"שלבי הסולם"
על תקשורת
בהשתתפות: רחל לייטמן
תוכנית עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 23.02.11 – אחרי עריכה
רחל: ברוכים הבאים לעוד תוכנית של "שלבי הסולם", הנושא שנדבר עליו היום הוא "תקשורת".
כלומר עיתונים או טלוויזיה.
רחל: גם אינטרנט, תקשורת בינאישית.
תקשורת בין בני אדם.
רחל: תקשורת בין בני אדם, תקשורת בתוך המשפחה. אני יושבת בהמון ישיבות, בהמון פגישות, ולפעמים אני מרגישה שאנשים מדברים ואף אחד לא מבין מה הם אומרים. כאילו כל אחד נמצא בתדר אחר. זה מגיע למצב שאני מרגישה שאדם אומר משהו, אף אחד לא מבין אותו, אבל הוא חייב להגיד.
לפרוק את עצמו.
רחל: כן, יש כל כך הרבה מילים באוויר, המון מילים, המון דעות, ובאינטרנט בכלל רואים שכל אחד רק רוצה להגיד מה הוא חושב. אבל האם מישהו מבין את זה בכלל, רוצה להקשיב לזה בכלל?
לא, אף אחד לא מקשיב, ומכונה עונה.
רחל: זה עוד יותר גרוע.
כן, ככה זה.
רחל: לאן הגיעה התקשורת בימינו?
אין תקשורת. איזו תקשורת יש בין בני אדם? אין. פעם היתה תקשורת מפני שהיינו פחות אגואיסטים. היינו יושבים ומדברים, אנשים קראו מאמרים ורומנים גדולים כאלו, את הקלאסיקות של המאה השמונה עשרה, התשע עשרה, אפילו תחילת המאה העשרים. אחר כך הכול עבר לאיזה ספרון כיס והכול הלך והצטמצם. היום מתקשרים על ידי אס.אם.אסים של לא יותר מכמה מילים והכול במין ז'רגון כזה.
רחל: אלו כבר לא ממש מילים.
כן, וכך האנושות עוברת לסלנג כזה. איזו מין תקשורת זו? מתקשרים על ידי סימנים, איזשהם פרצופים, סמיילים וכן הלאה.
רחל: אתה מביע משהו כבר לא באמצעות דיבור אלא באמצעות מילים כתובות, ואז אתה גם לא כותב, אתה שולח סמלים.
וזו שפה. במשפחה זה מובן שאם מישהו עושה איזו תנועה, או איזה צליל, אז כבר השני מבין אותו.
רחל: אתה גם מבין אותי בלי מילים, אתה רואה אותי בבוקר ושואל, "מה קרה?", אתה מבין אותי גם בלי שאגיד שום דבר.
התקשורת היא הרבה יותר עמוקה. אבל מאיפה היא נובעת? כולנו נשמה אחת שנקראת "אדם", "אדם הראשון". הנשמה הזאת התחלקה להרבה מאוד חלקים, כמו שבונים לגו.
רחל: ויש עכשיו הרבה חלקים של לגו.
לא, קודם כל יש תמונה אחת, ואחר כך בשטנץ כזה חותכים אותה לאלפי חלקים, נגיד פאזל, זו דוגמה יותר טובה. בפאזל יש נניח חמשת אלפים חלקים, אבל אצלנו, במקרה שלנו יש שבעה מיליארד חלקים.
רחל: לָמה לא שש מאות אלף, שישים ריבוא?
לא, שש מאות אלף זה איזשהו חלק קטן מיוחד, ביניהם, בין שבעה מיליארד חלקים, שכל אחד ואחד מהם, אם מדברים על תקשורת, צריך להיכנס בדיוק, כמו בפאזל, כך שהצורה שלו תהיה בדיוק מותאמת לצורה של האחר. איפה שבי בולט, שם חסר וההפך.
