heb_o_rav_2010-01-31_program_shal-mekubal_n165
תוכנית טלוויזיה עם הרב מיכאל לייטמן
"שאל את המקובל"
תוכנית מס' 165
בהנחיית: אורן לוי
תוכנית 31.01.10- אחרי עריכה
אורן: שלום לכם וברוכים הבאים אלינו, לתוכנית "שאל את המקובל". שלום הרב לייטמן.
הרב לייטמן: שלום.
אורן: לפני שניגש לשאלה הראשונה, אני מזכיר לכם, הטלפון מחכה לכם כל השבוע 1-700-509-209. אפשר תמיד לכתוב שאלות דרך הבלוג של הרב לייטמן, לכתובת laitman.co.il. ודרך אגב, אפשר להיכנס לבלוג, כדי להתעדכן וכדי לקרוא את הקטעים הכי טובים שהיו בשיעורי הזוהר בבוקר ובערב.
שאלה: אני מבקשת לשאול איך מרגישים מבחינת תחושה הפיזית, כשעוברים את המחסום. והאם פחד מפני הלא נודע עלול לעכב את המעבר?
הרב לייטמן: קשה לי לענות על השאלה הזאת כי זה באמת עניין רגשי.
מה זה בכלל לעבור את המחסום? עכשיו, אני מרגיש רק את העטיפה הזאת, היינו את העולם הזה בחמשת חושים שלי, כי אם היו חושים אחרים הייתי מרגיש עולם אחר. ומעבר למחסום, כמו שכותבים מקובלים: "עולם הפוך ראיתי".
מה זה הפוך? מה זה שחור, לבן, מטה, מעלה? שאני אסתובב עם הראש במקום עם הרגליים? "הפוך", זאת אומרת, מה שאני מרגיש עכשיו, אני מרגיש בתכונת הקבלה שלי.
אורן: מה היא תכונת הקבלה?
הרב לייטמן: שאני מזהה דברים שמהם אני חושב שאפשר ליהנות, או שאני מפחד שהם יכולים להזיק לי. כי אני רצון ליהנות, מה שנקרא "רצון לקבל", ולכן אני מזהה רק דברים כאלו. יש סביבי עולם אין סוף, עוד מיליארדי פרטים, ואני מזהה רק את מה שהאגו שלי, היינו הרצון לקבל שלי מרגיש כלפי עצמו. ובצורה סלקטיבית, אני בודק האם כדאי לקרב אותם אלי או כדאי להתרחק מהם. כך אני מזהה את המציאות שלי. כלומר, שמְסָך כל המציאות זה מה שאני בורר, ואת זה בלבד אני רואה.
אורן: האם יש עוד?
הרב לייטמן: יש עוד את עולם האין סוף.
אורן: כל אחד בורר לו משהו משלו?
הרב לייטמן: כן, אבל אנחנו כולנו נמצאים באותו הטבע.
אורן: אז זה די דומה?
הרב לייטמן: זה דומה אבל אתה רואה קצת אחרת, קצת יותר צלילים, קצת יותר טעמים, לפי האופי, לפי החינוך, לפי כל מיני הרגלים. אבל בסופו של דבר לכולנו יש הרגשה משותפת, ולכן אנחנו אומרים שאנחנו נמצאים בעולם משותף.
אורן: ומה זה נקרא לעבור את המחסום?
הרב לייטמן: "לעבור את המחסום" זה נקרא להתחיל לראות, לא במגמה של ניצול הדברים האלה לרצון לקבל שלי, אלא דווקא איך אני עושה הפוך. וזה נקרא "עולם הפוך ראיתי". "הפוך" זה נקרא שאני בעצמי מתהפך להשפעה ולאהבה, במקום קבלה ושנאה.
אורן: מה זאת אומרת?
