, מה יש לדבר?

בן ציון: במקום שאני לא יכול לשנות, אני לא אדבר על זה.

כן. לכן אנחנו עוזבים את זה, בוא נדבר על מה שבידינו, לכן אנחנו לא מדברים על טבע האדם. בוא נפעל עם מה שאפשר לעשות אחרי מה שאנחנו עושים עם הטבע שלנו. אנחנו מגיעים למצב שאין לנו מה לעשות, שדווקא הטבע שלנו הוא זה שמביא אותנו למבוי סתום וזהו, כולם הולכים לכיוון של מוות.

בן ציון: איך פורצים או עוצרים את הרכב הזה שמדרדר מגובה, והוא עומד להתנגש בקו ישיר?

על ידי פרסום והפצת שיטת התיקון שהיא חכמת הקבלה, או אפשר לקרוא לזה החינוך האינטגרלי, זה היינו הך.

בן ציון: אמרנו שהבעיה הבסיסית שלנו היא חוסר קשר, חוסר רגש, סוג של פגם, משהו חסר בהתקשרות בינינו, חסר איזה אלמנט.

אלמנט פשוט, השפעה הדדית במקום קבלה הדדית. במקום שכל אחד יסתכל על השני באופן של איך הוא יכול ליהנות ממנו, ובמילים פשוטות, גסות אולי, להשתמש בו. אני מסתכל על כל אחד ואחד באיזו מידה הוא יכול להיות לשירותי וזהו. אני מחכה מכולם, שכל אחד יגיד "אני לשירותך" זה הכול. אז הכוונה שכל אחד ואחד ירצה לעשות ההפך, להיות לשירותכם.

בן ציון: הדגשת שאת המושג של הרגשת הזולת אנחנו לא מכירים מלכתחילה, זה משהו שאנחנו עוד לא יודעים מהו.

כן. בכלל לא מבינים, זה לא בטבע שלנו, אז איך נבין?

בן ציון: מה אנחנו מוסיפים לעצמנו מזה, מה המכשיר הזה שאנחנו מוסיפים לעצמנו, איזה חוש?

במקום הכרת הרע, מתוך הכרת הרע, אני מתחיל ללמוד מה זה נקרא עשיית הטוב. נהפוך הוא.

בן ציון: זה נשמע שבתוך הטבע שלי אני לומד לעשות עוד כמה פעולות, אבל אתה מתכוון למשהו אחר. שנלמד איך להתייחס אחד לשני, אבל כבר ביררנו שזה בלתי אפשרי בתוך הטבע שלנו, בתוך מסגרת החושים שלנו באופן שאנחנו מרגישים את המציאות. מה זה אומר שעכשיו מתחילה להיות פה אהבת הזולת, מתחיל להיות פה קשר חדש. איפה זה קורה?

זה עוד לא קורה, אבל זה יקרה אחרי הכרת הרע. כשאנחנו מגיעים למצב שאין לנו ברירה או שאנחנו עומדים למות או שנשנה את הטבע.

בן ציון: אז מה יקרה לנו?

יקרה "וייאנחו בני ישראל מהעבודה". תהיה צעקה כללית גדולה, "מאיפה אנחנו ניקח כוח להשתנות, מה יכול להציל אותנו", ואז יתגלה שיש כוח כזה בטבע שהוא האור העליון, הבורא שיכול לשנות אותנו. אבל אנחנו יכולים להגיע לצעקה הזאת אפילו לפני שאנחנו מגיעים ממש בפועל למכה כזאת נוראית, אלא הכול תלוי בהכרת הרע. יש חולה שרואה שבעוד שנה יכול להתפתח אצלו סרטן, ואז הוא מקבל כבר עכשיו תרופה ולא מגיע למצב הנורא. ויש כזה שלא יודע, שאין לו צילום פנימי, הוא לא רואה את הדבר הרע שמתפתח, ואז הוא מגיע למצב אנוש ואולי כבר לא יוכל לעשות כלום עם עצמו, ומת. לכן אנחנו צריכים לפרסם את חכמת הקבלה. כי כל הזמן היא הייתה נסתרת ועכשיו מתגלה, דווקא מפני שאנחנו נמצאים עכשיו במצב כזה שיכולים וצריכים, רוצים לתקן את עצמנו לקשר הטוב, והיא תעשה לנו את זה בקלות.