וזה לא פאזל שאני נמצא בקשר רק עם כמה חלקים שסובבים אותי. בפאזל הרוחני אני נמצא בקשר עם כולם. זאת אומרת, אין מישהו משבעה מיליארד החלקים שאני לא נמצא איתו במגע, ואיפה שאצלי בולט ואצלו חסר, חייבת להיות השלמה מדויקת.
רחל: איך אתה נמצא בסוג של תקשורת, בסוג של חיבור עם מישהו מסין?
זה לא חשוב, אנחנו אפילו אומרים שהיום דרך חמישה אנשים אני מגיע לכל אחד בעולם. זה עוד יתגלה, בנשמות זה ככה.
רחל: במה זה בא לידי ביטוי שהן קרובות זו לזו? אני לא מרגישה את זה.
אנחנו לא מרגישים מפני שכל אחד סגור בתוך עצמו. אני מכיר את הצורה שלי בפאזל הזה ולא אכפת לי מכל יתר הצורות, ולכן אנחנו ללא תקשורת זה עם זה במובן הרוחני.
רחל: גם עכשיו, על אף שאתה ואני מנהלים פה שיחה, אנחנו ללא תקשורת?
לא. כי להיות בתקשורת זה עם זה, זה נקרא שאני מרגיש את הרצונות שלך כמו את שלי ואת מרגישה את הרצונות שלי כמו את שלך ואז המחשבות שלנו גם נמצאות בשיתוף. גם בלב שאלו הרצונות, וגם במוח שאלו המחשבות, אנחנו נמצאים בשיתוף זה עם זה בצורה מלאה. את, דמותך נמצאת בי ודמותי נמצאת בך. וכך כל אחד חייב להיות עם כל יתר השבעה מיליארד פחות אחד, פחות הוא. לזה אנחנו צריכים להגיע, ואז נקרא שאנחנו נמצאים במערכת המושלמת, שהיא נקראת "אדם אחד", "נשמה אחת".
רחל: לפני המערכת המושלמת, אתה לא קולט אותי בכלל ואני לא קולטת אותך.
באמת, לא. לכן האדם גם לא מבין ולא יודע את עצמו. כי אני לא יכול להכיר את עצמי לפני שאני מתחיל לעבוד עם הזולת, ואז בקשר איתו, כשאני רוצה להיכנס איתו לקומוניקציה, לקשרים, אני בודק מי אני לעומתו. אם אני מודד מרחק כלשהו בין שני קצוות ואין לי קצה אחד שכלפיו אני בודק, אז אין לי כלום. רק דבר מתוך דבר, אור לעומת חושך, כל דבר אנחנו בודקים זה לעומת זה.
לכן אם אני לא נכנס לקשר עם מישהו, אז אני גם לא מכיר את עצמי. אם כך אף אחד לא מכיר את עצמו, אף אחד. וכך אנחנו חיים, כולנו מסתובבים בחושך.
רחל: מפחיד.
לא מפחיד, הקיום הזה נקרא העולם שלנו.
רחל: גיהינום.
זה עוד לא גיהינום, אם היינו מרגישים שזה גיהינום אז היה לנו לפחות מנוף לעלות.
רחל: גם מחשבות שאני חושבת לעצמי ומדברת עם עצמי.
זה לא את.
רחל: זה לא אני.
זה לא את, כי את דמותך הפנימית את לא משיגה.
רחל: ואני אשיג אותה רק אם אני אתחבר?
זה נקרא להשיג את "שורש הנשמה". ככל שתוכלי להתקשר עם כל האחרים ולהיות בקשר איתם, אז במגע איתם, שלילי, חיובי, במאמצים להסתדר להיות אחד, את מממשת את עצמך ומכירה את עצמך, לא לפני. אדם לא יכול להכיר את עצמו לפני שהוא נכלל עם כולם במערכת אחת שלמה.
רחל: ואם אני לוקחת את זה לעולם שלנו ולניסיונות שלנו מדור לדור, לפתח אמצעי תקשורת?
אז את יכולה להבין מתוך זה שכל הבעיות שאנחנו מרגישים היום הן כדי להביא אותנו להתקשרות בינינו עד ההתקשרות השלמה, וכל עוד לא נגיע לזה אנחנו נסבול.