הרב לייטמן: שוב, אני עכשיו מתייחס למציאות כך: את הדברים שאני אוהב, כדאי לי לקרב אלי ואת הדברים שאני שונא, שאני מפחד מהם, כדאי לי להרחיק. זה נקרא שאני עובד ב"קבלה". וב"שנאה". היינו, לפי מה שכדאי לי ומה שלא כדאי. הכל בשבילי, כך עובד האגו שלי, הרצון לקבל שלי.
יש אפשרות לעבוד בצורה אחרת, ולא ברצון לקבל, אלא ברצון להשפיע. תיאורטית, אני במצב לא של מקבל, אלא של נותן. יש שני כוחות בטבע, ואם אני מתייחס לכל הטבע כ"נותן", אז, לעצמי אני בכלל לא צריך כלום. כי אני לא חושב על עצמי, אני שלם, ובכלל אין לי עניין לקבל שום דבר. אין לי ממה לפחד, ואין לי מה לקרב, ואין לי ממה להתמלא. אני שלם.
אורן: אם אני לא מפחד מכלום, לא רוצה כלום, אז אני מת.
הרב לייטמן: לא אמרתי "לא רוצה, לא רוצה לקבל", אלא מה אני רוצה? אני רוצה לתת, להשפיע, ולאהוב.
אורן: אבל למי אתה רוצה לתת? תן לי.
רב לייטמן: כך אתה רואה, שאין למי להשפיע? ומה פתאום שאני אשפיע עליהם? באמת, מי זה כל העולם? הרי " "כל העולם כולו לא נברא אלא לשמשני"?
אורן: לא יודע אם עד כדי כך, אבל למי אתה רוצה לתת?
הרב לייטמן: אתה איש עדין, ולכן אתה לא יכול להגיד כך את הדברים. אבל אני יכול לתאר לעצמי שיש גישה הפוכה, זה נקרא "עולם הפוך ראיתי". גישה הפוכה, זה אומר שאני בעצמי יכול להיות שלם, כי עכשיו, אני כל הזמן משלים את עצמי, אני רוצה להיות שלם, אבל אני לא מסוגל.
אורן: שלם, הכוונה שלא חסר לך כלום?
הרב לייטמן: לא חסר לי כלום. אני נמצא במצב פשוט, שבו הכול מושלם. חוץ ממה? מזה שאני רוצה לתת, לאהוב, למלא את האחרים, כמו אמא כלפי ילדיה.
אורן: לא משעמם לך כשלא חסר לך כלום?
הרב לייטמן: לא, כי יש לי במה לעסוק. אז, אני מסתכל על מה שנמצא מחוצה לי, כלומר "מי רוצה מה?". יש מיליארדי אנשים, ופתאום אני מגלה לא רק אנשים, אלא אני פתאום מגלה עוד נשמות ומלאכים, ושדים, ורוחות, וכל מיני מאצילים ונעשים, ומה לא. כלומר, עוד עולם ומלואו, שקודם לא ראיתי.
אורן: זה כמו "עליסה בארץ הפלאות".
הרב לייטמן: נכון. ולמה לא ראיתי קודם? כי אז ראיתי רק את מה שאני יכול ליהנות ממנו, ואת מה שאני צריך לדחות, כי זה עלול להזיק לי. עכשיו, הגישה שלי אחרת, ולפיה לא יכולים להזיק לי, לא יכולים לעשות לי כלום, ואני לא צריך מהם כלום. אז, אני רואה את העולם בצורה אמיתית, אובייקטיבית, איך שהוא בעצמו.
אורן: מה רואים בעולם הזה?
הרב לייטמן: רואים עולם אין סוף. כלומר, כל מה שברא הבורא. אני אפילו לא יכול לתאר לך, כי אני רואה הכול בצורה הפוכה ממני, זה נקרא "עולם הפוך ראיתי".
ואז, אני מתחיל לראות איך אני יכול להצטרף לאותו עולם.
אורן: במה?
הרב לייטמן: בהשפעה שלי. אני מתחיל להרגיש שבכל אחד יש איזה חיסרון, מקום ריק, חלל פנוי, שדווקא אותו אני יכול למלא.
