תפילת רבים
שיעור עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 22.09.24 - אחרי עריכה
דודי: אנחנו קבענו שהיום שלנו הוא יום שכל כולו תפילה, רצינו להיכנס להתקפה משותפת של העשירייה לתפילה ולכן בחרנו מאמר של רב"ש בשם "תפלת רבים". נקרא אותו עכשיו בסבב.
תפלת רבים
תשמ"ו - מאמר ט"ו
1985/86 - מאמר 15
"בזה"ק (בשלח דף ג' ובהסולם אות י"א) וזה לשונו, "ותאמר, בתוך עמי אנכי יושבת. שואל, מה אומר. ומשיב, אלא בשעה שהדין תולה על העולם, לא יפרד אדם מן הכלל, בלבדו, כי בשעה שהדין תולה על העולם, אלו שנודעו ונרשמו בלבדם, אף על פי שצדיקים הם, הם נתפסים מתחילה. ועל כן אין אדם צריך לפרוש מן העם לעולם, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד. ומשום זה אמרה "בתוך עמי אנכי יושבת" ואיני רוצה להיפרד מהם".
"כי דין ששורה על העולם", פירושו, הרצון דקבלה, שהוא אהבה עצמית, שהנבראים נולדו בטבע זה, כידוע מכוח רצונו להטיב לנבראיו. ומשום זה שהיה רצון להשתוות הצורה, בכדי שלא תהיה נהמא דכסופא, נעשה דין, שאסור להשתמש עם הכלי קבלה, רק בזמן שהוא יודע, שיהיה ביכולתו לכוון על הקבלה בעל מנת להשפיע, אז מותר לו להשתמש עם כלי קבלה.
ולפי זה יהיה הפירוש, "בזמן שהדין שורה בעולם", שכל העולם נמצאים שקועים באהבה עצמית, אזי חושך שורה בעולם, כי אין מקום שהאור ימשך למטה להנבראים, מסיבת שינוי הצורה שיש בין האור להנבראים המקבלים האור, כי על שינוי הצורה הזו נעשה הדין, שאין השפע עליון מושפע לנבראים.
ולכן בזמן שהאדם נתעורר, ורוצה שה' יקרב אותו, היינו שיתן לו כלים דהשפעה, שזה נקרא "קירוב". ומבקש שה' יעזור לו. אבל ידוע, כי העזרה שבאה מה' נקראת שפע עליון, המכונה בשם "נשמה", כמו שאומר הזה"ק, שאומר שענין הסיוע שמקבלים מלמעלה, הוא ב"נשמתא קדישא".
ומשום זה, כשאדם בא לבקש מה', שיקרבהו אליו יתברך, והוא נראה לבדו, היינו שהוא מבין, שהקב"ה צריך לקרבו באופן פרטי. ומדוע הוא חושב, שכל הכלל יכול להישאר במצב הנוכחי, ורק עמו הקב"ה צריך להתנהג אחרת. זהו מטעם שהוא מבין, שיש לו מעלות טובות שאינן נמצאות באחרים. ואף על פי שהם אלו אנשים פרטיים, שאינם שייכים להכלל, משום שהם מבינים, שמגיע להם התקרבות לה' יותר מאחרים, וחושבים עצמם לצדיקים, הם נתפסים מתחילה. היינו הדין, שהוא בחינת קבלה עצמית, שורה עליהם יותר משאר הכלל, והם נעשים אז יותר גרועים במידות אהבה עצמית.
וזהו מטעם שהוא חושב, שמגיע לו יותר משאר אנשים. היינו, לשאר אנשים מספיק שיהיה להם מה שיש להם, אבל כשהוא מסתכל על עצמו, מגיע לו יותר משאר אנשים. המחשבה זו היא בחינת קבלה ממש, היינו אהבה עצמית במאה אחוז. נמצא, שבחינת אהבה עצמית מתחילה להתפתח אצלו יותר מאחרים.
ולפי זה יוצא, שהוא עובד כל הזמן באהבה עצמית. מה שאין כן הוא, נראה בעיניו שהוא צדיק, היות שהוא רוצה לעבוד בבחינת משפיע, שהוא אומר לעצמו, שזה מה שהוא מבקש מה' שיקרב אותו, הוא בחינת צדקות, כי מה הוא מבקש, שה' יתן לו כח לקיים תורה ומצות בעמ"נ להשפיע, ואיזה חסרון יכול להיות בזה שהוא רוצה לשמש את המלך.
ובזה יכולים לפרש דברי הזה"ק, שהוא נותן עצה לאלו אנשים שיש להם דרישה פנימית, שלא יכולים להשלים עם המצב שבו הם נמצאים. היות שאין הם רואים שום התקדמות בעבודת ה', והם מאמינים בזה שכתוב (דברים ל', כ') "לאהבה את ה' אלקיך, לשמוע בקולו, ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך". והם רואים, שחסר להם אהבה ודביקות, ולא מרגישים את החיים שבתורה, והם לא יודעים לשים איזו עצות בנפשם, להגיע לידי הרגשה באברים, במה שאומר לנו הכתוב.
העצה היא, לבקש עבור הכלל כולו, היינו שכל מה שהוא מרגיש שחסר לו, ומבקש מילוי, אז אין לו לומר, שהוא יוצא מהכלל. זאת אומרת, שמגיע לו יותר דברים ממה שיש להכלל כולו. אלא "בתוך עמי אנכי יושבת". היינו, אני מבקש עבור הכלל כולו, משום שאני רוצה להגיע לידי מצב, שאני לא אדאג שום דבר בשבילי, אלא בשביל שיהיה נחת רוח להבורא. אם כן מה חשוב לי, אם הקב"ה יש לו הנאה ממני, או שאותה הנאה היא יכולים לקבל מאחרים."
"זאת אומרת, הוא מבקש מה', שיתן לנו הבנה כזו, שהיא נקראת "כולו לשם שמים", שפירושו, שיהא בטוח בעצמו, שלא מרמה את עצמו, בזה שהוא רוצה להשפיע לה'. שיכול להיות באמת הוא חושב הכל על אהבה עצמית שלו, היינו שהוא ירגיש את הטוב והעונג.
אי לזאת, הוא מתפלל לה' עבור הכלל. היינו, שאם יש כמה אנשים בהכלל, שהם יכולים להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', ושיהיה מזה יותר נחת רוח לה', מכפי שהוא בעצמו זכה להתקרבות ה', הוא מוותר על עצמו, אלא הוא רוצה, שה' יעזור להם, משום שמזה תצמח נחת רוח למעלה יותר מכפי שיהיה מעבודתו. ומשום זה הוא מתפלל עבור הכלל, היינו שה' יעזור להכלל כולו, ויתן לו הרגשה זו, היינו, שיהיה לו סיפוק מזה שהוא יכול להשפיע לה', שתהיה לו נחת רוח.
והיות שבכל דבר צריך להיות אתערותא דלתתא, לכן הוא נותן את האתערותא דלתתא. והאתערותא דלעילא יקבלו אחרים, היינו למי שהקב"ה יודע, שיהיה מזה יותר תועלת לה'.