רחל: וכל מה שאני חושבת בעצם על עצמי ועל מי שאני?
את מדמיינת את עצמך לפי מה שנראה לך, לפי מה שאת חושבת שאת רוצה להיות. זה לא את.
רחל: אבל זה שאני מטר שמונים ויש לי עיניים כחולות, אתה רואה את זה גם. אז איך אתה רואה את זה?
לא, אלו דברים בהמיים, גופניים.
רחל: אבל אתה קולט את זה. החלק שלך שהוא מחוץ לי קולט את זה. איך אתה רואה את אותו דבר?
כי את נמצאת בי, אני לא רואה את הדמות הזאת מבחוץ, אבל זה כבר שייך לתפיסת המציאות. זו לא התקשורת שעליה אנחנו מדברים שהיא בין הרצונות, זה יותר חיצוני.
רחל: איזה קשר יש בינינו כששנינו רואים שזה לבן?
זה בצורה יותר פשוטה. יש לנו תכונות משותפות, ואז שנינו מסכימים שלבן זה לבן.
רחל: אבל שבעה מיליארד מסכימים על זה, אז יש איזה קשר.
כי אנחנו בנויים מראייה, שמיעה, טעם, ריח, מימוש. ובתחומים האלה שבהם אנחנו מרגישים משהו בחושים שלנו סיכמנו שכך זה נקרא.
רחל: איך סיכמנו על זה?
כי כל אחד הוא כמכונה שבנויה מאותם החלקים באותם התחומים. אבל זו המכונה שלנו, זה לא אני, זה הגוף שלי שכך מקבל, שכך מתרשם.
רחל: אבל בכל זאת זה סוג של קשר.
לא, זו הסכמה על ההגדרות שלנו בחמישה חושים, לא יותר. זה לא על האדם שבי. מה מזה שאני רואה לבן ואת רואה לבן?
רחל: יש איזשהו חיבור.
אבל זה חיבור שלא תלוי בנו, הוא תלוי בזה שכך אנחנו בנויים. חוץ מזה אנחנו צריכים להגיע להסכמה ברצון ובמחשבה. שני הדברים האלה חייבים להיות בינינו בהסכמה – שאני נכלל מהרצון שלך ואת נכללת מהרצון שלי, אני נכלל מהמחשבות שלך ואת נכללת מהמחשבות שלי. האדם הוא מוח ולב, לב אלו רצונות, ומוח אלו מחשבות. כל אחד צריך להתכלל עם האחרים, ודווקא במחשבות וברצונות להיכנס לקשר, לתקשורת עם האחרים, ולא משום דבר אחר. זה שזה לבן וזה כחול, אנחנו גם לא יכולים לבדוק עד כמה זה נראה לי יותר כחול ולך פחות, זה מאוד אינדיווידואלי ואנחנו כבר יודעים את זה.
כשכולנו נכללים זה מזה, אם אני נכלל ממך, אז אני הופך להיות אדם כפול ממה שאני כשנכללתי. ואם אני נכלל כך עם כולם, אז אני הופך להיות אדם, דמות שכוללת בתוכה את כל האנושות, אז אני נקרא "אדם".
רחל: אני בעצם שבעה מיליארד פחות אחד. כשאני מגיעה למודעות האמיתית, אז זה לא אני, כי שוב פעם אין את האינדיבידואל.
אבל את זו שמתקשרת לכל האחרים.
רחל: אבל אם אני נכללת בהם, אז אין לי מהות משל עצמי.
דווקא בכך את קונה את המהות שלך. כי את היסוד, התשתית, וחיברת לעצמך שבעה מיליארד.
רחל: האם יש לי ישות אינדיווידואלית?
את מבררת את הנקודה היסודית שלך, את התשתית הזאת, אבל לא לפני שאת מתקשרת אליהם.
רחל: עזבנו את התקשורת לרגע.
זו התקשורת האמיתית.
