"מקובלים כותבים"

"להבין את המורה"

בהשתתפות: בן ציון גרץ

תכנית 02.02.10 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

בן ציון: היום רציתי לדבר על האמצעי להתקדמות רוחנית שנקרא "מורה". אבל רציתי להתמקד בעניין מאוד מאוד מסוים. יש ספרים, יש קבוצה ויש את המדריך. ומורה, למרות שזה משהו קרוב, מוחשי, איזו דמות, ראיתי שיש קושי להבין את המורים, לֵמה הם מתכוונים, מה הם רוצים שיעשו, וראיתי אצל גם בעל הסולם אותו דבר.

ניקח למשל מה שהוא כותב באגרת מ"ז. הוא נסע לחו"ל והוא כותב "כבר כתבתי שאתם טועים בי לאמור, שנסעתי מכם, במקום שאתם צריכים להבין שאתם נסעתם ממני.".

פיזית ודאי שהוא התרחק מהם, מהמקום שעקר את עצמו ונסע לאנגליה, אבל בהחלט הבעיה היא שהם גרמו לזה שנעשה ביניהם איזה פער רגשי, בהבנה, ברגש בינו לבינם.

בן ציון: לֵמה הוא מתכוון "שאתם טועים בי", כאילו לא מבינים אותו?

טועים שחושבים שאני התרחקתי מכם. אני לא התרחקתי. זה שאני בגופי לא מופיע לפניכם זה נקרא שאני לא נמצא איתכם יחד? יכול להיות שעוד יותר מקודם. כי דווקא הריחוק הגשמי הוא פועל בהרבה מקרים, להתעוררות לחיבור פנימי יותר, וגם רואים זאת בעולם שלנו. ולכן באמת צר לו מאוד שהם לא משתדלים לסגור את הפער הגשמי הזה על פני הנטייה, ההתקרבות הפנימית.

בן ציון: מה הסיבה שיש כזה פער בעצם בין כוונת המורה להרגשת התלמיד?

הם נמצאים בשני עולמות, ולכן ודאי שהוא מבין את זה והוא מרגיש את זה ויודע, אבל מה לעשות. זה רק אומר עד כמה הם עדין קטנים, ולא יכולים להיות איתו יחד ובלעדיו באותה צורה, או דווקא להשתמש, לנצל אותה התקופה שהוא לא נמצא איתם יחד כדי עוד יותר להתקרב, כדי עוד יותר להרגיש אותו.

יכול להיות שהם ביניהם מתקרבים, אבל זה גם לא יחזיק מעמד הרבה, כי בלי קשר אליו גם הם לא יוכלו ביניהם להסתדר. אבל לפעמים זה קורה כך שהמורה נעלם, ואז חבורת התלמידים הם כמו ילדים קטנים שלא יודעים מה לעשות. הגננת נגיד או האימא נעלמה, אז הם נעשים עוד יותר דואגים זה לזה, כלפי איזה פחד כללי, איבוד, אבל זה לא פועל הרבה, ולא פועל לזמן ממושך. מפני שהאגו בכל זאת הוא גובר ואין להם תיקון, ואז הם מתחילים גם להתרחק זה מזה, עד שנעלם הקשר וכל הקבוצה מתפרקת. זה מה שאנחנו ראינו גם אצל בעל הסולם וגם אצל רב"ש, שהמורה לא בא, לא מופיע, פתאום התלמידים לא מופיעים לשיעור ביניהם. המורה לא בא, אז פתאום יש ביניהם איזו קלות ראש, שיכולים לעשות מה שבא להם. כאילו הגננת נעלמה, ואף אחד לא עומד עלי עם השוט.

בן ציון: אז זה אומר שכשהמורה נגיד מתרחק פיזית, אז מתעוררים איזה כוחות חדשים שמפרידים בין התלמידים?

כן. כי בכל זאת המרות הזאת, הפחד ממנו, זה עובד. זה עובד על האדם שנמצא עדין ברצון האגואיסטי ולא יכול לשלוט על עצמו, לא יכול למשוך את המאור המחזיר למוטב שיחזיק אותו. לכן יש הבדל גדול בין להיות ליד המורה, או רחוק ממנו פיזית. לצערנו אנחנו רואים את זה כמכשול גדול מאוד בהרבה קבוצות מקובלים, גם בעבר, בהיסטוריה, ואני חקרתי את הנושא הזה, גם שאלתי את מורי רבי, וכך זה קרה אפילו בקבוצות שהן היו מאוד חזקות יחסית.

