העשירייה תלויה בי

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 18.09.25 – אחרי עריכה

דודי: כותב הרב"ש.

"תחילת הכניסה לעבודת ה', הוא בחינת עיבור, היינו שמבטל את בחינת עצמותו, ונכנס בעיבור לבטן האם, כמו שכתוב: "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אמך". וזהו מלשון "כי אם לבינה תקרא", היינו שמבטל את אהבה עצמית המכונה "מלכות" שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעמ"נ לקבל, ונכנס לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת "בינה". והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד היינו מטרם שירדה הנשמה בהגוף היתה הנשמה דבוקה בו ית', ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהדבק כמו שהיה לפני ירידתה, זה נקרא "עיבור" היינו שמבטל את עצמותו לגמרי."

(רב"ש - א'. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)

זה עיבור.

רואי: האם עיבור זה הביטול הכי גבוה?

זו המדרגה הרוחנית הראשונה.

רואי: ובכל פעולות הביטול שעושים לפני כן, זה עדיין לא נקרא רוחניות?

לא.

רואי: מה הופך את העיבור למדרגה רוחנית?

שאדם נכנס לביטול ומוכן לעבור הלאה מה שיידרש ממנו בצורת הביטול.

רואי: במי אתה מתעבר? כשאדם מתבטל, במי הוא מתעבר?

בבורא. אין שאלה.

רואי: מה זאת אומרת מתעבר בבורא? אתה מתעבר בתכונת ההשפעה, במה אתה מתעבר?

כן, כלפי תכונת ההשפעה.

דודי: "תנסה, תנסה בכל רגע ורגע להפוך שאתה לא חושב על עצמך אלא על הבורא, שאתה מוכן לעשות משהו בשבילו, לטובתו, לשמח אותו. תנסה. בכל מיני מצבים, בכל מיני פעולות תנסה לעשות זאת כדי להשפיע לו נחת רוח. תתחיל תרגילים כאלו ותראה כמה שזה מוציא אותך מהבור שאתה נמצא עכשיו. תראה שבזה אתה מתחיל לקבל איזו הארה, שמחה, כיוון, מצב רוח. תנסה."

אילן: נאמר פה, תראה כמה זה מוציא אותך מהבור שאתה נמצא בו עכשיו.

כן.

אילן: כשקראתי את זה, זה רק הראה לי את עומק הבור שאני נמצא בו.

זה לפי הרגשת האדם.

אילן: זה ברור. מה חסר? מה אני צריך לעשות כדי באמת להרגיש שאני יוצא מהבור הזה?

מה זה נקרא לצאת?

אילן: כשאני עושה ניסיון כזה לראות כמה באמת אני לא עושה עבור עצמי, זה רק מראה לי את המקום הכי נמוך שאני נמצא בו באמת.

כן.

אילן: על זה אני שואל, בכל זאת מה לעשות?

להסכים עם המצב שאתה מקבל אותו ישר מהבורא ושאתה על ידו רוצה לחזור לבורא כדי להיכנס למצב המתוקן. למה אתה שותק?

אילן: ככל שאני מתעסק בזה יותר, ככל שאני מחפש את הדרך באמת להחזיק בזה, אני רואה כמה אני לא בזה, אפילו בושה להגיד.

אין שום בושה.

אילן: אני רואה באיזה מצב אני נמצא, קטסטרופה.

כן, על זה כתוב, "לך לאומן שעשאני".

דודי: איך אתה מסכים למצב כזה? אני לא מבין. מצד אחד להסכים להכול כי הוא עושה ככה, מצד אחר אתה גם צריך להפגין איזו התנגדות כי אתה לא רוצה להיות בזה, כי זה הפוך ממנו.

מה אתה מציע?

דודי: אני שואל, אין לי פתרון.

אילן: מקובלים מלמדים אותנו, אומרים לנו שצריכים להגיע לתפילה שלמה.

כן.

אילן: שגם זה, כל המאמץ הזה, גם כשאני מרגיש שאני באמת מבקש משהו, בכל זאת, איך שאני לא מסובב את זה, יוצא שזה עבור עצמי בסופו של דבר.

כן.

אילן: אנחנו גם לומדים שהבורא לא מציב קשיים לאדם, שהאדם לא יכול לעמוד בהם. ופה כביכול הכלים שהוא נתן לי, איך שאני לא מסובב אותם, זה מוגבל.

מוגבל זה כדי שאתה תרגיש שאתה נמצא באיזו מדרגה.

אילן: בדיוק כך אני מרגיש.

ואם אתה רוצה לעלות, להתקדם, אז אתה צריך כבר להתפלל. יש לך הכול, יש לך אפס שאתה נמצא במצבך, ועוד משהו שאתה יכול להשיג.

דודי: אם הבורא מגלה בי איזה מצב, מעביר בי מחשבות נוראיות, אכזריות ביותר שיכולות להיות ויש בי מחשבות כאלה, האם אני צריך להסכים עם זה?

עם זה שאתה מקבל את זה מהבורא?

דודי: כן, אני מקבל מהבורא מחשבה.

מחשבה פסולה.

דודי: כן, פסולה. מה אני אמור לעשות, אני מסכים כי זה בא ממנו או אני אמור להתנגד?

אתה אמור להתפלל.

דודי: להתפלל שמה?

שהבורא ייקח ממך את המחשבה הזאת וייתן לך מחשבה יותר טובה.

דודי: אז אני לא מסכים אתו.

אתה לא מסכים עם מה שהוא שולח לך, כן.