נמצא, אם יש לו כח לבקש תפלה כזו, אז בטח יהיה לו מבחן אמיתי, אם הוא מסכים לתפלה כזו. אבל אם הוא יודע, שמה שהוא אומר, הוא רק משפה ולחוץ, ומה הוא יכול לעשות, בזמן שהוא רואה, שהגוף לא מסכים לתפלה כזו, שתהיה ממש השפעה נקיה בלי תערובות מבחינת קבלה.
יש רק עצה הידועה, היינו, שיתפלל לה', ויאמין למעלה מהדעת, שה' יכול לעזור לו, ולהכלל כולו. ולא להתפעל מזה, שהוא רואה, שכבר התפלל כמה פעמים, ולא נענה על תפלתו, שזה מביא האדם לידי יאוש, שהגוף צוחק ממנו, ואומר לו, הלא אתה רואה, שאין אתה מסוגל לכלום, וכאילו אין לך שום תקוה, ועכשיו אתה מבקש דבר מה', שיתן לך מילוי על דברים שלא מקובלים על דעת אנשים בעלי צורה.
והגוף טוען אז, אדרבה תגיד לי, על מי מחסידים ואנשי מעשה, שרוצים שה' יתן להם דבר, שאין הדעת סובלתן. ועוד, הלא אתה רואה, אפילו על דברים יותר קטנים מהדרישה שאתה דורש עכשיו, שה' יעזור לך, עוד לא נושעת, אף על פי שבקשת מה' שיושיעך. ועכשיו אתה אומר, שאתה רוצה לבקש מהקב"ה, שימלא דרישותיך על דבר גדול, שזה נקרא דבר חשוב מאוד, היות שאין כל כך הרבה תפלות בעולם, שיבקשו שה' יתן להם כח לעשות מעשים עבור הכלל, היינו שהכלל כולו יזכה לטוב ועונג על ידי שאתה תתייגע, שזה נקרא השפעה טהורה ונקיה משום סיג של אהבה עצמית.
ואתה חושב שעל דברים קטנים לא נתקבל תפלתך, מה שאין כן על דברים גדולים וחשובים, שזה בטח יקר מציאות. למשל, אם נגיד שכדאי לבוא לאיש פלוני, שיש לו בבית כלים שהם יקר מציאות, שצריכים לעבור על כל העולם, עד שיכולים למצוא כלים כאלו, שהם נמצאים רק אצל יחידי סגולה בעולם. בא אדם אחד, שהוא ממעמד הבינוני ובקושי יש לו כלים המקובלים בבית, ופתאום עלה במחשבתו, שהוא צריך להשתדל גם כן להשיג אותם כלים, שנמצאים אצל יחידי סגולה. ובטח בזמן שמי שהוא שומע, יצחק עליו.
וכמו כן אצלנו, בזמן שהאדם אינו עשיר בדעת, אלא עומד למטה מבינוני, והוא רוצה לבקש מהקב"ה, שיתן לו כלים הנמצאים אצל יחידי סגולה בעולם, כאן הגוף בעצמו צוחק ממנו, ואומר לו, טיפש כמוך, איך עלה ברצונך לבקש מה' דבר שלא נמצא אפילו בין עשירים בדעת. אם כן איך אני יכול לתת לך כוחות עבודה על שטויות כאלו.
וכאן מתחילה העבודה האמיתית, היות שעבודת האדם בעולם הזה היא לצאת מרשות היצר הרע, שהוא נקרא מקבל בעמ"נ לקבל. ועתה, אם הוא רוצה שה' יעזור לו ללכת בדרך של השפעה נקיה וטהורה בלי שום עירוב דקבלה עצמית.
נמצא, שעבודה זו היא נגד הרע ממש, היות שהוא לא רוצה לעזוב שום רכוש אצלו, אלא הוא משתוקק עכשיו, לאו דוקא במה שיעבוד מכאן ולהבא לא יהיה בשביל הרצון לקבל, אלא הוא מבקש מה', שאפילו מה שעבד למפרע בשבילו, ונרשם לרשות של רצון לקבל, הוא רוצה שיעבור הכל מרשותו, לרשות של הקב"ה.
היוצא מזה, שעכשיו הוא מתפלל לה', שיתן לו כח לעשות תשובה. היינו, שהקב"ה יתן לו כח להשיב כל המעשים לשם הרצון לקבל, שיחזור הכל לרשותו של הקב"ה, הן על העבר והן על להבא, כמו שאומר הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ב'), שתשובה צריכה להיות גם על העבר. וזה לשונו, "ומה היא התשובה. הוא, שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר "יעזוב רשע דרכו", וכן יתנחם על שעבר, שנאמר "כי אחרי שובי נחמתי", ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם".
ובזה נבין מה חשיבותה של תפלת רבים, כמו שכתוב "בתוך עמי אנכי יושבת", שהזה"ק אומר "ועל כן אין אדם צריך לפרוש מן העם לעולם, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד". והפירוש הוא, שאם האדם מבקש מה', שיתן לו כלים דהשפעה, כמו שאמרו חז"ל "מה הוא רחום אף אתה רחום", אז האדם צריך להתפלל עבור הכלל כולו, כי אז ניכר שכוונתו היא, שהקב"ה יתן לו כלים דהשפעה טהורה, כנ"ל, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד. כידוע, "משמיא פלגא לא יהבין", שפירושו, שמשמים שנותנים שפע למטה הוא בשביל הכלל כולו.
אי משום זה, האדם צריך לבקש עבור הכלל כולו, משום שכל שפע הבא מלמעלה בא תמיד עבור העם כולו. וזה שאומר "כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו". אם כן יש בזה שתי משמעויות, כי מטעם שתהיה השפעה טהורה כנ"ל, היה מספיק, שהיה מתפלל רק עבור אדם אחד חוץ ממנו. אבל יש כאן עוד ענין, שהאדם צריך לבקש על דבר שלם, מפני שזהו הכלל אצל רוחניות, שבא תמיד דבר שלם, וכל ההבחנות הן רק אצל המקבלים, כידוע. אי משום זה הוא צריך לבקש עבור הכלל כולו, כנ"ל.
והיות שהשפע בא להכלל כולו, והיות שאין אור בלי כלי, היינו שאי אפשר לקבל מילוי אם אין לו מקום חסרון, שהמילוי, תהיה לו יכולת לכנס. ומשום זה הוא נענה על תפילה זו, שהיה מבקש עבור הרבים. זה הוא כענין שאמרו חז"ל (ב"ק צ"ב) "כל המבקש רחמים על חבירו, הוא נענה תחילה, כי הוא צריך לאותו דבר", שפירושו כנ"ל, כי הגם שהשפע בא להכלל, אבל חסר כלים להכלל.
זאת אומרת, משמים, השפע שבא זהו מספיק בשביל העם כולו. אבל כשאין כלים, היינו חסרונות, שיכלו למלאות החסרונות, לכן אין הכלל משיג את השפע הבא מלמעלה. אלא הוא, שיש לו חסרונות, לכן הוא נענה תחילה."
ולאד: זאת אומרת, הבקשה שהאדם מבקש זה על הכלל, על העשירייה, אבל המשיג את השפע זה מי שמבקש ואין כלים אצל כולם, איך הוא מרגיש את הכלים של כולם כדי לבקש בשבילם? אני צריך להרגיש עבור מי אני מבקש כדי שהפנייה תהיה באמת לבורא.