בן ציון: תיארתי את הבעיה שהבן שלי לא עושה מה שאני מבקש ממנו, הוא לא רוצה לקבל פקודות וכן הלאה. זאת אומרת, גם למצב הזה אף פעם לא יהיה פתרון, עד ששנינו ביחד נצעק "אנחנו צריכים להשתנות"?

עם הבן הכול תלוי בחינוך, אתה תצטרך להגיע איתו להכרעה קטנה אולי, מקומית, שמצד אחד אין לו ברירה והוא חייב לקיים את הפקודות שלך, ואם לא, אז יהיה לו רע יותר מהטוב שהוא מרגיש עכשיו. חשבון פשוט.

בן ציון: ומה איתי, אני לא צריך להשתנות? שנינו צריכים לעבור שינוי כדי שיהיה איזה קשר.

אם אתה מדבר על היחס ביניכם, שאתה רוצה לחייב אותו במשהו, שזה לטובתו, אלא הוא לא תופס שזה לטובתו, אז אתה צריך לסדר ולגרום לו כאלה שינויים חיצוניים שלא תהיה לו ברירה, אלא לקבל את הפקודה שלך, ואז הוא יבין שזה לטובתו. אין ברירה, אתה תסובב לו את כל הדברים כך שלא תהיה לו ברירה, או שתחנך אותו.

בן ציון: אני לא שומע פה איזו אהבת הזולת, איזה קשר חדש, שצריך להיות פה שינוי הטבע?

זה כבר עניין של חינוך. כי אם היית מחנך אותו כך שיש ביניכם אהבת אב ובן, אז הבן היה מחפש תמיד במה הוא יכול להראות את אהבתו לאב, והוא היה בשמחה מקיים את מה שאתה מבקש ממנו. עוד לפני שהיית מבקש הוא היה מצפה, מחכה לזה.

בן ציון: מה זה המישור הזה? הכנסת אותי לאיזה עולם חדש בצורה מפתיעה.

נכון, כי אמרתי לך לְמה אפשר להגיע עם החינוך האינטגרלי. אם אתה מפיץ אותו, ואם אתה מממש אותו לפני שמגיעים למכות, אז אנשים מראש מתחילים לזהות איפה הבעיה, וכמה הם מסוגלים להיות בה.

בן ציון: האם הצעקה לשינוי באה רק בדרך הקשה הזאת?

היא צריכה לבוא או מהחינוך או מהמכות.

בן ציון: נדרשת פה איזו רגישות כדי להגיע לשינוי.

כן. אבל בכל זאת אתה צריך להרגיש מכות. רק השאלה היא, האם אתה מגיע למכות בפועל, מה שנקרא פיזית, או שאתה מגיע למכות שאתה נמצא בזה נפשית, פנימית, עוד לפני שזה התגשם בדרגה התחתונה ביותר. זה ההבדל. זה נקרא "חכם הרואה את הנולד", שאני כבר מרגיש את המכה כמו שהיא עכשיו קורית, ואני אומר לך "אסור לך לזוז, תראה מה אתה עושה", ואתה אומר "אני לא יודע שום דבר, על מה אתה מדבר, שום דבר לא קורה כאן. תשאיר לי את זה, תרשה לי ליהנות, עזוב אותי", ואני אומר "לא אתה ממש נכנס, תראה". אני רואה ואתה לא. זה עניין של חינוך, זה עניין של מדע, חכמה.

בן ציון: הוא יכול לקרב בין שתי תפיסות שונות של ראייה?

אנחנו רואים את זה בחיים שלנו. לדוגמה הבן שלי חוזר מבית הספר ואומר לי "אני יותר לבית הספר לא הולך", ואני שואל "ומה תעשה?", הוא עונה "אני אעבוד בעירייה באוטו זבל". אני שואל "זה החלום שלך, זה מה שאתה רוצה?" והוא אומר "כן, רק לא ללמוד". אז מה עושים?

אני רואה את הנולד, שהוא יכול להתפתח, הוא לא מוגבל, יש לו תכונות טובות והכול, אבל יש תנאי שללא תעודת בגרות הוא לא יתקבל לאוניברסיטה, ואפילו לא לאיזה קורס טוב, לכן אני צריך להביא לו הוכחות או לחץ. כאן אני עובד בשני מישורים או מקל או גזר, או שניהם יחד. מצד אחד אני מגביל אותו בכל, ומצד שני אני צריך להוסיף קצת גזר, שאם הוא בכל זאת ישמע הוא יקבל כל טוב. כך אנחנו עובדים.