אבל כמו שכתוב, "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". עד היום שמת הרצון לקבל שלך לגמרי, עד שהאגו שלך לגמרי מתוקן, אסור לך לסמוך על זה שאתה כבר מעוגן, ואתה כבר יכול לתפקד נכון.

בן ציון: התקופה של העבר התאפיינה יותר בקבוצות קטנות ויחסים של מורה ותלמיד, בתקופה של היום יש הרבה קבוצות.

היום זה לגמרי עידן חדש, היום זה כל כך לא דומה למה שהיה קודם. נגיד אצל רב"ש המורה שלי. הייתה קבוצת תלמידים שהבאתי אותם מתל אביב, מכל מיני מקומות, בעיקר מהמכון של ברג. אחרי שידעו שיש קבלה אמיתית, ואפשר ללמוד אותה מהבן הבכור של בעל הסולם, הם ברחו משם, ונהייתה קבוצה. ובכל זאת אני היית לידו כל הזמן, גם בשיעורים, וגם כשַמש, גם כנהג, גם כתלמיד. ובכלל כל הזמן, היינו נוסעים לטבריה, הולכים יום יום לטייל לפארק, דיבורים, לימודים כל הזמן, בנוסף למה שלמדנו בקבוצה. וכך זה היה במשך אחד עשרה וחצי שנים, כי בחצי שנה הראשונה נכנסתי לתפקיד הזה. וחוץ מארבע שעות ביום שהייתי צריך לעבוד כדי לפרנס את המשפחה, ועוד חמש שעות שהייתי יישן, כל יתר השעות הייתי לידו. וכך בגישה כזאת אישית קיבלתי את הטיפול ממנו.

אבל היום אנחנו נמצאים במצב שישנם ממש מיליונים של תלמידים שלומדים בכל רחבי העולם דרך קווי האינטרנט שלשם זה התפתח, ובכלי התקשורת המודרניים שדרכם אנחנו מעבירים להם את החומר. זו לא גישה אחד על אחד מורה ותלמיד, אלא זו גישה שהיא אחרת לגמרי, כי זה זמן הגאולה. אלה אלפי אנשים שצריכים לתת להם את ההסבר, ולמשוך אותם ולנהל אותם ולסדר אותם לקראת היציאה מהגלות.

בן ציון: אבל זה שיש מורה ויש תלמיד, או שיש קהל ויש מדריך, זה עדין לא מבטיח שהתלמיד או הקהל או מי שלומד הוא לא יטעה במורה, כמו שיש מקרים כאלה, ויוצא שזו תופעה שחוזרת על עצמה. השאלה היא מה השורש של הבעיה הזאת, ואיך אפשר לפתור אותה?

יש רק שני שורשים לכל הדברים שמתרחשים במציאות, שורש הבורא, שורש הטוב, ושורש הנברא, האגו שלנו, שורש הרע, אין יותר, ואז מי מנצח בכל רגע ורגע במציאות, בתהליך. לכן האור העליון הוא מחזיק אותנו כמו מגנט, שדה מגנטי, באוויר. יש חתיכת ברזל, אם המגנט מתקרב, הברזל עולה, אם המגנט מתרחק, אז הוא נופל ארצה. כך גם אם המורה מתרחק, נופלים. ולכן זה היה מאוד מורגש אחרי שנפטר רב"ש, התלמידים לא ידעו מה לעשות.

בן ציון: אבל בוא נאמר שהמורה לא התרחק, המורה ישנו ויש את הקבוצה.

כן, אבל מי מרגיש אותו, מי נמצא איתו בקשר, מי יכול להמשיך לקבל ממנו הדרכה למרות שפיזית הוא לא נמצא לידו? זאת הבעיה. נכון, פיזית אתה לא רואה אותו, לא גוף, אפילו לא ריח, ולא איך שאני הייתי איתו נגיד כל כך הרבה שעות ביום. אין, הכל הסתלק. אבל האם יחד עם זה מאבדים את הקשר? וקשר פיזי הוא בכל זאת לאט לאט יותר ויותר נשכח.

