ישיבת כתבים
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 17.07.20 – אחרי עריכה
דודי: נתחיל ישר במנה העיקרית. השבוע ממשלת ישראל פרסמה תכנית מענק לכל אזרח. בגדול זה אומר שכל אזרח מעל גיל 18 יקבל 750 ש"ח, משפחה בסך הכול תקבל עד 3,000 ש"ח באופן חד פעמי. מדובר על סכום כולל של כשישה מיליארד ש"ח לכל האזרחים. נפתח קודם כל בכיוון כללי, מה דעתך על צעד כזה, זו מגמה חיובית, זו מגמה שלילית?
זו מגמה טובה, רק היא לא מושלמת, ויש בה הרבה מאוד חסרונות מיתרונות. כך זה בעיניי. זה שחייבים לעזור לחלק מהאוכלוסייה זה בטוח, זה שלא לכולם, זה גם בטוח. היו אפילו כאלה שאמרו, אנחנו לא צריכים את העזרה הזאת, ויש כאלו שלהם המענק הזה הוא לגמרי לא מכסה את הצרכים ההכרחיים שלהם. זה מה שאני יכול להגיד בקשר לסיוע, שהסיוע הזה הוא לא נראה לי נכון, גם בצורה, גם במידה ובכלל בגישה. ואני רואה שזה באמת ככה מתקבל בעם ובין חברי הממשלה. אני לא פוליטיקאי, לא יודע מה קורה שם, ואני לא איש כלכלה שאני יודע איך לחלק את הדברים, אין לי סטטיסטיקות, אין לי שום דבר ביד, רק הגישה היא צריכה להיות אחרת. זה דבר אחד.
דבר שני, הגישה הזאת שאני מתכוון אליה, איך אנחנו צריכים להתנהג בימי הקורונה או פנדמיה אחרת, או בכלל בכל צורה אחרת, הגישה צריכה להיות גישה חינוכית, שהיא תביא אותנו לרמה אחרת של החיים, של החברה, של בני אדם, קשר ביניהם, שעם ישראל יקבל מזה שדרוג בקשר, בדרגה. כי אם אנחנו נמצאים במצב שהטבע מעלה אותנו לדרגה כזאת שמתייחס אלינו לכולנו כלאחד, אז אנחנו גם צריכים כך לענות לזה.
לכן אני חושב שכאן צריכה להיות גישה אחרת. אני מדבר רק מצד חכמת הקבלה. מצד חכמת הקבלה יוצא שאנחנו צריכים לראות את כל מה שמתרחש כהזמנה של הטבע הכללי לחיבור, לדיבור, לשיחה איתנו. הבורא, הכוח העליון או הטבע, שזה היינו הך, כך הוא מדבר איתנו. אנחנו צריכים לראות שאחרי שהיינו במצב כל כך טוב ויפה עם המכה הקטנה הראשונה, התחלנו להשתולל במקום להתחבר, במקום לראות איפה אנחנו נמצאים באמת. שכחנו שאנחנו עם ישראל, עם מיוחד, שקודם כל הטבע מתייחס אלינו בצורה מיוחדת ואנחנו צריכים בהתאם לזה גם להתייחס באחריות עם מה שאנחנו עושים, איך אנחנו מגיבים.
כל מה שקורה איתנו קורה אך ורק כדי להביא אותנו לקיום המשפט "ואהבת לרעך כמוך". זה קודם כל, לפני הכול. אם אנחנו לא מקיימים אותו, בהתאם לזה נרגיש ייסורים, בעיות, מכות. אם נקיים את זה, אפילו במקצת, בהתאם לזה נרגיש כמה שאנחנו מצליחים ואז נהיה בהשתתפות יפה. התנהגנו כך אחרי המכה הראשונה של הפנדמיה הזאת כאילו שזה לא שייך לנו, עבר, עבר ברוך ה', וזהו, כלום אין. כל העם המשיך למשוך כל חלק וחלק מכל האומה ומכל מה שיש, ראינו בטלוויזיה ובהפגנות ובכל מיני דברים כמה שהעם הזה הוא מחולק, וכמה שהוא מושך כל אחד לכיוון אחר, שאין כאן איחוד בעם, ואם אין איחוד בעם, ודאי שיקרה לנו רק דבר רע יותר ויותר. ואנחנו ראינו את זה, שמרגע זה והלאה התחלנו לרדת ולרדת בסקרים ובכל דבר.
מה בעצם אנחנו צריכים לעשות? הכוח העליון, הבורא, מתייחס אלינו רק במגמה אחת, שאנחנו נתחבר, נהיה מחוברים. הכוונה היא, בזמן הפנדמיה כשהווירוס משתולל ועובר מאדם לאדם, איך אני צריך להתייחס לשני? מצד אחד, ודאי שאנחנו צריכים לקיים מה שמשרד הבריאות קובע, אבל מצד שני אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו דואגים לזה. נגיד שאני בטוח שאין לי את הווירוס הזה, ואפילו שאין לי או יש לי, אני לא מעביר לשני. זאת אומרת, כל אחד חייב לדאוג שהוא לא יגרום רע לזולת עם הווירוס הזה בצורה קונקרטית. שאני לא מתקרב לזולת יותר משני מטר נגיד, שאני לא מוריד את המסכה, שאני לא נכנס לאוטובוס מפני שבאוטובוס אפשר להעביר לאחרים את הזיהום הזה, וכן הלאה.