רחל: מובן שזו התקשורת האמיתית. כשאני מסתכלת על האנושות, אני רואה את הדרכים שבהן היא מנסה כל הזמן ליצור תקשורת בין אנשים, מהמצאת את הדפוס עד האינטרנט היום, שזה כרגע המדיום האחרון, כל הזמן מייצרים צורות של חיבור. האם הן מחברות באמת?
הן מחברות. אם אנחנו מסתכלים על צורות החיבור בינינו, אז באמת עיתונות וטלוויזיה, רדיו ואינטרנט, טלפונים, הכול פועל כדי לקשור בינינו, להתקשר למערכת אחת, והדברים האלה הם מצוינים, אבל הבעיה שהאגו שלנו נכנס באמצע, כי כולנו אגואיסטים. לכן אחרי שאנחנו מתחילים להתקשר מיד מתחילים לחשוב איך להרוויח מזה, ואז כל אחד רוצה לנצל את האחרים. יוצא שמכלי התקשורת שצריכים לקשר בינינו, אנחנו מתחילים לשקר אחד לאחר, להרוויח. היום האינטרנט מלא שקרים, כולם מסתתרים, אף אחד לא רוצה לגלות את עצמו. החברות הגדולות שפועלות באינטרנט הן כדי לנצל אותנו לטובתן, לפרסם לנו כל מיני דברים, לגנוב מאיתנו מידע כדי לעשות איתנו כל מיני מניפולציות. ולכן אם האגו לא היה נכנס לתקשורת, אז היה טוב. כשהאגו נכנס לתקשורת, אז זה רע, ואז בסופו של דבר אנחנו מתייאשים.
רחל: אבל לָמה בכלל יש לנו את הצורך הזה כל הזמן לייצר דברים?
זה האגו שלנו שגדל, אנחנו חייבים להתקשר בינינו, כי מגמת העולם היא שנגיע שוב לקשר בינינו, לדמות אחת.
רחל: הייתי מצפה מבחינה הגיונית שזה יהיה תהליך הפוך. כמה שיותר ננסה להתבודד כדי לשמור על האגו שלנו שיהיה לנו טוב, לא להתקשר לאחרים.
נכון, לכן כל אחד מתבודד אחרי המסך, ולעומת זאת כל אחד רוצה להיות קשור לכולם, דבר והיפוכו. מצד המגמה הכללית אנחנו חייבים להיות קשורים והטבע דוחף אותנו להיות קשורים, ומצד האגו שלנו אנחנו חייבים להתבודד ולא להיראות, כל אחד רוצה להסתתר מאחורי המסכים, הטלפונים. כשאני פוגש מישהו, הוא אומר "אני אכתוב לך". בארבע עיניים ככה סתם אין לי מה לעשות איתו. מתי יושבים ומדברים עם כוס קפה? ואם כן, אז על שטויות.
רחל: עם החברות שלי.
בסדר, אבל בדרך כלל אומרים, "נתכתב".
רחל: נאמר, "עשרה קבין של דיבור ירדו לעולם: תשעה לקחו הנשים, ואחד לעולם כולו"1. לָמה? אני לא חושבת שאנחנו מדברות יותר מגברים.
לא מדובר על אישה, מדובר על הרצון לקבל, על המלכות שלנו. מלמעלה אנחנו מקבלים קו אחד, שהוא מהגבר, מהכתר, מהבורא, שמביא לנו את שיטת ההתחברות. אבל כדי להתחבר אנחנו צריכים לקחת אותה בכל תשעה הכלים של המלכות ולממש אותם. ואם אנחנו לוקחים את צורת הקשר שהוא מביא וממשים בינינו, אז אנחנו כאישה המתוקנת מתחברים אליו. כל הכלים, כל הנשמות נקראים "אישה", והבורא נקרא "גבר".
רחל: מה זה ה"תשעה קבין" האלה של דיבור?
דיבור הוא שאנחנו נמצאים בקשר, אנחנו המדבר. מין המדבר זה שאנחנו דווקא על ידי זה באים לחיבור של הרצונות והמחשבות שלנו.
