מאמר 40 – משנת 1991

"מהם אמת ושקר, בעבודה" – ג'

("שלבי הסולם", כרך ה' – תלמוד בבלי, אבות, עמוד 382)

מאמר בוקר 16.02.06 – אחרי עריכה

"והאמור נבין, מדוע "לשמה נקרא אמת". היות שע"י זה שהאדם זכה לבחינת לשמה, האדם צריך להגיע לדרגת אהבת ה', בזה שהוא מתנהג עם האדם בעצמו. היינו, שהאדם מקבל כל טוב מהבורא, אז האדם רואה את האמת, שמטרת הבריאה היא בכדי להטיב לנבראיו. ולא עוד, אלא שהאדם צריך לזכות ולראות, איך שההשגחה העליונה מתנהגת עם כל הנבראים בבחינת טוב ומטיב.

וזוהי מדרגה גדולה, שהאדם רואה, איך שהקב"ה מתנהג עמו באופן פרטי בבחינת טוב ומטיב. אלא האדם צריך לראות, שהבורא מתנהג כך עם כל הנבראים בבחינת טוב ומטיב."

האדם אינו יכול לראות בעיניו שהבורא הוא "טוב ומיטיב" אלא רק יכול להרגיש זאת. כפי שהוא מרגיש יחס של מישהו אליו, ולא רואה זאת בעיניו. עליו להרגיש את היחס הטוב בתוכו, אפילו שמביאים לו משהו, אשר נראה בעינַיו כטוב. כלומר, מתוך המילוי המתלבש בכלים שלו וממלא אותם, הוא מרגיש בתוך ההכרה המלאה, שהבורא באמת טוב ומטיב. כמו שכתוב "כל עצמותיי תאמרנה".

בנוסף לכך שהאדם מסדר את היחס שלו עם הבורא, שמרגיש שהבורא מתלבש בו, ממלא אותו, וטוב לו מהרגשת המילוי הזה. כלומר, שממלא את עצמו בתכונת ההשפעה, הנקראת "בורא", ומרגיש שזה המילוי הטוב ביותר שיש בו, אשר יכול להיות רק לפי השוואת הצורה לתכונת ההשפעה. עליו להרגיש את אותו יחס של "טוב ומיטיב" כלפי כולם.

כלומר, הוא חייב לקנות כלים, חסרונות של כולם, לעבור את אותה דרך תיקון, שכל אחד ואחד צריך לעבור. עבור כל אחד, ולמען כולם יחד. עליו לצרף את כל החסרונות לעצמו, ולהרגיש אז בכלים שצירף מכל המציאות, מכל האנושות, מכל הנשמות, את יחס הבורא כטוב ומטיב. לפני כן עליו לעבור את המהלומות, החסרונות והנפילות של כולם מתוך ההתכללות בו, בכלי שלו.

אבל האדם אינו עובר את החסרונות והנפילות כמו כל אחד ואחד מהם, אלא הוא צריך לחוות אותם מתוך הנשמה שלו. מתוך שהוא אוהב את יתר הנשמות, הוא מחבר את הכלים שלהן אליו, כעליון, כאימא שמחברת לעצמה את החסרונות של הילדים שלה. הוא מחבר אותם, והם נעשים בו גדולים פי כמה וכמה יותר, מפני שהוא מצרף כלים לא מתוקנים לכלי המתוקן שלו.

"ובגלל זה נקרא לשמה "אמת", שע"י עבודה בבחינת לשמה, האדם זוכה ורואה את האמת, שהבורא מתנהג עם כל הנבראים בבחינת טוב ומטיב.

וזהו כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (דף כ"ט, אות צ"ז) וזה לשונו "ולפיכך הזהירונו חז"ל, על תנאי המחוייב בעסק התורה, שיהיה לשמה דוקא. דהיינו באופן, שיזכה על ידיה לחיים, כי תורת חיים היא."