אני זוכר אחרי שהוא נפטר, הייתי קם, פתאום קופץ באמצע היום אם הייתי נרדם או היה משהו, וחושב שאני מאחר, שאני צריך להיות אצלו בחמש בשיעור ערב, פתאום הייתי נזכר שהוא נפטר. אלה דברים כאלה, אתה רואה איזו תופעה, ואתה רוצה לספר לו על זה, ואתה נזכר שכבר נפטר. זאת אומרת זה כבר קשר אחר, אתה חייב לעבור לפסים האחרים. וזה תלוי איך אדם יכול להתמודד עם זה. האם הוא מרשה לעצמו להתפרע, או שהוא מוצא לעצמו תחליף.

בן ציון: יכול להיות כזה? מה זאת אומרת "תחליף"?

לא תחליף למורה, אני לא חושב. לא נראה לי שיש תחליף למורה הרוחני, כי זה עניין של הנשמה, שהוא עיצב אותך, עיצב את הנשמה שלך. אם הוא עיצב אותך, אתה צריך לחזק את הקשר עימו, אין יותר מקור. כי דרכו כבר מסודר כך שאתה מקבל ממנו. ברוחניות יציאת הרשימות, יציאת הנשמות, הן לפי הסדר.

אם יש לי מאה תלמידים, אלף תלמידים, לא חשוב כמה, אז הם נעשו תלמידים שלי מפני שהנשמות שלהם הגיעו אחרי הנשמה שלי לתיקון, והם כבר שייכים לזה. זאת אומרת, בהיררכיה הזאת, בעץ החיים הזה, בעץ הזה שמשתלשל, בתגובת השרשרת הזאת, הם נמצאים בקשר איתי, אין מה לעשות. זה כמו שיש לי איבר בגוף שממנו הולכים כל יתר האיברים, ומכל אחד מהם גם יתר האיברים. לכן לא יכול להיות שאפשר למצוא מורה אחר, אלא לחזק את הקשר עימו למרות שהתמונה הפיזית כאילו נותנת לך איזו הכבדה.

אבל אני לא חושב שזו הכבדה. אני הבנתי שאני חייב להמשיך במגמה הזאת שבעצם התחלתי קודם. אני נתתי הרצאות, על ידי זה הבאתי לו תלמידים. היו לו שישה שבעה זקנים עוד מימי בעל הסולם, בני שבעים, אני הבאתי לו בחורים בני עשרים וחמש שלושים, הוא התחיל ללמד אותם, הם בכל זאת למדו לידו כמה שנים. אני לידו כתבתי את שלושת הספרים הראשונים שלי. אני לידו נתתי הרצאות בכל מיני מקומות, לכן הבאתי את התלמידים. אני חייבתי אותו לכתוב מאמרים, כי בלי זה לא הייתי יודע מה לדבר ומה נדבר בישיבות חברים. אני קיבלתי ממנו אישור להקליט את השיעורים שלו.

את כל מערכת ההכנה להסברה ולהפצה התחלתי ממש לידו, גם בכתיבת ספרים, בנתינת הרצאות, ובמערכה הזאת של איסוף החומר וכולי. והוא תמיד היה קצת ככה בצחוק אומר שיש לי נטייה מיוחדת לזה. הוא ידע שאני עם זה ממשיך.

ואז אני ראיתי שזה שהסתיים הלימוד שלנו ב"ארבע עיניים" מה שנקרא "גשמיות", אז עכשיו אני צריך ללמוד איתו בצורה יותר פנימית, וגם יותר להרחיב בזמן הפנוי שלי, כביכול פיזית, את הפעולה שלי ההסברתית, שאני צריך להמשיך בהפצה.

בן ציון: אבל כשהוא נכח לידך, היו מקרים שלא היית מבין מה שהוא אומר לך, או היית טועה כמו שאומר פה בעל הסולם שהתלמידים טועים, מצבים כאלה קורים?

כן, ודאי, ובטוח שהרבה יותר ממה שאני זיהיתי. כי בהרבה מקרים הוא היה מדבר אלי, אני הייתי יושב ומסתכל כמו כלב קטן על בעל הבית, ולא הייתי מבין מה שהוא אומר.

בן ציון: וזה היה מופנה אליך?

לא, זה היה דרכי להוציא את המילים האלו לאוויר העולם, שאחר כך יתגלו. ובאמת את המילים האלה אחר כך אני גליתי.