דודי: אז אני לא מבין מה זה להיכנס ממש לביטול, להסכמה. ככה הוא רוצה עכשיו, למה אני כאילו קובע לו עכשיו, זה לא טוב, תחליף לי את זה? אני כביכול מתרעם על מה שהוא עושה איתי. אני פתאום מחליט מה טוב ומה לא טוב.

כן, ודאי.

דודי: לא כל מה שמגיע ממנו זה טוב?

לא.

דודי: כי זה מגיע ממנו.

אז מה?

אילן: יש פה איזה פיצול, קודם כל צריך להסכים שמה שקיבלתי בא ממנו.

מה שאתה קיבלת זה בא מהבורא.

אילן: זה בא ממנו, ועם התוכן של מה שהוא נתן לי, עם זה אני לא מסכים.

כן.

אילן: את זה אני רוצה אחרת.

כן, נכון.

דודי: עוברת בי עכשיו מחשבה להרוג מישהו. אני לא הולך לממש את זה, אבל קיבלתי עכשיו מחשבה כזאת, חולנית.

כן.

דודי: שיגעון, סטייה, טירוף שבא לי עכשיו בראש. אז אני מסכים עם זה שזה בא מהבורא, ברור לי שזה בא ממנו, אני מכיר בזה שזה בא ממנו, ועם זאת אני מעלה תפילה, "תחליף לי את המחשבה הזאת למחשבה אחרת"?

כן.

דודי: האם זה מה שאני צריך לעשות פה?

כן.

דודי: ואם הוא לא מחליף לי את המחשבה והיא מתגברת בי?

אתה ממשיך.

דודי: זאת אומרת, אני צריך לראות תוצאה?

כן.

דודי: אני צריך לראות בסוף שהוא שינה לי את המחשבה, או שלא, הוא לא חייב לשנות אותה?

אתה ממשיך לדרוש. לדרוש להרגיש את הבורא כטוב ומיטיב, כי אין אחר, רק טוב ומיטיב, וממצב כזה אתה כבר תתחיל לשנות את עצמך ואת היחס שלך למציאות.

שמעון: האם כל המצבים שאנחנו עוברים הם כי הבורא רוצה שנהיה בקשר איתו? האם זאת המטרה?

כן, אך ורק.

שמעון: רק להיות בקשר איתו כל הזמן, אם עושים דברים אחרים זה בכלל לא נחשב.

לא, זה לא נחשב.

שמעון: אבל אנחנו חייבים לעבור אין סוף מצבים רק כדי להיות בקשר איתו.

כן.

מושי: האם הקשר הוא או הודיה או בקשה, אלו שני סוגי הקשר שיש עימו, או שיש עוד כל מיני קשרים?

אין יותר.

מושי: אין יותר, או שאני מבקש משהו או שאני מודה. בקשה זה קשר, אתה כל הזמן מבקש, אתה לא מייד מקבל תשובה, אז לפעמים אתה יכול שבועות וחודשים לבקש. אבל הודיה זה משהו קצר, נגיד הוא נתן לך משהו, אתה אומר תודה רבה וזהו, שכחת. זאת אומרת, הבקשה היא הרבה יותר מתמשכת, לכן תפילה היא הרבה יותר מועילה כביכול. לכן כתוב שהכול אפשר להשיג רק על ידי תפילה, כי זה תכלס הקשר עם הבורא.

זה מעניין, כשורש וענף, נגיד אתה אבא, יש לך ילדים, האם אתה רוצה שהם כל הזמן יבקשו ממך משהו?

לא.

מושי: אתה לא רוצה, אבל הבורא כל הזמן רוצה שאנחנו נבקש ממנו משהו. זה כמו שאבא בכוונה עושה כל מיני חוסרים לילדים שלו כדי יצטרכו אותו ויבקשו ממנו.

כן.

מושי: זה נראה יפה?

אבל זה מה שהבורא עושה איתנו.

מושי: ברור.

דודי: בענף הגשמי לא רואים דבר כזה.

כן.

דודי: כלפי הילדים שלך אתה לא יוצר כל היום כאלה מניפולציות, כדי שהם יהיו זקוקים לך.

מושי: כן.

דודי: למה? האם זו מין אובססיה שיש לבורא, כל פעם זה ירדוף אותנו כדי שנהיה זקוקים לו ותלויים בו?

מושי: זה משהו שאני לא יודע איך להסביר לקהל הרחב, גם לעצמנו. מה זה?

דודי: אם היינו רואים אבא שמתייחס כך כלפי הילדים, אז היינו אומרים שמשהו פה לא בסדר. תן להם לגדול, תן להם להתפתח. "לא, אני אעשה להם דווקא כדי שהם יצטרכו אותי".

כן. כי בזה שהם יצטרכו להגיע למגע איתי, בזה הם יממשו את החיים הרוחניים שלהם.

מושי: זה ברור, אבל למה בצורה כזו?

אלא במה עוד?

מושי: תחשוב על הילדים שלך. אתה עושה להם דברים טובים והם מודים ורוצים להיות בקשר עם אבא כזה שכל הזמן עושה להם טוב.

לא. אתה לא יכול להפוך את הטבע שלהם מביטול למסירות.

שמעון: הבורא נותן לנו בעיות רק כדי שנהיה בקשר איתו, אם לא היו לנו בעיות אז היינו מתנתקים ממנו.

נכון.

