תכנית הטלוויזיה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
"שלבי הסולם"
נשים – הכנה לכנס ערבות בערבה
Heb_o_rav_2012-02-08_program_shalvei-sulam_nashim-ahana-lekenes-bemidbar
רחל: שלום נשים וחברות יקרות. אני והרב לייטמן התכנסנו כאן בשביל לדבר על כנס "הערבות בערבה", שזהו כנס שבו הגברים יוצאים למדבר כדי להתחבר. יש לפני המון שאלות ששלחתן אלינו כהכנה לכנס, איך נשים צריכות להתכונן לכנס, איך הן צריכות להכין את החיסרון שלהן.
אני רוצה לומר שארגון הנשים באמת עושה עבודה מאוד גדולה. כל שבוע, בעצתך, הן מוציאות דף שבועי שמתפזר בכל העולם, ולמעלה מאלפיים נשים קוראות אותו. הדף הזה מתורגם למעלה מחמש עשרה שפות. מלבד זה, יש גם תכניות וכמובן כל מיני פוסטים, וציטוטים מהדברים שלך, שעולים כל הזמן לאתר "סביבה טובה" ונפתחים עליהם כל מיני דיונים, ומגיבים גם גברים וגם נשים, שזו עבודה מאוד מבורכת.
לקראת הכנס, כל מיני קבוצות ברחבי הארץ, הכינו כמה סוגים של כנסים, כנסי נשים, כנס בנתניה, כנס שבת ברבדים. יש אפילו מחשבה לעשות כנס נשים ב"גמלִיָה", בזמן כנס הערבה, שזה לא רחוק מהיכן שתהיו. מה אתה חושב על זה?
לא.
מנחה: האם לא לעשות כזה דבר? ואת כל כנסי ההכנה שאנחנו עושות?
כנסי הכנה כן. אבל דווקא בזמן הכנס שלנו, הן צריכות להיות במקום. זה דבר אחד. דבר שני, אני רוצה להודות לנשים על זה שהן מאוד רוצות לעזור לנו, ובאמת מרגישות שזו הדאגה הכללית שלנו, ובזה אנחנו באמת יוצאים יחד. אנחנו, הגברים, יוצאים למדבר עם החיסרון שלהן.
רחל: אם כך, לא להתאסף בזמן הכנס?
לא.
רחל: האם כן להתאסף בבתים או לראות ביחד?
זה משהו אחר. אבל גם לא בצורה מחויבת, רק אם זה מתאפשר. שנשים עם ילדים שהגברים שלהן נסעו לכנס, יתארחו אצל נשים אחרות עם ילדים, זה כן.
רחל: האם לא להתאסף בצורה מאורגנת?
לא.
רחל: התוכנית הזאת מיועדת לנשים, נשים יראו אותה כהכנה, כי זה חשוב מאוד שנדע איך אנחנו צריכות להתנהג. השאלות מגיעות מרחבי העולם, ועוסקות בהכנה לכנס הערבות במדבר.
מה הדבר היעיל ביותר שאני יכולה לעשות מעכשיו ועד הכנס? איזו כוונה אני צריכה להחזיק בראש ובלב שלי?
אם נשים שומעות שיעור הן שומעות איך אנחנו מדברים, איך אנחנו מתכוננים. ובאמת יציאה למדבר, זהו קודם כל אירוע מאוד מרגש, מאוד חשוב, מאוד מאוד גורלי לנו, לגברים. כי בזה אנחנו צריכים לגלות את הרצון המשותף, שהוא בעצם הכלי שלנו לקבלת הרוחניות. אז יוצא שזה בעצם מכין גם אותן לאיחוד אתנו, לחיבור אתנו, לבקשה יחד אתנו, לתמיכה.
ואם נדבר על התועלת מכך, שאנחנו מרגישים שאנחנו בעצם חייבים כך לפעול, כמו שכתוב במעמד הר סיני, שבזכות נשים צדיקות יצאו בני ישראל ממצרים. כל הרצון לקבל נקרא "אישה", ו"צדיקות", זאת אומרת, שרוצות בזה, שהרצון הזה ממש דוחף את מה שנקרא ה"גבר", הרצון להשפיע, שנמצא בנו, בכולנו. בכל אחד יש חלק מ"גבר" וחלק מ"אישה", גם מבחינה ביולוגית כך אנחנו בנויים.
ולכן מספיק שהן שומעות על ההכנה של הגברים, כדי לדעת שאנחנו צריכים את ההשתתפות שלהן ברצון, במחשבה, בתמיכה הדדית בין אישה לאישה, על ידי מה שהן כותבות ובכך שהן מדברות על זה, ובעיקר מרגישות.
ובאמת אנחנו יוצאים לקראת מעשה שהוא בעצם הרווח הכללי של כולנו, ומה שאנחנו מרוויחים, מרוויחים כולם יחד. הרווח לא הולך לקבוצת הגברים או לקבוצת הנשים, אלא לכולם ביחד. בסך הכול כולנו יחד עושים את העבודה, כי אנחנו כביכול מולידים ביחד את התינוק שלנו, את הכלי הכללי, הרוחני.
רחל: מהי בדיוק העבודה של האישה בסיטואציה הזאת?
כמו אישה ששולחת את הגבר שלה לעבוד ולפרנס אותה ואת המשפחה, ועל ידי זה היא יכולה להחזיק את הבית, את הילדים, ולשמור על משפחה. הגבר יוצא ומרוויח, והאישה מחכה בבית עם הילדים ועם משק הבית. בזכות זה שהוא מרוויח, היא בעצם מקבלת את הפרנסה שלו והופכת את זה לכלי המתוקן, לכלי הטוב, שנקרא "בית". הרצון שלה, שהוא יצא ויצליח ויחזור בשלום ושבזכות זה הם יתקיימו, זהו בעצם אותו הרצון שאתו אנחנו הגברים צריכים לצאת.
רחל: זאת אומרת, לשמור על דאגה שיצא ויעשה את עבודתו.
כן.
רחל: ובלי שום מחשבה על מה שזה ייתן לי אלא לנו, כמשפחה.
לכולנו, כן. ואנחנו צריכים להרגיש, שאם אישה חושבת על זה, אז בטוח שהגבר, שבנוי בצורה כזו שמרגיש את החיסרון הזה, הוא ירגיש את הרצון הזה, הוא ירגיש את הלחץ שהאישה מפעילה עליו. ואפילו בלי מילים, החיסרון הוא הפנימי, ואם זה יהיה מורגש אצל הגברים זה יעזור לנו מאוד להתחבר ולבצע את העבודה שאנחנו צריכים.
רחל: האם שינויים בהרגלים בהמיים, גשמיים, הם פעולה רוחנית, אם אני עושה זאת כמאמץ להכנה לכנס?
ודאי שרצוי בימים אלה להתפנות מכל מיני דברים מיותרים שאפשר לסדר בזמנים אחרים. אבל לא במה שקשור בילדים ודברים הנחוצים והדחופים בבית, או אם היא עובדת וחייבת לצאת לעבודה. "עבודות שהזמן גרמן", רצוי לדחות לאחר כך, או לעשות אותן לפני. ובימים האלה להיות יותר יחד עם הילדים ועם החברות, לעשות איזו התכנסות, ופעולות, וגם לקרוא ולהתכתב, שזה מאוד חשוב.
רחל: האם יש משהו מסוים שכדי שנקרא? או משהו מסוים שכדאי שנעשה? מהי הדרך הכי טובה להתכונן?
אנחנו צריכים להכין חומר לקריאה, ללימוד, ולצפייה לנשים. מעבר לכך, הן יצפו בנו כל הזמן, כי השידור משם יהיה בכל השעות.
רחל: יהיה שידור לכל העולם.
כן. אבל מלבד זאת אנחנו צריכים להכין חומר.
רחל: האם זה חומר למהלך הכנס או גם כהכנה לכנס?
גם כהכנה לכנס וגם למהלך הכנס.
רחל: בזמן האחרון, במיוחד אחרי "כנס הערבות העולמי" שהיה בדצמבר, מדברים הרבה על איחוד בין נשים. האם תוכל לפרט על האיחוד הזה? האם זהו תנאי הכרחי להתקדמות הרוחנית של האישה?