בן ציון: הם קיבלו משמעות?

כן. מקובל שהוא מלמד את התלמידים שלו, הוא נותן להם רק חלק קטן מאוד בצורה שהם יכולים לקלוט עכשיו. תשעים אחוז ממה שהוא מוסר להם זה נשאר אצלם, ואחר כך גורם להתפתחות הנשמה.

בן ציון: זה אמור לפעול אחר כך.

כן ודאי, במשך שנים רבות אחרי זה הם יגלו מה שקיבלו ממנו.

בן ציון: יש אנשים גדולים אחרים, במקצועות אחרים, חכמים בתחומי מדע אחרים, ואנחנו יודעים שאנשים פשוטים לפעמים לא מבינים את האנשים הגדולים, לֵמה הם מתכוונים, מה הם רוצים מהם. יש כזאת תופעה, שהאדם לא מבין את האדם הגדול, או האדם החשוב.

זה ידוע שזה עניין של חינוך והשכלה, וגם בעולם שלנו כדי להבין משהו אתה צריך ללמוד. אני כבר לא מדבר על מדע, אלא אפילו ציור, מוזיקה, תיאטרון, אתה צריך לדעת מה זה.

בן ציון: הם לא קולעים לדעתם של גדולים, כמו שאומרים, אלא מבינים אותם לא נכון ומפרשים אותם לא נכון.

ודאי, זה ללא שום ספק, אבל תלוי מי הם הגדולים. אם הגדולים נמצאים בתחום הפצתם בתיאטרון, בספרות, במוסיקה, במשהו כזה, אז הם גם מספרים, והם כבר יודעים איך להגיע לביטויים שהקהל יבין אותם. יש גדולים כאלה כמו מקובלים, שהם לא מסוגלים לזה, כי הקהל לא יכול לקלוט מה שהם רוצים למסור לו, אז כל המטרה שלהם וכל המאמץ שלהם, בכל זאת לבנות איזה סולם מדרגות שעל ידו הם יכולים לגרום לקטנים לאט לאט לגדול.

זאת אומרת, בכל זאת לבנות איזו מערכת חינוך, גם אם לא לזמן הזה, כמו שבעל הסולם כותב את המאמרים שלו, את כל החומר שלו, אבל רק בדורנו זה אנחנו מתחילים לגלות אותו ולהשתמש בו ממש בכל הכוח שישנו שם. ובפרט עכשיו כשאנחנו מתחילים לפתוח את הזוהר עם פירוש הסולם, זה מתחיל להיות יותר מיום ליום. אנחנו לא סתם קוראים ב"זוהר", שכך מקובל שזה ספר יפה, מיוחד, אלא אנחנו מתחילים להרגיש איזו עוצמה ישנה שם, נסתרת, טמונה בפנים, שזה ממש האור הגנוז שפועל ומשנה אותנו.

אז אתה רואה, מקובל כתב את זה לפני שבעים שנה, ואנחנו רק עכשיו מתחילים לגלות ולהכיר במה שהוא מסר לנו. וגם להתחיל להכיר מה שבאמת נמסר שם, זה עוד רחוק מבאמת להבין את כל המפעל שלו, כל העמקות שלו, כל הכוח הרוחני שנמצא שם. הוא בנה מערכת קשר בינינו לבין הבורא בפירוש הסולם שלו.

בן ציון: הרב"ש, המורה שלך, היה ליד אביו בעל הסולם, ואתה היית ליד הרב"ש. איזו עצה היית נותן היום לתלמידים, לכל הקבוצות, כדי שהם באמת יבינו נכון את דבריך, את דברי בעל הסולם, את דברי הרב"ש, ולא יטעו, כמו שהוא אומר "אתם טועים בי"?

אני לא חושב שיש הרבה אמצעים לזה. דבר ראשון, זה ללמוד מהשיעורים שלנו, שכולם מתבססים על חומר מקורי, שזה או כתבי הרב"ש או כתבי בעל הסולם. אנחנו לא לומדים מחומר שלי. פירוש, נכון, אבל לא החומר כמקור לימוד. זה דבר אחד. דבר שני, זה חיבור בין החברים, כי בלי חיבור אי אפשר להבין את החומר הקבלי. כי אנחנו צריכים להשתוקק להתחבר יחד כדי להבין מה הם כותבים, כי הם כתבו מאיחוד, ודרך האיחוד בינינו אנחנו מגיעים לאיחוד עם הבורא.