רחל: מה יש בזה שאני מדברת, מוציאה מילה?
בגרון יש לנו מנגנון מאוד מאוד קטן, אבל המנגנון הזה הוא מה שמפריד בינינו ובין כל האחרים, בין כל היצורים האחרים. כי חמישה כנפי הריאה שהם לפי כתר, חכמה בינה, זעיר אנפין, מלכות, כך זה בנוי, שולחים את האוויר, האוויר הזה עובר דרך הגרון. הגרון נקרא "גר", שיצא מהראש ונמצא בגרון, ובעצם החלק הזה צריך להיות בראש. אבל הוא בכוונה מתקשר עם הריאות שהן הבינה, והראש הוא הכתר, כדי לבנות לנו כזה מנגנון שעל ידו אפשר לשלוט באוויר, ברוח שיוצאת מחמישה כנפי הריאה. ואז ברוח הזו שאנחנו שולטים, שולחים אותה למבואות הפה, יש חמישה מבואות הפה, ואז יש לנו חמש קבוצות של אותיות, של צלילים, גרוניות, לשוניות, וכן הלאה, בומ"ף, גיכ"ק, דטלנ"ת, זסשר"ץ, אחע"ה, כאלה הקבוצות, כך אנחנו שולחים את המסר הזה לאחרים.
אנחנו חושבים שאנחנו שולחים סתם אותיות שאפשר לרשום אותן ולשלוח או למסור דרך הטלפון. האמת שאלו לא אותיות, אלא זו פנימיות שיוצאת, כי החתיכה הזאת בגרון נפעלת על ידי המוח בצורה נפלאה. אנחנו לא יודעים שאנחנו מוסרים כאן לא סתם צלילים, אנחנו מוסרים כאן רוחניות שיוצאת מהמוח לגרון, לגר, כשהחלק הזה חייב להיות במוח, ובצורה כזאת אנחנו יכולים להתקשר זה עם זה.
בינתיים כשאני מתקשר אליך מהמוח שלי ומהלב שלי דרך הריאות ודרך הפקודה מהשכל, אז דרך הגרון אני שולח אליך מהפה, וזה נכנס לא לפה אלא לאוזן, אני מעלה את דרגת הקשר. אבל כל ההתקשרות הזאת היא בינתיים, כל עוד לא הגענו בהתקשרות למה שנקרא מ"פה אל פה", במחשבות משותפות וברצונות משותפים.
רחל: האם לא נצטרך לדבר, אלא נקרא מחשבות האחד של האחר?
ודאי שלא נצטרך.
רחל: האם הגר הזה יעלה חזרה לראש?
כן, ודאי, אנחנו לא צריכים את זה. כמו אנשים שחיים יחד, על רוב הדברים הם לא צריכים לדבר. אישה יותר זקוקה לדיבור כי זה נותן לה הרגשת קיום.
רחל: לָמה?
כי היא קרובה יותר למלכות לעומת הגבר. גבר לא צריך את זה כי הוא בא מצד הבורא, מצד הכתר, ואישה יותר קשורה לטבע. לכן מטבעה היא זקוקה יותר לדיבורים, "אנחנו צריכים לשבת ולדבר על היחסים בינינו". וגבר, "מה לא ברור? תביאי משהו לאכול".
רחל: זה קצת מעליב.
זה הטבע. עלינו להבין מאיפה זה נובע. אם אנחנו מבינים זה את זה ומבינים איך אנחנו בנויים, אז יש לנו סיכוי להיכנס לתקשורת נכונה גם במשפחה ובכל דבר.
רחל: מה עדיף, האם תקשורת כתובה או מדוברת? כי אני יודעת כמה אתה מדבר על זה שיש חשיבות למילה הכתובה, לספר, ופה אתה אומר שהדיבור הוא הוצאת רוחניות מאחד לאחר.
