תכנית טלוויזיה עם רב
"מקובלים כותבים"
זוהר לעם - 7
בהשתתפות: בן ציון גרץ
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 18.12.13 – אחרי עריכה
בן ציון: אנחנו בסדרת תכניות מיוחדת שמוקדשת לספר הזוהר, ולמהדורה מיוחדת שנקראת "זוהר לעם". למעשה הזוהר הוא "ספר הספרים", אם אפשר לקרוא לו כך, והנה אתה לקחת את הספר הזה והחלטת לעשות איתו מעשה. איך היית מגדיר את המעשה הזה?
אני זוכר איך היה לי קשה לפתוח את הספר הזה. זה היה בערך לפני שלושים וחמש שנה כשהתחלתי להכיר אותו, את המפעל הזה, זה לא הספר, ולהיכנס דרך כל מיני כיוונים, לפתוח אותו כך, ולפתוח אותו כך. עד שפתחתי עברו הרבה שנים. כשכבר נכנסתי לפנימיות ספר הזוהר, להשגה, להבנה, להרגשה, עד כמה שהצלחתי, ושאני עושה חשבון לעצמי, אני רואה שהייתי יכול להקל בהרבה את הכניסה לספר הזוהר, אם הוא היה כתוב מיד בעברית, בצורה יותר פשוטה, ללא הבלבול של הכניסות, של מראי מקומות, וכל מיני דברים שאין בהם צורך, ולא שייכים לגופו של הטקסט, אלא הם כתוספות למיניהן.
אחר כך לקראת שנות ה-90, שכבר קניתי מחשב, והיה אפשר להכניס את הזוהר למחשב ולהתחיל במשהו לעבוד עם הטקסט עצמו, ראיתי שאני נמשך מאוד לנקות את הטקסט, לעשות אותו פשוט יותר, קריא יותר, קל יותר, לפנות אותו מכל מיני דברים שאינם נחוצים.
בן ציון: מה זאת הנטייה הזאת לעבוד עם הטקסט, לעשות אותו יותר פשוט, זאת נטייה לא כל כך ברורה.
אצלי זה היה מאוד ברור. כך עשיתי עם כל מיני כתבים, עם רמח"ל ועם הרבה ספרים. אם אני קורא איזה ספר, למרות שאני לא בטוח שאני לא מקלקל את הטקסט, בשבילי זו הדרך להתקשר לטקסט, להתחיל להבין את המחבר. אם אני קורא איזה משפט, ובדרך כלל בחכמת הקבלה המשפטים הם בלוק שלם, שמונה, עשר, חמש עשרה שורות, אז כשאני נכנס פנימה לתוך איזה קטע, מחלק אותו למשפטים, ועושה פסיקים, לפי מה שאני חושב, מה קודם ומה אחר כך, מה הסיבה ומה המסובב ועוד ועוד, זה עוזר לי להתקשר לטקסט.
יחד עם זה, אני גם מרגיש אותו, חושב עליו. אני מעבד אותו בפנים בצורה רגשית, כי הטקסטים בחכמת הקבלה הם עם פנימיות עמוקה מאוד. וכך אני מתקרב למחבר, מה הוא רוצה להגיד, למה הוא כתב את זה כך ולא בצורה אחרת. בעבודה על הטקסט בצורה כזאת, שאני כאילו עושה אותו קל יותר, אוורירי יותר, שאני סתם מחלק אותו, ובמקום קטע גדול אני עושה כמה קטעים, במקום משפט ארוך אני עושה כמה משפטים, ופתאום אני רואה שעשיתי לא טוב, ואני מחזיר בחזרה, כל הפעולות האלו עוזרות לי להיכנס לתוך הטקסט עצמו, להתקשר למחבר, להבין יותר את הטקסט, ובכלל את הספר. ואת ספר הזוהר אני חושב שאי אפשר סתם כך לשבת ולקרוא. טקסטים של מקובלים אי אפשר לקרוא, אתה צריך לקרוא כמה שורות, ואחר כך לחזור, ושוב לחשוב איך. לי זה היה ברור, שרק בצורה כזאת אני יכול להתקדם.
בן ציון: אחרי העבודה הזאת שנעשתה עכשיו, כן אפשר לקרוא?
כן. אנחנו בודקים את זה בזמן השיעור. אמנם אני רואה שפה ושם הייתי עושה בכל זאת עוד יותר טוב, אבל אלה דברים קלים, ושייכים יותר לדקדוק.
