מקובלים כותבים
פרקטיות בחכמת הקבלה – חלק שני
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 26.12.14– אחרי עריכה
בן ציון: אנחנו בתכנית "מקובלים כותבים" ואנחנו מדברים על הפרקטיות של חכמת הקבלה, על הגישה המדעית שלה. כשאומרים את המושג "פרקטי", זה משהו שכנראה אפשר לבצע אותו, לממש אותו בכלים שלך, ביכולת שלך. ופחות פרקטי, אנחנו אומרים על משהו שאולי פחות אפשר לממש ופחות ניתן לביצוע. לפחות כך כל אחד מודד לעצמו מה זה יותר פרקטי ומה זה פחות פרקטי.
בפרק הקודם דברנו על "פיתוח חושים", ולחכמת הקבלה יש שיטה וגישה מאוד מיוחדת בפיתוח של חושים. הגענו לנקודה, שהחוש של האדם הוא למעשה הרצון שלו, שזה משהו מאוד מאוד מיוחד לחכמת הקבלה. אם כן, העבודה על החוש היא עבודה על הרצון.
כן.
בן ציון: העבודה על הרצון זה הדבר הכי לא פרקטי שיכול להיות.
לא פרקטי בעיניך.
בן ציון: לא.
מה יש לנו חוץ מרצון?
בן ציון: יש לנו אולי רצון, אבל כמה היכולת של האדם לעבוד על הרצון שלו?
בעולם שלנו אנחנו לא יכולים לעבוד על הרצונות מפני שאנחנו לא שולטים בהם, אבל כשאנחנו מתחילים ללמוד את חכמת הקבלה, אז כל החכמה היא איך ללמד אותנו לשלוט על הרצונות ולכוון אותם, להיות כלי קבלה להשגת התופעות הרוחניות, וזה שוב ברצון, אין חוץ מרצון. דומם, צומח, חי, בני אדם, זה הכול רצון. רצון להתקיים, רצון ליהנות, רצון להתפתח, זה כל הטבע וזה נקרא רצון. בסך הכל זה רצון ליהנות, שאני נהנה מזה שאני קיים, כמו דומם. ממה הוא נהנה? הוא נהנה מזה שהוא מחזיק את עצמו. יש לו כוחות שהוא מחזיק את עצמו בצורה כזאת. אם אתה רוצה לשנות אותו, אתה צריך להביא כוח גדול מאוד כדי לשבור ברצון שלך את הרצון שלו. אבל זה כוח הרצון.
בצומח כוח הרצון הוא הרבה יותר גדול, כי הוא רוצה להתפתח, רוצה לתפוס שטח, שמש, אוויר, מים. בדרגת החי זה עוד יותר רצון. הוא רוצה, הוא מחפש איפה הוא יכול למלא את הרצונות שלו לאוכל, לשתייה, לאוויר, לביטחון, להוליד צאצאים, לטפל בהם וכן הלאה. ודאי שהאינסטינקט דוחף אותו קדימה, כמו בדומם, בצומח וגם בחי, אבל הוא מבצע את הכל, על ידי זה שהוא מממש את הרצון שלו.
וגם האדם בעולם שלנו הוא אותו הדבר. הכל נמצא בתוך הרצונות שלנו, ואנחנו מחפשים כל הזמן, מה אני מרגיש ואיך אני יכול למלא מה שאני רוצה. זה כל החיים שלנו, אין יותר, בכל רגע ורגע. יש רצונות שאנחנו מפעילים אותם וממלאים אותם בצורה אינסטינקטיבית, נגיד שאני נושם, שהגוף שלי פועל לפי כל מיני פעולות כגוף חי, ויש פעולות בי שאני ממיין אותן, מה אני רוצה בדיוק, האם כדאי זה או זה, כך או כך. ובצורה כזאת אני אז מתקדם.
אז בסך הכל אנחנו מממשים את הרצונות שלנו. ואפשר להגיד, שהרצונות שלנו הם שמנהלים אותנו. עכשיו נשאלת השאלה, האם זה טוב.
בן ציון: מה טוב?
שהרצונות שלי מנהלים אותי, או שאין לי ברירה. אני עוצר את עצמי לרגע וחושב, האם כדאי לי להמשיך ולהיות עבד של הרצונות שלי. הרצון שלי לוחץ עלי, מושך אותי לכאן ולכאן ואני מבזבז את החיים שלי, בינתיים אני הולך לשוטט בעולם למלא את הרצונות לזה, לזה או לזה, או שאני אומר לעצמי, סטופ. קודם כל אני רוצה לדעת מה הרצונות האלה מביאים לי, האם אני מרוויח מזה, האם ה"אני" מרוויח מזה שאני מממש אותם, שאני ממלא אותם, שאני מבצע מה שהם רוצים.