אם אנחנו, במקום לדאוג לעצמו כל אדם ואדם שיתפוס את הווירוס מאחרים, ידאג איך הוא, נגיד שהוא נושא את הווירוס, לא יעביר את זה לזולת, שתהיה לנו דאגה לזולת, בזה אנחנו ננקה את עצמנו מכל הווירוסים האלו והבאים בתור, ממש, ותהיה לנו חברה בריאה, טובה, יפה, ונגיע לחיבור בינינו הנכון, היפה, מה שהתורה דורשת מאיתנו גם. זה מה שאני רוצה להגיד. בקיצור, כאן אנחנו צריכים לשמוע מערוצי הטלוויזיה ומכל המקומות, רק דבר אחד, כל אחד במקום לדאוג שהוא יתפוס עכשיו את הווירוס מאחרים, שידאג שהוא לא יעביר את הווירוס לזולת. ודווקא בצורה הפוכה כזאת, אם נשמור, אנחנו באמת נגיע לאפס חולים, גם בווירוס הזה וגם בכל הווירוסים האחרים שבאים בתור. זה מה שאני רק רציתי לספר.
אם לא, יש בתור עכשיו עוד הרבה מאוד צרות, מכות למיניהן, גם בווירוסים וגם במכות הפיננסיות ובכל מיני דברים. אנחנו נסבול מאוד עד שאולי נבין שצריכים לשנות את היחס שלנו לזולת. ואז כדאי לנו בתור העורכים, בתור הכתבים, באמת לכתוב על זה ולפרסם את זה כמה שאפשר יותר מהר.
דודי: אני רוצה לשאול בהקשר למענק הקורונה ולדברים שעכשיו אתה אמרת, על דאגה אחד לשני, לקשור בין השניים. בישראל יש עכשיו קמפיין סולידריות גדול מאוד שצמח ממש מתוך העם והוא קורא לתרום את כספי המענק שקיבלנו, מי שלא צריך את הכסף הזה להעביר אותו לעמותות, לסייע לנזקקים. מה דעתך, האם זה צעד לקראת דאגה לזולת כמו שאתה מדבר עליה?
זה טוב. אם העם עושה את זה, זה לא עניין של כמה כסף, אבל הנטייה הזאת היא נטייה מאוד טובה, היא יכולה מאוד מאוד לעזור לנו להבריא את החברה.
דודי: למה לי בכלל לדאוג לזולת, איזה שכר אדם מקבל מתוך דאגה לזולת?
זה שאני דואג לזולת, זה שאני דואג לכל האנושות, אני דואג לזה שכל האנושות תהיה מחוברת "כאיש אחד בלב אחד", כך אנחנו מתחברים לכוח עליון אחד, ואז אנחנו עושים יחד כולנו אפשר להגיד, "ישראל, אורייתא, קדוש ברוך הוא חד הוא", אפשר להגיד בכל מיני צורות. אבל בצורה כזאת אנחנו מגיעים לדוגמה יפה, טובה לכל אומות העולם, שזו המשימה שלנו, זו חובתנו, להיות מעצמנו "אור לגויים", שהם יראו איך צריכים להתנהג. ואז נגיע למצב שהעולם ייתקן ויתרוקן מכל המזיקים האלה.
שלי: כשמדברים על דאגה, באמת מאוד קל לי לדאוג לבן אדם שהוא קרוב אליי ושאני יודעת שהוא בסיכון, זו דאגה טבעית. איך אני יכולה לפתח דאגה מלאכותית כלפי אנשים שהם לא קרובים אליי?
זה תלוי עד כמה את חושבת על זה. ודאי שדאגה לקרובים היא טבעית, ולזה את מוכנה לפתוח את היד, אבל אנחנו צריכים להבין שאם אנחנו חיים במערכת אינטגרלית, גלובלית, או לפחות העם, או לפחות אותו חלק מהעם שנמצא בגבולות ארץ ישראל, אנחנו נמצאים כאן במצב שאם לא נדאג אחד לשני אז כל השכנים, והיום זה בכלל כל העולם, הוא יבוא ויאכל אותנו. מצבינו הבין לאומי לא טוב.
שלי: יש איזה כלי שיכול לעזור לאדם לפתח הרגשה כלפי הזולת, דאגה ממש לא לרצות לפגוע במישהו שם בסופר?
עד כמה שאנחנו נכתוב שאנחנו קשורים, שאנחנו תלויים, שאנחנו מחויבים כך לעשות, שהכוח העליון דרך כל החיידקים האלה, הווירוסים למיניהם, שולח לנו אזהרה שאנחנו חייבים לטפל ביחס בינינו. אין תרופה אחרת בסופו של דבר, אלא רק היחסים בינינו, בפרט שאנחנו נמצאים בדור האחרון. ואנחנו נרגיש את זה, עד כמה כל המכות שמגיעות עכשיו עלינו הן כולן מכוונות רק לדבר אחד, שסוף סוף נבין שאנחנו צריכים להיות מחוברים יחד.
דודי: איך מנתבים את היוזמות הטובות של עזרה הדדית למקום גבוה יותר? נגיד כמו עכשיו, אני תורם את הכסף שלי, לא אכפת לי לאן זה מגיע, אולי זה מגיע למישהו מכאן, אני לא יודע למי זה מגיע ואיך זה מגיע, אבל איך אתה לוקח את הרמה הזאת של דאגה ברמה כזאת ומעלה אותה לדרגה גבוהה יותר של דאגה?