אנחנו יכולים לעשות השוואה. אנחנו יכולים לקחת זוהר עם פירוש "הסולם" כמו שהוא מופיע בבעל הסולם, ולקחת את "זוהר לעם" שלנו, ולראות עד כמה שזה מקל על הטקסט. אני לא מדבר על כך שבמקום מספרים בעברית, יש מספרים בלועזית.
בן ציון: אם היינו מנסים להגדיר באיזה משפט או חצי משפט את העבודה שנעשתה, היית אומר שזה עיבוד קל לספר הזוהר עם פירוש הסולם לעברית, או לעברית מדוברת?
לא לעברית מדוברת. אני חושב שבסך הכל לא עשינו שום דבר, חוץ מתרגום מארמית לעברית, מניקוי הטקסט מכל מיני מראי מקומות. כי ממה שאנחנו יודעים הקורא לא הולך לזה. ואם כן, אז יש לו השוואה מאוד מדויקת לזוהר עם פירוש "הסולם". הוא יכול להיכנס לאינטרנט, או לקנות את ספר הזוהר עם פירוש "הסולם" ולראות מיד תוך דקה.
בן ציון: זה מעין עיבוד קל של פירוש "הסולם" לעברית, זאת אומרת, יש כאן דגש שזה הכל הועבר לעברית.
כן, זה בעברית. זה טקסט קל, בגלל שניקינו אותו מכל מיני דברים שלא הכרחיים לקורא הממוצע, העממי. ובסך הכל יש בטקסט הזה זרימה. מה שאין בזוהר עם פירוש הסולם.
בן ציון: שזה דבר חשוב, לספר הזוהר.
כן, זה ממש זורם. האדם נמצא כזורם בתוך הטקסט, הוא לוקח אותו.
בן ציון: מה זו הזרימה הזאת?
אני מדבר על עצמי, וגם בדקתי את זה על אנשים, שאם אני קורא טקסט עם פירוש "הסולם" הוא קשה, אתה נתקע שם כל פעם. יש כאלו פונטים, וכאלו פונטים, כי הוא רוצה להדגיש מאיפה הוא לוקח, והאדם הרגיל, המתחיל, לא מסוגל, זה מאוד קשה בשבילו. יש סוגריים, וסוגריים למראי מקומות במקרא, ובפרשה מסוימת יש גם מראה מקום, וזה לא שימושי. ובינתיים, אתה כל הזמן נתקע בתוך הטקסט בכאלו דברים, ואתה כל הזמן צריך לעצור ולחפש איפה זה נגמר, שמשם אתה ממשיך.
עשינו גם קיצורים. ואם יש איזה עשרים קיצורים, שכל הזמן משתמשים בהם, אז הקורא מהר מאוד מתרגל אליהם, וזה גם חוסך עשרות דפים בתוך הספר. ולכן הלכנו גם על זה. אלה קיצורים כמו כמ"ש, על ידי, אחר כך, קיצורים כאלו שפחות או יותר כולם יודעים אותם. עשינו פסקאות עם מספרים לועזיים במקום בעברית, וכך גם מספרי הדפים בספר.
לפי מה שאנחנו רואים, ואנחנו כבר קוראים את זה כארבע חמש שנים, נראה שזה יותר קל, יותר נגיש. חוץ מזה יש את רשימת הדברים איפה הם נמצאים. הכל כדי להקל על האדם.
ובנוסף, במיוחד, יוצאת עוד תוספת בתוך כל המפעל הזה, שזה קטעים נבחרים מהזוהר.
בן ציון: אני רואה שאתה נותן לזה משקל, לקטעים הנבחרים האלה.
כן. אני חושב שזה מאוד עוזר לאדם, הוא יכול להתרשם מזה. הוא סתם לוקח את הכרך הנפרד הזה, והוא נהנה מזה שקורא משם את הדברים המיוחדים, הפנינים מתוך הספר.
בן ציון: זה נראה שלקחת איזה טיל, או פצצה גדולה מאוד, וקצת שחררת את הברגים ופתאום זה עף, ומשוגר בכל העוצמה שלו.
יכול להיות שזה כך, אבל אני לא חושב שזה כך, הייתי אומר שזו מתנה גדולה מאוד שניתנה לנו מהשמיים לכל האנושות. כך אני רואה את ספר הזוהר בכלל. וזה שעשינו מתוך הספר הזה את "זוהר לעם", אנחנו פשוט עשינו מממנו כזה עיבוד, שעכשיו אנחנו יכולים על מגש להביא אותו לכל אחד.
