"שלבי הסולם"
על נשיות
בהשתתפות: רחל לייטמן
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 14.12.10 – אחרי עריכה
רחל: ישבנו יחד כמה חברות והעלינו כל מיני שאלות בנושא האישה ומתוך בירור משותף החלטנו לקרוא לתכנית "נשיות". כי אני יושבת מולך, ואני לא יודעת מי אני, אני לא יודעת מה זו "אישה", אני מרגישה כמו ילדה קטנה. ואני באה אליך כי אתה גבר, כי אני מעריכה אותך, אתה חכם, אתה אבא שלי, ושואלת אותך מה זו "אישה"? מדהים שבגיל שלי אני עדיין לא יודעת מה אני ומי אני. אני לא רוצה שנדבר על ''תפקיד האישה ברוחניות'', אלא מה זו בכלל "נשיות".
"סוף מעשה במחשבה תחילה"1, אנחנו צריכים לראות מהטבע שאם נבראנו אז מלכתחילה אנחנו נמצאים בתפקיד. מה הצורך בבריאת האישה והגבר, לַמה הם צריכים להיות שניים ואחר כך בכל זאת להתחבר ולהמשיך ביחד ועוד להוליד ולהתקיים לאיזה צורך גבוה, ובסופו של דבר להגיע למטרה אחרי הרבה גלגולים, שבהם הגבר והאישה, אדם וחוה, מתפרקים להמון המון חלקים, לעוד נשמות רבות, שהן בסופו של דבר אותו גבר ואותה אישה. רק מפני שהם לא יכולים לעשות את התפקיד שלהם בבת אחת ובשניים, הם עושים אותו על ידי הרבה נשמות ובדרגות, במדרגות, בשלבים רבים.
רחל: אבל במהותם אדם וחוה היו מחוברים כאחד.
נכון, הם היו מחוברים, הכוונה היא שאותו אב הטיפוס הזה שהיה בהתחלה צריך להגיע לאותה צורה בסוף, רק להגביר את עצמו פי תר"ך פעמים. שאותו חיבור שהיה מלכתחילה על ידי הבורא יעבור דרכם והם יגלו עד כמה הם הפוכים זה לזה, ועד כמה הם חייבים להתחבר זה לזה כדי להגיע למטרה שמחייבת אותם להתחבר ולעבור את כל שלבי ההתפתחות. ולכן אנחנו לא יכולים להבין את התהליך, גם גבר וגם אישה, בפרט אישה שהיא בתפקיד ראשי כאן לעומת הגבר, אם אנחנו לא לוקחים את הנקודה ההתחלתית והנקודה הסופית.
רחל: מה הגדיר את המהות של האישה בשונה מהגבר כשהיתה ההפרדה בין הגבר והאישה?
האגו בכל אחד מיוחד ושונה. בהתחלה היה חיבור בין שניים.
רחל: הם היו אחד כשלם?
לא, הם היו ''שניים כאחד''. ואחר כך נכנס בפנים הנחש, האגו, והפריד בין שניהם, וכל אחד נעשה אגואיסט בפני עצמו. עכשיו כל אחד צריך בתפקיד שלו, בהתפתחות שלו, להתגבר על האגו שלו כדי להתחבר יחד, וכשהם מתחברים יחד כל אחד עם האגו שבו, אבל מעליו, משתמשים באגו דווקא כדי להתחבר ולא כדי להתנתק ולהתרחק, אז הם מגיעים לתפקיד הסופי. אבל מִזה יש לנו את כל ההתפתחות בעולם שלנו.
לכן אם מתבוננים בכל המאורעות שעברנו במשך ההיסטוריה, במשך מאות אלפי שנים, עשרות אלפי שנים, או לפחות במשך אלפי שנים שזו ההיסטוריה שלנו שבה אנחנו פחות או יותר מתמצאים, אנחנו רואים שיש תהליך וככל שחוקרים אותו היסטוריונים, פילוסופים והדתות וכל מי שבא לו, כך הוא לא מובן. הוא יכול להיות מובן רק על ידי מה שחכמת הקבלה אומרת, לשֵׁם התפקיד הסופי, הנקודה הסופית. שצריכים להתעלות, הגבר והאישה, כל אחד מעל האגו שלו ולהתחבר, ובזה להגיע להידמות לבורא, בצורה שמשלימים זה את זה עם כל האגו שלנו בפנים.