"לשמה" הכוונה היא, ללא שום שכר לעצמו בזמן שמתכנן או מבצע מעשה כלשהו.

"וליתן דעתו ולבו למצוא בה את אור פני מלך חיים, דהיינו השגת השגחה הגלויה, שנקראת אור הפנים".

היינו שכל זמן שאין האדם זוכה לבחינת לשמה, הוא נמצא בהסתר פנים, היינו שעוד לא רואה, איך שהקב"ה מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. נמצא, שהוא נמצא במצב של שקר. כלומר, שהוא אומר מה שאמרו, שמטרת הבריאה היא בכדי להנות לנבראיו. זהו שקר. הלא אנו רואים את ההיפך.

מה שאם כן הלומד תורה לשמה, הוא זוכה ורואה את האמת, מטעם שהוא בעצמו זוכה ורואה את הטוב ועונג, מה שהוא מקבל מהבורא. ועוד יותר מזה, הוא צריך להגיע לידי מצב של שלימות, ולראות, איך שהקב"ה מתנהג עם כל העולם עם המטרה של להטיב לנבראיו."

ידוע שהחוק הכללי היחיד, ששולט ושורה ביחסים בין הבורא לנברא, הוא החוק של השתוות הצורה. אם הכלים של הנברא יהיו מכוּוַנים להבין נכון את הבורא, כך שיהיו כמוהו, אז הנברא ירגיש טוב ומטיב, כמו טוב ומטיב. ואם להיפך, או במידה שהכלי הפוך במקצת, הנברא יפרש את יחס הבורא אליו לפי מידת הקלקול והתיקון היחסי של הכלים.

לכן, אַל לאדם לדאוג, חוץ מאשר לתיקון היחסי של הכלים שלו כלפי השפעת הבורא, כלפי הבורא עצמו. במציאות, אין דבר שיכול להשתנות, אלא רק תיקון הכלים. לכן אותן הצעקות שלנו לבורא לבורא, "תן לנו, תביא לנו, מדוע המצב כך, מה קורה", מצביעות על הנִבזות של בני האדם. עד כמה הם אינם מבינים שאין למי לצעוק. כי יש מהבורא שפע שממלא אותנו, ועלינו רק להבין אותו, להרגיש את ההשפעה שלו כשפע. הרגשת השפע תלויה רק במידת תיקון הכלים שלנו.

בתיקון הכלים אנו מתקנים את עצמנו, כל אחד את עצמו. לאחר מכן האדם מצרף לעצמו כלים נוספים של כל יתר הנשמות, וגם אותם הוא מתקן כלפי הבורא. כל אחד נעשה כלול מכל הכלים, כ"אדם הראשון", לא כמו אדם הראשון שקיבל מהבורא, כפי שהיה בעת שהוא נברא. אלא כאשר הנברא מתקן את אדם הראשון, הוא לומד כיצד הבורא ממלא אותו. כי הוא מתייחס מבחוץ, מצד הנשמה הפרטית שלו, לכל הכלי של אדם הראשון. הנברא מצרף את הכלים לעצמו, כמו שהאם מצרפת אליה את החסרונות של ילדיה. הוא ממלא את יתר הנשמות על ידי תיקון הכלים שלהן.

יוצא שאנו לא פועלים בכך כמו הנברא אלא כמו הבורא, וזה נקרא "ממעשיך הכרנוך". כי כך הנברא מבין, לא את הפעולות של עצמו, אלא את פעולות הבורא, והוא משיג אותן מתוך שמתקן את עצמו. כוונת הכתוב, "ממעשיך הכרנוך", היא מצד פעולות ההשפעה של הבורא ולא מצד התוצאות שלו על הנברא, כפי שאנשים מבינים, "ברוך ה' הוא מילא אותי, עכשיו אני מבין שהוא משפיע".