דרך הפצה. אין לך מקום אחר ואמצעי אחר. רק דרך הפצה. שכל העם יידע מה הייעוד שלו, למה זה ככה קורה, למה בסופו של דבר במכה הזאת או במכה הבאה כל אומות העולם שוב יתחילו להתגבש נגדנו, ואנחנו נרגיש את זה. אנחנו נרגיש את זה לפי היחס של כל העולם אלינו. ככה זה יהיה. איך שעם ישראל מיד התחיל להשתולל אחרי ההצלחה הראשונה, אז ברור לנו לאן זה מגיע.
דודי: אני רוצה להבין אותך עוד קצת לגבי התכנית, מענק הקורונה, מה טוב ומה לא טוב בה, כדי ללמוד יותר. יש עכשיו הרבה ביקורת כלפי ההחלטה להעניק לכולם באופן שווה כשיש פערים כלכליים אדירים. יוצא, ששלושה מיליון יקבלו מענק בלי סיבה, לא באמת צריכים, ומי שבאמת במצוקה הכסף הוא כמו טיפה בים עבורו. האם נכון להעניק לכולם באופן אחיד או רק לנזקקים?
ודאי שרק לנזקקים. הממשלה חייבת לדאוג, לא שהיא מחלקת לכולם בשווה. זה כמו אימא, כמו במשפחה, לקטן נותנים יותר, לחולה נותנים יותר, ולזה נותנים פחות. אנחנו צריכים לדאוג כמו לקרובים שלנו, לקרובים אנחנו מתייחסים לכל אחד לא בשווה. מכונה מתייחסת בשווה, לא הממשלה, שהיא רוצה להגיד שהיא קרובה לעם ומבינה את צרכי העם. איך היא מבינה את צרכי העם אם היא מחלקת לעשיר ולעני אותו הדבר? שלעני זה לא מספיק אפילו לשבוע ימים, ולעשיר אולי אפילו לכלב שלו זה לא מספיק לחודש.
דודי: אתה כבר הרבה זמן מדבר על דמי מחייה, הכנסה בסיסית, דמי מחייה שווים לכולם. עכשיו כשזה מתחיל להתממש במשהו במציאות או אפילו פה בישראל, זה נראה דבר מאוד לא צודק. מה הצורה הנכונה שאתה מדבר עליה, למה הצורה שאתה מציע היא הוגנת וצודקת?
אני דיברתי על חלוקת כסף ומזון בצורה שווה בהתאם לכמות [הנפשות] שיש במשפחה, אבל זה במידה שאין לאף אחד מקורות אחרים של פרנסה. זה כמו שכותב בעל הסולם כבר בדור האחרון, שאנחנו חיים בצורה כזאת שאף אחד לא מקבל שום דבר, רק ממקור אחד אנחנו מקבלים פרנסה. והפרנסה הזאת או בכסף או במזון, לא חשוב במה, היא כבר מגיעה לכולם בשווה לפי מספר הנפשות. זה משהו אחר. אבל עכשיו כשאני מקבל בחודש מיליון דולר ועוד שולחים לי עכשיו אלפיים שקל, מה זה? להראות לי שאני ככה נחשב?
דודי: אמרת פעמים רבות שבאמת חבל להוציא כסף בלנסות להחיות את הכלכלה הנוכחית, זו בדיוק המטרה של התוכנית שהוצגה עכשיו. השאלה היא, איך מצד אחד לדאוג להכרחיות של כל אדם, ומצד שני לא להפנות את זה לעידוד צריכה, צמיחה ועסקים לא חיוניים?
אני לא חושב שזה נכון. שוב, אני לא יודע את התכנית הזאת, אבל אם זה כדי להחיות את הכלכלה אז איזו כלכלה? לאלו שאין להם מה לאכול, זה יספיק להם אולי כדי לקנות מזון, ואלו שיש להם כסף אז בשביל מה, כדי לעשות איזה פיקניק נוסף? אני לא יודע. לי נראה שכל הדברים האלה הם לגמרי לא נעשים בצורה נכונה. אבל שוב, אני לא בא לעשות ביקורת על הממשלה, מפני שאני לא מכיר את כל הפרטים האלה ולא נמצא בכלל בזה. אפילו בטלוויזיה, אני בקושי רואה פעם בכמה ימים חדשות. לא יכול להגיד.
דודי: להבין עוד נקודה, אתה אומר שכן, בסופו של דבר, אנחנו נצטרך להגיע למצב שמממנים את ההכרחיות של האדם.
זה בטוח.
דודי: אבל מאיפה? איך אפשר לממן הכרחיות לאזרחים לאורך זמן בלי לרושש את קופת המדינה או מאיפה בדיוק המקורות יגיעו?
אני מתכוון שכולם יעבדו, כל אחד בצורה ומצב ומקצוע ושטח שבו הוא מסוגל לתת טוב לציבור, וכך אנחנו נתקדם. אני לא דיברתי על המצב של היום, במצב של היום הכול לא תקין.
דודי: שאלה מגולשים. אתה תמיד אומר שאנחנו צריכים לסדר את כל מישורי החיים לפי חוקי הטבע, מה יש ללמוד מחוקי הטבע לגבי התנהלות כלכלית? בטבע החזק שורד, מי שחזק מוצא אוכל, מי שחלש נטרף, לפי עיקרון זה מי שיש לו כסף ישרוד, מי שלא, יהיה רעב.
אנחנו לומדים מחכמת הקבלה שמה שיש בטבע של דומם, צומח וחי, זה מה שמקרינים עליהם רמת המדבר, בני האדם. אם בני האדם היו מתייחסים ביניהם בצורת חיבור, אהבה, השלמה, כל הטבע היה גם מתנהג אחרת, "וחי זאב עם כבש".