כעיקרון איחוד לא יכול להיות בין נשים. כי הכוח המאחד, כוח ההשפעה, זה הגבר. ו"אישה" נקרא הרצון לקבל. לכן אם בין הרצון לקבל, נמצא הרצון להשפיע, זאת אומרת, אם בין הנשים נמצא כוח הגבר, אז אפשר שיהיה חיבור. אבל אם מדובר רק על נשים, אז החיבור לא קורה. אבל אם כל הנשים מתחברות יחד לרצון אחד, גם בלי מילים ובלי הרבה דיבורים ובלי קשר פיזי ביניהן, לרצון ולחיסרון שהגברים יצליחו ויקבלו את החיסרון שלהן, ויביאו אותו למימוש, אז זה כן יכול להתקיים. זאת אומרת, נשים יכולות להגיע לחיסרון משותף.
רחל: האם החיסרון שעל הנשים לבנות לקראת הכנס זהו החיסרון לאיחוד?
כן.
רחל: ואם יש איזו הרגשה של דחייה מאוד גדולה מחיבור,האם זה חלק מהכרת הרע?
צריך לחבר את החיסרון. דחייה יכולה להיות, אבל אני חושב שכלפי החיסרון, נשים כן יכולות להתחבר. כמו בעת צרה, נשים מסוגלות להתחבר ביניהן כדי להגיע לתוצאה הרצויה.
רחל: אם כך, אנחנו ממש צריכות להתגבר על ההרגשה הזאת?
כן.
רחל: האם להתגבר ממש כמו גבר?
לא. אני חושב שנשים צריכות להבין, שהמטרה מושגת על ידי החיבור הכללי של "הכלי הכללי של האישה" עם "הכלי הכללי של הגבר". כמו ויצ"ו, וכל מיני ארגוני נשים. שם יש חיבור ביניהן, אבל החיבור ביניהן הוא בדרך כלל כדי להשיג את המטרה המשותפת. אם מֵאָה, מאתיים, או מיליון נשים רוצות משהו, אז הן יודעות שאם הן יתחברו, הן יכולות להשיג אותו. לכן, לצורך החיסרון המשותף, נשים כן יכולות להתחבר.
רחל: אבל אם יש לנו מתוך זה מאבק בתוכנו?
איזה מאבק? אף אחת לא צריכה להסתכל על עצמה או על השכנה או על מישהי אחרת. אלא כולן מסתכלות על המטרה.
רחל: אבל מה אם אני לא רוצה להתחבר איתה?
מה זאת אומרת להתחבר?
רחל: אתה אומר שאנחנו צריכות לעשות חיבור של החיסרון.
גברים עושים חיבור מהדרגה הגשמית עד דרגה הרוחנית. נשים רק צריכות לחשוב ביחד, ולא יותר. הן אפילו לא צריכות ללכת לאף מקום, אישה יכולה לשבת בבית עם הילדים שלה, ומספיק שהיא משתתפת באותו החיסרון הכללי.
רחל: אבל זה לא נחשב להיות ממש ביחד.
אלא אם כן, הן רוצות לשבת פיזית יחד.
רחל: אבל בגשמי הן לא חייבות להיות ביחד.
וזה בגלל שבגשמי זו לא חובה. זו לא חובה עליהן, בטוח.
רחל: איך אפשר להעלות חשיבות, כדי שייווצר שיח שוטף בין הנשים על הכנס ועל ההכנה לכנס, מעל כל ענייני היום יום, הטיפול בילדים, והעבודה?
קודם כל אנחנו צריכים לארגן את החומר, וגם את השיחה בינינו, ואני חושב שזה מספיק. חוץ מזה, כל אחת צופה גם בהכנה של הגברים, ואחר כך יהיה הכנס בעצמו פתוח לצפייה.
רחל: האם אפשר להגיד, שפעולות פיסיות שאפשר לעשות כהכנה לכנס, זה לעשות איזה כנס נשים? להתכנס, להכין את עצמנו, לקרוא משהו, לראות שיעורי בוקר ביחד וכמובן לראות את הכנס עצמו?
זה יכול להיות, אם זה לא מחייב. מי שרוצה שתשתתף ומי שלא אז לא.
רחל: כהכנה לכנס, האם נדרשת פעולה חיצונית מצד הנשים על מנת ליצור חיסרון גדול לגברים, או שמספיק שכל אישה תשב בביתה ותחשוב חזק שהם יממשו. האם הגברים ירגישו יותר מחויבות אם כן נערוך כנסי נשים כאלה כהכנה לכנסים בערבה?
קודם כל, אישה שבעלה הולך לכנס, צריכה להראות לו שהיא באמת מצפה ממנו לעבודת הגבר.
רחל: האם אפשר במילים או רק במחשבה?
אולי קצת במילים וקצת במעשה. מספיק שתראה לו שזה מאוד חשוב לה.
רחל: כיצד ניתן לעשות הבחנה בין עזר כנגדו לבין מכות?
מדברים על כך שהיא צריכה להראות לו בכמה מילים, בכמה דברים, ובכך שהיא מכינה אותו לכנס, שהוא ירגיש באמת שבשבילה זה דבר חשוב. ולא שהוא הולך לטייל או נוסע סתם לאיזה כנס, אלא שהוא באמת הולך לעשות את עבודת הגבר, ושירגיש בזה חשיבות.
רחל: האם הגברים ירגישו את המחויבות הזאת יותר אם נעשה אירועים בין הנשים?
לגבי אירועים אני לא יודע, אני לא כל כך חושב שאירועים מחויבים להיות. העיקר הוא שכל גבר שיוצא, צריך להרגיש שמאחוריו עומדת אישה שמצפה ממנו לתוצאה.
רחל: ומה הנשים שאינן נשואות צריכות לעשות?
זה לא חשוב, כי בסך הכול כל הנשים הן מול כל הגברים. אבל האם בשביל זה צריך להתאסף? אני לא חושב שזו חובה. בכמה שאני בכל זאת מבין מהטבע הכללי, ומהטבע של האישה והגבר, ומהטבע הרוחני, זה ממש לא חובה. אני לא יכול להגיד אחרת.
אבל יש בנות, יש נשים לא נשואות שרוצות אולי להתחבר, לעשות יחד סעודה, ביחד לצפות בשידור משם, זה כן מותר. אין איסור, אבל אין גם חובה.
רחל: מאז שהתחילה ההכנה בכנס במדבר ההרגשה היא כמו שמלווים את הבנים ואת הבעלים לקרב, למלחמה.
נכון.
רחל: איך עלינו לארגן לכם את הכל, ללוות אתכם נכון למלחמה הזאת, האם להאמין ולחכות?
בעצם אין לנו הרבה הכנות לזה, כי אנחנו יוצאים סך הכל עם תרמיל.
רחל: אפילו המטבח לא יורד.
כן, נקווה שכך יהיה, יכול להיות שיחליטו אחרת, אני לא יודע. אנחנו צריכים להחליט מה יותר נוח, מה יותר זול ומה יותר טוב, עם מטבח או בלי מטבח. אבל העיקר שהאישה תעזור לגבר להכין את הדברים, שתלווה אותו ממש במקצת, שהוא ירגיש שהפעם הוא יוצא בברכת הדרך שלה.
רחל: נשים מכל העולם שואלות, אילו מחשבות וכוונות צריכות להיות לנשים במהלך הכנס עצמו?
הן צריכות להתכלל במה שאנחנו עושים, וממש לרצות שבכל תנועה, בכל פעולה שאנחנו עושים, יהיה שם החיסרון שלהן. כמו שאנחנו מסתכלים על הילדים שהם עושים משהו. נניח, ילד קטן שמופיע על הבמה של בית הספר ואני מסתכל עליו, ועד כמה אני רוצה שהוא יצליח ועד כמה אני נמצא איתו. כך הן צריכות לראות אותנו.
אישה ככוח המוליד, ככוח החיסרון, נמצא כאן המכוון, המחזיק, המפעיל את הכוח הגברי. כי בלי חיסרון, כוח ההתנגדות, הגבר, ההתגברות, לא ייצא לפועל. ולכן אנחנו צריכים להרגיש ממש בפנים בתור לחץ, שאישה כמו אמא וכמו אישה עומדת אחרינו ודורשת, ולא נותנת לנו לעזוב את הכוונה, מחכה ומקווה שאנחנו נצליח. זה חייב להיות כאיזו מחויבות, שגבר ירגיש מחויבות כלפי נשים וכלפי כולם. כלפי כל העולם בעצם.
רחל: האם יש פה מקום לאישה אחת להתפעל מפעולה של אישה אחרת, מקום להתפעלות אחת מהשנייה?
אני לא חושב. יש התפעלות מהכללי, אבל אני לא חושב שאישה יכולה להתפעל מאישה, ולא כדאי, יש ביניהן קנאה וכל מיני חשבונות. לא. אני לא חושב שנשים צריכות להיות מדי מחוברות יחד, זה לא לפי הטבע. וכל אישה שכך מקווה בפנים שזה יצליח, זה מספיק.