כן.
ולאד: אז איך אני מרגיש, כל חבר בעשירייה או את כל העשירייה כולה כדי למשוך את המאור?
את כל העשירייה כולה.
ולאד: איך אני מרגיש את כל העשירייה כולה, אני רוצה להרגיש אותם?
למשל אישה שיש לה הרבה ילדים מרגישה את החיסרון של כולם.
דודי: הוא כותב "כל המבקש רחמים על חבירו, הוא נענה תחילה", אם אני מבקש על החבר ומתפלל עליו, אני זוכה קודם, לפניו.
אתה מקבל ואחר כך זה עובר דרכך אליו.
דודי: ומה התמריץ פה? זאת בעצם הזדמנות כמו לנצל את החבר כדי לקבל?
לא, באמת אתה רוצה לנצל את החבר כדי לתת לו.
דודי: כדי לתת לו אבל מה שמניע אותי זה שאני אקבל תחילה, לא?
לא.
דודי: זאת תפילה עבור חבר אחד, זו בקשה עבור חבר אחד, אבל מה זה לבקש על העשירייה כולה?
שעשירייה בשבילך זה כמו אדם אחד, כמו חבר.
דודי: אז גם המתפלל עבור העשירייה זוכה תחילה, מקבל ודרכו זה עובר לכולם?
כן.
דודי: ומהם השלבים לבנייה של תפילה משותפת של העשירייה לבורא?
זה שיש להם הרבה רצונות, הרבה השגות אולי אפילו והם רוצים לחבר אותם יחד.
דודי: זאת התפילה שלהם?
זה סוג של עבודה מיוחדת.
דודי: זו הכנה לתפילה או שזאת תפילה כבר?
לא, זאת הכנה.
דודי: מה השלב הבא?
שהם מרגישים שנמצאים כאיש אחד בלב אחד אז מתחילים לדרוש.
דודי: אז אם אנחנו רוצים היום לבנות בינינו תפילה, להגיע לרגע של תפילה, זה אומר שאנחנו צריכים היום לעשות מאמץ להתחבר, לחבר את הרצונות שלנו כאחד?
כן.
דודי: וכתוצאה מהמאמץ מה קורה?
אתם תרגישו זה את זה כאיש אחד.
דודי: ומתוך ההרגשה של איש אחד קורה משהו, זה פועל יוצא, זאת אומרת תוצאה שמגיעה לבד או שיש עוד פעולה מצידנו?
לא, להרגיש כולם כאיש אחד.
דודי: מפה מה קורה, מה סדר הפעולות?
מכאן והלאה אתם פונים לבורא שאתם רוצים להיות בלב אחד והוא בעצם אחראי על הלב ואתם דורשים ממנו שהוא יספק לכם את המילוי לרצון.
דודי: שימלא אותנו, זו הבקשה שלנו?
כן
דודי: בשביל מה אנחנו צריכים את המילוי?
כדי להיות דומים לבורא, קרובים אליו.
דודי: ואז התוצאה הרצויה, שאנחנו מרגישים עשירייה אחת בלב אחד עם הבורא בתוכנו?
כן
דודי: וכמה זמן המצב הזה נמשך או אמור להימשך?
כמה שאתה מחזיק.
דודי: מה מחייה את ההרגשה כל הזמן שהיא לא תיפסק, שהיא תתגבר?
זה לא בידיים שלנו.
דודי: זאת אומרת אחר כך שוב גדל הרצון ומתחילים את הסיבוב מהתחלה?
כן.
רואי: ולאורך המאמר יש קו אחד כפי שהוא כותב, שהאדם כל הזמן מוותר על עצמו לטובת ההשגה של האחרים, לטובת נחת רוח של האחרים. אז יוצא שאין פה יגיעה של אדם שמפתחת אותו, הוא כל הזמן עובד כדי שהאחרים יתפתחו.
זו היגיעה שלו.
רואי: היגיעה שלו לא מפתחת אותו, היא מפתחת אותם.
במקום לדרוש לעצמו הוא דורש חיבור, ודרך החיבור הוא יכול למלאות את האחרים.
רואי: אבל בסוף הוא מביא השגה לאחרים, האחרים מתפתחים.
כן, אבל דרכו.
רואי: בסדר, אבל כאילו יוצא שכל היגיעה שכל אחד עושה היא כדי לפתח אחרים.
כן.
רואי: אז איך הוא מתפתח אם כל אחד מפתח אחרים?
בזה שהוא מקושר לאחרים ודרכו עובר השפע אליהם.
רואי: כשעובר השפע דרך האדם הוא מתפתח מזה?
כן, ודאי.
רואי: אז על מה הוא מוותר כשהוא כותב שהוא מוותר על כל עצמיותו?
על הקליטה העצמית. שהוא לא רוצה לקבל לעצמו כלום אלא רק כדי להיות מעביר לאחרים.
רואי: ובזה שאתה מעביר לאחרים אתה עדיין מקבל.
כל מה שעובר דרכך.
רואי: כל מה שעובר, גם נתפס בך.
כן.
ולאד: כשאדם הופך להיות צינור השפע מהבורא לרשת הקשר, הוא כאילו מרגיש את כל רשת הקשר הזאת כמו עצמו, שזה הוא?
כן.
ולאד: וזה החיבור? ואז הוא מתחיל שלב חדש, חיבור עוד יותר עמוק?
יכול להיות.
תלמיד: איך להבין שהתשובה לתפילה אמיתית?
זה הבורא נותן כאלה תנאים וסיבות.
תלמיד: איך לבדוק שהבורא עונה לתפילה אמיתית?
מה שאתה מרגיש בך כמילוי זאת תשובה מהבורא.
תלמיד: דרך התחושות שלי?
כן.
שמעון: מה זה תפילת רבים?
תפילת רבים, זו תפילה עבור רבים. שאתה רוצה שדרכך יבוא אליהם מילוי והם ירגישו שמקבלים אותו.
שמעון: איך אני עושה את התפילה הזאת?
זה כמו אישה שרוצה למלא ילדים שלה. זהו.
ולאד: כשמקובל מרגיש את הרשת שהוא נמצא בה ורוצה למלאות את כל העשירייה שנמצאת ברשת, אתה רוצה שהם יהיו כמו שאימא רוצה למלאות את הילדים. אבל הילדים רצים לכל מיני כיוונים. מה המקובל עושה, בוכה לבורא, מחזיר אותם?
מקובל חייב לעשות קשר ביניהם.
ולאד: איך?
יש הרבה תרגילים, משתדל בכוח שלו.
ולאד: אנחנו כמו ילדים וכל אחד עם המחשבות שלו לכיוון אחר, אבל אתה מרגיש שצריכים לחזור לחיבור. איך, איזו מחשבה שלי שתחזיר אותם?
אתה רוצה להיות מקושר איתם אחרת אין לך קשר עם מקור החיים.
ולאד: זאת הבקשה לבורא, זו התפילה, כל הזמן אני רוצה שהוא יעשה את זה כי אני לא מסוגל.