רחל: מהי ''מהות האישה'', מהי הנשיות שנמצאת באישה? איך האישה מביאה אותה לידי יישום, כדי שאדע איך אני צריכה להיות כאישה. אני לא שואלת לגבי התפקיד, כי מה התפקיד אני כבר יודעת, דיברנו על זה.
לא, את לא יודעת. המהות היא אותו רצון לקבל כמו שלגבר, אין בו משהו מיוחד.
רחל: אמרת שהאגו שונה.
במה הם שונים? האישה צריכה לכוון את הגבר בצורה כזאת שהיא צריכה להסכים להיות כלולה בגבר כמו שהיתה קודם.
רחל: צלע מהאדם?
כן. היא מסכימה להיות כלולה בגבר בתנאי שהגבר מכוּון למטרה.
רחל: האם המהות שלי היא רק ביטול? ביטול לגבר?
ביטול כלפי המטרה, כלפי המטרה של הגבר. ל''מטרה שבגבר'' ולא לגבר עצמו. סתם ''ביטול לגבר'' זה באמת משפיל וזה לא נותן כלום, זו בהמיות, גם בחיות יש דבר כזה. אבל ביטול בדרגת האדם היא לא לגבר אלא לתפקיד, למטרה שבגבר.
רק לאותה הבחנה, לאותה קטגוריה שיש בגבר, אליה אני מתבטלת. ואני מסכימה להיות איתו, ''עזר בעדו, כנגדו'', אבל רק כדי ליישם את המטרה כשהוא בעצם המוביל, אבל בתנאי שהוא מוביל אותה, בתנאי שהוא הולך אליה, ואז אני נמצאת לידו ובלעדי הוא לא מסוגל.
אבל אם הוא לא הולך לקראת אותה המטרה, אני לא ''עזר'' בכלל, אני ''כנגדו''. "כנגדו" זה תפקיד, רק הפוך, אני אעשה כל מה שאפשר, כל מה שהסיטואציה הזאת, מקרי החיים נותנים לי כדי לסובב אותו, ואישה יודעת איך לסובב את הגבר, נתנו לה כלים לזה, אבל שוב, הכלים הם כדי לסובב אותו שהוא יבחר את המטרה וילך אליה, ואז היא תהפוך ''מעזר כנגדו" ל''עזר בעדו''. בתמצית זה הכול.
רחל: אז ''הנשיות שלי'' מתבטאת בביטול שלי מול המטרה של הגבר?
לא מול המטרה של הגבר, אלא שנמצאת בגבר, אבל המטרה היא לא של הגבר, המטרה היא של הבורא.
רחל: אני יושבת מולך, אני לא מרגישה את עצמי כ'אישה'' בכלל כי אני לא מבינה מה זה, אני יודעת שהחברה מראה לי נשיות כ''כוח'' שאפשר להשתמש בו, ואתה אומר לי דווקא ''ביטול''.
רחל: האם הכוח שלנו הוא בהכנעה?
נניח שאני אישה. אני מכַוונת את הגבר למטרה, ובמידה שהוא הולך לכיוון המטרה, אז אני עוזרת לו. במידה שהוא לא הולך לכיוון המטרה, אני הופכת להיות כנגדו כדי לכוון אותו למטרה. ואם הוא הולך למטרה, אז אני מבטלת את עצמי כמי שעוזרת למטרה. הביטול שלי הוא לא כלפי הגבר אלא כלפי המטרה. אני בתור אישה מסתכלת על הגבר כמו על אמצעי להגיע למטרה. גבר מסתכל על האישה גם כמו על אמצעי להגיע לאותה מטרה. אף אחד לא מסתכל על האחר בצורה ישירה, אלא רק כלפי המטרה. "איש ואישה שכינה ביניהם"2, אם אנחנו לא לוקחים את המטרה כגורם שלישי, שיהיה המשולש הזה גבר, אישה ומטרה, אז לא נוכל להסתדר זה עם זה. בדרגה הבהמית, בדרגת חי, כן. בדרגת האדם, בדרגת המדבר, לא.