שמעון: לכן הוא נותן לנו בעיות כדי שכל הזמן נהיה בקשר איתו. בעצם אלו לא בעיות, זה תיקונים. מקובלים אומרים שאלו תיקונים.

כן. אבל קלקולים הוא נותן.

דודי: אם ניקח דוגמה מהעולם הזה של אבא וילדים, במקום לגרום להם כל פעם בעיות, כדי שהם יהיו זקוקים לאבא בחזרה, אז הוא מפתח אותם. זה לא שהם זקוקים לו, הוא שם אותם בחוגים, לימודים, נותן להם את כל התנאים כדי שהם יוכלו להתפתח. לא שהם יחזרו אליו, יהיו זקוקים לו. למה זה לא כך? לפתח אותם, לא לגרום להם להיות זקוקים לו.

זה בהתחלה, אבל בסופו של דבר האדם שחוקר, הוא מתחיל להבין שאם הוא נמצא בהשגחת הבורא אז אין לו מה לעשות, רק לפנות אליו.

דודי: וכשאומרים ש"הבורא שומע תפילת כל פה".

כן.

דודי: מהי הפעולה הזאת "שומע"? האם מספיק לי רק לדעת שהוא שומע?

נכלל מהחיסרון של האדם.

דודי: האם אני מצפה לתגובה ממנו? זה שהוא שומע, הוא שומע. אני שואל מתי הוא מגיב למה שהוא שומע?

כן.

דודי: אני צריך לצפות לזה?

מושי, מה אתה כזה נפוח?

מושי: אני פשוט מנסה לראות איך זה בגשמיות. יש לי ילד חמוד, ואני לא מתאר לעצמי שאני עושה לו כל מיני בעיות. הוא לא צריך אותי, אני רוצה איתו קשר, הוא לא רוצה איתי קשר, טוב לו. הוא צריך אותי מתי שיש לו בעיות, ברוך ה' אין לו הרבה בעיות אז הוא לא צריך אותי. אבל אני לא מייצר לו בעיות כדי שיהיה איתי בקשר. אני יודע שאם יהיו לו בעיות הוא בטוח יפנה תוך שנייה אליי, אבל אני לא מייצר לו בעיות. לכן אני לא מבין איך הבורא כן מייצר. אני מבין שהוא רוצה שנהיה בקשר, אני מבין שאלו החיים, הקשר, אבל האם אין דרך אחרת לגרום לנו להיות בקשר אלא רק דרך הבעיות? האם הוא לא היה יכול להמציא איזה פטנט אחר?

אני לא חושב. אני גם לא חושב שהוא נותן לנו בעיות, הוא נותן לנו הזדמנויות לבוא אליו.

מושי: מה זה הזדמנויות? אתה יכול לקרוא לבעיות הזדמנויות, אבל אדם מרגיש אותן כבעיות. אם היינו מרגישים את הבעיות כהזדמנות, בסדר גמור, אין בעיה, אבל אנחנו לא מרגישים אותן כהזדמנות. איך להרגיש בעיה כהזדמנות? האם יש פטנט איך להרגיש בעיה כהזדמנות?

לא לשכוח שאתה נמצא בקשר עם הבורא.

מושי: אבל אני שוכח, אין מה לעשות. זה כמו שאני בא לחדר כושר והמאמן כל פעם מוסיף לי עוד ועוד משקולות. אם לא הייתי מודע לזה אז הייתי אומר, מה זה המאמן הזה, כל הזמן עושה לי בעיות, הוא רוצה שאני ארים משהו יותר כבד, אבל אני יודע שזה מאמן והוא רוצה שאני אתפתח. אבל כאן אני לא יודע שהבורא נותן לי הזדמנות.

כאן זה נסתר.

מושי: בטח.

שמעון: הבורא כל הזמן מקדם אותנו, ואנחנו מרגישים שהוא נותן לנו בעיות, אבל אלו לא בעיות.

נכון. מה עושים?

שמעון: אני דווקא מרגיש שהבורא נותן לנו הכול, באמת, הוא טוב ומיטיב, הוא נותן לנו הכול ממש, אבל אנחנו כל הזמן מרגישים אחרת.

הבורא רוצה שאתה תהפוך את היחס שלך למה שאתה מרגיש בעולם.

דודי: והתפילה הזאת, הפנייה אליו, זה באמת תלוי בנו?

כן.

דודי: או שמתי שהוא מחליט הוא מוציא אותי מהבעיה וגורם לי לפנות אליו, גם את זה הוא עושה.

אם עושה, אבל יותר טוב אם אתה תעשה.

דודי: אבל אני לא באמת בעל הבית על הלב שלי. זה נכון או לא?

כן, חסר לך רק להצדיק אותו במה שאתה מרגיש בכל רגע, כי בזה הוא פונה אליך.

דודי: מה זו פעולת ההצדקה?

שאתה מצדיק אותו במה שאתה מרגיש, במה שאתה נמצא, במצב הכי גרוע.

דודי: פה הדיסוננס שלי, בין להצדיק אותו במצב הגרוע לבין לדרוש ממנו לשנות את המצב הגרוע למשהו אחר.

לא, הוא נותן לך את המצבים האלה שאתה מרגיש, כדי שאתה על פני זה תפנה אליו ותתקרב אליו.

אילן: פה ממש מורגשת נקודת המפנה, זה המקום שבו אנחנו קרועים. אני מרגיש הרבה זמן בין המקום הזה שיש מציאות ובמחשבות שלי אני כל הזמן עסוק בלחפש איך לשנות את המציאות הזו שאני נמצא בה, לבין זה שיש מציאות ואני צריך להסכים שהמציאות הזאת היא המציאות הכי טובה שהבורא סידר לי כדי להסכים איתו, כדי להתקרב אליו. פשוט להסכים.