אורן: מה חסר?
הרב לייטמן: כמו כל תא. למשל, אני בגוף כמו כבד, כמו לב, כמו ריאות, כמו מוח, כמו אוזן. וכל אבר ואבר יכול למלא תפקיד מסוים כלפי כל הגוף.
אורן: כלומר, יש מקום כזה בכל אחד, שמחכה למשל לי, שדווקא אני אבוא ואמלא אותו?
הרב לייטמן: ולא אף אחד אחר. ואז, אני מגלה בכולם, בכל הפרטים שבעולם, בכל הפריטים שבמציאות האינסופית שמתגלה לי, חוסר בהשתתפות מצידי, מהנתינה שלי. ואז, אני מקבל מהם את החסרונות האלו. האחד רוצה ממני כך, והשני רוצה אחרת, וכך הלאה. ומזה אני מקבל רצון חדש.
אורן: לתת להם את זה?
הרב לייטמן: ממך, ממנו, ומכל אחד ואחד. שאני קולט מה הם רוצים ממני, זה הופך להיות רצון שלי, ואני רוצה למלא את אותו הרצון. ואז, הרצונות האלו, שאני מרגיש שאני יכול למלא בכל אחד ואחד, ורק אני, זה נקרא "רצון של הנשמה שלי".
אורן: אבל מי ממלא את אותו רצון?
הרב לייטמן: אני.
אורן: מאיפה?
הרב לייטמן: אני מתחבר עם הבורא, הוא עומד מאחורי.
אורן: מה זה בדיוק הבורא?
הרב לייטמן: אז אני מגלה מי הוא. כי כלפי כולם, אני פועל כבינה כלפי מלכות, ואחרי עומד כתר.
במידה שאני מאתר את החסרונות האלו באחרים, במידה הזאת אני גם מאתר ומתחיל להרגיש שיש לי קשר עם הספָּק.
אורן: והוא נותן לך למלא את זה?
הרב לייטמן: חופשי.
אורן: מה זאת אומרת "חופשי"?
הרב לייטמן: במידה שאתה רוצה להעביר את האור שאתה מקבל ממנו, היינו, שפע לאחרים, אז, במידה הזאת הוא פתוח.
אורן: אם הוא חופשי, אז למה עכשיו הוא לא נותן לי?
הרב לייטמן: כי אתה לא רוצה לתת לאף אחד כלום.
אורן: ואם אני רוצה לעצמי, הוא לא נותן לי?
הרב לייטמן: לא. כי בכך אתה רק תזיק לעצמך, ואת זה הוא לא יתן. אתה תהיה עוד יותר אגואיסט. אם אתה תקבל ממנו עכשיו משהו לעצמך בלבד, זה "פולסא דנורא". כלומר, אתה שובר את עצמך עוד יותר.
אורן: התהליך הזה נשמע מרתק, אבל מאיזה דחף אנשים יעברו אותו?
הרב לייטמן: מְזה שרע להם. ההתפתחות מסודרת כך, שאנחנו מתפתחים בספיגה, היינו, "מזה אני רוצה לקבל, ומהם אני רוצה להתרחק". בשמאל לקבל את הטוב, ובימין להרחיק את הרע, עד שאני רואה שכל החיים שלי "הולכים" רק לזה, ונגמרים, עד שאני מת.
אורן: אבל אפילו במשחק הזה של החיים שתיארת אותו מאוד מדויק, הרבה אנשים סובלים מאוד וזה לא מביא אותם למשהו גבוה יותר.
הרב לייטמן: חכה, חכה. עכשיו, אנחנו נמצאים רק בדור הראשון של תקופת התיקון. וכבר יש מיליוני אנשים בעולם שמתחילים לגלות, מתוך התסכול שכל הזמן צריכים לרוץ כדי למלא את עצמם ולדחות משהו רע, שיש בכל זאת איזו מטרה יותר נעלה, שיש משהו בחיים האלה, ושיש איזה טעם שבשבילו כדאי לחיות. הם מרגישים שלא יכול להיות שזה נברא כך, שיש איזה כוח עליון, שיש חיים אחרים. ויש איזה ניחוש פנימי, מה שאנחנו קוראים "נקודה שבלב". ואז, הם באים ללמוד.