רחל: בשני הכנסים האחרונים, למרות הרבה הכנות, הכוונה שלי האישית בכנס הפכה מדאגה לאחרים לקבלה ורצון להשיג רוחניות רק לעצמי. ההרגשה הזאת הייתה כל כך חזקה, שלא היה לי רצון או כוח להתעלות מעליה. מה עושים במצבים כאלה? ואם מצב כזה מתגלה בכנס הערבות בערבה, מה עלינו לעשות, איך להגיב כדי לא לעשות חור בספינה?
אין ספינה. אם אני מבודד את עצמי, אז אני כבר לגמרי לא נמצא בספינה. אלא אם אני נמצא בחיבור עם אחרים, רוצה להיות בחיבור עם אחרים, ובאות מחשבות זרות ואני מתעסק בהן, אז אני עושה חור בספינה. אם אני לא נמצא בחיבור עם אחרים, אז אני לא בספינה, אז אין ספינה. ספינה זה הקשר בינינו. אם אני לא נמצא בקשר עם כולם אז אני לא בספינה, אז כאילו אני בחוץ בים הסוער.
רחל: איך להתמודד עם הפרעות שכן באות? אני כן רוצה את הקשר בינינו, אני כן חלק מהחיבור הזה במחשבה ובכוונה במהלך הכנס, ובאות כאלה הפרעות, איך אני מתנתקת מהן?
רק על ידי זה שאני אומר לעצמי מהו הפירוש הנכון של הכלי הרוחני, שזה החיבור בינינו. שהרוחניות מתגלה בינינו ולא בי בעצמי. ושאני יכול להיות בקשר עם כולם, ובמידת הקשר עם כולם אני עולה בסולם המדרגות. שבעצם מידת הצפיפות הפנימית שלנו איך להתכלל יחד, בזה תלוי הכלי, בכך תלויה הכוונה הכללית. ולבד אין, אישית, לבד, אדם לא נמצא בכלל במישור הרוחני.
רחל: זה קצת פוגע בי כשאתה אומר לי, שלא כדאי לי להתחבר עם נשים.
לא, חיבור צריך להיות פנימי, ברצונות, ולאו דווקא פיסית. פיסית זה יכול להיות הפוך, לקלקל.
רחל: אבל פיסית זה שומר עלי, כי אם כולנו ביחד, אז זה שומר עלי. כי הן איתי בדבר הזה, והן מזכירות לי ואני לא הולכת לאיבוד.
אבל היא כותבת בעצמה שבתוך הכנס היא לא מסוגלת לחשוב על כולם, אז מה זה עוזר לה שהיא נמצאת בכנס בין כמות עצומה של אנשים, שכולם חמים מתוך חיבור, מתוך רצון, ומדברים על זה והכל, והיא חושבת לבד על עצמה. זה לא עוזר לחיבור. אולי אם היא תשב בבית, אז לפחות לא תהיה לה אשליה שהיא לבד, ואז היא תחשוב שאפשר להשיג רק מתוך חיבור.
רחל: איך להמשיך את ההסכמה הזאת שיש בינינו, שאנחנו מסכימות, רוצות ותומכות בגברים שלנו, איך להמשיך את ההסכמה הזאת שתהיה חזקה יותר מכל המצבים שגם יבואו לנו אחרי הכנס?
אני לא חושב אף פעם מה יהיה אחרי הכנס. אסור לחשוב על זה. אם אנחנו יוצאים, אנחנו יוצאים כדי להשיג רוחניות, ואחר כך אנחנו נדאג איך להישאר בזה ולעלות עוד יותר. אסור לחשוב על שום דבר שיכול להיות פחות ממה שעכשיו, אלא כל הזמן "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש".
רחל: אילו תרגילים יומיומיים של כל הכלי הנשי, יכולות לבצע נשים, שהחיסרון שלנו יגדל ויתאחד ויהיה גדול?
רק לקרוא, לשמוע מקורות. לראות שיעורים על זה. לא יותר.
רחל: איך אני יכולה לזהות את החיסרון שלי, ואת ההבדל בין החיסרון שלי והחיסרון של נשים אחרות?
אני לא חושב שצריכים לעשות ביקורת על החיסרון שלי ועל החיסרון של מישהו, העיקר שיש דאגה על משהו כללי. לכולנו יש את התינוק הכללי, ואנחנו דואגים לו שיהיה בריא ויתפתח.
רחל: לאחר פגישה עם אנשים מה-99%, הרגשתי חיסרון מאוד חזק להעביר את המסר לאנשים בחוץ ולהעיר אותם. איך אני מעבירה את הרצון החזק הזה גם לגברים?
אם נהוג אצלם בחברה, שאישה תופיע גם לפני גברים והיא יכולה לדבר על ערבות בלבד, ודאי לא על קבלה, אז היא יכולה לדבר על זה לפני כולם, גם בפני גברים, גם בפני נשים, גם בפני קהל מעורב. אלה דברים שכל העולם צריך אותם. ובדרגה הגשמית אין הבדל בין גברים לנשים, ב-99% אין הבדל. ואם היא יכולה להעביר, שתעביר.
רחל: ואיך להעביר לחברים שלנו, ל-1% את החיסרון הזה שצריך לצאת החוצה ל-99%?
הם צריכים לשמוע שאנחנו קיימים, ואנחנו קיבלנו את הקשר למקור, לאור, אפילו במקצת שיש לנו, רק כדי להיות המעבר לכל האנושות.
רחל: איך נשים יכולות לאחד את החסרונות שלהן כך, שהוא יהפוך לכוח שהגברים לא יוכלו לעמוד בפניו?
זה טוב מאוד, זה רצוי. אבל זה לא תלוי פיסית בחיבור ביניהן, ולא תלוי בהתאספות שלהן פיסית, אלא תלוי רק ברצון. אישה על ידי הרצון עושה הכל, הרבה יותר מגבר. כי כל העולם, הוא דווקא מתקיים רק על ידי החיסרון של האישה. יש על זה הרבה פסוקים.
רחל: איך לעשות את החיסרון כזה גדול שהם לא יוכלו לעמוד בפניו?
שכל אחת, לא חשוב איפה שהיא נמצאת, חושבת על הצלחת הגברים. ולאו דווקא על הגברים האלה שנמצאים כאן אצלנו ויוצאים למדבר, מדובר גם על גברים שנמצאים בכל מקום, שלא באים, שיושבים עכשיו בשלג בסיביר או בדרום אמריקה, או בכל מקום אחר. אין הבדל בין אלה שיושבים כאן ובין אלה שיושבים שם, אבל כולנו יחד חושבים על אותה המטרה, ואין הבדל בינינו. לא להתמקד רק באלפיים הגברים האלה בלבד שיצאו למדבר.
אני מרגיש בזה את הכלי העולמי, גם את הגברים וגם את הנשים, את כולו ממש, בלי יוצא מן הכלל, עד אלה שאפילו לא כל כך נמצאים איתנו יחד, אלא נמצאים לסירוגין. אני מרגיש ממש שיש להם רצון גדול מאוד לאיחוד, לחיבור.
רחל: אם הגברים לא מרגישים את החיסרון הנשי, האם זה אומר שאין קשר נכון בין הגברים לנשים, או שהחיסרון הנשי עדיין לא מבורר?
זה בדיוק. אם אישה תפעיל את הרצון שלה חזק, הגבר לא יכול לברוח ממנה.
רחל: אם כך, אנחנו עדיין לא עשינו את העבודה שלנו.
כן. אישה בחיסרון שלה מסדרת את כל העולם. הכל תלוי רק איך נשים מסודרות כדי להעביר לכל אחד ואחד מה שנקרא את החיסרון הנכון, למה בדיוק. ואם החיסרון הזה הוא מכל אישה ואישה בצורה אישית, אינדיבידואלית לאותה מטרה, ומכולם לאותה מטרה, אז באותה מטרה זה מתחבר, והגברים לא יכולים להימלט מזה.
רחל: אם כך, תיתן לנו יותר שיעורים, תלמד אותנו.
לא, לא צריכים.
רחל: כי זה נשמע כל כך, "הכל תלוי בכן, תחשבו על ההצלחה שלנו". זה נראה לי פשטני מדי, זה דבר כזה גדול וזה נגמר במשפט אחד?
אני לא חושב שיש עוד מה להגיד חוץ ממה שאנחנו אומרים. יש כל מיני מאמרים, כל מיני מקורות שבהם מדובר על תפקיד האישה. למדת על זה הרבה, גם בחינוך הקודם לאוניברסיטה, גם באוניברסיטה, תעזרי לנו למצוא. כי בקבלה עצמה לא מדובר על זה. בקבלה עצמה אנחנו מדברים על כלי, על החיסרון, ובזה מתכוונים לרצון האישה. זה נקרא אישה.