על הנברא להשיג את האופן בו הבורא משפיע בעצמו. כיצד עוברת ההשפעה הזאת, איך הבורא נכלל מהנברא, את הדרך שהוא אוהב את הנברא. כלומר, על הנברא להיות במקומו של הבורא, וממקומו להתייחס לכל יתר הנשמות.

לכן יש שבירת הכלים. והאדם עומד מהצד, מחוץ לכל יתר הכלים השבורים, מתוך שתיקן את עצמו להתייחס אליהם נכון, באהבה, בהשפעה. ועל ידי זה שמתקן אותם, שממלא אותם, שמצרף אותם ומעלה "מ"ן" מעצמו, הוא מעתיק את הפעולות של הבורא כלפי הנבראים, וכך נעשה כלפיהם כמו בורא. כלומר, "ממעשיך" נקרא, כאשר הנברא לומד את מעשי הבורא, חוזר עליהם ומעתיק אותם על עצמו. ו"הכרנוך", כאשר הנברא מכיר את הבורא מתוך המעשים שעוברים עליו כבורא כלפי יתר הנבראים. בצורה מעשית כזאת, הנברא נדבק אליו, מתוך השתוות המעשים, השתוות הצורה.

לפיכך אפשר להבין, שיש בשבירת הכלים צורך נעלה יותר, מאשר התייחסות הנברא לכלים, כסתם כלים מתוקנים, כפי שהם, באופן שהוא מחבר אותם אליו, וכך מגדיל את הכלי שלו. אלא היחס שלו כלפיהם, הוא כמו הגדול המתוקן, כלפי הקטנים הלא מתוקנים, ומתוך האהבה שהוא מצרף אותם אליו, הוא מתקן וממלא אותם.

הנברא קונה את כל הכלים, מתקן וממלא אותם. מצד אחד הוא קונה את הכלים הגדולים, ומצד שני, הוא מתייחס אליהם כבורא. מתוך שהנברא מתייחס כך לכל יתר הנבראים, הוא מגיע לאותן פעולות כמו הבורא, וזוכה להידבק אליו.

שאלה: האם הנברא מצרף שבע מיליארד חסרונות?

כמות החסרונות אינה חשובה. אין בכך חשבונות.

שאלה: מה נקרא כלי כללי? האם הוא כולל את אלה שחיים עכשיו, אלה שחיו תמיד?

הכלי הכללי הוא מעֵבר לזמן. אלה חסרונות, שנמצאים מול ההשפעה. הם אינם מתחלקים אחד אחד. הם כמו ילדים כלפי אימם. וגם אם הם מתחלקים, אין הבדל במהות היחס כלפיהם.

שאלה: האם להתייחס לחסרונות באופן כללי, או האם לקחת את כל חסרונות הנברא, כדבר ספציפי. מה הוא בדיוק חיסרון?

הנבראים נכללים מחסרונות, לא צריך להכיר את הנבראים האחרים אלא חסרונות הם חסרונות. חסרונות אינם האופי, היופי, וכל מיני ערכים חיצוניים או פנימיים. החסרונות הם חסרונות פנימיים, כנגד השפע שנמצא לעומתם. כמו אמא שיודעת את החיסרון של הילד שלה, ויודעת את אשר הוא צריך.

החסרונות האלה מתגלים כנגד ההשפעה מלמעלה. הם אינם שייכים לחסרונות כפי שהאדם מרגיש אותם, אלא הם חסרונות שמתגלים בנשמה, שהם בדיוק החסרונות לגילוי תכונת ההשפעה בתוך הנשמה. החסרונות שבנשמה הם חסרונות על מנת שהיא תהיה מתוקנת בהתאמה, בהשוואה לבורא. לכן, לחסרונות האלה מתייחס האחד כלפי השני.

גם בקבוצה, אנו מתייחסים לרצון החבר להידבק בבורא, אפילו לפני תיקון האחד כלפי השני. האדם רוצה לראות את רצון החבר לדבקות, ועם הרצון הזה להזדהות ולהתחבר אליו. וכאשר הם מחוברים יחד, לפנות לבורא ברצון מוגבר וגדול יותר.