ואז אני מתחיל לצמצם את הביצועים לממש את הרצונות שלי, וקודם כל שואל את עצמי, האם כדאי או לא כדאי. זאת אומרת, כאן אני כבר מתחיל לבדוק את המטרה, לאן אני רוצה להגיע. או שאני רוצה כל הזמן, כל החיים עד הרגע האחרון למלא את הרצונות שלי לזה ולזה, ובזה לגמור את החיים וכך אנחנו עושים בדרך כלל, אפילו בלי לשאול. או שאני אומר, "רגע, אני עוצר", בקבלה זה נקרא "צמצום", ומרגע זה והלאה, אני קודם כל רוצה לדעת לשם מה אני הולך לבצע משהו. זה נקרא "שב ואל תעשה עדיף".
ואז אני עוצר את עצמי ומתחיל לחשוב, איזה רצונות כדאי לי להפעיל כדי להגיע ולאיזה מטרה. זה כמו אדם שבוחר לעצמו מטרה, למשל, הוא רוצה להיות מדען, רוצה להיות פסנתרן, רוצה להיות עבריין, עשיר, לא חשוב מי ומה, הוא מפעיל את עצמו. זאת אומרת קודם החלטה, מטרה, ואחר כך רצונות שיכולים להביא אותו לזה.
בן ציון: שיקול דעת.
כן, רצונות כאלה שיכולים להביא אותו למימוש של אותה מטרה. כך אני גם עושה עם חכמת הקבלה. אבל בחכמת הקבלה אני שואל, "מה הטעם בחיים?", "מה מטרת החיים?", "בשביל מה אני חי?", "מה יהיה לי מזה?" וכן הלאה. וכשאני בצורה כזאת שואל את עצמי, בהתאם לזה אני הולך להשיג את הרצונות. אני לומד איך להפעיל את עצמי, איזה רצונות להפעיל, איזה רצונות דווקא לא להפעיל כדי להגיע למטרה. והמטרה שלי, לגלות את מהות החיים. המטרה שלי, לגלות את העולם הרוחני. המטרה שלי, לגלות את הכוח העליון שמנהל אותי ואת כל האנושות, את כל העולם. אני רוצה להכיר אותו, לגלות אותו, להשיג אותו.
חכמת הקבלה אומרת לי שאני צריך לעבוד בצורה מסוימת, ואני בוחר והולך לממש מה שחכמת הקבלה מציעה לי, מה שהמורה, המדריך מציע לי לעשות. ואז יש לי מטרה ויש לי תהליך שאני צריך להפעיל ואז אני מפעיל סוג רצונות מיוחדים, לעומת סוג רצונות אחרים שאני לא מפעיל, אני מתחיל למיין אותם ולממש.
בן ציון: אחד הדברים ששומעים הרבה בלקסיקון של חכמת הקבלה ואצלך, זה הנושא של גילוי, "זה מתגלה לך, זה מתגלה לך". כמעט כל משפט שני "מתגלה, מתגלה".
כן.
בן ציון: המושג של "גילוי" הוא מושג שתמיד משייכים אותו לאיזה חוויה, הזיה.
חוויה מאוד מיוחדת שבאה מלמעלה בצורה פתאומית, ושהאדם לא שולט בה.
בן ציון: אתה מודד את זה.
מה רע בזה? דווקא אם אני שולט בזה אין בזה משהו מיוחד. אם זה לא בא מלמעלה אלא ממישהו, ממשהו, גם אין בזה משהו מיוחד. אלא גילוי זה נקרא, שאני מגלה את הכוח העליון שהוא שולט על כל המציאות, ועכשיו אני מתחיל להכיר אותו, להרגיש אותו, להבין אותו, להתקרב אליו.
בן ציון: מה זאת אומרת שזה פתאומי? אתה תמיד אומר, הכל זה סיבה ומסובב, הכל דטרמיניסטי.
יש הרבה מקרים בעולם שלנו שגם מגיעים אלי בפתאומיות.
בן ציון: כן, אבל זה נקרא מחוסר ידיעה.
העניין הוא השוני. שכאשר מגיעים לגילוי הבורא, זה סך הכל הבורא שמתגלה, והוא מתגלה בזה שמשתנים בי תכונות, יוצרות, תפיסות, הבנות, הפרדיגמה שלי משתנה ממש. מבפנים מגיע איזה שינוי ואז אני מרגיש אותו שהוא נמצא בעולם הזה. העולם הזה מלא בכוח עליון, והכוח העליון הזה מנהל את כולנו, ממלא את כל המרחב בינינו, אנחנו נמצאים בו כמו קרוטונים במרק, והכל תלוי בו והוא כל הזמן מטפל בנו.