הגענו עכשיו בהתפתחות עד רמת המדבר, ואנחנו צריכים להתחיל לתקן את עצמנו, אנחנו נכנסים לעולם הגלובלי, לתקופת התיקון. גמרנו בסוף המאה העשרים את ההתפתחות הרגילה, האגואיסטית ועכשיו אנחנו צריכים לעלות לרמה אחרת, לממד הרוחני באנושות. ולכן אנחנו רואים שגבר ואישה לא מסתדרים בשום דבר.
רחל: אנחנו הולכים למקום של זוגיות ושל תפקיד אישה מול תפקיד גבר. אבל מה זו אישה שהיא עומדת בפני עצמה בחיים האלה? היום האישה היא עצמאית, היא חזקה, היא מגיעה למשרות מאוד גבוהות, היא גם רוב הזמן לבד, אין לה בן זוג בסיטואציות האלה כי היא צריכה להיות מאוד חזקה, מאוד תקיפה, אסרטיבית. מה המהות שלה במקרה הזה? האם אין לה מהות בכלל? אתה מתייחס אליה רק מול גבר. והאם אני עדיין לא אישה כי אני לא נשואה ואין לי מול מי לעשות את העבודה הזאת שעכשיו תיארת?
אני חושב שאם אנחנו מדברים על אישה, אז זו אישה לעומת גבר, וגבר לעומת אישה, לכל אחד יש תפקיד, אבל בתפקיד הזה מתממשים יחד. עד כדי כך שמקובלים לא מסכימים לדבר על אדם בודד, לא על גברים וגם לא על נשים, הם מדברים רק על זוג. ואנחנו מגיעים למצב שעוד מעט לא יוכלו להתקיים גבר ואישה בתור זוג אם הם לא יהיו קשורים למטרה. בשביל מה? לַמה? אנחנו רואים את זה בחיים, זה סתם נטל גדול להיות יחד, להיות מחוייב לאחר ולהתחשב באחר, אלא אך ורק אם המטרה מחייבת, זה משהו אחר. אם אני יודע שאני לא יכול להשיג את המטרה אלא אם אני אהיה נשוי, אלא אם אצטרך לעבוד עם אישה יחד כדי להשיג אותה מטרה שחייבת להיות בינינו, כי גם בינינו צריך להתקיים קשר מיוחד שהוא חלק מהתיקון שלנו, אז אני בעל כרחי אתחתן. אם המטרה מחייבת, זה הדבר הכי טוב.
רחל: אם אתה אחראי ומחויב.
התפתחות הציוויליזציה הביאה אותנו לזה.
רחל: כלומר עדיין לא התחלתי את התפקיד שלי, את הדרך שלי, בגלל שאני עדיין לא נמצאת במשולש הזה.
נכון.
רחל: אבל הרבה פעמים אתה אומר שנשים לא מחוייבות להתחתן, אין עליהם חובה.
לא מחויבות הכוונה היא שיש לאישה יותר אפשרות לתקן את עצמה ללא גבר לעומת גבר ללא אישה.
רחל: מה זה לתקן את עצמה ללא גבר?
אישה יכולה להצטרף לכל מיני עבודות, לכל מיני משרות שבהן היא מבטלת את עצמה כלפי המטרה הסופית, ובמטרה הזאת היא נמצאת, תורמת ומתקדמת. יש לנו הרבה מאוד נשים בתוך המערכת שלנו, ב"בני ברוך" העולמי, שהן לא נשואות ומשתתפות במערכת שלנו ועוזרות, והן לא מחויבות להתחתן.
רחל: האם אתה מציע לי להתחתן או לא להתחתן?
זה אם האישה מסוגלת להקים את הבית מכל ההזדמנויות והאפשרויות שיש לה.
רחל: האם אני יכולה להשיג את המהות הנשית שלי בלי להיות נשואה? בלי להיות אמא?
אם זה מזדמן לך, אז כן. אם זה לא מזדמן לך, אז לא.
רחל: הכול תלוי במה ששולחים לי מלמעלה.