בקבלה אין את הסיפורים, אין את המילים היפות איך לעורר את הכל. ומה שכותבים, כותבים רק לגברים, לכוח ההתגברות, וגם על החיסרון שהגבר צריך להכין. אבל לאישה לא היה כתוב אף פעם. לא היה דבר כזה, אנחנו נמצאים בדור חדש, שבעצם כולו הולך קדימה בכל המסה שלו. ולכן יש לנו חיסרון בחומר כלפי נשים, וגם כלפי ילדים.
רחל: אולי בכלל לא צריך.
לא, בכל זאת צריכים לעורר אותן, אנחנו צריכים חומר מיוחד לאישה.
רחל: אנחנו יכולות להתקדם בהתפתחות שלנו גם בלי זה?
אתן שומעות מספיק. רק הבעיה היא שמה שאתן שומעות זה אולי לא מכוון בדיוק לאישה, לא מכוון בצורה אישית. האישה לא מרגישה שזה פונה בדיוק ללבה. וכאן אולי בכל זאת חסרים כמה מאמרים.
רחל: צריך?
מכאן אני רואה שכן. כמו שיש בחסידות, אולי לקחת משם, כי בכל זאת עבדו על זה חזק. לכן אני אומר שאולי את יכולה למצוא כאן חומר מתאים.
רחל: מה תפקידם של הגברים בתהליך גיבוש החיסרון הנשי? האם הם משפיעים על היווצרות החיסרון הנשי?
גברים רק צריכים להראות, וזה מה שאנחנו עושים בלימוד שלנו, מה המטרה שלנו, מה אנחנו צריכים לעשות, ולאן לקראת מה אנחנו הולכים. ושבזה יהיה רווח לכולם, שכל הכלי העולמי שלנו עולה על ידי זה. ולכן מצידנו בעצם מספיק להראות לנשים שלנו, שהן די מוכנות לכל זה, שהן יבינו עד כמה אנחנו צריכים יחד להשיג את כוח המסך, כוח החיבור הרוחני מעל האגו הכללי בינינו.
אני חושב שמה שאנחנו מעבירים בשיעורים, ומה שנמצא בכל מיני מאמרים ואגרות כמו במאמרי "שמעתי", אני לא חושב שצריכים עוד משהו. אולי עוד אילו פניות אישיות לנשים, שהן ירגישו שזה נכתב בדיוק בשבילן.
רחל: אני מרגישה שאין לי שום חיסרון להתגלות הבורא או להשפעה. במצב זה אני מבינה שאני מפריעה לעבודת הגברים. מה ניתן לעשות כדי ליצור את החיסרון? מה יגרום לנו להשיג אותו חיסרון בכנס הקרוב?
לשבת בשקט מול המסך, והיא תרגיש מתוך הפעילות שלנו את החיסרון וגם תצטרף אלינו.
רחל: אנחנו קבוצה קטנה, עם מעט גברים, הנשים הן הרוב, ויש לנו רצון שמספר הגברים יגדל ושהאיחוד ביניהם יתממש. מה עושים כדי לממש את הרצון הזה, הפצה?
הפצה זה בטוח. חוץ מהפצה אני לא יודע, תלוי איפה זה קורה. אנחנו צריכים לאתר כאלה מקומות שבהם יש אולי הרצאות וחוגים שדואגים לעולם, לעתיד העולם. אנחנו צריכים דרך הפצת הערבות, שזה מותר בכל מקום, כי זה חומר רגיל שאפשר להמליץ עליו, להציע אותו לכל אחד ואחד, להגיע למצב, שאלה שמגיעים לחומר שלנו בערבות ירצו אחר כך להיכנס לקבלה.
רחל: גם בארץ וגם בעולם?
כן, גם בארץ וגם בעולם. אני מפיץ את החומר על העולם, על המגמה שלו, על המטרה שלו, שהוא צריך להיות באיזון, והאיזון עם הטבע זה החיבור בינינו. אני מסביר בצורה רחבה מה זה איזון, ומה זה חוק האיזון, ומה אנחנו משיגים על ידי איזון, שאנחנו מתחילים להרגיש את הכוח הכללי של הטבע. אז על ידי דברים כאלה האדם מתחיל להרגיש שזה באמת משהו חשוב. שיש כאן איזה חוק שנסתר. יש כאן איזה מצב שנסתר מאיתנו.
כשאנחנו מחוברים, אנחנו מעלים את עצמנו לדרגה יותר גבוהה, לאיזה רצון, ומוח החיצון, הכללי, המשותף בינינו, שיש בכך רמת ההתפתחות שלנו מפרט לכלל. ובכלל הזה אנחנו מתחילים להרגיש ולגלות את החיים בצורה אחרת. בצורה לא של הגוף, אלא כאילו קיום חוץ גופי. ואנשים ששומעים את זה עם הנטייה לגילוי סוד החיים, מהות החיים, מטרת החיים, הם יבואו, יתעניינו יותר. הם יכנסו נניח לאתר, אם אני אפרסם פליירים בכל מיני מקומות שבעולם. ואז לאט לאט הם יתפסו גם לצורה היותר פנימית. ששם באילו מקומות הם כבר מתחילים לראות, שזה נובע מחומר הקבלה, ובחומר הזה יש עוד מה להוסיף.
רחל: האם להביא אנשים בסופו של דבר לקבלה, זו מחשבה שצריכה להיות לנו בראש?
לא, אבל להם צריכה להיות האפשרות הזאת. בקריאת החומר של ערבות, אנחנו לא צריכים ממש להסתיר במיוחד שזה מגיע מקבלה, הם יגלו את זה בכל זאת.
רחל: מה אנחנו יכולות לעשות אם אנחנו מרגישות שאין לנו כוח כדי לעבוד ביחד בקבוצה המקומית, ולכן אנחנו לא יכולות להתאחד במחשבה אחת עם הכלי העולמי בכנס ערבות בערבה?
אין ללחוץ על איחוד נשים.
רחל: ממה מתחילים ליצור קבוצת נשים? ולפי מה שהבנתי מדבריך קבוצת נשים לא צריכה להיות שונה מקבוצת גברים. ואם היא שונה, מה ההבדל בדיוק? האם תוכל לפרט מהי קבוצת נשים?
אין קבוצת נשים. אני אפילו לא רוצה לשמוע על דבר כזה. נשים יכולות להתחבר ביניהן בעבודת ההפצה בלבד, לא יותר מזה. גם בתורה, איפה שרואים שמדובר על נשים שמתחברות, זה כדי לעזור זו לזו בלידה, במשק בית, משהו כזה ולא יותר.
רחל: הגברים קיבלו משימה לחשוב אחד על השני בקבוצות קטנות. האם גם נשים צריכות להתחלק לקבוצות קטנות, שתומכות בקבוצות קטנות של גברים? כי המחשבה על כל הקבוצה הגדולה, או על כל הכלי העולמי נראית מופשטת מדי. האם לעשות עבודה כזו של חלוקה לקבוצות קטנות?
לא בקבוצות. אבל אם נוח להן להתחבר, והן רוצות להיות יחד, לשבת יחד ולראות אותנו עם איזה כיבוד יפה ביניהן, שיהיה להן יותר נעים, הן כן יכולות. אבל שיזהרו מסתם דיבורים, וגם מדברי ביקורת, כי אז טוב יותר לשבת לבד. עליהן להיות ביחד רק בתנאי שהן יודעות שכאשר הן מתחברות אז יש להן מחשבות מוגברות לאותו כיוון.
רחל: כאשר אישה מרגישה שנאה כלפי בעלה, או קבוצת הגברים, או גברים מסוימים בקבוצה, איך לעלות מעל השנאה הזאת?
אין לי מה להגיד, רק "על כל פשעים תכסה אהבה". שהיא תתאר לעצמה, שהעתיד הרוחני שלה תלוי בעד כמה היא תהפוך את עצמה ביחס אליהם לאוהבת, לתומכת, לדואגת.
רחל: כאשר אישה נמצאת במצב מתמשך של ריקנות, לא רואה משמעות בשום דבר גשמי, והרוחניות נראית לה כריקנות גדולה יותר, מה היא יכולה לעשות כדי להכריח את עצמה בכל זאת לבחור ברוחניות?