ברור.
דודי: כשאימא בבית אז הילדים מתחברים. ובזמן שאימא לא בבית - כל אחד בחדר שלו, בפינה שלו, מתקוטטים כל הזמן, אין באמת חיבור. איך להגיע למצב כזה שגם כשהאימא לא נמצאת הם רוצים לעשות מאמץ לחיבור?
אז הם כבר לא ילדים.
דודי: מה זה, לא ילדים?
כבר גדלו.
דודי: כבר גדלו וכל אחד עושה את הפרטיות שלו במקום שלו.
לא רק, כל אחד רוצה גם להיות מחובר עם האחרים.
דודי: אבל עדיין לא באמת מתחברים. כל אחד בפינה שלו ואם יש קשר זה בהתקוטטות ביניהם.
זה סימן שהם עדיין קטנים.
דודי: קטנים. סימן לבגרות זה גם כשאימא לא נמצאת ואז הם מצידם מתנהגים כאילו אימא בבית.
כן.
דודי: אז מה הם צריכים להוסיף ביניהם בזמן שאימא לא בבית?
את דמות האימא שתהיה ביניהם.
דודי: מה הם צריכים להגיד אחד לשני, מה זאת דמות האימא?
הם מתנהגים כאילו שאימא איתם.
דודי: וה"כאילו" הזה שהם עושים, מקדם אותם?
כן, זו כל ההתקדמות.
דודי: דווקא כשאנחנו מעצמנו מגדילים את העליון.
כן.
ולאד: אנחנו אומרים "אימא הייתה אומרת ככה". אם חבר קורא קטע מקור ואומר "כך אמא אמרה" חוזרים למקור, האם זה אחד מהתרגילים?
כן.
דודי: עכשיו הם יחכו שאימא תבוא הביתה.
כן.
אילן: הדמות של אימא זה דווקא דוגמה מצוינת. כשהיינו קטנים אני זוכר שהיינו מחכים שאימא תצא מהבית כי רצינו לעשות לה נחת רוח, רצינו להפתיע אותה. היינו מנקים ומסדרים ועושים את כל הפעולות שהיא ציפתה שנעשה בבית. מעריך ככה אנחנו כלפי הבורא.
שמעון: כל התפילה היא שחברים יגיעו למטרת הבריאה. מישהו אוהב אוכל, מישהו רוצה אופניים, אבל אנחנו לא רוצים שהוא יקבל את המילוי הזה שהוא רוצה. אלא להיפך, רק להתפלל שהם יגיעו למטרת הבריאה.
כן.
דודי: וכשחבר מתפלל עבור חבר אחר הוא כותב שהוא נענה תחילה. זאת אומרת, דרך החבר זה עובר. למה צריך אותי באמצע? למה לא ישירות דרך הבורא, הוא מתפלל שיקבל, למה אני צריך להיות מתווך?
זה המקום והקשר שלך לבריאה, להיות תמיד המקשר בין אחד לשני, וכך יוצא שכל אחד קשור לכולם וכולם הם תוצאה מהקשר.
דודי: האם אין מילוי ישיר מהבורא לאדם פרטי?
יש, זה המילוי.
דודי: דרך חבר.
זה שהוא מקשר את האחרים, זה המילוי שלו.
ולאד: בזה יש נחת רוח לבורא כי כך רצון הבורא, שכולם יהיו מקושרים.
כן. יוצא שמה שאתה משיג בחיבור ומעביר, זה חלק הבורא בך.
דודי: והמילוי ההדדי הוא קורה בתוך עשירייה, אחד ממלא את האחר.
כן.
דודי: ומה בין עשיריות או בין חברים אחרים, נקודות שבלב?
אלו כבר דרגות אחרות של קשר.
רואי: מאיזה שלב אדם מתחיל להתנהל עם המנגנון שנקרא "תפילה"? מתי הוא מתחיל להתנהל דרך התפילה?
ברגע שהוא יכול לאתר את עצמו.
רואי: מה זאת אומרת "לאתר" את עצמו?
מזה שהוא מתחיל להרגיש שהאור עוזב, ויש את ה"אני" שלו ואת מטרת החיים, והוא דורש שזה יקרה.
רואי: אבל היכולת להיות בתפילה היא לא משהו שאתה מחזיק בידיים כל הזמן.
זה תלוי בך.
רואי: האם אתה יכול בכוח להתפלל?
כן.
רואי: אני רואה שבכוח אני יכול להכניע את עצמי, אבל להתפלל זה לא אמיתי, זה לא מתפרץ ממך, לא יוצא. איך אתה מתחיל להתנהל עם תפילה מהדעת, שנותנים לך את הכוח הזה ואתה מתחיל לשלוט עליו?
מזה שאתה נמצא בבקשה. אתה כל הזמן נמצא בבקשה, בחיסרון.
רואי: עצם החיסרון שלך הוא התפילה שלך?
כן.
רואי: האם כל חיסרון הוא נקרא "תפילה" בשביל האדם?
נגיד, כן.
רואי: כי זה לא תמיד מתורגם לדרישה פנימית שהם יתחברו או לקרב אותם אליך.
כן.
רואי: איך קורה המעבר הזה שנותנים לך להתפלל בצורה יותר מותאמת לכל המערכת?
זה תלוי בנטייה שלך.
רואי: נטייה למה?
לעזור, להתפלל, להיות מעורב בקשר איתם.
רואי: יש לבן אדם דרך לדעת האם הוא מכויל נכון עם המערכת?
אם הוא מתבטל. איך עוד אפשר לדעת?
רואי: לא יודע, לכן אני שואל. האם יש דרך לדעת שאתה במסלול הנכון?
אם אתה מתבטל כלפי המערכת, אז אתה צריך להרגיש שאתה מקבל תמורת זה תוספת.
רואי: מה זה "להתבטל כלפי המערכת"?
אתה רוצה שהם ישיגו את מה שהם רוצים.
רואי: אני רוצה שהם ישיגו, אבל יש להם מילויים רוחניים שהם רוצים להשיג, את הדבקות שלהם בבורא, ויש להם גם מילויים גשמיים שהם רוצים להשיג. האם לפעול כלפי שני הכיוונים, העיקר שישיגו מה שהם צריכים?
כן.
ולאד: כלומר כל הזמן להיות בדאגה לחברים, זו ההתחלה, שאני אתחיל להרגיש שזה הדבר הכי חשוב לי בחיים, לדאוג לחברים שלי שישיגו הכול. זה מתחיל מגשמיות עד אין סוף, מזה מתחיל כל האדם.
אילן: מה מחזיק את המערכת הזו שעכשיו אנחנו מתארים פה?
רצון הבורא שאנחנו כך נתפתח.
אילן: מכך שאנחנו עושים את הפעולות האלה, לבקש, להתפלל, להתבטל כלפי העשירייה, נכנס לשם כוח הבורא, ואנחנו מרגישים שזה נותן לנו עוד כוחות לעשות משהו שאנחנו לא מרגישים ברצון לקבל שלנו.
כן.