את לא חייבת, את יכולה להשיג גם כך וגם כך. גבר חייב שתהיה לו אישה, הוא חייב להיכנע ולהיות איתה. כי אישה גם אם היא לא נשואה, היא מחפשת מטרה, חברה, להיות תלויה במשהו, זה בטבע שלה. גבר הוא לא כך, ולכן הוא חייב להיות נשוי, הוא חייב להביא בחשבון את האישה, הוא חייב להתחשב בה בהשגת המטרה, והיא יכולה לתקן אותו וללוות אותו ולכוון אותו למטרה.
אני חושב שזוגיות זו הבעיה העולמית הכי גדולה. אני מקווה שזה מה שיחייב את האנשים לתיקון. הקשר בין גבר לאישה התחיל להישבר בסך הכול לפני כמה עשרות שנים. אני זוכר כשאני הייתי צעיר להתגרש זה היה משהו לא מובן. כולם דיברו על זה, "מתגרשים, מה קורה? ומה עם הילדים? ואיזה אדם הוא שמתגרש?". ומי שלא היה נשוי, "מה קורה שהוא לא נשוי?", ומי שלא הייתה נשואה זו בכלל הייתה טרגדיה, וזה היה סך הכל לפני כארבעים שנה. תוך ארבעים שנה העולם נעשה לגמרי שונה וזה קורה בכל העולם. יוצא שאנשים איבדו חשיבות לזה, צורך גבוה שיכול להיות. היה צורך נמוך, ארצי, הצורך הארצי הזה נעלם, לא מרגישים שכדאי בשביל זה להתקיים ולסבול זה את זה. האגו נעשה כל כך גדול שאני לא רוצה לראות את השותף הזה בחיי, בשביל מה הוא כל הזמן נמצא בדירה שלי? זו הדירה שלי וזהו, שילך מפה. האנשים כך מרגישים.
גם היחס לילדים, הקשר עם ילדים, וגם הילדים בעצמם לא מרגישים שהם כל כך קשורים להורים וההורים לילדים. הם מסתכלים בצורה קצת יותר רחוקה, "נתתי להם את החיים, גמרנו". זה נעשה כל כך מקובל בחברה שילדים גם חושבים מתי יגיע הזמן שאני אצא מהבית מההורים האלה. יוצא שאין לאדם שום מחויבות קודמת שהייתה לו במשך כל ההיסטוריה, להיות יחד. כך אנחנו התפתחנו על ידי האגו, כל הזמן החזקנו את עצמנו, משפחה הייתה ערך עליון, הבית, הקרובים, החיים כל כך קשים לכן רק בבית אני יכול להיות בטוח, זה המבצר שלי. פתאום הכול נשבר ואין דבר כזה. וזה לא רק אצלנו אפילו אצל אותם האנגלים שהיו פעם כאלה.
זה רק אומר שאנחנו נמצאים גם בזה בתקופת מעבר גדולה, כמו בכלל בתקופה שלנו, ואנחנו צריכים עכשיו להשיג צורך גבוה. כי בשביל מה להיות נשוי? בשביל מה להיות נשואה? בשביל מה להוליד ילדים? בשביל מה להמשיך בכלל את הדור? בקיצור, בשביל מה לחיות? ואם לא תהיה לנו תשובה בשביל מה לחיות, אז אני לא צריך לא משפחה, לא ילדים, לא כלום. אני אחיה כי ילדו אותי, אני אחיה בצורה נוחה וטובה ככל האפשר, עד שאני אמות, ומה אכפת לי מה יהיה אחר כך. האגו שלנו מתייחס עכשיו בצורה כזאת לחיים.