דיבור הוא טוב בהתקשרות זה עם זה, אבל ביישום הדברים הדיבור לא מספיק, אלא חייב שיהיו צורת האותיות, חיבור האותיות למילים ולמשפטים. כי יש ב"טנת"א", טעמים, נקודות, תגין ואותיות, הרבה מידע שבלעדיו האדם לא תופס את המידע שמקבל מהאחר ומממש אותו. בצורה כזאת אנחנו גם מתקשרים לבורא, על ידי טנת"א.
רחל: דווקא על ידי כתיבה.
בהתחלה על ידי כתיבה, אחר כך מתחילים להרגיש את זה באותיות פנימיות. אות כבר הופכת להיות לסימן, לחיבור כוחות, אור חסדים ואור חכמה, כוח השפעה וכוח קבלה, סך הכול שני כוחות נמצאים בעולם. כוח ההשפעה הוא הבורא, כוח הקבלה הוא הנברא, והשילוב בין שני הכוחות האלה, הקשר ביניהם, נמסר בכל אות ואות שהיא סימן.
אות א', אות ב', אות ג', מה הן האותיות האלה? אלו סימנים איך אני מתקשר עם הבורא, אני מכוח הקבלה שלי, הוא מכוח השפעה שלו, ואיך אנחנו נמצאים יחד בקשר. זו ההתקשרות הנכונה, האמיתית. ואז כשאני מתקשר אליו, אני מתקשר אליו מפני שקודם התקשרתי עם הסביבה שלי, עם החברים שלי, עם האנושות. אני לא יכול להתקשר אליו לבד, אני יכול להתקשר אליו רק אם אני צובר בתוכי התקשרות במישור שלי, ואז אני מגיע אליו באותה עוצמה שיכולתי להתקשר עם אחרים. לכן כתוב "מאהבת הזולת לאהבת הבורא", אתה לא יכול להגיע אליו, להתקשר אליו, אם אתה קודם לא מתקשר עם הזולת.
רחל: הוא כותב, שקודם עליך להיות אדם. "שמטרם שהאדם מגיע לדרגת אדם, היינו שיוצא מכלל בהמה, האדם הוא נמצא בהסתרה, ואי אפשר לשמוע את קול ה'"2.
איך לי כלי לזה, כלי תקשורת. מה זה כלי תקשורת? אלו כלים שבהם אני מתקשר. איך אני יכול להתקשר? כלי תקשורת אלו לא סתם חוטים כמו טלוויזיה, או עיתונות, אלא זה הכלי שלי, כלי קליטה וכלי מסירה שהוא שלי, פרטי, אישי, פנימי.
רחל: קודם נגעת ב"פה אל פה" ו"פה לאוזן", קראתי חומרים והבנתי שאלו שני דרכי התקשרות שיש גם בין רב לתלמיד.
כן, וגם בין המקובלים.
רחל: אני רוצה לשאול עליך ועל הרב"ש. איזו דרגת התקשרות זאת הייתה, האם "פה אל פה", או "פה לאוזן", ומה זה בדיוק?
"פה לאוזן" זה כשהאדם לומד מהאחר את החכמה.
רחל: כמו שאתה מול התלמידים שלך?
נגיד, וישנם אחרים אולי. "פה אל פה" זה כשאנחנו מתקשרים במסך המשותף. אם יש לנו נשמות, ויש לנו כלי תקשורת מפותחים, נגיד בך ובי, אז אנחנו יכולים להתקשר בכלי התקשורת האלה. איך? כמו שמחשבים מתקשרים דרך המודם שמקשר אותם לפי תדרים, לפי פַס, לפי פרוטוקול משותף, כך גם המסך בין נשמה לנשמה מסודר בדיוק לפי הדברים האלה. לכן הגענו לפתרון כזה בעולם שלנו, בהתקשרות בין כלי התקשורת החיצוניים, האלקטרונים. אם אנחנו מתקשרים בצורה כזאת בין נשמה לנשמה, אז זה נקרא שאנחנו עובדים במסך משותף, במודם משותף, בפרוטוקול משותף, ואז זה נקרא שמתקשרים מ"פה אל פה".
רחל: אתה והרב"ש הייתם כך?
נגיד.
רחל: אני ואתה נוכל להגיע לזה פעם?