שלי: אנחנו רואים שהעם נמצא בחוסר אמון טוטאלי כלפי כל מה שאומרים לו ארגונים, בעיקר ממשלתיים. פשוט לא מאמינים. ודווקא בין אחד לשני אנחנו רואים שכן יש איזו רגישות למצוקה, כן יש מיד הירתמות. אתמול העלו פוסט בתכנית "הצינור", תוך שעה היה יותר מחצי מיליון שקל שאנשים תרמו את המענקים שלהם. האם המצב הזה שקורה, שהעם מאבד אמון בכל ההנהגה, ודווקא מתחיל ליצור יחסים פנימיים, זה יכול להיות פתח לשינוי שיצמח מלמטה?
זה לא מאורגן וזה לא יעזור. אנחנו מדברים על חינוך העם, סידור העם. אנחנו מדברים על זה שאנחנו צריכים לראות את הדברים האלה בצורה שיטתית יחד עם שיטה חינוכית. זה אין. זה פשוט מתוך צעקה, מתוך זה שמשתתפים, אבל זה לא גורם לתיקון, זה לא מקרב אותנו לחברה אחידה.
דודי: נעבור לנושא הבא. יש את הסיפור של תרומת המיליארדרים שדובר עליו השבוע, נשמע את דעתך. 83 מהאנשים העשירים בעולם חתמו על מכתב שבו הם מציעים סיוע כספי לצאת מהמשבר. הם אומרים, למיליארדרים כמונו יש תפקיד מהותי בריפוי העולם, יש לנו כסף, הרבה ממנו, כסף שנחוץ נואשות כרגע וימשיך להיות נחוץ בשנים הבאות, לכן תעלו בקביעות את המיסים שאנשים עשירים כמונו משלמים. החתומים על המכתב, לדוגמה מייסד גלידת בן אנד ג'ריז, יורשת של אימפריית דיסני וכולי, הסוג הזה של העשירים. האם אתה רואה פה צעד לכיוון נכון?
זה לא צעד לכיוון הנכון, כי מה שגנבו קודם, עכשיו הם רוצים להחזיר איזשהו חלק. אבל ודאי שבכל זאת כדאי לממשלות לחשוב על דברים כאלה. אני לא מדבר על זה. תיקון העולם חייב להתבצע בזה שכל באי העולם יקבלו חינוך נכון, התנהגות נכונה, הם יראו איך הם צריכים להתייחס זה לזה. על ידי זה אנחנו נכנסים למנגנון נכון עם הטבע העליון, ולא על ידי זה שאנחנו לוקחים מספריים ומתחילים לקצץ שם אצל העשירים שעשו עלינו מיליארדים, לא כך עושים את התיקונים. אלה לא התיקונים שהטבע דורש מאיתנו, ולכן אני לא מצפה שיהיה מזה משהו טוב.
לכוח העליון לא חסר לא כסף ולא כלום, רק דבר אחד, חיבור נכון בין בני אדם יכול להביא שלווה, שוויון, חיבור בינינו, ואז לא יחסר לאף אחד שום דבר. אנחנו צריכים לחשוב רק איך אנחנו מתחברים בינינו בצורה נכונה, רק זה חסר, שום דבר חוץ מזה. וכל המיליארדים שיש מכאן ומשם ועוד כל מיני סדרים, תזרוק אותם, אל תסתכל לכיוון הזה בכלל.
דודי: אם בכל זאת העשירים רוצים לשלם, אפילו להרגיש חלק מפעולה משותפת כלשהי עולמית, רוצים להתגייס.
אני לא הייתי מתחשב בזה בכלל. שיעשו, מי שרוצה לשחק איתם שישחק. אני לא רץ לאותו כיוון איפה שנותנים כסף, כי זה לא יעזור לחברה האנושית.
דודי: אקטים כאלה לא מבטאים חיבור, זה שאנשים רוצים לתרום מכספם?
לא.
דודי: כלום?
כלום, ודאי.
שלי: כשאתה מדבר על חינוך, באוזניים רגילות זה נשמע, אוקי, מה זה חינוך? ילמדו אותי, זה ישפיע, אני אבין עוד כמה דברים. אבל איך חינוך יכול לשנות ממש את הלב של האדם, שיהיה שוויון, שהוא לא ירצה להיות מעל האחרים? איך חינוך יכול לפעול בצורה כזו?
אז אל תקראי לזה חינוך. אולי בגלל זה, זה מבלבל אותך. אל תקראי לזה חינוך, תקראי לזה השכלה.
שלי: ואיך זה ישנה לי את הלב?
יש מערכת שבה מלמדים אותך השכלה אנושית גבוהה, משהו כזה שייראה מכובד מאוד. על ידי זה את מקבלת שכל, רגש, את משתתפת בכל מיני תרגילים, ומזה מלמדים אותך איך להיות קשורה למעגל של אנשים אחרים. מתוך המעגל הזה תתחילי להרגיש, להבין, איפה את באמת נמצאת, על ידי מה את בונה חברה אינטגרלית, ואיך מתוך זה את מגיעה לחיבור היפה, הנכון, כשמתוך החיבור הזה מתפזרות כל הבעיות.
דודי: אנחנו רואים שחינוך העם דרך הסברה עובר ממש ליד האוזן. אפילו עכשיו אתה אומר, ראינו גל ראשון, עכשיו גל שני, עוד פעם סגר, עוד פעם אתה מדבר על משברים גדולים שיגיעו, ימות המשיח, מה לא, וכאילו עולם כמנהגו.