אורן: אם נחזור לשאלה של הגברת, איך מרגישים מבחינת תחושה פיזית, כשעוברים את המחסום, כשיש את ההיפוך הזה ביחס?
הרב לייטמן: קודם כל מרגישים את עצמנו הפוכים, זה נקרא "עולם הפוך ראיתי". "עולם" זה ההרגשה הפנימית של האדם. אני מרגיש את עצמי הפוך.
אורן: אז מה משתנה פיזית?
הרב לייטמן: פיזית? אתה מתכוון לאולפן שבו אנחנו יושבים? אז, התפאורה לא השתנתה.
אורן: ואתה? הגוף שלך?
הרב לייטמן: הגוף הבשרי הזה? נשאר כמו שהוא.
אורן: אתה מרגיש את הגוף אחרת? אתה מרגיש את העולם אחרת? את השולחן אחרת?
הרב לייטמן: לא.
אורן: כשהשתנית בפנים, מה השתנה מבחינה פיזית?
הרב לייטמן: אתה מרגיש שיש תוספת, מחוץ למה שאתה מרגיש כאן. אתה מרגיש עוד תוספת של העולם העליון, הרוחני, ואיך ששני העולמות האלה כרוכים אחד בשני, ואיך שהעולם העליון מעצב לך את העולם הזה.
אורן: איפה אתה מרגיש אותו?
הרב לייטמן: בחוש החדש שאתה מגלה. החוש החדש הזה, הוא אותם הרצונות שאתה מגלה באחרים, ושאתה רוצה למלא אותם.
אורן: מה זאת אומרת "חוש"? זה חוש כמו כל חמשת החושים?
הרב לייטמן: זה רצון, רצון כללי שנקרא "חסרון". רצון למלא גם אותו, אבל למלא אותו בהשפעה ממני. היינו, שכלפיו, אני המשפיע ולא המקבל.
אורן: אבל למה זה נקרא "חוש"?
הרב לייטמן: "חוש" נקרא שאני מרגיש בו מציאות חדשה. לכן, זה נקרא "חוש".
אורן: אתה מרגיש רק מה שבני אדם אחרים רוצים?
הרב לייטמן: הכל, הכל.
אורן: חיות?
הרב לייטמן: לא. ודאי שהרבה יותר. נשמות, וכל מה שבעולם הזה, וכל מה שבעולם הרוחני.
אורן: גם ברמת הדומם שבטבע?
הרב לייטמן: כן, ודאי.
אורן: נגיד, אני מאוד אוהב את היָם, מה רוצה היָם?
הרב לייטמן: אתה לא מרגיש את הים, אלא אתה מרגיש את הכוח הרוחני שנמצא בו, שמיישם אותו, בונה אותו, מחייה אותו, ומחזיק אותו. את הכוח הזה אתה מרגיש, ובעומק, אתה מגיע לכך שזה אומנם דומם, אבל בתוך תוכו נמצא כוח הבורא שמחייה אותו ומפעיל אותו.
ואז, דרך היָם, דרך העטיפה החיצונית הזאת, וגם עמוק בפנים אתה עובר דרך כל המדרגות מדומם לצומח, לחי, למדָבֶּר, ולאלוקות. ואז, אתה מרגיש שמשם נפעל הים.
אורן: האם היָם או כל המערכת הזאת שתיארת עכשיו, רוצה משהו ממני? חסר לו משהו?
הרב לייטמן: אתה מגלה את ההוויה.
אורן: אז, האם בכל הדבר הזה, יש גם איזה מקום שנקרא חסר, שאני אתן שם משהו?