בן ציון: אז ההפתעה הגדולה ביותר היא שאדם מפתיע את עצמו, שהוא בעצמו משתנה. שהכל בתוכו השתנה, זה בעצם ההפתעה.
לא, בעצם גם לפני זה אנחנו כבר מרגישים שאנחנו משתנים. כל לימוד חכמת הקבלה מגיע ומשנה את האדם לאט לאט, אבל השינוי הזה של גילוי הבורא לנברא בצורה קבועה פעם ראשונה, זה גילוי מיוחד. אבל זה שינויים בתוך האדם, זה לא סתם שמשהו מתגלה לפניי, זה מתגלה בי.
בן ציון: החשיבה הזאת של חכמת הקבלה, שהכל בעצם מבוסס על חוש וגילוי, חוש וגילוי, נכון?
כן. זה לא רק בחכמת הקבלה, גם בעולם שלנו כך. אתה לא מרגיש את זה אבל לפי אותה גישה. אם פתאום אני שומע לא טוב, יש לי איזה בעיה עם האוזן, החוש נעלם, גם הגילוי נעלם, אני גם לא שומע.
בן ציון: אבל כדי לשנות כל הזמן לעצמי את המציאות, את החיים, אני צריך כל הזמן לפתח לעצמי כל פעם עוד חושים.
אתה כל הזמן צריך לחשוב על התפתחות חוש ההשפעה, השנאה.
בן ציון: במציאות שלנו יש איזו תמונה ואנחנו מנסים לשפר אותה. אני לא חושב לעצמי, שכדי לזכות לתמונה אחרת אני חייב להחליף לעצמי חוש וכל פעם אני צריך לגלות איזה תמונה חדשה.
אל תדאג לזה.
בן ציון: לא שאני דואג לזה.
אתה רוצה לשלוט על דברים כאלה, וזה לא עניינך.
בן ציון: אני לא מנסה לשלוט על זה, אני מנסה לגעת בייחודיות, בגישה השונה, בהכוונה הפנימית תוך כדי לימוד ששונה מכל דרך אחרת. כל הלוגיקה, הגישה היא אחרת לגמרי.
כאן אתה מזמין בכוונה את הכוח העליון שהוא ישפיע עליך, וישנה לך את התפיסה, את החוש, שיביא לך כוח השפעה שישלוט על כוח קבלה. ואז במידה שכוח ההשפעה שלך ישלוט על כוח הקבלה, במידה הזאת אתה מתחיל להרגיש ולהכיר את המציאות הרוחנית.
בן ציון: יש לנו כאן איזו מערכת מתמדת של שינוי תפיסת המציאות. לפי איזה קצב זה עובד, כמו מחשב?
נכון, שינוי תפיסת המציאות.
בן ציון: שכול הזמן שעובד.
כן, בטח. גם אנחנו, גם אנשים שנמצאים ברחוב ולא יודעים על זה, גם הם נמצאים בשינוי תפיסת המציאות.
בן ציון: תחת השפעה כזאת.
כן, רק בצורה מאד איטית, הדרגתית, כך שהם לא מבינים. אצלם זה קורה כאילו על ידי מדע, פסיכולוגיה, וכל מיני מקרים שעוברים בחיים, על כל אחד ועל כולנו יחד כאנושות אחידה. אבל כשאתה מתחיל לעסוק בחכמת הקבלה, אתה מתחיל לזרז את ההתפתחות שלך, כי אתה מזמין כוח שמפתח אותך ואת כל האנושות. אתה מזמין אותו, מושך אותו שישפיע עליך בצורה אישית.
זו כל הייחודיות שבחכמת הקבלה, שגם כך וגם כך כולם מגיעים לגמר התיקון. תתגלגל כמה פעמים, תבוא לעולם הזה שוב ושוב עד שתממש את הרשימו שלך. אתה יכול עכשיו להזמין כוח שמפתח אותך, והוא יפתח אותך, ייתן לך ראייה למציאות השלמה, ותגלה אותה ותיכנס למצב שכולו טוב.
בן ציון: אנחנו רוצים לדבר על הפרקטיות של חכמת הקבלה, ומנסים למדוד אותה. אחד הדברים והעקרונות שאתה כל הזמן חוזר עליו, ש"הכול יתברר במחשבה". ב"זוהר" יש את האמרה הזאת.