להסכים זה לא טוב. זאת אומרת, אתה לא מצפה לשום דבר.

אילן: לא, אני כן מצפה, בטח שאני מצפה. אני רוצה לעשות לו נחת רוח, אני רוצה להשיג את תכונת ההשפעה, אני רוצה לא להיות עסוק בלמלא את הרצון לקבל שלי. אני רוצה.

אני מבין שיהיו כל מיני מכשולים ותקלות שהוא שם לי פה, ואני צריך להסכים שזה הוא עשה לי, הוא נתן לי, הוא סידר לי גם את המציאות הזו רק כדי להסכים שזה הוא סידר ועל ידי זה להתקרב אליו.

כן.

אילן: הרצון נשאר עדיין רצון גדול, הוא רק משנה את הזווית, את המטרה. את המילוי הוא משנה.

כן.

אילן: נכון, אז איך עושים?

דודי: איך אני מצדיק את הבורא ולא מצדיק את עצמי?

אני לא יכול להצדיק את עצמי מפני שאני צריך להסכים עם הרצון לקבל שלי. וכשאני לומד אותו, מרגיש אותו, אני לא יכול לקבל אותו כך.

דודי: אני כאילו מוריד אחריות מעצמי אם אני מצדיק את הבורא.

אז מה?

דודי: הבורא הביא לי את המחשבות האלה, את המעשים האלה. זה כמו נותן לגיטימציה שזה בסדר, אני יכול לעשות מה שאני רוצה ולהצדיק אותו. זה נכון?

כן.

דודי: למה כן?

כן, אתה לא יכול להצדיק אותו, על אף שאתה חייב להצדיק אותו.

דודי: איך מצדיקים אותו?

אתה מקבל מה שאתה מרגיש בכל רגע שזה בא ממנו, מטוב ומיטיב.

דודי: ומה שאני מרגיש, מה ההרגשה שלי ואיך אני תופס את הסיטואציה ומנתח אותה, זה לא משנה בכלל. אני צריך למחוק את זה, כי איך שאני תופס את המציאות זה לא נכון.

זה לא נכון.

דודי: אני מרגיש ככה באגו שלי.

כן.

מושי: אמרת שחסרה לנו ערבות בעשירייה, שאנחנו צריכים לעבוד על זה.

כן.

מושי: אתה יכול להסביר בדיוק על איזו נקודה צריך לעבוד?

אתה צריך להיות אחראי על זה שהחברים שלך בעשירייה עדיין לא נמצאים בגמר התיקון.

מושי: ממש בגמר התיקון?

כן.

מושי: אני צריך להרגיש שאני אחראי שהם לא בגמר התיקון. מאיפה לקחת את ההרגשה הזו? מאיפה אני אקח את ההרגשה הזו, ממקום שאני לא מרגיש כך למקום שאני ארגיש?

על זה אתה צריך להתפלל.

מושי: להתפלל שאני ארגיש שאני עדיין לא אחראי או לא מספיק אחראי שהם לא בגמר התיקון?

כן.

מושי: זה כמו להתפלל על אצבע שישית, כמו שבעל הסולם אומר.

אבל להתפלל.

מושי: כן, אבל אין כזה דבר. בראש אין כזה דבר, וכמובן לא בלב, איך זה יכול להיות? אני נגיד אחראי להקים אותם לשיעור, לעזור אם צריך משהו, לתת התפעלות, לתת דוגמה שאני גם מגיע. דברים כאלה אנחנו כן מקיימים, זה לא שאין בינינו ערבות. נגיד אילן, אם פתאום משהו קורה ואני אומר לו, הוא בא בכל מצב.

דודי: גשמית, ערבות גשמית.

מושי: הוא גם נותן דוגמה. מגיע לשיעורים, כל יום הוא מגיע לשיעור. לכן אני שואל, כי זה לא מעט דברים, איפה תמצא כזאת סביבה שתיתן לך אפילו את הדברים האלו? אבל מעבר לזה, האם אני מיד קופץ להרגשה הזאת של להתפלל? אולי יש שלב ביניים, פחות מכביד?

מה אני צריך לענות לו, שמעון?

מושי: אני שואל את כולם.

דודי: אבל איך אני מתפלל שהחברים יהיו בגמר תיקון כשאני לא בגמר תיקון?

שהם יעזרו לך.

דודי: שהם יעזרו לי או אני אעזור להם?

אתה תבקש עבורם וכשהם יעלו לדרגה הזאת, אז הם יוציאו אותך.

רואי: במה באה לידי ביטוי האחריות שלי על גמר התיקון של החברים?

בזה שאתה מתפלל עבורם.

רואי: רק בתפילה שלי אני יכול לקדם אותם לגמר התיקון.

כן.

רואי: ומצידם הם יוכלו להיכנס לגמר התיקון בלי התפילה שלי?

אם אתם בעשירייה, לא.

רואי: יוצא שאף אחד לא מקדם את עצמו אלא כולנו מקדמים אחד את האחר לתוך גמר התיקון?

כן.

מושי: אתה מדבר עכשיו על ערבות שהיא לא ערבות בעולם הזה, מסגרת, כולם משלמים מעשר, כולם באים לשיעורים.

לא.

מושי: זה בסיס.

כן.