בן ציון: העלית את הנקודה של הרשות מן השמיים. ובעל הסולם כותב במאמר שלו "גילוי טפח וכיסוי טפחיים", שזה לא סתם שמקובל כותב משהו, אלא תמיד יש לזה סיבה.
יש את שרשרת המקובלים שהתחילה מרשב"י, ואולי עוד ממשה והתורה. איך השרשרת הזאת בעצם התחילה והגיע עד לימינו, שכל אחד עושה איזו משימה, עבודה, תפקיד, עד שבסופו של דבר מגיעים ליציאתו היום של "זוהר לעם".
אם כבר אז מאדם הראשון, שהוא הראשון שגילה את עניין ההסתרה הא-לוהית. שיש כוח עליון הנסתר, שמכוון אותנו לזה שנגלה אותו פעם. הוא גילה את זה, הוא גילה את יסודות חכמת הקבלה. ממנו והלאה התחילו מקובלים לעסוק בהשגת הא-לוהות. אחריו היו עשרים דורות מהאדם הראשון עד אברהם, כלומר, עשר דורות עד נח, ועשר דורות מנח עד אברהם. כולם היו מקובלים, אלא שמשם כמעט ולא נשארו לנו שום רישומים. הספר היחידי שמיוחס לאדם הוא "רזיאל המלאך", וגם זה עד אברהם. והספר שמייחסים לאברהם הוא ספר היצירה.
באמצע היו עוד ספרים, ואחר כך באה תורת משה, "נביאים" ו"כתובים", ובתוכם כתובים עוד ספרים, כמו "מגילת אסתר", וכל הספרים שנמצאים בתוך התנ"ך. וישנם עוד כאלו שנכתבו לידם כמו המדרש הגדול, אבל אנחנו לא יודעים בדיוק לאיזו תקופה הם שייכים. היו גם המשנה, הגמרא, התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, שסידרו אותם בצורה כמו שאנחנו מכירים היום.
בעצם עד רבי עקיבא הכל היה נמצא בכל בני האדם. הם חיו את זה והיו מגלים את הא-לוהות, זו היתה התרבות של העם. הם חיו לפי זה, הם חיו בהכרת הא-לוהות.
אמנם היו תקופות, והיו גם מאבקים, כמו הקצינים בתקופת בית המקדש הראשון, בין הפרושים והצדוקים בתקופת בית המקדש השני. היו מאבקים גדולים על לימוד לא לשמה, כן לשמה, על גילוי התורה, תורת הנסתר, תורת הנגלה. אפשר להגיד שהיו מאבקים גדולים כבר בתקופת בית המקדש הראשון, וזו הסיבה שהוא נחרב. אבל בסך הכל עד רבי עקיבא כל הדברים האלו היו נשמרים בצורה אמיתית.
בן ציון: מה זאת אומרת נשמרים בצורה אמיתית?
זאת אומרת, שהעם ידע על מה מדובר, העם ידע שצריכים לגלות את הא-להות, שלשם זה ניתנה התורה, ובסופו של דבר "וכולם ידעו אותי מקטן ועד גדלם", שאנחנו חייבים להתחבר, ובחיבור בינינו מגלים אותו. ועל זה תמיד היו מאבקים בין אלו שרצו להיות יהודים, לבין אלו שרצו להיות כיוונים או כרומאים וכן הלאה. עד רבי עקיבא שהוא באמת הגדול האחרון, שאז כבר התורה התחילה להיכנס מגילוי לנסתר.
בן ציון: אפשר לומר שעד רבי עקיבא, יש לנו את התורה שהיא אותו ספר חוקים.
כולם ידעו על מה מדובר, כולם קראו אותה תורה. לא היו צריכים לכתוב ספרים בצורה אחרת, אלא כמו שכתבו אותם בלשון התנ"ך או ההגדות.
בן ציון: לא נזקקו לפירושים, לכל מיני תרגומים?
לא, הכל היה מובן שמדובר רק בהשגת הא-לוהות. אבל כשהתחילו כבר השלבים האחרונים של חורבן בית המקדש השני, רבי עקיבא חילק את התורה לשני חלקים, וזה נעשה על ידי שני התלמידים שלו, רבי יהודה הנשיא ורבי שמעון בר יוחאי. אחד עיבד את זה וחיבר את זה בתוך התלמוד הבבלי, והשני בספר הזוהר. מדובר ודאי באותו דבר, כי התורה מדברת רק על גילוי הא-לוהות על ידי תיקון האדם.