מה יש לנו חוץ ממחשבה? יש לנו רצון, שזה כוח שפועל בנו, והכוח הזה הוא פועל, הוא מפעיל את עצמו בכל מיני מצבים, חשבונות וכן הלאה. אבל מאיפה באים החשבונות, כל ההחלטות, החשבונות, ההפעלות למיניהן, מאיפה כל זה בא? זה בא מכוח המחשבה.
זאת אומרת יש לנו רצון, זה כמו כוח, אבל כדי לנהל את הרצון צריכים מחשבה. רצון זה לב, ולב יכול לפעול כאילו ללא שום רצון. לב שפועל ללא שום רצון זה רק אצל תינוקות, או אנשים לא שפויים. אבל לאדם הרגיל, אפילו הפשוט ביותר, הלב נפעל על ידי הרצון. כי הוא ממיין מכל מיני אפשרויות במה הוא צריך להשקיע את עצמו כדי להשיג את הרצוי.
ובחכמת הקבלה, אנחנו לומדים איך דווקא על ידי המחשבה לכוון את הרצון, להגביל אותו, לסדר אותו, למיין את הרצונות בצורה כזאת, שאנחנו נתקדם לכיוון הנכון.
בן ציון: מה זו עבודה ומחשבה שהיא פרקטית, ומה זו עבודה ומחשבה שהיא לא פרקטית, שהיא אולי רק פילוסופית?
אם אני לומד את מטרת הבריאה, מה רוצה ממני הכוח העליון, בהתאם לזה אני מתחיל על ידי המחשבה שלי לשלוט על הרצונות, בהתאם לתוכנית הבריאה.
בן ציון: יש לנו פה בעיה של לקסיקון. מחשבה היא רק במחשבה, זה עדיין לא בפרקטי, זה עדיין לא במעשה, לא בפעולה.
מחשבה היא הפעולה. כי מספיקה לי מחשבה. "במחשבה הכול יתברר", כי במחשבה אני כבר שולט על המרחב העליון, המרחב הרוחני, ובזה אני כבר מפעיל כוחות. לא צריכים יותר חוץ ממחשבה. אחרי החלטה הנכונה, המחשבה היא המעשה.
בן ציון: אז למה מחשבה מצטיירת אצלנו רק כמשהו פילוסופי?
כי בעולם שלנו כך אתה רואה את זה, אבל ברוחניות זה דווקא מספיק.
בן ציון: על פי חכמת הקבלה בעולם שלנו מחשבה זה גם דבר פרקטי, או לא פרקטי?
כן, אבל אחר כך אנחנו צריכים לעשות מעשים בידיים וברגליים. מה שאין כן ברוחניות, בהתפתחות הרוחנית של האדם, לא צריכים לעבוד בידיים וברגליים, רק מחשבה מספקת לנו להתפתחות.
בן ציון: כשאתה מזכיר בשיעורים, בכל מקום, "הכול במחשבה יתברר", למה הכוונה?
הכוונה היא שאם אדם מגיע לסוף המחשבה מה צריך לעשות, אז כבר בעזרת המחשבה שלו הוא פועל. מאיפה הוא יודע שהוא פועל נכון? אם אחרי המחשבה בא המעשה שהוא מבצע אותו ברצון.
בן ציון: זו הבדיקה?
זו לא בדיקה, זו תוצאה. זה סוף המעשה. אבל "הכול במחשבה יתברר".
בן ציון: לגבי השפעת הסביבה, אנשים מושפעים אחד מהשני, מסתכלים אחד על השני, מישהו אוהב דבר מסוים, גם השני קונה אותו, אלה דברים ידועים, אין בזה שום דבר חדש.
מהו הקוד של השפעת הסביבה בחכמת הקבלה, שאתה מסביר שבהשפעת הסביבה אפשר גם להצמיח משהו שהוא מחוץ לעולם הזה, איזה חוש, כמו שדיברנו על החושים החדשים. איך ייתכן שאני יושב עם אנשים, ושאנחנו נידבק בנטיות אחד של השני נספר אחד על השני?
לא חשוב במה. העניין הוא שאני לא משיג את הלב של הזולת, אלא לפי המילים של הזולת אני מתפעל. ולכן אם אני נמצא בסביבה שמדברים על השפעה, על נטייה לבורא, נתינה לזולת, אז אני מקבל את זה מהם. רוצה או לא רוצה אני מתחיל לקלוט, אני מתחיל לתפוס את זה כווירוס. וזה מתחיל לעבוד בי, ואני מתחיל להעריך את הנטיות, הרצונות, המחשבות הללו.