דודי: יש חבר בעשירייה שאומר שכל התשובות של הרב ברורות לו, כל מה שקשור בלימוד שלנו, 99% ברור, ואולי יש איזה חידוש או משהו שהוא לא שמע, אבל הכול ברור לו. כל השאלות שאנחנו עכשיו שואלים, כל התשובות שאנחנו עונים, שמענו את זה מיליון פעם, אני יכול לנסח את זה יפה, לכתוב את זה יפה וכל פעם יותר טוב. מה לעשות במצב כזה כשיש חבר בעשירייה שהכול ברור לו, אין לו שום התפעלות וחידוש מדברי הרב?
למה לא יכול להיות דבר כזה?
דודי: יכול להיות.
כן.
דודי: האם זה מצב תקין?
לא.
דודי: למה הוא לא תקין?
כי המצב בעצמו עושה לו גבול, הכרת הגבול.
דודי: גבול בין מה למה?
במה שהוא חוקר, במה שהוא עושה.
דודי: מה הוא צריך להוסיף מעצמו כדי שיקבל חידושים כאילו זה היום הראשון שלו פה?
תוספת חיסרון.
דודי: מאיפה הוא מוסיף חיסרון?
הוא קשור לאחרים, ומתוך הקשר שלו עם אחרים צריכה להיות כאן נטייה לחסרונות נוספים.
דודי: מה הוא יקבל? מה הוא ישמע שהוא עוד לא שמע אחרי שלושים שנה?
אבל לכל אחד יש כלים, וכשמתחברים, אז יש כלים בדרגה יותר גבוהה. את זה הוא לא יכול להשיג לבד.
דודי: האם התשובות שהוא ישמע מהרב בצורה מילולית הן יהיו שונות, או שאותן מילים הוא ישמע, אותו אוצר מילים קבוע?
יכול להיות שאותן מילים.
דודי: ומה הוא יקבל חדש בתוך המילים האלה?
מכך שישתדל לבצע אותן.
דודי: האם אפשר לעזור לחבר כזה, לתת לו כלים?
כן. להשתתף עימו.
דודי: הוא נמצא, הוא נוכח, מה אני יכול לתת לו כשהוא מרגיש רווי?
אתה צריך לתת לו יכולת להשיג את מה שהוא יכול להשיג בחידוש הזה.
דודי: אבל הוא אומר, "התשובות ברורות. הכול ברור", הוא לא מקבל מזה, זה כבר משעמם, הייתי אומר. הוא לא רוצה לברוח, הוא לא מזלזל.
אני לא מבין מה אתה רוצה לשמוע?
ולאד: איזה מאמץ אדם צריך לעשות, כדי שאת כל מה שהוא יודע לשים בצד, וללכת קדימה, להיכנס לפנימיות, להרגשה?
הוא צריך לפתוח חיסרון נוסף.
ולאד: איך הוא ייקח חיסרון נוסף אם הוא לא מרגיש?
אם הוא לא מרגיש, אז צריכים להתפלל.
ולאד: להתפלל עבורו, לבקש. והוא בעצמו?
מה הוא בעצמו?
ולאד: אנחנו מתפללים עבורו שיהיה לו חיסרון חדש, האם הוא גם צריך להתפלל?
לא. עליכם לא מדובר, מדובר עליו.
ולאד: הוא צריך להתפלל.
כן.
דודי: התחדשות זו תוספת כלים.
כן.
מושי: נגיד שאתה צריך לקבל תרופה. הרופא לא אומר לך, "אתה חולה, אתה צריך להשיג תרופה". הוא אומר לך איזו תרופה, כמה אתה צריך לקבל, כמה פעמים ביום, יש הבחנות ברורות בזה, ואילו פה אתה צריך להשיג חיסרון. זה לא שהאדם לא רוצה להשיג חיסרון, אלא לא ברור איך לעשות את זה. למשל להתכלל עם כולם, מתכללים, אבל גם הפעולה הזאת לא ברורה.
היא כדי להתכלל בחיסרון משותף.
מושי: אני מבין, זה לא שמישהו מתנגד לזה. אבל זו לא פעולה ברורה כמו שאתה לוקח כדור ומובן לך. אני עושה כול מה שעושים החברים, אין פעולה שאני לא עושה, אבל אני לא יודע אם אני מתכלל, לא מתכלל. בתוצאה הסופית אני לא רואה שאני מתכלל כי אני עדיין באותו מצב.
אני לא מחפש איך לברוח, אני מחפש מהרופא שיושב מולי שייתן לי תרופה, אבל לא באופן כללי למחלה שנקראת "אגואיזם", אלא שיגיד לי איזה מינון לקחת, איזה סוג של תרופה. יש שבע עשרה תרופות שאני צריך לקחת ביום, אז אני צריך לדעת איזו תרופה בדיוק, וכשזה באופן כללי, זה לא ברור. אני כבר לא שואל מאיפה אני אקח כוחות כדי לבצע את זה, לא אכפת לי, אני אסתדר, אני אבקש מהבורא, מהחברים, אלא רק שיהיה לי ברור מה לעשות.
מה לעשות? להתכלל איתם יחד בחיסרון אחד.
מושי: הפעולה עצמה היא לא ברורה. בגשמיות ברור לי, בגשמיות להתכלל זה אומר להשתתף איתם בכל הפעולות, ומזה אני צריך לקבל תוצאה. ואם אין תוצאה, אז מה אני עוד יכול לעשות?
ברוחניות אנחנו נכללים זה בזה כדי לחבר את החסרונות שלנו. וכתוצאה מהחסרונות יש לנו מה שנקרא, אור חזור.
מושי: בשיטה שלנו, אחרי הרבה שנים, אני רואה שיש סוגים שונים של אנשים. אין לנו הרבה תנאים כדי להיכנס לרוחניות - לשלם מעשר, ואם פעם אחת החלטת, לא נראה לי שכל פעם אתה משתגע ומתלבט, נראה לי שברגע שהחלטת זו פעולה די ברורה. יש עשירייה, תפקידים, התכללות, דברים כאלה שהם גם ברורים. אבל שיעור בוקר, שיעור דווקא בשעות הלילה, אני רואה שלחצי מהחברים זה מאוד מאוד לא פשוט. גם לקום, גם לשבת ולעשות כל מיני דברים. אם היית מוריד את התנאי הזה, אז היו לך מיליונים, כי המטרה היא אחלה, היא באמת נעלה, אין שאלה על זה.
למה יש אנשים שכל כך משתוקקים לבוא לשיעור אפילו אחרי עשרים ושלושים שנה, ומכל מילה הם רועדים, ויש כאלה שכל כך קשה להם והם נרדמים? אתה רואה לפי הפרצוף, אתה לא יכול להגיד על אדם שיושב כפוף עם ראש על השולחן שהוא בשיא ההתפעלות, אנחנו לא מרמים את עצמנו. שוב, חצי מהאנשים הם בשיא התפעלות מהשיעור, באמת, כל שיעור, גם אם אתה נמצא או לא נמצא. לדוגמה היום לא היית בשיעור והיה פשוט שיעור מדהים, אנשים שרו ומחאו כפיים, ועם זאת אני בטוח שחצי מהאנשים לא היו במצב כזה. למה זה ככה? אולי אנחנו צריכים להמשיך כך, כמו אברים בגוף, הכבד עושה כך, הכליות עושות כך, ולא צריכים לצפות שכולם יהיו בשיא ההתפעלות, אולי זה מצב נורמלי.