היא צריכה להתכלל איתנו. אני חושב שהיא צריכה להתעורר מתוך שמחה או מתוך מחשבות כבדות, גם מזה וגם מזה. אני חושב שמה שהכי משפיע על האישה זה ההפצה. כי בהפצה היא מרגישה את עצמה כמולידה, כמוסרת, כיוצרת, ובזה הכוח של האישה הוא גדול יותר מהגבר. ולכן אם יש לה הזדמנות לצאת ולהפיץ פליירים וכד', שזה אני רואה על הנשים שלנו באמריקה במיוחד, אז זה עובד טוב. אני ממליץ לעשות את זה. פעולות הפצה משנות את האישה.
רחל: איך אישה יכולה לשמור על קשר עם בעלה או קבוצת הגברים, אם היא רואה שהקשר הזה הוא חד צדדי, היא דואגת להם אך לא מקבלת מהם שום דבר חוץ מחושך גדול יותר.
זו טענה תמידית, אישית, רוחנית וגשמית, מאישה כלפי הגבר, וזו טענה נכונה. מפני שאישה זה הכלי שאף פעם אי אפשר למלא אותו, לפי הרוחניות. ולכן טוב שהיא כך מרגישה, אבל את ההרגשה הזו היא גם צריכה להעביר לזה שהיא לא צריכה לעצמה יותר. אלא כמה שהיא מקבלת חיסרון גדול יותר, היא מעבירה את החיסרון לגברים שוב. היא צריכה להצטייד ב"חפץ חסד".
רחל: בעלי לא עוזר לי בבית ואני באמת לבד, וזה יוצר אצלי המון כעס ומירמור. אני בזעם פנימי על כך שאני לבד.
שתלמד מנשים צדקניות, אין מה לעשות. ברור שהגברים שלנו לא נמצאים בבית. ברור שהגברים שלנו נמצאים כל הזמן או בעבודת חוץ, או בעבודה הרוחנית בתוך הקבוצה. ואישה צריכה להבין שבעבודה הזו היא קונה את עולמה. אין מה לעשות. היא צריכה להתחזק בזה, היא צריכה להבין את זה, היא צריכה לשמוע ולראות יותר. כל הזמן צריך להיות לפניה מסך המחשב בבית, איפה שהיא נמצאת עם הילדים, במטבח. כל הזמן שיהיה לידה לפטופ או משהו, שקולט את מה שאנחנו עושים. שתשמע כל הזמן את השיעורים שלנו והשירים שלנו. אישה זה הבית, היא יושבת בבית.
רחל: הנשים שלנו לא יושבות בבית, הן עובדות, הן צריכות להרוויח כסף, הן צריכות לכלכל את המשפחה. הן מרגישות שהן מתמודדות לבד עם החיים הגשמיים.
נכון.
רחל: זה איזה סוג של מעגל, הן מנסות להבין, אבל בסופו של דבר זה יוצר אצלן מירמור, ובסוף הן לא יכולות לתמוך בגבר, ובסופו של דבר הן נשארות עוד יותר בתוך הריקנות ובתוך המירמור, כי הן לא מקבלות שום דבר בתמורה. זה ממש מצב מאוד קשה אצל נשים.
הן צריכות להבין, שהגבר גם נמצא במצבים שהוא לא תמיד מסוגל להחזיר לה יחס יפה, ובכלל איזה יחס. עבודה רוחנית היא עבודה שנמצאת ביסודו של האדם, ולפי יסוד האדם הטבע בנה אותנו כך, שאנחנו לא צריכים להשקיע יותר מדי יחס ותשומת לב זה לזה. עד כמה שאני מבין את החיים הטבעיים, אז בטבע גם זוגות של חיות, וגם זוגות האדם, בצורה הטבעית כפי שהיה פעם, הגבר לא היה מתערב כל כך בעסקי נשים והפוך.
רחל: יש משהו בהרגשה, שהגברים פה עסוקים בהפצה ובלימוד, והמשפחה היא במקום השני. ונשים וגברים מקבלים את זה. אבל זה כאילו נותן גושפנקא לגברים לא להיות גברים. אם גבר צריך לעזור לאישה לתקן משהו בחשמל, או לעשות דברים של גבר בבית, אין לה את זה. ואין לה גם את ההבנה איך לעשות את זה. וזה נותן איזו הסכמה לגברים להפסיק להיות גברים, שזה בעצם התפקיד שלהם.
גבר לא יניק, לא יכין אוכל אולי, כי זה התפקיד של אישה. אבל הוא גם לא יעשה את הדברים הגבריים, שלפי הטבע והמסורת הם כן דברים שלו. ואז היא נשארת מאוד לבד בדברים האלה. היא צריכה בעצמה להפוך להיות גבר. ואז כשהיא נעשית בעצמה גבר, פתאום היא רוצה להיות עצמאית, והיא אומרת מה אני צריכה את הבן אדם הזה.
זה כבר משהו אחר למה היא צריכה אותו.
רחל: אבל אתה מבין לאן מחשבה כזו, והתנהגות כזו יכולה להוביל את האישה. מחוסר ברירה זה מוביל נשים לשם.
אני מבין את זה, אבל בכל זאת, אם אנחנו מדברים על גברים שבקבוצות, אז ודאי שהם מאוד עסוקים, והאישה צריכה להבין את זה. יש לה בזה רווח רוחני גדול. למרות שהיא עדיין לא רואה, ולא מרגישה את זה.
רחל: אבל איך היא מתמודדת עם אותה הרגשה. ואני יודעת שיש נשים שמרגישות שהן כבר לא צריכות את הגבר.
היא צריכה אותו כדי להיות שייכת להתקדמות הרוחנית. בכל זאת היא מחזיקה גבר. היא מחזיקה אותו שיהיה לו בית, שתהיה לו משפחה, שתהיה לידו אישה, ושיתקדם. זה התפקיד של האישה. אני לא צריך לספר לך, את קראת על זה, ולמדת את זה מספיק בחינוך שלך. אני מבין שזה קשה להסביר את זה לנשים. אנחנו צריכים להסביר את זה לנשים אחרות. לכן אני אומר שאולי כדאי לקחת דוגמאות לעבד אותן, ולהוציא אותן לנשים שלנו.
רחל: אני מסכימה עם השורה העליונה, שאישה אשר תומכת בגבר קונה את עולמה. אבל אי אפשר להתעלם מכל מה שקורה ברמות הכי גשמיות, שצריך למצוא להם פתרונות, כדי שהמשפט הראשון יוכל להתקיים. כי אני רואה את זה גם בקבוצות שלנו, שיש זוגות ומשפחות שחזקות בדרך, והן עם בעיות. והאשה יודעת הכל ושומעת את כל שיעורי בוקר, והיא נמצאת פה, עושה הפצה, עובדת והכל. ויש כל מיני בעיות שצריך איכשהו להתמודד איתן.
אם מדובר על עבודות בבית אולי הקבוצה יכולה לארגן איזה גבר, שניים שלושה, שהם יטפלו בכל מיני תקלות שיש בבתים. כי גם אני בתור גבר לא יודע לתקן משהו. אני לא נגר, ולא סנדלר, ולא חשמלאי ולא כלום. אבל יש אצלנו בקבוצה אנשים שהם בעלי מקצוע, ואז אנחנו נארגן כזה קומנדו טכני, שיעבור מבית לבית ויעשה את התיקונים האלה. שאישה תהנה מקבוצת הגברים.
רחל: האמת שאם חוזרים אחורה בזמן, אז האישה הייתה יכולה להתמודד עם כל הדברים האלה, כי היא חיה בחמולה והיו גם נשים נוספות שעזרו לה, וגם הגברים עזרו אחד לשני. אלה היו באמת חיים יותר קהילתיים, משפחתיים, זה היה אחרת מהיום. היום האישה באמת נשארת לבד. ואתה גם אומר לה את צריכה להיות לבד עם המחשבה שלך, זו הרגשה מאוד קשה.
יש לה מסך מחשב והיא במסך מחוברת עם כל העולם, ובאמת לא חסר לה להיות בקשר עם אף אחד, אולי יש לה חברה או שתיים. ומה שהיא צריכה במיוחד זה שהגבר יתקשר אליה, וידבר איתה כמה פעמים ביום כמה דקות, ואת זה הוא מסוגל לעשות, היום לכולם יש טלפונים. אין מה לעשות, אנחנו הגענו לחיים כאלו שקשה לי לתת תשובה על זה.
רחל: אתה מדבר רבות על נאמנות ויציבות אצל נשים. מהיכן מגיע חוסר היציבות הרגשית, והנטייה להימשך לכל מיני פיתויים שגורמת לנו להיות לא יציבות?