מושי: זה גם לא מעט, אבל זה בסיס. אתה מדבר על כך ש-24/7 אני מתפלל עבור החברים, ששמעון יהיה בגמר תיקון, שזה פחות או יותר כמו לבקש שתגדל לי אצבע שישית, כמו בדוגמה של בעל הסולם.

כן.

מושי: כמו שלא חסרה לי אצבע שישית, כך לא חסר להתפלל עבורם. לכן אני אומר, יש הבנה, אבל איך מתקדמים מכאן?

יום שלם חושבים מה אני מציע לחברים, במה אני רוצה לקדם אותם.

שמעון: אתה אומר שאנחנו תלויים אחד באחר באופן מלא, אבל אני לא מרגיש את זה. אני חושב שאני מטפל בעצמי, אבל עכשיו אנחנו רוצים להתקדם למצב שאנחנו תלויים אחד באחר עד הסוף, איך אפשר לעשות זאת?

כל הזמן לחשוב על זה.

שמעון: גם על זה להתפלל לבורא?

כן.

שמעון: גם על זה להתפלל, שאנחנו נהיה תלויים אחד באחר?

בטח, מאיפה תקבל את התלות הזאת?

דודי: צריכה להיות הרגשת תלות בינינו או שדווקא כשאין הרגשת תלות צריכה להיות העבודה?

כן.

דודי: כי אין לנו הרגשה של תלות.

בסדר, זה טוב.

דודי: מהמקום הזה צריך לפעול.

זה טוב, כן.

דודי: בסוף הדאגה היא שכל העשירייה תתקדם כאחת או שאני פשוט דואג לחברים, שכל אחד שיתקדם בקצב שלו, בזמן שלו. איך להסתכל על זה, אנחנו כעשירייה מתקדמים?

כעשירייה.

דודי: והפרט?

הפרט שייכלל בתוך העשירייה.

דודי: איך הבורא מודד התקדמות, האם הוא מודד התקדמות של כל אחד או שלנו כעשירייה?

יחד.

דודי: יחד הוא בוחן אותנו.

מושי: אתה הרגשת שהמורה שלך כל הזמן חושב ודואג שאתה תהיה ברוחניות? אפשר להרגיש כזה דבר?

בטוח שכך זה.

מושי: בשכל כן, אני מדבר ברגש, שאתה באמת מרגיש שהמורה 24/7 דואג לך, דווקא לך, אפשר להרגיש כך?

כן.

דודי: גם מהחברים אפשר להרגיש את זה? זה מוקרן מחבר אחד לחבר אחר?

עם החברים זה לא תמיד, וכאן זה תלוי בעבודה של העשירייה.

מושי: האם אפשר להרגיש שהבורא דואג 24/7 להתקדמות שלך, או שזה תמיד יהיה נסתר?

זה תלוי בך.

מושי: זאת אומרת, יש אפשרות כזאת. האם ההרגשה הזאת לא מביאה בושה? אם אתה פתאום רואה שהמורה שלך, שחשבת שהוא גדול, כותב שם ספרים, מסביר לך, אבל פתאום אתה מגלה שהוא חושב עליך 24/7 ודואג רק לזה, האם זה לא גורם לאדם איזושהי בושה?

לא.

מושי: לא?

רואי: כשאתה מתפלל על גמר התיקון של החברים, מה אתה בדיוק מתאר שם?

שנהיה כולנו קשורים והבורא ממלא אותנו.

רואי: ומה קורה לכל אחד מהחברים בתמונה הזאת שאנחנו קשורים והבורא ממלא אותנו? מה משתנה בו?

במי?

רואי: בחבר שאני מתפלל עליו ואני רוצה שגמר התיקון יתממש בו.

הוא מרגיש את המצב.

דודי: הרגשת פעם בושה ביחס לרב"ש?

כן.

דודי: במה?

היו כאלה מצבים.

דודי: והיום בדיעבד יש דברים שאתה רואה שלא ראית אז?

כן.

מושי: רוב העשיריות שלנו בכלי עולמי, גם בפתח תקווה, עדיין לא נמצאות אפילו בערבות גשמית. חלק באים בשיעור, חלק לא באים, חלק משלמים מעשר, חלק לא. זאת אומרת, כל הרמה הגשמית הזאת, שכרגע אנחנו בכלל לא מדברים עליה, לא מסודרת.

מה זה לא מדברים?

מושי: אנחנו, אני דיברתי על הרמה הרוחנית.

כן.

מושי: רוב העשיריות אפילו ברמה הגשמית לא נמצאים אפילו בערבות כזאת, ערבות גלויה. האם אנחנו צריכים להתערב ולעשות משהו? או לעשות כאלו עשיריות שכולם שם מקיימים הכול? נגיד יש עשירייה שבה רק שלושה אנשים מקיימים הכול, יש עשירייה אחרת שרק חמישה מקיימים או רק שניים. האם צריך לאסוף אותם וביניהם לעשות עשירייה?

הם צריכים לדאוג, כל העשירייה ועשירייה, שהם נמשכים לערבות.

מושי: לא, זה ברור, הם דואגים, אבל ברגע שיש לך 17 איש, אתה רוצה או לא רוצה, 10 לא מקיימים, עוד 5 מקיימים כן או לא, ועוד 2 מקיימים. וככה זה נמשך, זה לא משתנה. אז מה הם צריכים לעשות? האם לא נכון לקחת מכל עשירייה את אלו שמקיימים, לעשות מהם עשירייה, ואז הם יעזבו את הערבות הגשמית וכבר יתחילו לעבוד על הערבות הרוחנית? זה נכון, או שככה צריך להישאר ועד סוף החיים אני צריך לדאוג לאותם 17 איש שלא מקיימים?