בן ציון: כל בעיה נובעת מזה שיש חוסר קשר, האחד לא כל כך מרגיש את השני, את הרצון של השני, ולכן הילד לא עושה מה שאבא שלו אומר. אם היה ביניהם קשר הדדי, שנקרא "אב לבן", אם הם היו בהרגשה הדדית, האם זה היה מוביל את הבן למלא את מה שאבא שלו רוצה?

ודאי שכן. הבן היה מרגיש את הרצון של האב לפני שהאב היה בכלל פותח את הפה. הוא היה מרגיש את הרצון הזה וממלא אותו, מקיים אותו. כך הוא הקשר בין שני אנשים אוהבים. שניהם אהובים, לכן הם רוצים לעשות טובה אחד לשני, הם נהנים מזה שהם עושים טובה למי שהם אוהבים, כי זו הופכת להיות ההנאה שלהם.

בן ציון: גם אם הייתי עושה את אותן הפעולות, ובסוף הייתי מביא את הבן לעשות את הצעד שרציתי, זה עדיין לא היה מביא אותו לאותו קשר יפה שאתה מתאר, שהוא מרגיש מראש.

זה תלוי בקלקול או בתיקון שלך. אם יש לי בן קטן, ואני יודע שהוא נהנה ממשהו וטוב לו, אז אני בשמחה נותן לו את זה. אני נהנה גם מזה שהוא נהנה, וגם מזה שאני מביא אותו למצב עוד יותר טוב, מתקדם. אבל אם אני הולך יחד עימו, ונותן לו ליהנות מדבר שבסופו של דבר יגרום לו רע בעתיד, אבל בינתיים הוא נהנה, כי הוא טיפשון, אז אני לא נקרא עליון כלפיו. אני כאילו יורד עם היכולת שלי לספק לו תענוג לשכל שלו, ויחד עימו עושה מה שטוב לאגו שלו, אבל בעצם גורם לו רע. זה ההבדל.

יש אימא שנקראת "אימא פולנייה", שהיא כולה עושה מה שהילד שלה רוצה, והוא רוצה דווקא לפי האגו שלו. ויש אימא שנקראת "אימא ייקית" שדורשת מהילד מה שצריך לעשות מתוך אהבה. אבל אימא חכמה שהיא לא ייקית ולא פולנייה, היא אימא שקולה, היא מבינה שצריכים לעבוד גם עם הגזר וגם עם המקל, בקו האמצעי, וכך מתקדמים. עד שהעמך מבין שאין לו ברירה, ורואים זאת לפי יציאת מצרים, שהם בורחים. רק משה רואה ויש לו קשר. אחר כך מופיע לפניהם עמוד האש או עמוד העשן, וכך הם יוצאים. זאת אומרת, העמךַ הולך אחרי מי שמוביל אותם.

בן ציון: כשמתפתח אותו רגש מיוחד, מה קורה עם כל החושים שלי, עם המוח שהיה כולו מלא בידיעות, שצבר את כל הזיכרון לאורך כל השנים? הוא כאילו קיבל איזה זרם מידע חדש, איזה רגש חדש. האם המוח ממשיך לתפקד?

אתה מקבל מוח חדש, רצון חדש, הכל עובר שדרוג. אתה נעשה יותר רחב, יותר עמוק בלראות את הדברים, באנליזה, בסינתזה של כל פרט ופרט שקורה. העיקר שאתה מתחיל לזהות סימני השגחה עליונה, ומתחיל בזה להיות קשור עם הכוח העליון, וממש לזהות למה הוא עושה כך, בשביל הוא עושה כך, איך אני צריך להגיב כדי להישאר איתו מקסימום בהשתוות, בהתקרבות.

בדרך כלל הוא עושה לי כל מיני מכשולים. נניח שקיבלתי ממנו יחס יפה, ופתאום אני מתחיל להרגיש זלזול כלפיו. או נניח מורה, קיבלתי ממנו יחס יפה, ופתאום אני מרגיש שהוא מתחיל לזלזל בי. נניח שהמורה אומר לי לעשות משהו, עשיתי ועשיתי ופתאום אני לא רוצה לעשות, פתאום לא בא לי. יש לי כאילו מחשבה משלי, או באות כל מיני הפרעות מהצדדים, ואני אפילו לא מודע עד כמה הן משפיעות עליי. זאת אומרת, כאן האדם צריך כל הזמן לשמור על אותו קשר הדוק שצריך להיות למטרה, לכוח העליון, למורה, שהוא מורה דרך, וכך מתקדמים.