יהיו מכות אחת אחרי השנייה, ואתה בכל זאת צריך לצרף לכל מכה ומכה את ההסבר שלך.
דודי: ההסבר בא אחרי המכה. אני שואל על להתריע לפני המכה, לתת תרופה לפני המכה. אף אחד לא רוצה לקבל תרופה לפני המכה.
אבל אם תכתוב לפני המכה מה יקרה אם לא יעשו את מה שאתה מציע, תראו מה יהיה. ואחרי המכה תסביר להם שוב, אתה חייב לעשות כך, כמו שאתה עושה עם ילד. אתה אומר לו זה אסור, לא כדאי לך וכן הלאה וכן הלאה. ואחר כך אם בכל זאת הוא עושה, אז אתה נותן לו עונש, או שהוא בעצמו נענש ממשהו, ואחר כך שוב אתה חוזר ואומר לו. וכך כמה וכמה פעמים עד שהוא בכל זאת קולט.
דודי: אז אתה מפחיד אותו. אתה נותן לו גבולות של פחד.
אתה מלמד אותו. תלוי איך אתה מביא את זה, אם אתה נותן סתם מכות, אז כשהוא מקבל מכות, מהטבע, מה לעשות, אין לו כתובת, הבורא נסתר. וכשאתה נותן מכה, או אפילו הסבר, אתה מגולה. אז הוא מתייחס אליך. אבל אחרי כמה פעמים כאלה הוא יתייחס אליך, לפני המכה, ואחרי המכה, כי הוא יבין שיכול להיות שאתה מזהיר אותו, לא להיכנס תחת המכה.
דודי: בכל זאת אנחנו רואים מעשה של חינוך דרך הסברה כמו שאנחנו מדברים. אנחנו רואים שברגע שאמרו לאנשים תעבירו את המענק שלכם הלאה, למישהו אחר שנזקק, פתאום מיליונים פותחים את הכיס, פותחים את הלב. רואים שהעשירים מוכנים לקצץ מהשומן, ולהעביר אותו הלאה. כאילו רואים שדרך המעשה העם כן יודע להתלכד, ודרך הסברה זה יותר קשה. האם יש מעשה כלשהו, שאפשר להביא לחינוך הנכון העם דרך מעשה?
אני לא חושב. מה זה דרך מעשה?
דודי: לא יודע, סתם לדוגמה, תרומה לחברה, מעשה כלשהו שיגרום לו, לתת תחושה?
לא. הם צריכים להבין ולהסכים עם זה שהחיבור זו ההצלה וזה התיקון.
דודי: ואם אנחנו הולכים לכיוון מעשה, יש בזה סטייה?
אני חושב שכן. אני לא מתנגד לזה, כי בינתיים בכל זאת עוסקים בפעולה ובמשהו זה עוזר. אבל שזה יגרום לתיקון ממש, אולי באיזה "גרמא דגרמא". זאת אומרת שיגרום אולי בעקיפין.
דודי: המעשה לא מבטא כוונה של דאגה לזולת? לא משנה מה הביטוי, אבל הכוונה הפנימית, האם ליחס הפנימי אין משמעות?
לא, אם זה סתם מעשה שלא קשור לתיקון, והוא לא יגרום לחיבור, זה לא יעזור.
דודי: איך אתה יכול להסביר לאדם שכסף זה לא הפתרון, שכסף זה לא הכול בחיים? אתה כאילו אומר, אני בכלל לא מסתכל על כסף כרגע. אבל כאילו כל עולמו של האדם היום הוא כסף.
אני לא נוגע בכסף. מה אתה רוצה ממני? אתה כל הזמן מדבר על זה, ואני לא מדבר על זה בכלל. אני מדבר על חיבור. הטבע דורש מאתנו חיבור, ואתה כל הזמן מדבר על כסף. אני לא רואה קשר בין כסף וחיבור.
דודי: כי זה מה שמטריד עכשיו את העם, אבל בסדר. פשוט חושבים שהתיקון הוא או בלתת כסף למי שצריך, כאילו אם יהיה לי את הכסף תהיה לי רווחה, יהיה לי ביטחון, יהיה לי רוגע.
שיפסיקו לדבר על זה. שיפסיקו לחלום שזה מה שיעזור. זה לא יעזור. גם אם תביא את כל הזהב והכסף שיש בעולם, אתה לא יכול לתקן בזה את העולם.
נורמה: בישיבות הכתבים ובכל השיחות שלך אתה מדבר על התהליך החינוכי, על תכנית חינוכית חדשה. עכשיו אתה אומר השכלה. אולי יהיה יותר קל לעכל את זה. מה התהליך שאתה רואה, מה הצעדים אליו, איך אתה רואה אותו?
על הצעדים בתהליך החינוכי דיברתי היום גם עם אנשי החינוך. הצעדים הם פשוטים, אנחנו צריכים, בכל הערוצים שאפשר, להגיע לעם ולספר לו את האמת, במה תלוי העתיד הטוב שלנו, רק בחיבור. ואיך אם כך אנחנו מממשים את החיבור? איך אנחנו מגיעים למימוש? אז אנחנו צריכים לפתוח קורסים, לפתוח השכלה לאומית ממש. אנחנו צריכים לחייב את האנשים, לא חשוב באיזו צורה הם נמצאים, שיהיה לכל אחד פנקס סטודנט. שבו כל אחד רושם איפה הוא עובר את זה, ומקבל בחינות, הבחנות, הרצאות ולימודים, הכול. אנחנו חייבים לחנך את האדם להיות חלק, בורג קטן מהמערכת האינטגרלית. ואי אפשר להחליף את זה לא בכסף ולא בשום דבר. אי אפשר לקנות את זה אלא רק על ידי היגיעה של האדם.