ודבר שלישי, הפצה. זאת אומרת שמטרת הבריאה היא, ומה שרצוי בעיני הבורא, שאנחנו נזכה למצוא חן בעיניו, על ידי זה שנפיץ לכולם גם מה שאנחנו לומדים, מה שאנחנו מבינים, ומה שבעל הסולם והמקובלים הגדולים הכינו לנו, כדי להיות "אור לגויים" מה שנקרא.

אז שלושת הדברים האלו, לימוד לפי השיעורים שלנו שמתבססים על המקורות, עבודה בקבוצה באיחוד בינינו, והפצה בכל העולם, אלה שלושת הדברים שאני בטוח שאם אדם יעסוק בזה וימסור את עצמו לזה, חוץ מהדברים הנחוצים שצריך כדי להתקיים, זה יביא אותו למטרה ללא שגיאה.

בן ציון: בעל הסולם אומר, "הן אמת שגם אני ממשמש בכף זכות בעדכם, בהיותי משער את אוירא דירושלים ת"ו, בעודני מצוי לעיניכם. ומכל שכן בעת הסתרה מכם,". מה זאת אומרת?

כאן הוא טוען על אווירה בירושלים, כי גם התלמידים שלו היו תלמידים ששייכים ליהדות האורתודוכסית, והמשפחות והחברים וכל הסביבה שלהם הייתה מכל מיני פלגים של היהדות החרדית, החסידית. וודאי שאדם שלא מקבל כוח מהמורה שלו, או שהוא עדיין חלש, לא נמצא בעולם האמת, בהשגת הרוחניות, אז הוא נופל תחת השפעת החברה.

כמו שאנחנו לומדים, שאם אין לו "חברה" שזה מורה וקבוצה, והמורה הסתלק, הקבוצה בגלל זה נחלשה, אז הוא נכנס אוטומטית, בצורה מובנת מאליה, תחת השפעת הסביבה האחרת, הסביבה הטבעית שלו, שזו חסידות בדרך כלל, כי זה מה שהקיף אותו בירושלים. אז ודאי שבעל הסולם מתלונן ש"אוויר ירושלים" פועל עליהם כך, שמכביד את ליבם.

בן ציון: על איזו "כף זכות" הוא בעצם משמש להם ככף זכות?

אין מה לעשות, זאת המציאות שהם נמצאים בה. לכן הוא תולה תקווה גדולה בכך, שאו שהם יתחזקו, או שהוא יבוא ויציל אותם. אבל לפחות אם היו מתחברים ביניהם ומחכים להצלה, אז הוא היה מציל אותם מרחוק ללא ספק. אבל גם להתחבר ביניהם בזמן שהמורה נסתר, נעלם, זה מאוד מאוד קשה.

אני מקווה שבדור שלנו זה כבר לא יקרה, כי בכל זאת יש כאן עשרות אלפים של תלמידים, קבוצות, מרכזים שונים בעולם, שיכולים לעבוד בצורה אוטונומית זה מזה, בלתי תלותית זה בזה. יש כבר המון ספרים, מדיה בכל השפות, יש מרכזים למיניהם שמפיצים את המדיה הזאת, כנסים וקונגרסים.

ולכן במערכת הזאת שעכשיו אנחנו מפתחים, אנחנו דווקא מכינים לעצמנו תשתית כזאת, שמה שלא יקרה, ואיפה שלא יקרה בעולם, ואפילו אילו אסונות האדמה, או מלחמה, או משהו, התהליך הזה לא ייפסק. וודאי שלא ייפסק עקב זה שאני איעלם מהתלמידים שלי, אלא כבר יש להם מספיק חומר ומספיק הכנה כדי להמשיך במה שאנחנו עכשיו מכינים.

בן ציון: זאת אומרת, האמצעים של סביבה וספרים?

סביבה, קבוצה, ספרים, כל התקנון איך שכל זה מתקיים. אנחנו בעצם בונים מערכת כזאת, עטיפה כזאת, ארגון כזה, שהוא לא יכול פתאום ממש להישבר מאיבוד המנהיג.

בן ציון: ממשיך בעל הסולם באגרת אחרת אבל באותו עניין, "והאמת אומר לכם, כי בהתרחקות שלי נמצאת אחדות גדולה יותר מבהתקרבות שלי,".