שאלה: בקבוצה מתחברים, כי נמצאים יחד ומרגישים זה את זה. כיצד נעשה החיבור כלפי כל העולם?

כלפי כל העולם, האדם נכלל מצער הציבור. כאשר חסר לאנשים כסף, זהב, סמים, ותאוות למיניהן, מעבר לצרכים ההכרחיים, האדם אינו יכול להתכלל עם חסרונות כאלה. אם הוא מתוקן ומבין מה שלטובתם, עליו לדאוג ברמה הגשמית לצרכים ההכרחיים לקיומם. ומעבר להכרחיות, יפעל להיפך. במקום מילוי גשמי, ככל שייתן להם מילוי רוחני כלשהו, נטייה או הזדמנות לכך, זה התיקון.

הנבראים נכללים עם הרצונות של הכלל, שהם לא לגשמיות. לכן, צער הכלל אינו מתבטא בהפסד קבוצת הכדורגל של היחיד או נפילות בבורסה שלו. מקובל יכול להתכלל עם הכלים הפנימיים של הציבור, שסובלים מחוסר גילוי אלוקותו, ואותם הוא מקרב לגילוי, כי הוא יודע שבזה יש מילוי אמיתי, נצחי. וזה נקרא "להתכלל". מקובל אינו יכול להתכלל עם כל הקהל שחָפץ בחיצוניות שלו, שאינו מבין מה לרצות. כי בכלים המקולקלים שלו מתראה לקהל השפע בצורה של קבוצת כדורגל, בכסף, בהצלחה כלשהי.

שאלה: מדוע הפעולה "ואהבת רעך כמוך" מצד הנברא היא כמו פעולת ההשפעה מצד הבורא?

יחס של אהבה, הוא היחס היחיד, הן מצד הנברא והן מצד הבורא, כלפי הנבראים. הבורא נכלל מכל הכלים של הנבראים, אחרת איך היה בורא אותם ואוהב אותם.

אהבה היא רצון, היא כוח. כאשר האדם אוהב את האחר, זה נקרא שיש בתוכו רצון למלא את חברו. החיסרון שיש באח"פ דעליון למלא את התחתון, נקרא שהוא אוהב את התחתון. לא מדובר על אהבה בהמית, שיש בה ניצול של האחד את השני.

מדובר על אהבה רוחנית, הנקראת כך כי אחד נכלל מחסרונות השני ודואג למלא אותם. זה נקרא "אהבה". בעל הבית יודע בדיוק מה האורח רוצה. הוא מכין לו את כל המאכלים, את כל המילויים. הוא רוצה למלא אותו, כי בתוכו הוא כלול מהחסרונות של האורח. אחרת, איך יכין לאורח מכל טוב, כל הטוב שיכין יהיה מצורת בעל הבית, ולא מטעם האורח. הוא חייב לדעת את האורח עד הסוף. הוא חייב לסבול את סבל האורח, וזה נקרא "צער השכינה". אחרת כיצד ירגיש את כל עמקות החסרונות, שהוא יכול למלא לאחר מכן בכל הפינות.

לכן "אהבה" היא בראש ובראשונה התכללות מכלים, מחסרונות, מריקנות, מסבל של מי שהאדם אוהב. לפני כן, צריכה להיות לאדם היכולת להתכלל. בשלב מוקדם יותר צריכה להיות לו הנכונות לכך. ועוד קודם לכן, אם הוא אגואיסט, עליו להתנתק מהכלים דקבלה שלו, מהאגו שלו. כלומר, האדם צריך בדיוק ארבעה שלבים שיש בכלי כדי לבוא לאהבה, לשלָב בו מלכות מגיעה לכתר.

שאלה: האם היחס של האהבה לזולת, מקדם את התיקון של הזולת?