נורמלי.
מושי: אם זה נורמלי, אז בסדר, בזה אנחנו מתכללים. דרך אגב יש כאלה שבהפצה עושים דברים מדהימים, יש כאלה שבהפצה אין להם שום יכולת ושום רצון, ויש כאלה שיש להם יכולת ואין להם רצון. דודי אמר שזה לא מצב נורמלי, אז אם זה נורמלי, אז בסדר.
אילן: זה אולי נורמלי, אבל אנחנו יודעים, לפחות מהדוגמא שאתה נותן לנו, שאתה משקיע המון כוחות באיך להגיב, איך להניע את התלמידים, איך לקשור אותם לדרך. שמענו ממך הרבה פעמים שאפילו אתה מתלבט איתנו, מה צריך לעשות בשביל לגרום להתלהבות החברים.
כן.
אילן: זה בכל זאת חשוב, אסור להניח את זה ככה. נורמלי או לא נורמלי, זה הרצון לקבל עובד על כולם. בכל זאת צריך לחשוב איך לייצר בשיעור זרימה שתיתן כוח גם לאנשים שפחות מרגישים, יותר מרגישים.
יהיה בסדר.
מושי: יש ג' תנאים לתפילה, כך בעל הסולם כותב. תנאי ראשון הוא להאמין שלבורא יש בכלל רצון לעזור לך. תנאי שני הוא שעשית הכול ולא הגעת, "מיואש מכוחותיו עצמו". ותנאי שלישי הוא "טוב מותי מחיי". אם אני לא מקבל את תכונת השפעה, אז אני מוכן למות, אין לי מה להמשיך.
אני רוצה לשאול על התנאי הראשון, מה הכוונה להאמין? אצלנו האמונה, כפי שאתה תמיד מסביר, זו השפעה. מה פה האמונה, האם אמונה פשוטה שאני מאמין שיש כוח עליון שיש לו רצון לעזור לי? לא מדובר פה על האמונה של תכונת ההשפעה.
לא.
מושי: פשוט אמונה פשוטה כמו כל אדם שמאמין.
כן.
מושי: כתוב שהוא טוב ומיטיב, מי שהשיג את זה כותב שלבורא באמת יש רצון להביא אותנו לגמר תיקון, אז צריך להאמין כמו אמונת חכמים. התנאי השני הוא דווקא ברור, האדם עשה הכול וראה שלבד הוא לא יכול. בקבוצה שלנו יש הרבה אנשים שכבר נמצאים קרוב לזה, שהם עשו הכול.
אבל התנאי השלישי הוא עוד יותר לא ברור. איך זה יכול להיות שאם הרגע הוא לא נותן לי את תכונת ההשפעה, אז אני מוכן למות, ברגע הבא אני לא רוצה להמשיך באגו שלי? אתה יכול להסביר איך אדם יכול להגיע לכזה מצב?
כי הוא תולה את החיים שלו, את הקיום שלו, רק בקשר עם הבורא.
מושי: כן, זה ברור. אבל לא רוצה לחיות ברגע הבא?
לא רוצה לחיות, כי בשביל מה?
מושי: בשביל החגים, בשביל המשפחה, בשביל העשירייה, לא?
לא.
מושי: בשביל העשירייה לא שווה לחיות?
לא.
מושי: בשביל מה כן שווה?
הוא לא רוצה לחיות, זה הרצון שהוא מקבל מהבורא.
מושי: אם לא מתגלה לו תכונת ההשפעה והאהבה ברגע הבא, אז לעצמו הוא לא רוצה לחיות.
כן.
מושי: אבל למען העשירייה?
לא, אלו תוצאות מהרצון שלו.
מושי: אתה אומר שאדם מסוגל להגיע לכזה מצב, שאם הוא לא משפיע ברגע הבא, אז הוא רוצה למות?
כן.
מושי: אפשר להגיע לכזה מצב?
כן.
מושי: האם בכוחות עצמו או שרק הבורא נותן מצב כזה?
וודאי שזה תמיד עם הבורא, אתה פועל בו.
דודי: זה כאילו שהוא מציב תנאי לבורא, אם לא תיתן לי השפעה, אז אני רוצה למות.
נגיד.
דודי: הוא כותב לנו במקום אחר, שאם אני לא מגיע לזה, אז לפחות לזכות את הרבים. למה הטוטאליות הזאת, או שתיתן לי את תכונת השפעה או שטוב לי מותי מחיי? למה שהוא לא ירצה בשביל לקדם אחרים, עשירייה, תלמידים, אנושות?
בשביל מה?
דודי: בשבילו.
לבורא.
דודי: כן. אז לא בתנאי הזה אני אגיע להשפעה, אבל תן לי לפחות להמשיך לעשות משהו בשביל אחרים.
זה נכון.
שאלה: מה זו התפילה המיוחדת שאנחנו מתפללים עבור הבריאות של החברים? אנחנו מבקשים, אבל בכל זאת קורה מה שקורה, זה לא תלוי בנו. איך להתייחס לזה?
אתה צריך לעלות לדרגה שאתה תראה שהכול תלוי בך. כל בני האדם בעולם לחלוטין תלויים בך בכל רגע נתון, צריך פשוט להעלות את החשיבות של זה.
מושי: האם יש מצב כזה שכן צריכים להתפלל עבור הבריאות? בדרך כלל אנחנו אומרים שרק עבור תכונת ההשפעה צריכים להתפלל, לזה הבורא עונה.
כן.
מושי: אבל בכל זאת אנחנו כן מתפלים עבור בריאות של חבר.
זה אם האדם באמת מרגיש בזה חסרון.
מושי: אדם בטוח רוצה להיות בריא, הוא מרגיש חסרון, החברים שלו מהעשירייה בטוח רוצים. אז זה לגיטימי?
כן.
ולאד: בסך הכול כול המהות של האדם היא תפילה להגיע לקשר עם הבורא.
עושה לאדם הזדמנות להתקדם.
ולאד: בזה שהוא רוצה להגיע לקשר עם הבורא כי אחרת לא כדאי לחיות. אז בתוך כל התפילה הזאת אתה מרגיש שאתה תלוי בעשירייה, שזה המקום.
דודי: כשאנחנו יושבים איתך בשיעורים, מורגש משהו מאוד מיוחד, השראה עליונה כזאת, אני אפילו לא יודע איך לקרוא לה, באיזה שם. כל אחד מרגיש אחרת, משהו מאוד מיוחד איתך, משהו מרומם, משהו מעלה, משהו שנותן לך מחשבות חדשות, רגשות שאף פעם לא חווית. בזמן שאנחנו לא נמצאים עם איתך בשיעורים, כשהחברים מעבירים זמן לימוד בינינו, איך מגיעים לאותה הרגשה בינינו, להרגשה כזאת שלמה, מלאה, מרחיבה?
אתם לא מתייחסים נכון אחד לשני.
דודי: האם אנחנו מסוגלים להגיע לזה, או זה לא יתכן כי כרגע המורה לא נמצא, והתנאים אחרים לגמרי.
יכולים.