לא.

מושי: אז מה נכון?

אתה צריך לדאוג לעשירייה שהיא תהיה בדאגה הרוחנית.

דודי: אם חלק מהעשירייה לא נמצא בערבות גשמית בכלל, במסגרת נכונה, שלמה, לא כולם מגיעים לשיעור בעשירייה, לא כולם משלמים מעשר, לא כולם נשואים, יש מגוון. האם עשירייה כזאת יכולה להתקדם לערבות רוחנית, כמו שדיברנו שכל אחד דואג לגמר התיקון של החבר, או בלי התשתית הזאת, היסוד הזה, אי אפשר לעלות בכלל?

כך צריך להיות.

דודי: חייבת להיות תשתית? לצורך העניין מספיק שחבר אחד לא עומד בתנאים שקבעו המקובלים.

תראו שזה לא טוב.

מושי: אז אנחנו חייבים לעשות שינוי, כי אחרת 4 חברים בכל עשירייה מקיימים הכול, וכל ה-12 לא מקיימים, הם פשוט לא נותנים להם להתקדם כי הם עשירייה.

אז מה, זה חדש?

מושי: לא, זה לא חדש, האמת, על זה תמיד דיברת, השאלה, מה חדש כאן ומה לא עשינו, ואתה עוד לא אמרת בצורה ברורה, אם כדאי לקחת מכל עשירייה את אלו שמקיימים, ואז לעשות מהם עשירייה אחת שיקיימו?

לא.

מושי: למה? אז יוצא שהם אף פעם לא יתקדמו.

הרב"ש התנגד לזה.

רואי: לְמה הוא התנגד?

לסלקציה כזאת.

מושי: לקחת רק את החזקים?

שמעון: ואז גם החלשים ייעלמו.

דודי: אז איך עשירייה כזאת שלא שומרת על כל הכללים תתקדם? איפה התלות שתהיה ביניהם? או שהם צריכים פשוט להתקדם לזה בהדרגה?

כן, להחליט בעצמם שהם צריכים דרגה יותר גבוהה בקשר ביניהם.

דודי: אבל מספיק שאחד קודח חור של "בסדר, אז צריכים".

לא, כולם יכולים להתנפל עליו.

שמעון: הבורא ברא את העשירייה לפי המצב שלהם?

כן, כך הם צריכים להיות בטוחים.

מושי: אני אתן לך דוגמה, אנחנו עכשיו מצרפים לעשירייה שלנו עוד 6 חברים, אנחנו 7 אנשים, רוב העשיריות הן 12, 14 איש, והם לא מקיימים הכול. חלק נשואים, חלק לא. חלק באים שלוש פעמים לשיעור, חלק באים לכנסים, חלק לא. והם באמת משתדלים, זה המקסימום שהם יכולים לעשות. ואנחנו משקיעים כוחות, נותנים דוגמה, הכול. אבל זה המצב, וזה נמשך שנים. זה ישפיע עלינו להתקדמות שלנו, או לא?

ישפיע.

מושי: אתה מבין מה הדילמה? ורב"ש אומר, לא כדאי כל הזמן לעשות סלקציה, אז מה הפתרון כאן? אנחנו עומדים בזה כבר כמה שנים.

דודי: ואתה אומר, תתנפלו עליו. אני יכול לבוא אליו עכשיו ולדרוש ממנו? זה מה שהוא מסוגל. זה מה שאני יכול.

מושי: וזה באמת המקסימום שלו. אין טענות, זה מה שהוא יכול. הוא לא יכול לבוא כל יום. אנחנו מדברים עכשיו על אלפים, זה לא כמו שהיינו פעם ברחוב ריינס 25, 25 איש.

אתה מדבר על עשירייה.

מושי: כן.

לא על אלפים, עשירייה, ואז יש לך דאגה איך אתה קובע שהעשירייה הזאת תקיים מה שהרב"ש דורש.

מושי: לא, אני מדבר על אלפים, כי היום אלפים מאוגדים בעשיריות. ולכן בגלל שיש אלפים, אז בכל עשירייה תמיד יש 60,70% לא מקיימים. וזאת העובדה.

דודי: אם אני עכשיו לא הייתי מגיע מאה אחוז לשיעורים, אולי גם לא משלם מעשר, אני פוגע בחברים שלי?

כן.

דודי: מה הם צריכים לעשות כלפיי?

לדבר איתך.

דודי: דיברו איתי כבר עשרים פעם, זה מה שאני מסוגל.

מה זאת אומרת?

דודי: לא יכול לבוא יותר לשיעורים. "אני יכול להגיע שלוש, ארבע פעמים בשבוע. אני אתן תפקיד בהפצה, אני אוהב אתכם, אני מסור לכם, אתם גדולים. זה רמת החבר שבה אני מסוגל להיות. מה, להוציא אותי אתם לא תוציאו אותי, אבל אני פוגע בכם".

למה לא יכולים להוציא אותך?

דודי: רב"ש אומר לא לעשות סלקציות.

זה לא סלקציה, פשוט צריכים לתקן.

דודי: מה הגבול שאתה אומר, "עד לכאן אדוני או שאתה עושה את כל החוקים האלה או שאתה מחוץ לעשירייה"?

אני לא יודע.