אלא אם כן אנחנו מגלים שיש מטרה ואפשר להשיג אותה, מטרה נצחית, שלמות, במשהו להידמות לבורא, לפתוח עוד עולם, עוד ממד נצחי כאן ועכשיו, תלוי כמה נטל וצורך, התחייבות וביטול אני צריך לקחת על עצמי כדי להשיג את המטרה, אבל חשיבות המטרה תחייב אותי. ואז אני לוקח אישה כבר לא לפי הבהמיות כפי שקודם הסתכלתי עליה, אלא אני אסתכל על אישה כמה היא יכולה להיות כפרטנר רוחני שלי, שותפה רוחנית, והיא תעזור לי כ"עזר כנגדו". זאת אומרת היא תכוון אותי אם אני סוטה מהדרך ותעזור לי אם אני הולך בדרך. היא תהיה כל הזמן לידי כאיזה מכשיר מידה או קנה מידה, שלידו, באוֹרו, אני אדע האם אני נמצא בכיוון הנכון. ואז באמת נגיע למטרה שכדאי לנו בשביל זה לא רק לסבול אחד את האחר אלא להיות מקושרים יחד. לא כמו שקודם, הבית, הילדים ומשק הבית, זה מה שהחזיק אותנו, אלא המטרה בלבד מחזיקה אותנו, זה נקרא "איש ואישה שכינה ביניהם"3. בלי השלישי אנחנו ודאי שלא נחזיק, אבל המטרה תחייב.
רחל: עכשיו דיברת מנקודת מבט של גבר. אני אישה ויש לי חברות בנות שלושים, ארבעים, חמישים פלוס, שהן לבד, עצמאיות, חזקות, עובדות, מצליחות, קרייריסטיות, ואתה אומר להן שהן יכולות להגשים את עצמן אם הן יהיו בזוגיות וכמו שעכשיו הסברת. ועם כל ההתפתחות של האגו, שהן כל כך חזקות עם הנשיות הזאת, אתה אומר להן ביטול והכנעה.
ביטול והכנעה זה כלפי המטרה.
רחל: הן מבינות את המטרה.
גם גבר צריך ביטול כלפי המטרה. אני צריך בכל רגע לבטל את עצמי ולהכניע את עצמי כלפי המטרה כדי להיות ליד האישה. האם זה לא ביטול? ועוד איזה ביטול. אני לא צריך אישה, יש את הכול מוכן, יש לי משרתים, משרתות, יש לי הכול, אני לא צריך אישה לידי. כשאני לוקח אישה אני מקבל אדון לעצמי.
רחל: ואני לא צריכה גבר, גבר שילכלך, שאני אכניס אותו אלי הביתה, שיהיה לי לא נעים, לא נוח. למה אני צריכה איזה גולם שלא מבין אותי מבחינה רגשית, אני מחפשת "אביר על סוס לבן", אבל הוא לא קיים. לָמה אני צריכה את זה?
שנינו מבטלים את ה"אני", שנינו מתבטלים אחד כלפי האחר כדי להיות כאחד, שנינו שומרים על החלק הרוחני, על התפקיד הרוחני של כל אחד כדי להתחבר יחד. החיבור צריך להיות בחלק הרוחני בינינו, ואנחנו כל הזמן מתחשבים רק בזה. כשאומרים "איש ואישה שכינה ביניהם", זה הבורא בינינו, ואנחנו מדברים זה אל זה דרך הבורא. אנחנו לא יחד, תמיד בינינו נמצא הבורא, בינינו ממש. "איש ואישה שכינה ביניהם", שכינה זו נוכחות הבורא שאנחנו רוצים לגלות בינינו. וכך אני מתייחס, אני לא מסתכל על אשתי, אני צריך להסתכל דרך הבורא עליה. זאת אומרת, אני מסתכל על שניים, על הבורא ועליה. וכשהיא מסתכלת עלי, היא מסתכלת על הבורא ועליי. תראי עד כמה האדם מתחיל להיות מכוון למטרה, אני לא יכול לראות את הבורא בלי שאני רואה דרכו את בן או בת הזוג שלי.
רחל: אולי אני לא צריכה לחפש את "האביר על הסוס הלבן", אני צריכה לחפש את הבורא.
קודם כל את הבורא, ואחר כך את מי שיכול להשלים את הבורא בעינייך, שכל הזמן תִראי את שניהם כמשלימים כלפייך את הדמות הזאת יחד.
רחל: אבל מאוד קוסם לי להיות האישה החזקה, העצמאית והלא תלותית, אלא להיתלות בקבוצה.