תלוי בך.
רחל: אתה לא יכול לעזור לי?
לא.
רחל: לָמה?
זה תלוי באדם, תלוי בתחתון, בתלמיד, עד כמה הוא נותן מאמץ כדי להגיע למסך משותף עם רבו.
רחל: אבל אתה גם אבא שלי, האם אין פרוטקציה, אתה לא יכול לעזור למישהו ולהעלות אותו לדרגה שלך?
ברוחניות לא.
רחל: האם בכל מצב זה תלוי רק בתחתון?
כן, רק בתחתון, העליון תמיד מוכן. לא יכול להיות שהוא עוצר את עצמו מלהתקשר.
רחל: איך אתה רואה את התקשורת הולכת ומתפתחת עם השנים?
אני חושב שהאנושות צריכה להתייאש מהתקשורת שמלאה באגו, בשקר. מי הם אנשי התקשורת? מי הם בעלי התקשורת? הכול כל כך מכור. אני מקווה מאוד שהאנושות תעשה בזה מהפכה, כמו שאנחנו רואים מהפכות, שיוצאים מיליונים לכיכרות ומפגינים והופכים. אני מקווה שזה יקרה פעם, שממש נפסיק להשתמש באינטרנט, במה שמכינים לנו כל מיני רשתות.
רחל: לָמה להפסיק, אולי נשתמש בזה בדרך אחרת?
אחרי כל הרשתות האלה עובדים מכונות שמבלבלות אותנו. אנחנו חושבים שאנחנו נמצאים בקשר עם בני אדם, אלו לא בני אדם, אלא סתם מכונה אוטומטית שמסובבת אותך. אני נכנס לקרוא חדשות ופתאום קופצת פרסומת, זה ממש נורא. אנחנו צריכים להפסיק עם כל הדברים האלה, לא לתת להם להתפתח, ולא שירוויחו מכך שאנחנו זקוקים להתקשר זה עם זה.
רחל: האם אתה רואה שיהיה שינוי?
אני רואה שתהיה כאן התפוצצות גדולה מאוד, שהאנושות תרצה להיות בקשר, היא מאוד תתייאש מהאינטרנט הנוכחי, ואז היא תביא לשינוי.
רחל: מה יהיה?
יהיה אינטרנט אמיתי. זו תהיה רשת קשר יותר פנימית בין בני אדם שתביא אותם מקשר וירטואלי לקשר רוחני. הם ירגישו שבהתקשרות נכונה, לא שקרית, אלא אמיתית, פנימית, שמדברת על הבעיות שלהם, איך הם באמת יכולים להתקשר, ובתוך הקשר הזה הם יוכלו לגלות הכוח העליון, את הבורא. אלו כלי התקשורת האמיתיים, שהם מקשרים בין בני אדם ולא סתם מנצלים אותם למטרות ממש נבזיות.
רחל: אי אפשר שלא לראות שגם אנחנו, "קבלה לעם", מנצלים את התקשורת. אנחנו בנינו רדיו, הוצאנו עיתון, יש לנו ערוץ טלוויזיה, אנחנו חוגגים באינטרנט.
אנחנו משתמשים בזה, אבל זה לא מספיק. עלינו להראות בכלי התקשורת הגדולים בכל העולם, בכל רשת האינטרנט, שאצלנו יש אי קטן, בודד, נקי, בתוך הביצה הגדולה שהיא כל האינטרנט, ושאפשר לבוא אלינו ולהיות בתקשורת נכונה. שאין כאן מה לפחד, הכול אמיתי, אתה מתקשר עם אנשים אחרים, אתה רואה אותם, אתה לא מקבל בחזרה שקר. אתה יכול לבוא לכנס, לראות אותם ולהכיר אותם בצורה פיזית. ואנחנו מתקשרים כדי להגיע על ידי הקשר החיצוני הזה לקשר יותר פנימי בין הנשמות שצריכות להתקשר לנשמה אחת, ואז נגיע לעולם המושלם. זו התקשורת.
(סוף השיחה)