מושי: זה מה שאני אומר, שכל עשירייה עכשיו תחליט שבכל עשירייה, יש 4, 5 אנשים שאנחנו צריכים להוציא אותם, למה? כי אחרי כמה שנים שניסינו להשפיע עליהם, הם לא מקיימים מה שצריך לקיים. האם זה נכון לעשות? כל עשירייה מחליטה בעצמה, לא שמישהו פה מחליט, העשירייה מחליטה להוציא כמה שלא מקיימים, למסגרת בני ברוך כללית. האם זה נכון?

לא. אפילו אם הם מחליטים ביניהם, הם לא יכולים לעשות את זה, כי הם צריכים לדבר עם כולם.

דודי: זאת אומרת, העשירייה היא לא יחידה אוטונומית, היא חייבת להתייעץ, לקבל הסכמה.

היא נמצאת במסגרת.

שמעון: אני זוכר שאמרת לפני כמה שנים שאלה שקמים יחד לשיעור הם עשירייה, וכל השאר הם נספחים. מי שלא מגיע לשיעור הוא נספח, אבל לא לנתק אותו כי זה נותן לו צינור חמצן, אבל הוא לא בעשירייה, הוא נספח. כל אלה שמגיעים באותו זמן לשיעור, נגיד אנחנו שמגיעים יחד לשיעור, אנחנו עשירייה.

כן.

דודי: האם זה נכון כך, שיש בקבוצה, בתוך העשירייה, שתי קבוצות, קבוצה אחת שמקיימת את הכול והיא הופכת להיות עשירייה, ויש נספחים סביבם שהם לא כלולים בעשירייה, והאם הם לא פוגעים בתלות ההדדית?

הם קובעים את זה.

דודי: מי זה "הם"?

מי שנספח.

דודי: הוא קובע אם הוא בתוך העשירייה או לא בתוך העשירייה.

כן.

דודי: אם הוא מחליט שהוא לא בתוך העשירייה, הוא מגיע כמה שהוא מגיע, עושה מה שהוא יכול לעשות, אז הוא לא פוגע בי, הוא לא פוגע במי שכן עושה את המאה אחוז.

לא, בכל זאת.

דודי: הוא כן פוגע.

כן.

דודי: אז אני לא מבין, יש פה מורכבות.

אילן: נראה לי שהבלבול הוא בין יחס פנימי ליחס חיצוני. יש יחס חיצוני מהגופים האלה שאני רואה סביבי, ויש יחס פנימי שלי, את מי אני רואה כחלק ממני שנמצא בערבות מלאה לדרך, לשיטה, למטרת הבריאה. יש שתי התייחסויות.

כן.

אילן: ולכן אני לא לוקח מישהו שלא נראה לי ובפועל פיזית מוציא אותו, אלא פנימית.

אתה כאילו לא מחשיב אותו.

אילן: לא מחשיב אותו, הוא תמונה על הקיר, משרת, עושה כפי יכולתו. אבל אני לא מרגיש אותו בערבות מלאה, כחלק אחד ממני. האם כך זה נכון יותר לחשוב?

כן.

דודי: אבל הוא פוגע בך, זה מה שאני שומע.

אילן: כן, אבל גם אלה שיושבים שמה עכשיו גם הם פוגעים בי.

דודי: טוב, אתה הולך גבוה עכשיו.

אילן: זה לא גבוה, אלו החלקים, אלו המעגלים שזה יוצר. לבני ברוך יש כמה אלפי חברים, יש מספר מצומצם של חברים שנמצאים בערבות מלאה, כאיש אחד בלב אחד, ממש בהרגשה אחת מתקדמים יחד. ומשם יש המון מעגלים, הוא לא בא, הוא כן בא, הוא יבוא, בעזרת ה', אם לא בגלגול הזה, אז בגלגול הבא.

רואי: אולי לשאול אחרת. השאלה היא יותר כלפי אנשים שמצליחים לקיים הכול ברובד הגשמי, מבחינת השתתפות בשיעורים, מעשר וכול', עושים כול מה שנדרש מהם, אבל הם נמצאים בעשירייה שלא כולם מצליחים לקיים הכול. האם הם יצליחו להיכנס לרוחניות?

כן.

רואי: למרות שכל העשירייה שלהם לא מקיימת, הם יצליחו.

לא כל העשירייה.

רואי: נגיד 50% מהעשירייה לא מצליחה לקיים, האם הם ייכנסו לרוחניות? כמה אחוז מהעשירייה צריך לקיים בשביל שאדם יוכל להיכנס לרוחניות?

אין כזה מספר.

רואי: על זה השאלה. אם אני מקיים הכול ומסביבי לא כולם מקיימים הכול, אז מה יהיה איתי? האם אני אצליח להיכנס לרוחניות, להגיע לגמר תיקון?

אתה צריך להגיע ולסחוף אותם.

רואי: זאת אומרת אני חייב להביא אותם למצב שבסוף הם יקיימו.

כן.

רואי: שאלה מזווית אחרת כלפי התיקון. כדי להגיע לגמר התיקון, האם עשירייה צריכה להיות פיזית יחד, או זו יכולה להיות גם עשירייה וירטואלית, הם מתחברים רק וירטואלית זה עם זה ומצליחים להגיע לגמר התיקון?

אם הם יכולים להיות בצורה כזאת קשורים יחד, אז זה לא מפריע.

רואי: כלומר, גם אם הם ווירטואליים וקשורים יחד, הם יכולים להגיע לתיקון.

כן.