אנחנו צריכים להעביר את זה לכולם ושידעו שרק בזה תלוי העתיד הטוב, על זה דיברתי היום. אנחנו לא יכולים לברוח מזה. וזה מה שכבר נעשה. ואנחנו כבר צריכים ללמוד ממה שנעשה. למה היום אנחנו הכי גרועים בעולם לפי סטטיסטיקה הרפואית, לעומת לפני חודשיים נגיד? אז היינו הכי טובים. למה? האחרים שומרים יותר? אצלנו יש חוקים אחרים. הטבע, הבורא, מתייחס אלינו בצורה קפדנית, הוא מעניש אותנו וימשיך להעניש אותנו. אם נעשה כמו שכל המדינות האחרות עושות, אנחנו נהיה פי כמה יותר גרועים מהאחרים. כי אנחנו צריכים לטפל בחיבור, והם לא, הם לא מחויבים.
אז מה נעשה? אנחנו לוקחים מהם תכניות הבראה, אבל בשבילנו זו לא הבראה. איך אנחנו יכולים להכניס לתוך הראש העקשן הזה של הישראלי דברים כאלה? רק על ידי חינוך. זאת אומרת, בצורה הדרגתית. לא יודע, כל פעם ופעם להכניס לו דרך האוזניים, דרך מה שאתה רוצה, שיבין שזה ככה.
אצלנו רק החיבור זו התרופה כנגד וירוס הקורונה וכל מיני בעיות אחרות. אצלם לא. אצלם, אם היית מחלק כסף, כמו שאנחנו עושים, להם זה היה עוזר. אצלנו זה לא יעזור. רק יצא עוד יותר גרוע. כי אתה רוצה להתחמק מהתיקון הנכון שרק אתה יכול לעשות. רק אתה יכול לעשות אותו ולא אף אחד אחר.
לכן כל התיקונים האלה שתעשה היום הם ממש לרעתך. אתה לוקח את שיטת הגויים ועל ידי זה אתה רוצה לתקן את החברה היהודית?
נורמה: מה התהליך והשינוי הפנימי שקורה בתוך האדם בתהליך הזה?
אם אנחנו הולכים לקראת החיבור, את כבר מבינה מה צריך להיות, מה יכול להיות. שזה משהו, שקורה משהו גדול. את בונה חברה רוחנית, את בונה תבנית של אדם הראשון. את בונה את הנשמה במאמצים שלך. ואז וירוס הקורונה הופך להיות התרופה, המקום שבו הבורא מכה ומרפא.
נורמה: איך האדם יסכים לכזה תהליך?
זה תלוי, בעד כמה שאת כותבת יפה. אבל אין לו ברירה. אם הוא לא יסכים עכשיו, הוא יסכים בעוד חודש, חודשיים, אחרי המכה הבאה. הוא יראה שזה לא עוזר, וזה לא עוזר, והמכות יותר ויותר גדולות. וכל זה מחליש מאוד את העם, המדינה, הצבא, הכלכלה ואת הכול. אנחנו יכולים כאן להפוך להיות משהו מאוד חלש, נתונים בחסדי ה', בחסדי השמים. בקלות אפשר לעשות אתנו כך, בקלות.
דודי: מה זאת אומרת לוקחים את שיטת הגויים ומחנכים את היהודים?
ככה, כי כך עושים באומות העולם. אלו שמתנהגים לפי האגו, אז מובן שאתה צריך לחלק כסף. זו השיטה האמריקאית. אז בואו נעזור לכולם, בואו, פותחים את הכיסים ועושים את זה. אגואיסטים כך עושים. אתה יכול להיכנס לכל בית כנסת, להגיד כך, ויבינו אותך.
דודי: זאת "שיטת הגויים" במרכאות כפולות.
כן.
דודי: ומה היא שיטת היהודים?
להיות מאוחדים. יהודים זה מאוחדים.
דודי: אבל גם היהודים צריכים אוכל, וכסף.
זה יבוא. אל תדאג לזה, זה יבוא. אין שום בעיה. העיקר שהם יתחברו ביניהם.
דודי: אמרת "זה יבוא, אל תדאג", אתה יכול להסביר את זה, לגרום לביטחון? אני לא מבין מה זה "יבוא", מאיפה זה יבוא?
ייפול, ייפול מהשמיים. אם אתה לא עושה את זה, לא יעזור כלום. נכון ש"אם אין קמח אין תורה", אבל גם אם אין תורה לא יהיה קמח. אתה תראה לפי המכות האלה שיבואו עכשיו, כמו עם המכה הקודמת, איך התרופה הקודמת, כביכול התרופה, הפכה להיות למכה. איך זה? "אנחנו התנהגנו לא יפה" בסדר, אז תתנהג יפה, אני לא אומר לך כלום. להתנהגות יפה אתה לא צריך כסף. אז תתנהג עכשיו טוב, אבל אתה רואה, העם לא רוצה, הוא אומר "לא אכפת לנו. העיקר לבלות. נאכל ונשתה כי מחר נמות. זהו".
דודי: אתה אומר "אם יש תורה, יש גם קמח", מהי התורה הזו שאתה מדבר עליה?
תורת החיבור. אין תורה אחרת. תורת החיבור בלבד.
דודי: אתה יכול להסביר בצורה רציונאלית, איך בדיוק מגיע פתאום הקמח?
לא. אני לא יכול להגיד. אתה פתאום תרגיש שיש לך מספיק לכולם. יש.