דודי: יכולים להגיע לאותם רגשות, מחשבות, באותה צורה.
כן.
דודי: מה פה העיקרון?
העיקרון הוא שאתם רוצים להשיג את הכוח הכללי.
מושי: אלה החברים שלי, כשקר לי, אילן מכסה אותי בלי שביקשתי.
אני מקנא בך.
רואי: דווקא זו דוגמה מצוינת כי זה אומר לדאוג לגשמיות של החבר, וזה דבר שגם מקדם?
כן, בטוח.
מושי: למה אצלו זה כל הזמן קורה, ואצלי אף פעם לא באה מחשבה כזאת, אני לא מסוגל לכאלה דברים.
תבקש מהבורא שייתן לך.
מושי: אבל לי נראה שזה אצלו טבעי, אני לא חושב שהוא מבקש יותר ממני. אז למה אצלו זה כן.
כך הוא נולד.
רואי: והפעולה הזו עבורי היא רוחנית? למרות שכך נולד.
יש בזה חלק רוחני, חלק גשמי.
מושי: תלוי בכוונה שלי.
ולאד: אבל אצלי זה הפוך, אם הוא היה עושה לי דבר כזה הייתי מתרגז עליו, בא כאילו זה משהו אחר, לא שאלת אותי? אני רוצה את זה.
שנראה לך שהוא פוגע בעצמאות שלך, ולחבר זה לא.
ולאד: אתה רואה נולדת עם תכונות, יש לך תכונה כזאת.
מושי: הוא ראה שקר לי אז הוא בא.
ולאד: כן אבל הוא לא שואל אותי, אז אני שואל למה פתאום נראה לו?
איך אנחנו היום, במשך כל היום, אנחנו קבענו שאנחנו בתפילה, שהתפילה שלנו היא תהיה להגיע לקשר עם הבורא נצחי, איך אנחנו נגיע לזה היום?
אז מה? מה חסר לנו?
ולאד: רצון משותף, שכולם יחשבו על זה, רק על זה, שלא יסיט לנו שום גשמיות, כלום, שלא ישפיע על הרצון הזה שרק הרצון הזה יחיה.
דודי: אבל אם תגיע לנו פתאום איזו שכחה באמצע היום, שכולנו שוכחים פתאום מזה, פתאום מתחילים לדבר על דברים של העולם הזה, מתפעלים אני לא יודע מה, מנופים, מעצים ומאגם, פתאום זה נהיה לי יותר חשוב, וכולנו נופלים פתאום, שוקעים בתוך האגם הזה ממש, מאיפה זה יבוא עוד פעם כדי שאנחנו נתחיל לחזור לתפילה, שלא נעזוב את זה, שזה יהיה אפילו על אש קטנה, שלא ייעלם.
זו צריכה להיות תפילה. כמו שאמרת.
שמעון: מה זה נקרא "איש את רעהו יעזורו"?
זה שתמיד אנחנו צריכים לחשוב גם על החברים, וכך בצורה הדדית סוגרים מעגל.
שמעון: נגיד עכשיו חבר פתאום לא במטרה, הוא רואה נופים, ואיך אנחנו כחברים יכולים לעזור? באמת מה זה "איש את רעהו יעזורו", איך אפשר כאילו באמת לעזור.
להשתדל למצוא בתוכך אותו חיסרון שאתה יכול לחבֵּר לחבְר ובשני החסרונות האלה אתם תתחברו תקבלו מהבורא תגובה. זה הכול סביב החיבור, איך לעלות חשיבות החיבור.
ולאד: זה מה שכתב בעל הסולם נראה לי "כל העולם לשמשני ואני כדי לשמש את הבורא".
כן.
ולאד: למה זה שייך לכל העולם לכל הטבע, למה זה שייך?
זה שייך לבורא, מה זאת אומרת למה זה שייך?
ולאד: כי "כל העולם לשמשני" כאילו כל העולם לשמש אותי ואני כדי לשרת את הבורא. זה שייך לעשירייה או שזה שייך בכלל לכל הטבע?
לעשירייה.
ולאד: לכל העשירייה, כל המציאות זו סתם תמונה, לא צריך להתייחס לזה.
דודי: אני אקריא לך מה שרב"ש כותב:
""כל העולם כולו לא נברא אלא לשמשני". לפי מה שפרש אאמו"ר זצ"ל, הכוונה, שכל החסרונות שהאדם רואה אצל אחרים והוא מאמין שהם שלו, לכן יש לו מה לתקן. נמצא שכל העולם משמשים אותו, בזה שממציאים לו את החסרונות שלו, והוא לא צריך לחפש בעצמו, אלא הם עושים לו טובה גדולה, בזה שממציאים לו החסרונות שלו."
(כתבי רב"ש, דרגות הסולם, מאמר 124 "לשמשני")
מושי: אז כן יש פה אפשרות לעבוד לפי מה שכותב רב"ש עם כל העולם, זאת אומרת אני נמצא במקום העבודה ואני נמצא שם בקשר עם האנשים זרים ודרכם אני יכול לזהות והם מראים לי פגמים שלי אם אני מפותח מספיק כדי להבין מה זה. אז יוצא שאני לא רק עובד עם עשירייה, אני גם יכול לעבוד עם העולם, עם המשפחה, בכל אחד אני רואה פגמים אני צריך להבין שזה פגמים שלי ואז להתפלל לבורא.
כן.
מושי: אז למה אנחנו אומרים שכל העבודה היא רק בעשירייה, יוצא שיש גם עבודה מחוץ לעשירייה?
לא, מהעשירייה אתה יכול לקבל חיסרון של כולם.
מושי: זאת אומרת את הפגמים אני יכול לראות, אני לא צריך לראות פגמים באנשים מבחוץ, אני את הפגמים שאני צריך לתקן מספיק לי לראות בעשירייה.
כן.
מושי: אבל עדיין המציאות היא כזאת והבורא ברא את המציאות. אנחנו רוב הזמן נמצאים בעשירייה גם בגופים אבל יש אנשים שרוב הזמן נמצאים לא בעשירייה פיסית אלא בכל מיני מקומות, אז הם כן צריכים לעבוד עם האנשים האלה מבחוץ כאילו לראות אם אני מזהה בהם פגמים אני יכול ליחס את זה לעצמי ולתקן גם?
כן, למה לא?
מושי: כמו שכתוב פה כל העולם לשמשני, לא כתוב העשירייה לשמשני, כל העולם, מובן שגם עשירייה.
שאלה: מה זאת התפילה הזאת להתפלל עבור האויבים שלי?
מושי: האויבים שלי, יש תפילה עבור האויבים שלי.
לבקש עבור האויבים?
אריאל: כן, יש כזאת תפילה?
דודי: בנפול אויבך אל תשמח.
זה מהמאמר שקראנו?
ולאד: אמרת לחבר ששאל אותך שבו תלוי כל האדם בעולם. מה זאת אומרת שכל אדם בעולם תלוי בי?
דרך ההתכללות.
ולאד: שאם אני לא מתקן בעצמי, אז כל אדם בעולם סובל.
כן.
מושי: אז כך מקובל מרגיש, שכל העולם סובל בגללו?
כן.