רואי: האם למציאות הפיזית יש יתרון? אנחנו פה עשירייה, יש לנו גם קרבה גיאוגרפית, יכולים להיות עשירייה שגם נפגשת. האם מבחינת תיקון הדבר הזה יוצר יתרון לעומת עשירייה שמשתתפת ווירטואלית?

כן.

שמעון: גם אם חברים מגיעים לשיעור בוקר, אני רואה שהם כל הזמן בווטצאפ, אני מרגיש שאותו חבר לא קשור אלינו, כאילו מנותק, אבל הוא מגיע לשיעור בוקר, הוא כאילו בעשירייה, הם יושבים יחד, אבל הוא בכלל לא בשיעור, לא שומע. האם הם עדיין צוות בעשירייה, זו עדיין עשירייה?

זו לא עשירייה.

שמעון: לא עשירייה.

רואי: האם עשירייה יכולה להיות מורכבת מאנשים שחלקם יכולים להתאסף פיזית וחלקם נמצאים וירטואלית איתם?

כן.

מושי: סיפרו לי שיש עיר שמתאספים שם 15 חברים וכל אחד מהם שייך לעשירייה אחרת, יש לו עשירייה אחרת בעולם, אבל הם כולם מאותה עיר ומתאספים עכשיו לכנס. האם לא עדיף לכל אחד לעזוב את העשירייה שלו ולהיות בעשירייה אחת שיכולה פיזית להתאסף? כי הם כולם מאותה עיר.

יכול להיות שכן.

מושי: מי יכול להחליט על דבר כזה?

הם בעצמם.

מושי: ההנהלה לא יכולה להחליט?

ההנהלה יכולה לייעץ.

מושי: כל אחד מ-15 האנשים האלו צריך להתייעץ עם העשירייה שלו ולהגיד, "אולי כדאי לי לעזוב אתכם. אנחנו מתאספים יחד כי אנחנו גרים באותה עיר, ואז נוכל גם לשבת יחד בשיעורים, להיות בסעודה".

על זה צריכים לדון, להחליט, להסביר.

שמעון: לדוגמה אתמול חבר מווינה שהוא בעשירייה וירטואלית והחברים בה הם מגרמניה, מישראל, אמר שהוא רוצה להיות עם החברים מווינה. הוא דיבר עם העשירייה שלו וכולם הסכימו, והוא גם דיבר עם העשירייה של וינה וגם הם הסכימו. אז עכשיו הוא יוצא מהעשירייה שלו לעשירייה של ווינה. אבל הם עשירייה של הרבה שנים יחד, חמש שנים, קשורים זה לזה ממש, ועכשיו הוא מפרק אותם. האם זה יהיה בסדר?

אני לא יודע, בכל הדברים האלה שבהם אתה קשור לאנשים, אתה צריך לבדוק במקום, להכיר אותם.

אילן: בטח, עלול להיות שתעשה פעולה שתפזר אותם לגמרי.

שמעון: יכול להיות.

דודי: איך מקבלים החלטות נכונות כאלה כשיש כל מיני קושיות ובעיות מורכבות?

רק לדבר ביניהם.

רואי: לפי מה מחליטים האם הגיע הזמן לעשות שינוי בעשיריות, או שעשיריות הן דבר קדוש ולא נוגעים בהן? כמו כתבי מקור, לא מתקנים את המקור, אותו דבר העשיריות. האם עשיריות הן כמו כתב מקור שאני לא נוגע בו לא משנה מה, או שאני יכול לפי כל מיני עקרונות להגיע למסקנה שזה יהיה יותר טוב לתלמידים, ואז ללכת ולערבב אותם כל כמה זמן?

ניסיתי לעשות כזה דבר. אתה זוכר?

רואי: כן, בטח.

לא ראיתי שזה התקיים.

דודי: איך שאתה מרגיש היום את העשיריות בבני ברוך, האם אתה מרגיש שהן מיוצבות?

לא.

דודי: האם אתה לא מרגיש, או שהן לא יציבות?

אני חושב שהדברים האלה צריכים לגדול בכל עשירייה, הם צריכים להחליט ביניהם, והזמן יעשה שינויים כאלו או כאלו.

דודי: כלומר אם אנחנו נמצאים בספקות, אז לתת לכל עשירייה לברר, ולאט לאט עם השנים ועם הזמן נגדל ונבין בדיוק מה נכון לעשות.

כן.

מושי: כלומר את זה צריך להרגיש מלמטה, מהעשיריות עצמן.

כן.

מושי: אין דרישה כזאת מהעשיריות, אנחנו כמנהלים חושבים אם זה יהיה יותר טוב, אבל מהן לא שומעים.

אתה מדבר על המון אנשים שסך הכול הם רוצים שינוי, אבל השאלה עד כמה.

מושי: למה כל כך מעט כתוב על העשיריות אם זו עבודה כל כך חשובה ועיקרית? כמעט ולא כתוב במקורות.

כן.

מושי: קצת כתוב בתורה ואצל רב"ש.

בכל מקום זה חסר.

מושי: מה הסיבה? האם לא היה צורך, לא הייתה דרישה?

לא הייתה דרישה.

מושי: בקבוצת לומדי הקבלה היו כל כך מעטים שלא היה צריך לדבר על עשירייה, תמיד היו כמה אנשים עם המורה וזהו. נכון?

כן.

דודי: ככל שנתפתח ונגדל יותר, האם הדברים יהיו הדברים יהיו יותר ברורים?

כן.

(סוף השיחה)