שלי: עלינו כביכול מדרגה עכשיו, עם המכות, הלחץ, עם הפחד. שלא רואים כבר את המחר ולא חושבים שזה עומד להסתיים. דברת על איזו מערכת שתקלוט את האדם ותתחיל לחנך אותו. איך התהליך יעבוד, מה השלבים שהאדם אמור לעבור?
עכשיו האדם מקבל מכות מכל הכיוונים. מחפש אשמים. כרגע הקול המרכזי שנשמע הוא חיפוש האשמים למצב, עד כדי כך שכביכול מבחינתם אין קורונה ושום דבר אחר, שהכל שקרים ומניפולציות. מה יקרה, מה השלב הבא שהאדם אמור לעבור? איך הוא מגיע לפגוש אותנו?
את זה אני לא יודע, אבל אני יודע שהוא חייב לפגוש אתכם והוא צריך להתפעל ממה שאתם כותבים, והוא באמת יראה את עצמו שכך הגורל שלו מתפתח. הוא צריך לראות שאתם מספרים דבר נכון. ומשהו מהתורה חייב להיות, זה בכל זאת גורם שמשפיע עליו, ודוגמא מהחיים על מה שעברנו ועוד דוגמאות כאלה. ותסבירו לו מה יקרה בעתיד אם זה לא ישתנה. וכך אתם תרכשו את אמונו, שיהיה קשור אליכם.
שלי: זאת אומרת שרק הפחד שיבוא מבחוץ יגרום לאנשים מסוימים לפגוש את המסר שלנו ולהכיר אותו?
לא רק פחד. פחד, מכות ותוצאות רעות ממה שאנחנו עוד נעבור.
שלי: האם חוץ מכתיבה, סרטונים, וההפצה שאנחנו עושים בכל מיני דרכים, אתה רואה אמצעי נוסף שאפשר להגיע אתו אל האדם?
אני לא יודע. אבל אני חושב שההפצה שלכם היא לא מספקת. לכן אני אומר שההפצה צריכה להיות כמה שיותר רחבה, ועל זה לחשוב.
שלי: על ערוצי תקשורת רחבים, למה אתה מתכוון?
אני לא יודע, אבל נראה לי שכל אחד שכותב, מכניס את זה לאיזו פינה וחושב שזה מספיק.
דודי: לפעמים אתה אומר שאנחנו לא צריכים לצאת לכלי תקשורת גדולים, אלא דווקא לעבוד בקטן, שכל אחד ייקח משהו ויפיץ אותו. ולפעמים אתה אומר שצריכים דווקא לצאת להפיץ לרוחב. אתה יכול לכוון אותנו קצת יותר?
אני יכול לכוון, זה לא בעיה. אם יש לכם באמת איזה נושא שאתם יכולים לעורר איתו את הקהל, כמו עכשיו, נגיד, שהקהל מאוד חם על איזה מעשה, כמו חלוקת הכסף לעם, ועם איזה וירוס ששוב הגענו להתפרצות שלו. אז אני חושב שעכשיו, כשאתם מספרים על מה שדיברנו גם בשיעור בוקר, על זה שרק החיבור בינינו יעזור לנו, ואם לא, אנחנו נחטוף יותר ויותר מכות, אז תכתבו את זה בצורה כזאת שהיא מאוד מאד משכנעת, הייתי אומר גדולה, בוטה, לא יודע, אבל שזה יישמע. לא שהם יסכימו, לא יסכימו אבל זה ידקור להם בעיניים.
שלי: למה אתה מתכוון " לכתוב בצורה גדולה ובוטה יותר"? אנחנו באמת רוצים ליישם, גם אין לנו בעיה לעשות כל מה שיגידו, רק שנדע מה צריך לעשות בדיוק.
היום העם מרגיש עד כמה שהוא נמצא במצב לא ידוע, מסוכן, ומי יודע מה עוד הולך להתרחש ועוד מעט נגמרים מקורות הכסף, עוד מעט העם מאבד סבלנות, וצורת ההדדיות בתוך העם, כמעט כולה נעלמת. יוצא שהמצב הוא מסוכן. אנחנו ממש מתגלגלים למלחמה. ממש מתגלגלים למלחמה, וכל השכנים שלנו, מטורקיה ואיראן וכולם, הם כולם כולם רק מחכים עד שהם יוכלו להתנפל עלינו. ואין לנו במי לבטוח. טראמפ עוד מעט הולך, כבר נגמר זמנו, ואנחנו נשארים מול הזאבים. אז אם עם ישראל לפחות מחובר למקורות שלו, הוא יכול לעמוד נגדם. אבל אם לא, המצב הוא גרוע מאוד.
אני צופה לעתיד בדאגה גדולה.
שלי: אנחנו התחלנו הנימה, שאנחנו מרגישים ממך, שבאמת צריך להיות יותר חדים ובאמת יותר בוטים. גם הכתיבה שלנו נעשתה קצת יותר ביקורתית כלפי תופעות שממש מפלגות את העם או כלפי נושאים שגם אתה נשמעת מתנגד להם מאוד. מצד שני חברים שואלים אותנו למה אנחנו כותבים בצורה ביקורתית. אז קודם כל חשוב לנו לשמוע מה דעתך בנושא כתיבה שיש בו יותר ביקורת. פחות ליטוף ויותר ביקורת חדה.
אני לא יודע על מה את מדברת, לא קראתי אף פעם מה שאת כותבת. אני מצטער להגיד שאני לא מבין. למה כתיבה ביקורתית, על מה הביקורת?