כן, כי הוא רוצה להעלות אותם. על ידי זה שהוא מתרחק מהם פיזית, הוא רוצה שהם יתגבשו יותר, ואז בגיבוש הפנימי שלהם הוא יכול גם לקרב את עצמו פנימית.

בן ציון: האם התלמידים יכולים לזהות את זה?

לפני שהם מתקבצים יחד יותר, הם לא יכולים לזהות, כי באיזה כלי הם יזהו? אבל אם היו מתאספים יותר, היו מגלים שגם הוא נמצא ונוכח ביניהם. אבל לעשות את הצעד הראשון הזה עוד יותר להתחבר ביניהם, זו בעיה.

בן ציון: ממשיך בעל הסולם ואומר, "בדומה לכל אומן הטרוד באומנותו להשלים מלאכתו, באופן היותר נאות, אשר אין לאיש זר להסתכל עליו באמצע מלאכתו, כי לא יבין מנהגו במלאכתו, זולת אומן הגדול כמותו. ודי לכל הרוצה להבין."

זאת אומרת, רק הוא מבין בעצם מה שהוא עושה?

נכון. תלמיד לא מסוגל להבין מה קורה, כי מה שהמורה עושה, שזה כמו מורה כלפי תלמיד בעולם שלנו, גם התלמיד לא יכול להבין. אפילו גם אם זה סטודנט באוניברסיטה, הוא עדיין לא הגיע למצב שהוא באמת יכול להעביר ביקורת על מה שהפרופסור שלו מלמד אותו, כי הוא עדיין לא גמר את כל הלימוד. מכל שכן ברוחניות זה בלתי אפשרי להבין. הפעולות, הגישות, ההתנהגויות של האיש הרוחני, נראות מאוד מוזרות, והתלמיד לא מסוגל להבין אותן.

בן ציון: אבל גם כלפי אנשים חכמים מתחומים אחרים, תמיד זה נראה לתלמיד כמשהו מוזר, כמשהו לא מובן.

כן, אבל הוא יכול איכשהו להשלים עם זה. מה שאין כן, כאן ברוחניות זה הרבה יותר קשה, כי זה שינוי הטבע, זה היפוך הטבע, ולכן מאוד מאוד קשה להבין, להסכים עם זה. אפילו עד כמה שמקובל עושה מעצמו שמשחק. אלא אני חושב שבסופו של דבר, אם להגיד במילה אחת מה שאפשר להגיד לתלמיד שיעזור לו, זו רק סבלנות. לא לשנות כלום, ולהמשיך בסבלנות ובעקשנות.

בן ציון: כל עוד המורה נמצא בסביבת התלמידים שלו, מה העצה הכי טובה שהם לא יטעו?

שיתרחק מהם מדי פעם, ושישתדלו בינתיים על ידי התרגילים האלה להתארגן להיות לבד, עד שזה יקרה באמת. ואז ככל שהם יתקשרו ביניהם יותר חזק, הוא יבוא ובאמת ישרה ביניהם, והם ירגישו את זה.

בן ציון: רק על ידי התרחקות והתקרבות, זו הדרך היחידה?

כך זה עליות וירידות, כך אנחנו בעצמנו כלפי הבורא כל הזמן גדלים, ולכן העצה היא העצה הטבעית.

בן ציון: וזה חייב להיות על ידי התרחקות והתקרבות פיסית?

זה יכול להיות התרחקות פיזית, או על ידי התרחקות רגשית, לצעוק, לדחות, וההיפך, לקרב.

בן ציון: זה חלק בלתי נפרד מהשיטה, מהדרך?

ודאי. זה כמו שמלמדים את התינוק ללכת. ככל שאתה שם אותו, והוא עושה איזה חצי צעד, אתה מתרחק, והוא עושה עוד חצי צעד, כך הוא לומד ללכת. זאת אומרת, הוא רואה התרחקות, אבל בעצם זו לא התרחקות, זה כדי לגרות אותו, זה כדי לגרום לו התקדמות.

בן ציון: מה פה החלק של הכוח העליון ואיך הוא עוזר כאן?

הוא משפיע דרך המורה.

בן ציון: נקווה שאנחנו נצליח, כמו שאומרים, לקלוע לדעת הגדולים.

ללא ספק.

(סוף השיחה)

ב