מהעבודה הרוחנית. אם לא העבודה הרוחנית, הנשים שלנו היו הרבה יותר יציבות. הזעזוע שכל אחד מקבל, גם גבר וגם אישה, מתוך כך שהוא גדל ברוחניות, ונמצא כל הזמן תחת מכבש ההתפתחות, גורם לאי יציבות. ואנחנו צריכים להבין את זה ולהסכים עם זה, ולהתייחס לכך נכון, ובהבנה שזה קורה. שכל אחד יכול להתפרץ ולצעוק, או להיות קצת עצוב, או להיות קצת שמח, ולעבור כל מיני מצבים חיצוניים וגם פנימיים בהתאם לזה. זה סימן של התקדמות.
רחל: בכנס האחרון הגדול בדצמבר אמרת לגברים, שהנשים מוכנות, ורק חסר שהגברים יתחברו.
כך אני אומר לגברים.
רחל: לא שמעתי אותך אומר זאת בעבר שהנשים מוכנות.
מה היה חסר כדי שאנשים יגיעו להשפעה בכנס הקודם?
מה היה חסר שהגברים יגיעו להשפעה או הנשים?
רחל: שכולנו נגיע ביחד, שנגיע להשפעה.
חוסר רצון להתחבר. כמו שמישהי אמרה, "יש לי רצון, חיסרון להשיג רוחניות, אבל זה לא שייך לאחרים". לכן חוסר הרצון להתחבר, חוסר הרצון בחיבור להשיג רוחניות. חסרה ההרגשה הזאת, ההבנה הזאת שרק בחיבור, שם אני מוצא, בינינו. כמו שכתוב "איש ואישה שכינה ביניהם". שבין החיסרון של הגברים והחיסרון של הנשים, שם אנחנו מוצאים את הרוחניות, את הבורא. זה חסר, כל אחד חושב שבצורה אישית הוא משיג, ואילו הרוחניות מושגת מחוצה לנו.
רחל: לאחר הכנס הקודם שאלתי אותך, מדוע למרות כל המאמצים שעשינו לא הגענו להשפעה, אמרת שאם באמת הייתי רוצה להשפיע הייתי מקבלת. איך אפשר לרצות להשפיע אם אני רצון לקבל. האם תוכל לחדד את הבירור הזה, כי בלי זה אני תקועה?
אישה משפיעה חיסרון. היא צריכה לכוון את עצמה שהחיסרון שלה יהיה מורגש בחלק הגברי, ושהחלק הגברי יבצע את הפעולה.
רחל: איך עלינו לפעול בחיצוניות כאשר אנחנו לא מרגישות שום רצון רוחני. מה אנחנו צריכות לעשות בצורה חיצונית שיעזור לנו?
רק הפצה, אני לא רואה שום אמצעי אחר לנשים כדי לעזור. אם יש להן יכולת לבוא לקבוצה, ולהכין שם חומר, ולעשות כל מיני דברים, כמו לנקות, להכין הכל, זה דבר אחד. דבר שני זה לצאת החוצה לרחובות לחלק חומר. או אם יש אפשרות ללמד ילדים, לתת הרצאות בחוץ, גם לגברים וגם לנשים, אם זה נהוג בחברה שלהם, אז לעשות הכל, אבל הפצה. תפקיד האישה יותר מהגבר זו הפצה. גבר זה יותר הכינוס הפנימי, האישה יותר החוצה.
רחל: הזכרת כי נשים צריכות להרגיש איזה אסון יהיה אם הגברים לא יצליחו בערבות בערבה. למה אני לא יכולה להכריח את האגו שלי להרגיש את זה באמת?
האם האישה הזאת רוצה משהו או לא?
רחל: אלה המון נשים.
אבל אני מרגיש את זה כאיזו אישה אחת.
רחל: תסתכל עלי תאשים אותי, זה בסדר, אני לא מרגישה, קשה לי.
מה קשה?
רחל: קשה לי להרגיש אחרי כל השנים האלה, וכל הכנסים האלה, שאם בכנס הזה לא נצליח, אז זה באמת יהיה אסון.
זה תלוי בהתמדת המחשבה, אין יותר. רק להתמיד על זה במחשבה כל הזמן, וזה מגיע. זה מגיע על ידי השפעת המאור המחזיר למוטב. אבל להביא אותו יותר ויותר בהשפעה עלי שהוא ישנה לי, שהוא יביא אותי למצב שאני באמת מרגיש שזהו, אני חייב, כבר מספיק, הגיע הסוף. את זה האור עושה לפי הלחץ שלי.
רחל: אני רווקה, לומדת כבר כמעט שלוש שנים, השתתפתי בכנסים מאז 2010, אני עושה הפצה, צופה בשיעורים מדי יום, ומבקרת בקבוצה בימי איחוד. אבל עדיין אני חשה בדידות וריקנות, ותחושה מוגברת של דחייה במיוחד מאז כנס הערבות. אני עושה משהו לא בסדר, או שיתכן שזה קורה לרבים מאיתנו באותו זמן?
נכון.
רחל: אני יכולה להגיד לה, שמהשיחות שלי עם אנשים מאז הכנס, הרבה אנשים מרגישים כך.
דווקא אחרי הכנס האחרון?
רחל: כן.
כי דווקא עכשיו הן מרגישות שהן לא שייכות עדיין לרוחניות, נכון. וזה כדי לגרות אותן שיעשו עוד צעד אחד קדימה, זה תמיד כך. אלה המטפסים על הר המלך, כמה שמטפסים גבוה יותר, יש את השומרים שזורקים אותם באכזריות רבה יותר אחורנית. לכן זה סימן של התקדמות מצד הכלי. אבל דווקא עכשיו הן צריכות לשים את כל הכובד שלהן, את כל הצער, את כל המרירות שלהן, בהכנה יחד איתנו.
זה שהיא מרגישה שהיא לבד, זה לא טוב. כי אנחנו לא יכולים בלי החיסרון של הנשים האלו שמרגישות בודדות, ושדווקא נפלו אחרי הכנס. ואת הנפילה הזאת, את הבדידות הזאת, את המרירות הזאת, אנחנו דווקא צריכים לקחת איתנו למדבר.
רחל: אני תלמידה וירטואלית. תן לי דרך איך לעזור בצורה הטובה ביותר לכלי הכללי. אני מבולבלת מרוב שמות של אורות, כלים, מצבים. אני משתדלת לצפות כל יום בשיעור שלך, קוראת את הספר "פותחים את הזוהר", כי אין לי אפשרות להתחבר לרוב השיעורים הוירטואליים בזמן אמת, ועדיין אני זקוקה להדרכה איך לתמוך נכון בכלי העולמי, ולזרז את הזמנים?
אני ממליץ לה להיות יחד איתנו כמה שיותר, ואפילו לקחת חופש אם היא יכולה, ולהיות יחד איתנו באותם הזמנים. יכול להיות שלא כדאי לה לקחת חופש, אלא להיות בזמן אחר, כי כנראה שאצלה היום והלילה הפוך מאיתנו, ואז היא תירדם אולי, והיא תהיה מבולבלת. אז כדאי לה לראות את זה לא בזמן האמת, על אישה זה לא כל כך משפיע. אבל להיות יחד איתנו ולהשתדל להתכלל כמה שאפשר.
נשים צריכות להרגיש שהן נמצאות איתנו במדבר. שכל הזמן הן נמצאות שם, שהלב שלהן שם, שהן נמצאות ממש בכל פעולה, בכל שיחה, בכל הפעלה, בכל דבר הן איתנו. הן צריכות לדאוג עד כדי כך להיות מחוברות. ודווקא הפער הזה בשעות, והפער הזה במרחק, ובכל, זה נותן עוד יותר כוח ויציבות לחיסרון שלהן. ואני מקווה שבעזרת החיסרון הזה אנחנו נצליח.
כל גבר חייב להרגיש בצורה מאוד חזקה שהאישה לוחצת עליו, שהנשים לוחצות עליו. הגברים צריכים להרגיש את זה.
רחל: למי צריכה אישה לתת את גדלות המטרה, חשיבות, התפעלות, לנשים או לגברים?
לעצמה.
רחל: גם בין חברות?
אני לא חושב, אולי במקצת במינון קטן אם היא רואה שיש לזה מקום. דברים כאלה אדם צריך להשאיר לעצמו.
רחל: מה אישה צריכה לתקן בתוך עצמה?
לא לתקן, להתקין חיסרון שהוא יהיה נכון.
רחל: מה היחס שצריך להיות לאישה כלפי המורה הרוחני שלה. מה זה רב בשבילה?
רב בשבילה זה מורה דרך כמו לגברים. אם היא מבצעת מה שהוא אומר, יש לה סיכוי, ובטוח יכולת להגיע למימוש החיים.