שלי: נניח שאנחנו כותבים עכשיו על עניין מחאת העצמאים, הייתה לנו איזו ביקורת כלפי ההתנהלות של זה.
על ההתנהלות של ממשלה אנחנו לא כותבים ביקורת. אנחנו בכלל לא מייחסים את עצמנו לאף חלק או פלג בממשלה או בעם או בחברה אנושית. אף פעם. אנחנו לא מעבירים ביקורת על אף אחד, אנחנו מפיצים את שיטת הבורא.
שלי: כמובן שבדפים הרשמיים שלנו אין כל התייחסות לממשלה ולאף צד במפה הפוליטית, אנחנו שואלים לגבי אופי הכתיבה. אתה אומר לכתוב יותר גדול ויותר בוטה, למה אתה מתכוון בבוטה? מה צריך להיות אופי הכתיבה?
הסבר. ההסבר צריך להיות משכנע. לא שאני צועק, אלא אני מסביר, בסבלנות, חוזר שוב ושוב. ההסבר צריך להיות יפה, מושך, סבלני, כמו שאת מסבירה לילדים, יותר ויותר. זה צריך להיות ממש מורגש שאת אשת חינוך.
דודי: אתה מדבר על הסברה משכנעת שתהייה ברורה, שתתקבל. מצד שני אנחנו גם רואים שהעם הוא קשה עורף, לכל דבר שאתה אומר לו, שהוא קצת נגד האגו, גם בצורה משכנעת, ברורה, מתוקה ויפה, עדיין הוא יתנגד, יהיה ביקורתי, הוא יגיד שאתה לא רואה את התמונה המלאה, שאתה מניפולטור, שאתה מביא זעם, שאתה לוקח את זה למקום אחר, וכן הלאה.
אז אתה יכול לכתוב להם על כל מה שאנחנו עברנו ושהתנהגנו לא נכון אחרי המכה הראשונה, ו"עכשיו במקום להתייחס למוסר השכל לתוצאות הנכונות, ולהתנהג נכון לחיבור העם, אנחנו במקום זה מגיעים למכה השנייה מפני שאנחנו שוב מתנהגים לא נכון. אנחנו לא מתקרבים. סך הכל הבורא, הטבע, דורש מאתנו רק חיבור." תכתוב. אל תתבייש. תכתוב על החיבור, כל הזמן "אם לא נעשה תגיע מכה, אתם ראיתם, לא התחברנו, כולנו התחלנו עוד להתגאות, כל אחד מצפצף על השני, לא אכפת לי מי יהיה חולה ומי לא, אני יוצא לבלות, והגיעה עוד מכה. וכן הלאה" תכתבו דברים כאלה שהם יבינו לאט לאט מה קורה. לא אכפת לי אם הם רוצים או לא, חינוך לא מתייחס למה שמישהו רוצה.
שלי: אנחנו רוצים שהם יבואו
לא רוצים שהם יבואו. לא רוצים שהם יבואו. מי מושך אותם שיבואו, לאן הם צריכים לבוא? הם צריכים רק להבין למה הם סובלים. את מסבירה להם מה הם צריכים לעשות כדי לא לסבול. זה מה שאת אומרת להם. תתחילי מזה את המאמר שלך ש"אני כותבת לכם בכאב לב, מהרצון שלי, כדי שאתם לא תסבלו, זה מה שאני רוצה בלבד".
נורמה: לגבי התהליך הזה, אני מבינה שההפצה היא הדרך להסביר מה הסיבה, מה הפתרון. אם מדובר על תהליך חינוכי, השכלתי, זה תהליך, זה לוקח זמן, לפי מה שאני מבינה זה משהו שימשך לכל אורך החיים בעצם.
נכון.
נורמה: אם כך, מה הצעד הראשון, נניח שכבר מחר אנחנו אמורים לעשות את זה, אבל אנשים רוצים לראות תוצאות מידיות
הם יראו תוצאות. עכשיו הם רואים תוצאה רעה או לא?
נורמה: כן.
כן. הם רואים תוצאה רעה. ועכשיו, בלי קשר לכסף, את אומרת "בואו ואנחנו נשחק בחיבור בינינו" כמו שאת אומרת לילדים "תהיו ילדים טובים, תחזיקו זה לזה בידיים, תעשו מעגל ונשיר. בואו נעשה סיבוב וכל אחד ישיר" בצורה כזאת אני מדמיין את הדברים "בואו נעשה ככה סיבוב אחד".
נעשה יותר טוב או לא? בואו נבדוק. ותראו שיהיה יותר טוב.
נורמה: אז זה תרגילים?
תרגילים. זה לא שאת כותבת להם לעשות בצורה כזאת, אבל זה מה שאנחנו צריכים לגרום, שיאמינו לנו רק לסיבוב אחד ושיהיה טוב. בכל אחד מכם יש כוח גדול והוא צריך לעשות את זה.
דודי: איזה תרגיל אפשר יהיה להציע לעם? לא ריקוד כזה שנשמע פתטי, אלא מה באמת מתאים לעם ישראל ה'עבה' הזה?
לחשוב איך לא להזיק לשני. כאילו שאני נושא ווירוס ואני לא רוצה להעביר אותו לשני, אז אני הולך עם הכיסוי הזה על האף והפה אבל בכוונה שאני לא אזיק לאדם אחר ולא כי אני שומר על עצמי, אלא אני שומר כדי לא להזיק לשני. רק השינוי הזה, הוא יקפיץ אותנו לפסגת הבריאות.
(סוף השיחה)