היחס של האהבה לזולת מקדם את תיקון הזולת, מאחר שמלכתחילה, אנו נמצאים במערכת אחת. בכך שהנברא מתייחס לאחרים כבורא, הוא מתייחס אליהם כמו תא בריא בגוף, אשר מתחיל לתפקד נכון ומספק לכולם בדיוק את אשר הם צריכים לקיום. הוא מחייה את הגוף כולו, וכך עושה לעצמו את התיקון של הידמות לבורא. ואילו לכל יתר הנשמות הוא עושה את פעולת הבורא.

יוצא שהבורא עצמו אינו יכול לפעול בגוף של אדם הראשון, אלא רק דרך הנשמות, דרך הנבראים. בכך שאנו משפיעים זה לזה, אנו ממשיכים את הפעולות שלו מאחד לשני.

כולנו נמצאים בגוף אדם הראשון. השפע הנמצא מעלינו, אינו יכול כלל להיכנס לתוך הנשמות, אלא כל אחד מאיתנו מעביר אותו לאחרים. זה נקרא שאנו שותפים לבורא וממשיכים את הפעולה שלו. מתוך הפעולה של הבורא שאנו עוברים, וממשיכים אותה כלפי יתר הנשמות, כל אחד קונה את הכלים של כולם, וכל אחד כלפי כולם הוא כמו הבורא. וזה נקרא "ממעשיך הכרנוך". (ראה שרטוט)

לכן יש גמר תיקון פרטי, שהאדם דומה לבורא מהבחינה הפרטית שלו, שהיא ה"אני". ויש ִגמר תיקון הכללי, כאשר כולם פועלים כלפי כולם. כלומר, ה"אני" הדומה לבורא, מקבל שפע ומעביר אותו כלפי יתר הנשמות.

כאשר כולם פועלים כלפי כולם, זה עוזר להשגת "צער השכינה". כאשר האדם פועל לבד, הוא אינו משיג את צער השכינה, את כל האח"פ של העליון. אך כאשר כולנו נכללים בכולנו, אנו משיגים את האח"פ דעליון, כלומר, את ההשתוות הפרטית של האדם עם הבורא, ואת ההשתוות הכללית של כולם עם הבורא. ההרגשה שהאדם דומה לו, והרגשת האדם שכולנו אחד, זוהי הדביקות האמיתית. כאשר לגמרי נעלמים "אני", "אנחנו" ו"הוא". כשמגיעים להתכללות כזאת, אין כבר מילים.

שאלה: אמרת שמצד אחד צריך להתייחס לכולם, ולדאוג לחסרונות שלהם, מצד שני אנו צריכים לדאוג, לפחות בקבוצה, שכולם יהיו מתוקנים ואני האחרון לא מתוקן. איך לשלב את שתי הגישות האלה?

יש להתייחס לקבוצה כך שכולם מתוקנים בה, כולם גדולים. החבר אינו רואה את חסרונות האחרים, אלא עליו ללמוד מהם את ההשפעה, את האהבה, את הרצון להתעלוּת רוחנית, כי אם הוא כך רוצה לראות בהם, הוא יראה. כך עליו להתנהג לפני התיקון.

לאחר שהאדם משיג את צורת ההשפעה בדומה לבורא, מבחינתו הפרטית, כאשר הוא מתוקן בנשמה שלו, אז הוא מתחיל להתייחס כבורא. מתוך הביטחון שהוא אוהב את הנבראים, ומתייחס אליהם רק בטוב, הוא מתחיל לראות כיצד הוא מממש את האהבה שלו, לאחר שרכש את תכונת האהבה.

(סוף מאמר בוקר)

קבלה מדיה

קבלה מדיה

איזור אישיכדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

משבר כלכלי

משבר כלכלי

משבר כלכלי

קבלה מדיה© כל הזכויות שמורות 2003-2026 בני ברוך - קבלה לעם

איזור אישי
כדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

קבלה מדיה
© כל הזכויות שמורות 2003-2026 בני ברוך - קבלה לעם