מושי: הוא לא מייחס את זה לבורא, שכך ברא את העולם?
מה זה עולם? בורא זה הכוח הכללי.
מושי: אי אפשר להשתגע מזה שאתה מרגיש אשם שכל העולם סובל בטירוף? עם אשמה כזאת אפשר להשתגע, לא?
כן אבל האדם לא מרגיש את זה.
מושי: ברור שהאדם לא מרגיש, אני שואל על מקובל.
המקובל מרגיש את זה כפספוס שלו.
מושי: כן, אז כל הזמן הוא הולך עם המועקה הזאת, זה כמו דיכאון מתמיד. מה מאזן את זה? כי אי אפשר לחיות ככה כל הזמן. מה בכל זאת נותן לו שמחה, כי כשאתה מסתכל על העולם אתה רואה שכולם סובלים או רובם ואתה צריך להיות שמח בכל זאת. אחרת איך מתקדמים, הרי מתקדמים רק משמחה, אז ממה המקובל שמח?
המקובל שמח על כך שהוא משתתף בבריאה. מזה יש לו שמחה.
מושי: אבל הרגע אמרת שהוא גם סובל.
זה משהו אחר. גם סובל וגם שמח.
מושי: זה קורה בו זמנית, או שיש תקופות?
כן, זה יכול להיות קרוב.
אילן: מצב העבודה הזה שבין הפרט לכלל, להדדיות שיש כלפי הכלל לפרט. מתי מגדירים את כניצול?
אני לא יודע.
אילן: מתי פעולות ההשפעה האלה אחד כלפי השני, באיזו צורת עבודה זה הופך להיות ניצול?
זה תלוי כבר בכוונה. איך יכול להיות אחרת?
אילן: הייתה איזושהי פעולה שעשינו בינינו ביחד, ואתה ישבת מהצד הסתכלת ואמרת, "צריך להפסיק את הניצול הזה". מה הייתה ההרגשה שלך על הכוונה שבפעולה?
אני לא זוכר.
דודי: אני זוכר, אביא את דברי הרב המדויקים.
אילן: אמרת "עכשיו להפסיק את הניצול הזה".
דודי: שאלו אותך באחד השיעורים, "מה הרב משאיר אחריו?" וענית, "אני משאיר אחריי בניין. לאף קבוצה בישראל אין דבר כזה בניין. הוא רשום על בני ברוך, כלומר על האגודה, על העמותה הזאת. אני משאיר את מה שהספקנו לעשות במשך השנים האלו. עוד פעם ספר הזוהר במהדורה חדשה, ועוד ספרים חדשים שכתב הרב"ש, בעל הסולם וגם אני. אני משאיר לתלמידיי, למי שרוצה עדיין להתקדם לקראת הבורא".
"אני מקווה שהתלמידים מהדור הבא יהיו יותר גמישים, יותר חכמים, הם יידעו איך להתחבר ביניהם ולמצוא נקודות חיבור משותפות נכונות, ולא שפועל בהם איזשהו כוח לנצל את השני. זהו. זה מה שיש. בקיצור, סך הכול הקבוצה, לא אתם, אלא כשתקום קבוצה מכל לומדי קבלה, שתכבד את מה שכתב בעל הסולם והרב"ש, ותרצה להידבק למה שהם עשו, ולהתקדם הלאה."
מה אתה מסתכל עליי?
אילן: אני הבנתי מה שאתה אומר ואם אני מבין נכון, זה שהפעולות שאנחנו עושים אחד עבור השני תחשב למקדמת, למשפיעה, אם הכוונה שלה היא בעל מנת להשפיע.
כן.
אילן: אם הכוונה היא לתועלת עצמי, לרצון לקבל שלי זה ניצול.
כן. ברור.
אילן: אז זה מאוד דק, זה מאוד עדין, כי הקו הזה של ניצול יכול להיות בעצם בכל פעולה.
כן.
דודי: רציתי בכל זאת לשאול על הקטע שאני בעצם דחפתי, זה לא מה שהתכוונת. מה שאמרת באמת, "שאתה מקווה שהתלמידים מהדור הבא יהיו יותר גמישים, יותר חכמים, ידעו איך להתחבר ביניהם, למצוא נקודות חיבור משותפות נכונות, ולא שפועל בהם איזשהו כוח לנצל את השני". כשאתה מדבר על התלמידים אתה מדבר על הדור הבא, מה זה הדור הבא? אתה רואה אותנו כדור הבא או דור אחרינו?
אחריכם.
דודי: אחרינו. מה אתה רואה בדור הזה?
בדור הזה או בדור הבא?
דודי: אני שואל על הדור הבא.
שיהיה להם ברור יותר בשביל מה הם צריכים להתחבר, איזו מטרה הם צריכים להשיג, מה השוני בין מה שאנחנו מתחברים לבין מה שהם יתחברו.
דודי: זאת אומרת זה אפילו עדיין לא תלמידים שנמצאים, אלא שיגיעו, הדור הבא?
כן.
דודי: זה גם רחוק. ובדור הזה, הדור שלנו?
בדור שלנו מי שרוצה להגיע להשפעה צריך לרכוש כוח מיוחד, שיעלה אותו למעלה מעל מנת לקבל.
דודי: הדור הבא אחרינו מגיע בגרסה מתוקנת יותר, או הפוך קשה יותר?
כן.
דודי: מתוקנת יותר?
כן.
דודי: מגיעים עם יותר רגישות לחיבור?
כן.
ולאד: בעל הסולם כל הזמן היה בתפילה, וכתוב שהוא הלך ודיבר עם אבנים. אז על מה הוא דיבר עם האבנים?
אתה צריך בשביל זה להיות אבן, או בעל הסולם.
ולאד: אבל אני באמת רוצה להרגיש את הכוח הזה, כוח התפילה הזאת, שהוא התפלל כנראה על האבנים האלה.
אילן: בשביל שהמצב הזה שדודי מדבר עליו יהיה מחר, הדור הבא, לא חייב להתחלף הדור, וזה יכול להיות המצב המתקדם שלנו?
הכוונה היא הכנה רוחנית. הכנה רוחנית זה שבאים אנשים ויש להם רצון אחר.
אילן: אתמול דיברנו על זה שבאו חברים ואמרו, אנחנו היום החלטנו שאנחנו רוצים להגיע לתפילה. להתעסק רק בזה.
כן.
אילן: אנחנו מבינים שאתמול היה דור אחד והיום דור שני, דור אחר. דור אתמול לא כל כך הקדיש מחשבה לתפילה. אנחנו היום קמנו בבוקר והחלטנו שזאת המטרה המשותפת שלנו.
כן. אז מה אתה רוצה?
אילן: זה דור חדש?
אם אתם מחליטים, אז זה דור חדש.
דודי: מובן מה שאתה אומר. אני רוצה לשאול בכל זאת בצורה גשמית פשוטה, במה הדור הבא תלוי בדור הזה? במה התלמידים הבאים שיבואו מתי שיבואו, תלויים בנו ובעבודה שלנו?
הם תלויים בהכול.
דודי: בהכול?
כן. אתם מכינים להם את הקרקע, כמו בגשמיות.
דודי: כמו הורה לילד?
כן.
(סוף השיחה)