בן ציון: שניהם חיו את אותו דבר.
כן, אבל כל אחד היה משורש נשמה אחר, ולכן כל אחד הביע את זה בצורה שונה. וזה מה שאנחנו רואים. אבל מפני שהסתירו את הזוהר שהוא אחד מהפירושים של עבודת ה', לכן נשאר רק פירוש של התלמוד הבבלי. ולפי התלמוד הבבלי כבר התחילו הלאה להתפתח. והזוהר מלכתחילה היה צריך להיות סגור עד סוף הגלות.
בן ציון: למרות שהמשנה והזוהר הם לכאורה שני ענפים שווים, שיצאו מאותו מקום, מה הייחודיות של הזוהר שעכשיו פתאום הכל מתחיל להסתובב סביבו?
אני לעצמי חושב כך, שהתלמוד הבבלי היה ספר שהחזיק את כל עם ישראל במשך הגלות, ובעצם עד הבעל שם טוב לא היתה לנו שום תוספת. אפשר להגיד מהאר"י, אבל האר"י בעצמו לא כתב כלום, וכל כתבי האר"י הם ממרח"ו. ובעצם התורה ליישום, ניתנה לנו מהבעל שם טוב, הוא בעצם פתח לנו שוב דרך לחזור לתיקון האדם, ודרכו לגלות את הכוח העליון, שזה בעצם הייעוד שלנו.
בן ציון: איפה פה נכנס ספר הזוהר?
ספר הזוהר עוד לא נכנס. אחרי הבעל שם טוב, אחרי כמה מאות שנה, כבר במאה העשרים, בעל הסולם לקח את ספר הזוהר, וגילה אותו עם פירוש הסולם.
בן ציון: אבל בעל הסולם לא הסתמך על מה שעשה האר"י?
כן, ודאי. הוא הסתמך על מה שעשה האר"י ולמד על פי האר"י. הספר הראשון שהוא גילה במקרה היה ספר "עץ חיים", שהוא גילה אותו אצל האדמו"ר מפורסוב, האדמו"ר שלו, הרב שלו. אבל את כל הפירוש שלו הוא עשה על ספר הזוהר.
בהתחלה הוא עשה במקביל לתלמוד הבבלי, את תלמוד עשר הספירות, שזה לימוד על כל כתבי האר"י. ואחר כך מאותו בסיס של תלמוד עשר הספירות, של כל חכמת הקבלה, הוא עשה את פירוש הסולם על ספר הזוהר.
בן ציון: הייתי רוצה עוד קצת להרחיב בתרומה של האר"י, כי הוא מדבר הרבה על רשב"י, ולוקח הרבה מאוד פסוקים מהזוהר, והוא בעצם מפתח את שפת הקבלה. אחר כך בעל הסולם משתמש בה בפירוש שלו לספר הזוהר.
כלפינו האר"י הוא מפתח, עליו מתבססים כולם. כי מה שכתוב עד האר"י, אנחנו לא יכולים להבין בלי האר"י. ואחרי שאנחנו לומדים את האר"י, אחרי הלימוד, אנחנו יכולים לפתוח גם את ספר הזוהר, וגם את כל יתר הספרים, ויכולים להבין למה הם מתכוונים.
בן ציון: איך אפשר להגדיר את תרומתו של האר"י להתפתחות או התגלות ספר הזוהר?
האר"י נתן לנו יסודות של חכמת הקבלה, שעל ידם אנחנו, בדורנו, יכולים להיכנס לתוך חכמת הקבלה עצמה, ועל ידה להבין את ספר הזוהר וליהנות ממנו.
בן ציון: בעל הסולם כותב באותו מאמר "גילוי טפח וכיסוי טפחיים", שגם רבי שמעון בר יוחאי קיבל רשות מיוחדת לכתוב את ספר הזוהר, וגם האר"י קיבל רשות מיוחדת לגלות את מה שהוא עשה. זאת אומרת, יש פה איזה תהליך שעובדים על אותו מקור?
לא, האר"י לא גילה את ספר הזוהר. ספר הזוהר התגלה במאה האחד עשרה על ידי רבי משה די ליאון.
בן ציון: אני לא מדבר פיזית, האם כתבי האר"י, מה שהוא הוליד בחכמת הקבלה, זה לא המשך של פיתוח?