רחל: איך אנחנו יכולות להרגיש שהעזרה שלנו היא אכן מטיבה, ושהלב האגואיסטי שלנו לא ירמה אותנו?
רק על ידי הלימוד וההתקשרות לכל הקבוצה המשותפת, גברים ונשים.
רחל: יש ועדה רוחנית שבועית שמכינה את כל התכנים לשבת, לישיבות חברים, למאמרי צהריים, אלה גברים שנבחרים על ידי ועדת חברה. ולפעמים הם מעבירים לארגון נשים, ולכל הנשים בעולם משימה, שהם רוצים שהן תיקחנה בה חלק. והנשים לא תמיד מרגישות שנוח להן לעשות את המשימה, לא בא להן עכשיו ללכת לכתוב מכתב לבעליהן, או לעשות משהו כזה. האם מספיקה הדרישה הפנימית, או שצריך להשתדל לקחת חלק בפעולות הפיסיות האלה שהועדה הרוחנית השבועית מבקשת מהנשים?
רצוי, כי בכך למעלה מהרצון, למעלה מהדחייה, הן משתתפות בכלל, בכולם יחד. אם זה לא היה כלל וכולם יחד, אז הייתי אומר שאולי היא לא חייבת.
רחל: האם אישה מרגישה הכרת הרע? אם אישה לא אמורה לעבוד על חיבור, מדוע היא מקבלת את הכרת הרע בהרגשה?
אישה היא עם האגו שלה, עם הרצון לקבל שלה הגדול, ורק המימוש שלה הוא שונה מהגבר. התיקון של הגבר הוא על ידי החיבור, ושל האישה על ידי זה שהיא תומכת בחיבור. לא בצורה מעשית אלא בהכנה לחיבור.
רחל: האם יש בשלבים האלה סוג של הכרת הרע?
ודאי. אנחנו רואים כאן, שהיא רוצה לא רוצה.
רחל: יש כאן שאלות קשות, כמו, אני כבר מיואשת, ניסיתי הכל, נגמר לי הכוח. חיצונית אני ממשיכה לעשות הכל, אבל אין לי יותר השתוקקות.
זה בסדר גמור, טוב מאוד.
רחל: זו הכרת הרע?
כן. אין בן דוד בא אלא בהיסח דעת, כך אנחנו לומדים. "וייאנחו בני ישראל מהעבודה". הכל בא רק כשאדם מגיע לייאוש הסופי ואז הוא צועק, רק צריכים למצוא צעקה. והצעקה מגיעה רק מהכוח הכללי.
אנחנו צריכים לקחת דוגמאות אפילו מהתורה. תמיד קשר ולידה חדשה של הדרגה החדשה, זה ליד באר מים, שהאישה באה, והגבר עוזר לה למלא את הכלי. אבל צריכה לבוא אישה לבאר מים, כמו עם האימהות, עם הכלים שלה, ואז הגבר בא ועוזר לה למלא, והיא משקה אותו ואת הגמלים שלו, ואת כולם.
וכאן יש לה במיוחד, גם באר, שזה במדינה שלה זה שלה, וגם את המים, וגם את הכלי שלה להוציא את המים, יש לה הכל. הוא רק עוזר לה לבצע את הדברים, כך זה.
רחל: בקשר ליחסים בין גברים לנשים שואלות אותנו נשים מכל העולם. אין לי חיסרון לרוחניות, לחיבור, למרות שאני חושבת שהמטרה שחכמת הקבלה מגדירה לאנושות היא מטרה נעלה שאני רוצה לשרת אותה. האם זה מספיק לצורך תמיכה בגברים?
כן.
רחל: כיצד אוכל להרגיש את הצורך לחיבור הגברים בצורה ממש הכרחית, איך אני אוכל ממש להרגיש את הצורך הזה בתוכי?
גם אם אישה נמצאת בשיעורים, בקריאת מאמרים, בכל הדברים, על החיסרון צריכים לעבוד. אנחנו לא צריכים שום דבר חוץ מחיסרון. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, זאת אומרת, הכול גלוי ורק אצלנו הכלים לא גלויים, ואז אנחנו לא מרגישים את העולם הרוחני. אנחנו כולנו נמצאים בעולם אין סוף, אבל מרגישים ממנו את החלק הקטן ביותר שנקרא "העולם הזה".
איך להרגיש יותר? על ידי חיסרון המכוון לזה. אני צריך חוץ מהרצון גם לסדר את הרצון הזה כך שיתפוס בדיוק את המדרגה הבאה. וכשאני נמצא במדרגה הבאה, לסדר רצון יותר גדול, ובדיוק לסדר אותו כך שיהיה ביכולת לתפוס מדרגה עוד יותר עליונה, וכך כל פעם. אני צריך גלאי, שיהיה מתאים גם בעוצמה, גם בכמות וגם באיכות, כל פעם למדרגה יותר ויותר עליונה.
אז זה שיש לה חיסרון, זה חיסרון די כללי. כדי לכוון אותו נכון, לאפס אותו, היא צריכה לעבוד על זה. קודם כל להיות קשורה איתנו בזמן הכנס, ושנית, להכין את עצמה בכמה שרק אפשר. אפילו עם שירים, עם כל ההפעלות, ועם כל מה שכתוב בדפי ההכנה לקראת הכנס. נשים צריכות להשתתף בזה כמו גברים. יש דף של הכנס שבו כל הזמן מתחדשים החומרים, ונשים חייבות לעכל אותם ממש, לקלוט אותם כמו הגברים.
רחל: וגם להכין חומר לקריאה לנשים, גם במהלך הכנס וגם כהכנה.
כן.
רחל: נראה שלגברים אין מספיק חשיבות לשיתוף הנשים בפעולות שלהם. האם זה נכון, ואם כן איך נשים יכולות לשפר את המצב?
גברים בכלל לא צריכים לדאוג לנשים.
רחל: הם לא צריכים את החיסרון שלנו?
כן, אבל הם לא צריכים לדאוג לנשים בנוגע לזה. אישה צריכה לבוא לגבר וללחוץ עליו, לכוון אותו, ולדחוף אותו כמו את הילד הקטן. ולא שגבר צריך לרוץ לאישה ולשאול מה היא חושבת, מה היא רוצה, מה החיסרון שלה וכן הלאה. אין דבר כזה. אישה צריכה להביא את החיסרון שלה בעצמה.
רחל: האם נשים יכולות להיות ביחד פיסית, עם הגברים בזמן ישיבת חברים? כי יש מקומות בעולם ובארץ שנשים כן נמצאות ביחד עם גברים בזמן ישיבת חברים, והן שואלות האם זה נכון או לא נכון, כי ידוע שאצלנו אנחנו לא עושים את זה?
אני לא חושב שזה בריא. אף פעם לא תיארתי לעצמי מצב כזה. יכול להיות שמדובר בקבוצות שאצלם מעורב עניין הערבות של 99%, ועניין הקבלה, ואז כאילו נמצאים גם בזה וגם בזה. אבל באמת לראות אישה בתור חבר, אני לא מבין איך זה אפשרי.
אפשר לראות את האישה כתומכת, כעוזרת, כממש נותנת את הלב, שבלי החיסרון שלה אני ארגיש שאין לי בשביל מה להתקדם אפילו, כי זה חצי, זה "פלג גופא", וברור שכך לא מסוגלים להשיג את המטרה. אבל אי אפשר להיות יחד בעבודה הרוחנית, האישה לא שייכת לעבודה של גברים. יש לה עבודה מאוד מאוד חשובה, רק שהיא כביכול יותר פנימית, "כל כבודה בת מלך פנימה"1, זה מה שהיא צריכה לעשות. כמו שתמיד היא בצניעות, זה מתוך זה שהיא צריכה לרכז את החיסרון שלה עמוק עמוק בפנים.
אישה בדרך כלל גם מתנהגת בצורה כזאת. אצל הגבר הכול מופנה החוצה, והאישה יותר מפנימה את הדברים, את החסרונות שלה, את הרצונות שלה, את המחשבות, היא יותר משחקת כלפי חוץ. וכך גם ברוחניות. הגבר יוצא יותר, הוא יותר בחיבור, בחיבוק, וכל מה שיש בין הגברים. ונשים לפי הטבע שלהם לא שייכות לפעולות כאלו. והחיבור שלהן, גם בחיצוניות וגם בפנימיות, הוא רק בצורה משותפת, כשזה סביב הגברים, בשביל הגברים. הן מתחברות בחיסרון, דווקא חיבור בחיסרון נשים יכולות לעשות.