אם החברה מעריכה את זה, אז לפי הערכים של הסביבה שלי, אני מתחיל להעריך גם את אותם הערכים, לקדם אותם, לכבד אותם, עד שמתחילים לפעול בי הערכים האלה בצורה כזאת שהם מחייבים אותי לפעולות מסוימות.
בן ציון: איך ייתכן שחבורה של עיוורים יתחילו פתאום לראות?
על ידי הכוח העליון. אנחנו העיוורים הרוחניים, מדברים על כמה שזה טוב לראות את העולם הרוחני, וכל אחד ואחד מתפעל ממה שמדברים אחרים. ואז בכל אחד ואחד ובכולם יחד, יש רצון גדול מאד שיבוא כוח עליון ויבריא אותנו, והרופא לכל החולים, הכוח העליון הזה, מגיע אלינו ומרפא, מביא לנו חוש ראייה, כי זה בכוחו, לטפל ולרפא. אנחנו מבקשים והוא מבצע. הכול תלוי ברצון שלנו. מלכתחילה בתוך הבריאה ישנה התוכנית, שאם אנחנו מבקשים, מה שנקרא "מתפללים", "מעלים מ"ן", בהתאם לזה מגיע כוח ומטפל בנו.
בן ציון: בעולם שלנו זה לא יכול לעבוד.
בעולם שלנו זה לא יכול לעבוד, בעולם הרוחני זה כן עובד. כי חוץ מהרצון אין יותר מה שיכול להשפיע.
בן ציון: אז אנחנו מדברים בעצם על משהו שהוא רדום, משהו שהוא כבר נמצא וצריך רק לעורר אותו?
אנחנו מבקשים על קבלת כוח ההשפעה, שמגיע אלינו מלמעלה ונותן. אין בזה שום דבר מעל הטבע, זה יוצא כך שזה מעל הטבע, אבל אין בזה שום נס כביכול. כי אני מפעיל את הרצון שלי, ולפי הרצון שלי אני מושך את אותו כוח העליון עליי, והוא מבצע את הפעולה שחייב לבצע.
בן ציון: מה בעצם השורש הרוחני, איפה בתוך הטבע רואים שהמושג הזה של סביבה הוא איזה כוח שפועל ומביא לתוצאה הזו דווקא, שקבוצת אנשים יחד מצמיחים, מולידים איזה משהו?
זה גם נמצא בתוך מערכת הטבע. הקבוצה הזאת נרשמת שם במערכת הטבע בשתי צורות, בצורה השלמה כמערכת אחת אחידה, וכמערכת שהיא שבורה. ובין שתי המערכות האלו ישנה המציאות של העולם הזה.
ואם אני רוצה להביא את המערכת השבורה למערכת השלמה, אז על ידי הרצון שלי, אני מעלה את כוח הרצון ובזה אני מפעיל את המנגנון העליון. ואז יורד כוח האור ומקשר בין הרצונות השבורים, הרחוקים, למערכת אחת. את זה אנחנו לומדים היטב בחכמת הקבלה בצורה מאד רחבה.
בן ציון: אחרי הרבה מאד שנים, הייתה סוג של פסיקה כזאת מצדך, שהאפשרות לעבוד בקבוצה חייבת להיות רק כשאנשים נמצאים פיזית אחד ליד השני. למרות שבמרוצת השנים יש כל מיני ניסיונות, גם כשאנשים מרוחקים אחד מהשני, לעשות כל מיני פעולות התקשרות, במחשבה וכולי, אבל לאחרונה יש מעין פסיקה כזאת, רק כשאתם ביחד פיזית אתם יכולים לבצע את הפעולות האלה.
ודאי שמצד אחד אנחנו נמצאים בקשר וירטואלי, וזה מאד מועיל ומקרב אנשים. אבל מצד שני בינתיים אני לא בטוח שקשר וירטואלי, עם כל הטכנולוגיה, הוא מספיק מקרב אנשים זה לזה כדי לגרום לקומפרסיה כזאת ביניהם, שזה יספיק לגילוי האור הרוחני ביניהם. אני לא בטוח. אנחנו עדיין לא רואים תוצאות כאלה. יכול להיות שכן יהיו, ויכול להיות שבכל זאת יצטרכו אנשים תמיד להתעסק בעשיריות, לפחות כדי לגרום להתגלות האור העליון.
בן ציון: מצד אחד אנחנו מנסים לברר את הפרקטיות, ומצד שני אנחנו שומעים על התגלות וניסים וכולי. האם הפרקטיות של חכמת הקבלה היא בכל זאת דורשת איזו אמונה?
לא, רק רצון, שאתה יכול לממש אותו בלימוד ובתוך הקבוצה.
(סוף השיחה)