אני לא חושב שזו דוגמה נכונה וטובה שהחברה הנוכחית נותנת לאישה. אני יודע את זה, אני רואה את זה, הרבה פעמים מגיעות אלי נשים ושואלות, "אולי אשאר לבד, בשביל מה אני צריכה להתחתן כבר הייתי בזה, הילדים גדולים, אומנם מציעים לי משהו".
רחל: האם אפשר לומר שהתרומה שלי תהיה יותר גדולה להתפתחות של כל האנושות אם אני כן אתחתן ואעבוד בצורה זוגית?
אנחנו צריכים לראות את המבנה המשפחתי כמבנה היסודי. ואנחנו צריכים בכל זאת לקבל זאת על עצמנו כחובה אם יש הזדמנות, אם יש אפשרות, אם יש לי באמת עם מי ללכת לקראת המטרה. אנחנו חייבים לחפש את השותף שמשלים אותי לבורא, כל אחד, גם הגבר כלפי הבורא צריך לחפש אישה בדרך, וגם האישה, ולראות את הדברים האלה שכך הם חייבים להתקיים.
ודאי שבימינו יש הרבה בלבול בזה וגם כל מיני נטיות מיניות לא טבעיות כל כך, אבל בסופו של דבר הנקודה ההתחלתית שלנו היא שהיינו כאחד, גבר ואישה, אדם וחוה, בנשמה אחת, אומנם כלולה משניים, ואנחנו צריכים להגיע לאותו מבנה, להיות כאחד. למרות ששם ישנו הנחש, האגו הגדול שלנו שמפריד בינינו, אבל אנחנו מתקנים את הנחש הזה ובמקומו מגלים את הבורא, שהוא בינינו.
רחל: האם אני מקבלת עדיין מההורים שלי או מהקבוצה? מול מי העבודה שלי? הרי ילדים נמצאים תחת השגחת ההורים.
אלו הילדים.
רחל: אני כבר לא ילדה.
לא. את עובדת מול הקבוצה. והקבוצה היא בעצם אותה הדמות של הגבר לגבר או של אישה כלפי גבר לא נשוי שמשלימה לו את התמונה כדי להגיע לבורא.
רחל: הייתי רוצה להישאר ילדה.
להיות ילדה אי אפשר, אנחנו צריכים להגיע למשהו, אנחנו חיים לשם השגת המטרה. אחרי האוניברסיטה, אחרי כל מה שעשית בחיים, בכל זאת להיות ילדה זה הכי טוב?
רחל: ודאי. להיות תחתיך, תחת אימא, זה הכי מגונן, אומנם יש בזה משהו חסר אחריות.
זה נכון. אבל זה כבר מגיע לא מזה שאת לא מרגישה בטוחה בחיים, אלא מפני שיש כאן מטרה עוד יותר גבוהה שעדיין לא יודעים בדיוק איך לממש, לכן זה בא. זה כבר לא חוסר ביטחון כילדה קטנה. אז צריכים לגדול.
רחל: עצוב מאוד.
אבל לצערנו הרבה אנשים בעולם שלנו, כמו שכתוב "מה לעשות עם ילדים שהזקינו", גם בגילאים שלי אני פוגש אנשים, הם עדיין חיים כמו ילדים קטנים, אומנם יש להם משפחה, ילדים ונכדים, אבל זה בצורה ששיחקו את החיים, לקחו דוגמה מאחרים, וכך עכשיו הם מסיימים אותם.
נקווה שהתקופה הזאת תעבור מהר והאנושות תתבגר, כי אנחנו נמצאים בתקופת מעבר, יש שינויים גדולים מאוד בחברה האנושית ובתוך האדם, ואנחנו עוד לא רואים את הצורה הסופית. אני מקווה שבדורנו בשנים הקרובות זה יתחיל להתברר ולהסתיים ויהיה לאדם בָרור מול איזו צורת טבע פנימית וחיצונית הוא נמצא. ואז יהיה לו גם ברור שהוא צריך לקחת את עצמו בידיים ובצורה אחרת לגשת לחיים, למשפחה לבן או בת הזוג, כדי לממש את המטרה שהיא באמת החשובה ביותר מכל מה שיש לנו כאן.
נתחזק ונממש.
(סוף השיחה)