בן ציון: מה העצה שלך להגיע לבירור הרגשי של הכרת הרע, ולשים לב שחסר לנו טבע חדש, רגש חדש, כדי להגיע לקיום אחר בצורה הרבה יותר טובה?

רק קבוצה ומורה, אין שום דבר אחר. המורה אומר לך מה לעשות, ומה שהוא אומר אתה מבצע בקבוצה. מלבד זה אין יותר. מה קורה לפי הסיפור במצרים? ישנו פרעה, היצר הרע שלנו, שכל הזמן מתגלה ומתחיל לסכסך בינינו, ועם ישראל הוא כמו "צֹאן", הוא לא יודע מה לעשות, אבל שומע מה שמשה אומר לו. משה נלחם עם הרע שבהם, אבל בתנאי שהם מלוכדים ומחוברים אליו, שהוא כמנהיג. מנהיג לא יכול להיות ללא עם. אם זה קורה כך, אז הכל יוצא בסדר.

אני שמח מאוד שהגענו למצב שכל מה שכתוב, ממש מגיע עכשיו לביצוע.

בן ציון: מצד התלמידים או מצד מי שמגיע לכל מיני הבחנות חדשות, נראה כאילו נוסף עוד איזה שכל עוד איזו ידיעה, שאפשר היה לרכוש אותה בכל שלב, מישהו אומר ואני יודע. איך ניתן להסתכל נכון על ההתפתחות הזאת, שאתה אומר שהיא ממש כזאת גדולה?

יש חדר כמו החדר הזה, יש כאן שלושים פנסים של מקורות האור, ויש מפסק דימר. לאט לאט אתה מדליק את האור, כל המנורות מתחילות להידלק יותר ויותר, ואתה מתחיל לראות יותר ויותר כל מיני פרטים בחדר. כך זה קורה לאט לאט, ולא שפתאום אתה רואה דווקא את הפינה הזאת או את השולחן הזה או את הפנים שלך או את הפנים שלי וכן הלאה, אלא לאט לאט מתבררים לך כל מיני חלקים יותר רחוקים ממך, יותר קרובים אליך, יותר בולטים או פחות בולטים. אבל הכל מתבהר לפי המצב הכללי של האור העליון, שמתקרב ומתחיל להאיר יותר ויותר.

האורות מתקרבים, זה מה שקורה בימינו במיוחד, ואז אנחנו מתחילים לראות את עצמנו קשורים יחד, נמצאים בחדר אחד. ואין לאן לברוח מתוך כדור הארץ, אלא חייבים כאן להסתדר, אחרת המצב נעשה יותר ויותר גרוע. פתאום אתה רואה שהאחד רוצה לעשות משהו, והוא בזה משפיע על אלפי סיבות אחרות ומשנה את כל המערכת, ואתה כבר לא יודע מה לעשות. כך גם השני והשלישי. וכך כולנו נמצאים מחזיקים זה את זה, וכל אחד שיזוז, יגרום בזה רע לשני. לכן יותר טוב לא לזוז, "שב ואל תעשה עדיף".

אבל כך נעשה? כך נהיה? שאני לא אזוז בכלל? כן. אלא מה? במצב כזה יש לך רק תוצאה אחת, תבקש שינוי, תבקש את כוח התיקון. באמת לא זזים, שום דבר לא מבצעים, אף אחד לא פועל, לא משפיע על השני בשום דבר. ברע, לא רוצים. בטוב, אין לנו טוב.

מה עושים? "ויאנחו בני ישראל מהעבודה", ואז יש צעקה, ובצורה כזאת מקבלים מלמעלה תיקון. במידה שהתיקון הזה מתחיל כך להתפשט בינינו, במידה הזאת אנחנו מתחילים להסתדר זה עם זה, אבל רק בגודל, רק לפי רמת התיקון, וכל פעם קצת יותר. כך גדלים עד גמר התיקון, שכל הקשרים בינינו הופכים להיות לטובים.

בן ציון: תודה רבה לך הרב מיכאל לייטמן, תודה לכם צופים יקרים, נתראה בתכניות הבאות של "עולמות נפגשים". שלום ולהתראות.

(סוף התכנית)