לא, זה לא פיתוח של ספר זוהר ולא פיתוח של חכמת הקבלה. אפשר כך להגיד, שהאר"י גילה לנו את החכמה הזאת בצורה, שאנחנו יכולים בעצמנו לפתוח. זאת אומרת, יש לך את חכמת הקבלה.
בן ציון: מה הוא נתן לנו, שפה?
הוא נתן לנו שפה, עקרונות, חוקים, שאם אנחנו לומדים את כל מה שהוא עשה, על ידי זה אנחנו יכולים להיכנס לתוך חכמת הקבלה עצמה. זה כמו שאתה לומד מתמטיקה, מתמטיקה זו שפה, ואחר כך עם השפה הזאת, אתה יכול לגשת לפיזיקה, לכימיה, לביולוגיה, לזואולוגיה, לארכיטקטורה, לכל דבר. על ידי השפה הזאת אתה יכול לגשת לכל דבר, ולרשום את הדברים, למדוד אותם, לנתח אותם, לחבר ביניהם וכן הלאה.
אותו דבר עשה האר"י, הוא פתח לנו יסודות, שעל ידם אנחנו יכולים להיכנס לתוך העולם הנסתר, ולתוך ספר הזוהר, בלעדיו לא היינו יודעים. אבל אפילו שאנחנו לומדים את האר"י, לפתוח את ספר הזוהר אפשר, רק בתנאי שאתה באמת שולט בו. ולכן בא מקובל גדול כבעל הסולם, לוקח את כל כתבי האר"י, עושה עליהם קודם כל את תלמוד עשר הספירות, ואחר כך לוקח את כל הספר הזוהר ועושה על זה את פירוש הסולם.
ולכן בעל הסולם בעצם עשה לנו הכל, לא נשאר אחריו מה לעשות. כי הוא לקח את ספר הזוהר ופירש, לקח את כתבי האר"י ופירש, ואין לנו יותר מקורות עתיקים שצריכים לפרש, הוא עשה את זה. ומרגע שהוא עשה את המפעל הגדול שלו, גם תלמוד עשר הספירות וגם פירוש הסולם על ספר הזוהר, אנחנו רק קשורים לזה. אין לך דברים אחרים. ואם אתה רוצה לקרוא כל מיני ספרים אחרים, אתה מבין אותם, אך ורק מפני שאתה לומד את בעל הסולם.
בן ציון: בזוהר כתוב, שהזוהר לא מדבר בשום מצב על מקרים גשמיים, זה ידוע. בעל הסולם דאג באמת שהשפה שלו תהיה כזאת שלא תהיה סכנה של הגשמה. האם אתה רואה לאורך השנים, שבעל הסולם פתר את הבעיה של חשש מהגשמה של הדברים? על זה הוא עבד מאוד קשה.
הוא כותב שהוא כאילו פותר את הבעיה הזאת, ועכשיו הוא בטוח. אני רואה שהוא עשה את זה נכון, ומי אני שאגיד אחרת ובכלל. הכוונה היא, שהוא רצה לעשות את זה, אבל אני לא בטוח, שמי שקורא בתלמוד עשר הספירות, באגרות, במאמרים, או בפירוש הסולם על ספר הזוהר, חודר בקלות לתוך הטקסט, ובטוח לא מגשם את הדברים.
כי בכל זאת "בכל דור ודר קמים עלינו לכלותינו", זאת אומרת, האגו שלנו כל הזמן קם ומצייר לנו כל מיני מכשולים שוב ושוב. ולכן אני בעצמי מוסיף ומוסיף לתלמידים שלי, ומזהיר אותם בכל מיני דברים. וכמה שאני עובר מציורים גשמיים לשרטוטים, ואני לוקח את זה ממנו כמו שהוא שרטט את ספר האילן, בכל זאת אני רואה שיש עוד הרבה להוסיף. כי קשה מאוד לאנשים בפרט היום עם האגו, עם העולם הזה, שכל הזמן נותן כל מיני צורות, להגיע למצב שהם לגמרי מתפטרים מלגָשֶם את הצורות הרוחניות. זו עדיין בעיה. נקווה שפתרנו אותה במקצת על ידי זוהר לעם.
בן ציון: בזוהר לעם עוד יותר הקלנו, כדי לפתור את בעיית ההגשמה, שגם שבעל הסולם התמודד איתה.
(סוף התכנית)