רחל: מהי התמיכה הטובה ביותר בגבר כאשר ניתן להבחין שהוא נמצא בירידה, בחושך?
כל אישה יודעת מה לעשות עם הגבר כדי לחזק אותו, כדי לתמוך בו, לעורר אותו קצת, כמו אימא. קודם כל להיות כמו אימא, זה בטוח משפיע, כי גבר זה ילד קטן. בגלל שאין לו את הכושר הזה, את הכישרון הזה להוליד, אלא המולידה היא האישה, הרצון, הנוקבא, החיסרון, אז הגבר מאוד תלוי בחיסרון הזה, והתלות הזאת ממש דורשת מהאישה להעביר לו את התמיכה.
רחל: ואם החיסרון הנשי הוא במקורו אגואיסטי?
זה לא חשוב.
רחל: זה לא חשוב?
לא. ובאמת הוא במקורו אגואיסטי.
רחל: האם אישה היא כמו נחש, היא יכולה לעורר בגבר חיסרון שלילי?
היא יכולה לעורר בגבר חיסרון שלילי, אבל היא לא נחש. היא כמו הגבר, נמצאת בצורה מקולקלת וזהו.
רחל: האם החיסרון שהאישה מעבירה לגבר צריך להיות בצורה חמה, או שהדרישה צריכה להיות לא נעימה, מעצבנת?
רק בצורה חמה ותומכת. בלי מילים, עם מילים, בכמה תנועות, לא חשוב. שהוא ירגיש שהיא ממש מעריכה את ההשקעה שלו ברוחניות.
רחל: אנחנו רואים שהגברים די מסתדרים ביניהם, ודווקא מצד הנשים יש כעס ושנאה. האם זה בנוי כך בכוונה?
זה בנוי כך, ולכן נשים צריכות להתרחק זו מזו. לאישה צריך להיות הבית ותפקיד כלשהו בקבוצה, תפקיד שיכול להיות לא תלוי ביתר הנשים.
רחל: המטרה היא שהקבוצה תגלה את החיסרון להשפעה. כיצד אני יכולה בסביבה הביתית שלי לגרום לבעלי לתרום להתקדמות הקבוצה ולגילוי החיסרון להשפעה?
רק בלעודד אותו.
רחל: יש כמה שאלות על יחסים בין נשים. איך אישה יכולה לעזור לקבוצת נשים אם כל אחת מבינה את השיטה אחרת, לפעמים היא אפילו מורידה את השיטה לרמה של העולם הזה?
לא כדאי לדבר בכלל. כל אחת שתתפתח לבד. אנחנו מתחברות יחד רק כדי לצפות בכנס נניח, רק כדי לדבר על חינוך ילדים. אנחנו לא מדברות בינינו על היחסים שלנו, על היחס שלנו לקבלה. אין בזה שום צורך.
רחל: איך אישה יכולה לעזור לאישה אחרת להגיע לרוחניות אם החַברה מחשיבה יותר את הגשמיות, גם במה שקשור לחכמת הקבלה, והיא מפחדת אפילו מהמחשבה על רוחניות?
אז לא לנגוע בה.
רחל: איך הנשים יכולות לעורר אחת את השנייה? ההרגשה היא שכל מה האנושות עברה בהתפתחותה נופל על כתפנו.
אנחנו נמצאים אחרי הרבה גלגולים, בגלגול שבו שצריכים להתחיל לתקן את עצמנו. בכל הגלגולים הקודמים היינו באיסוף של הרצון לקבל, באגירת האגו שלנו, ועכשיו הוא הגיע למימדים כאלה שהגיע הזמן להתחיל לתקן אותו. לכן אנחנו מגלים את המשבר, אנחנו מגלים את חכמת הקבלה, אנחנו מגלים את עצמנו השבורים, וכל זה כדי לרכז במקום אחד את הכוחות שלנו ולהתחיל את התיקון.
זה מצב מצוין. אנחנו הרי נמצאים ממש בתחילת האור. זה שאנחנו כבר מבינים לאן פניְנו, זה כבר אור.
רחל: מה עלי לעשות במצב שבו אני מרגישה שנאה או זלזול בנשים אחרות שלדעתי מעדיפות להתעסק בפעולות חיצוניות כמו מפגשים?
להתרחק מכולן ולא להתקרב. אז יהיו לי פחות מחשבות שליליות וזה טוב. אני צריך לשמור על עצמי, לא לגלות בי מחשבות ורצונות רעים כלפי השני, כלפי הזולת, כלפי הקבוצה, כלפי גברים או כלפי נשים. אם אני מרגיש שמתחיל להיות אצלי כזה מצב, אני מתרחק. אני מחליף את המצב שלי. אני כל הזמן בודק עד איפה אני יכול להתקרב ולא יותר. וכך אני מחזיק את עצמי.
רחל: לנשים הרבה יותר קשה להתעלות מעל דחייה, נראה כי כאשר נשים עוברות מצבים בעיתיים הרבה יותר קשה להן להתעלות מעליהם לאיחוד. כי הן לא מתאחדות מהטבע שלהן. איך להתגבר על הפער הזה?
לא צריך להתגבר. לא צריך להתאחד.
רחל: אבל אז קשה לנו להתעלות מעל הדחייה.
אז תתרחקו. חוץ מלהתחבר, גם להתרחק. ואז לא יהיו שום בעיות. אפילו שכל אחת תישאר בבית שלה, בקונכייה שלה, זה יותר טוב. ואז מתוכה היא יכולה להתקדם לרוחניות.
רחל: האם נשים מגיעות למצב של ערבות?
אם הן יפעילו את עצמן נכון, עם כל ההגבלות שיש עליהן, כמו הגברים שחייבים לפעול לפי ההגבלות שלהם. אם הן יפעלו נכון הן יבינו שלפי שורש הנשמה, אם אישה מקיימת כל מה שהיא צריכה לקיים ולא פורצת לכיוון הגברים, לא לוקחת משם דוגמה, אלא רק לוקחת משם התעוררות ונותנת לשם חיסרון, אז היא מתקדמת נכון, והיא תזכה בכל מה שהגבר זוכה.
רחל: כשאנחנו מתכנסות, האם אתה ממליץ לנו לעשות פעולות פיזיות נוספות מלבד קריאה משותפת, סדנה שאנחנו עושות, ריקוד שאנחנו רוקדות ביחד. האם יש פעולות נוספות כלשהן שאתה ממליץ לנשים שרוצות להיות ביחד?
אני שוב אומר, שיעשו פעולות רק בתנאי שהן פועלות בצורה לא מחייבת, "אני כן והיא לא, ולמה היא כן והיא לא?", וכן הלאה. אלא בצורה שכל אחת יכולה להיכנס לזה או לא, להיות מחוברת לזה או לא, בצורה כזאת שכאילו אף אחד לא יודע האם היא בכלל מחוברת או לא. נשים לא מחויבות כמו הגברים בחיבור, ולכן אסור לדחוף אותן לזה, אסור לחייב אותן בזה.
אישה שמכינה את עצמה לפני הכנס עם החומרים שלנו, ויושבת בבית בזמן הכנס וצופה ושומעת, בשידור חי או בזמן אחר, זה מספיק.
רחל: ועם כוונה פנימית ודאגה שהגברים יצליחו.
כן. זה מספיק לגמרי, והלוואי שכולם יתנהגו כך. אנחנו לא צריכים יותר. והגבר שלה שעכשיו מתכונן למדבר, שיוצא למדבר, הוא צריך להרגיש איך היא אוספת לו את הדברים ודואגת שהוא ייצא ויחזור עם השכר הגדול לכולם.
רחל: אמרנו שנכין חומר מיוחד לקריאה לנשים במהלך הכנס וגם כהכנה לכנס.
כן.
רחל: איזה חומר מיוחד?
אני חושב שאנחנו צריכים לפנות לאנשים, לחברים שלנו שיודעים איך לאסוף את החומרים, ושהם יחפשו לנו אותם.
רחלי: מה בדיוק?
אני אדבר איתם.
רחל: אני מודה לארגון נשים ששלח את כל השאלות, ולכל הנשים שכתבו את השאלות, ושבאמת נכין את עצמנו כמו שצריך, כי הכנה זה הדבר הכי חשוב. ואני מודה לך שנתת לנו שעה וחצי מזמנך, ושנצליח כולנו ביחד עוד שבועיים.
הצלחה יכולה להיות רק יחד. תודה לכן.
רחל: אז ניפגש, באופן ווירטואלי אבל ביחד, בכנס ערבות בערבה. תודה רבה לכם, להתראות.
(סוף התכנית)
-
תהילים מה, יד↩