הרב לייטמן: ודאי. זה אלוקים, שאתה תתייחס אליו נכון דרך היָם, דרך כל דבר שיש לך. כי את כל הדברים האלה אתה מזהה ברצון שלך, כדי שהרצון שלך ידבק בחזרה לכוח העליון הזה, להגיע לדבקות. לכן, זה נמצא בהרגשה שלך.
אורן: לשאלתה של הגברת, האם פחד מפני הלא נודע, עשוי לעכב את המעבר הזה?
הרב לייטמן: לא. אם אדם מתפתח נכון על ידי קבוצה ולימוד, אין לו פחד. יש לפעמים רגשות מסוימים, שנותנים לנו כדי שנרגיש אותם באמת ושנתפעל מהם. יש איזו מין הרגשה ש"אני לא רוצה, לא עכשיו", אבל כל כך רצית, ו"עוד קצת". קיימות תנועות פנימיות כאלו. אבל בסופו של דבר, אין פחד, כי האדם מתפתח לרצון, שבשבילו הוא מוכן לתת הכול, כמו שכתוב: "וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו".
אורן: זה לא מלחיץ לגלות שכל המציאות סביבך רוצה ממך משהו? אפילו היָם רוצה ממך משהו. כולם רוצים ממך.
הרב לייטמן: נותנים לך אפשרות להתפתח, לכסות אותם, להיות בהם, בכל הכלי האינסופי הזה. כמו אמא שצריכה לתת, ויש לה מה לתת, בלי סוף. לכן, גם אם יש לה מיליארד ילדים וכל אחד מהם מבקש, זה לא חשוב, אם היא מסוגלת לתת לכולם, כי כך היא נהנית מכל אחד שמקבל ממנה.
אורן: אבל היא לא הולכת לאיבוד מרוב ילדים?
הרב לייטמן: לא. הכל הופך להיות שלה. אתה מספח לעצמך את החסרונות האלה, כי הם הכלי של הנשמה שלך. שם הנשמה שלך נמצאת, לא בך. הנשמה שלך נמצאת בחסרונות של האחרים שאתה עומד למלא. זה הכלי של הנשמה שלך, לכן, "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה".
מה זה "כלל גדול לתורה"? על ידי זה שאתה אוהב אותם, אתה בעצם מחזיר לעצמך את חלקי הנשמה שלך, ושם תתגלה לך התורה. "כלל גדול לתורה", זה כולל את אותם החלקים שמתחברים יחד, ונעשים ככולל לתורה, לאור. וכל זה שלך.
אורן: אז כל הבריאה הופכת להיות שלי.
הרב לייטמן: נכון.
אורן: אז, מי יש עוד?
הרב לייטמן: אין כלום.
אורן: רק אני?
הרב לייטמן: רק אתה. וכך חושב כל אחד ואחד.
אורן: שְמָה?
הרב לייטמן: שהוא באמת כל הבריאה.
אורן: ואתה אומר שזה נכון.
הרב לייטמן: נכון, כי כלפי אותו הגוף הכללי שאתה ממלא, אתה מציג את עצמך, אתה פועל כבורא, ואתה ממלא אותם.
אורן: אני לבד?
הרב לייטמן: הכוח העליון אחריך, ועל ידי זה אתה מגיע לדבקות אליו. זה נקרא "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא". המנגנון הופך להיות אחד.
בקיצור, אין ממה לפחד, צריכים להתקדם בסבלנות. בסבלנות, הכוונה היא שאני באמת צריך זמן, עד שכל הדברים האלה ישפיעו עלי, יטפלו בי, יתקנו בי תכונות חדשות, רצונות, כוונות, מחשבה, ותפיסת מציאות. בקיצור, שאני אשתנה.
השינויים איטיים, ולא איטיים. אותה הגברת עוברת כל רגע אלפי שינויים, אבל בסופו של דבר זאת מערכת מאוד גדולה, וזה דורש כמה שנים טובות.
אורן: נעבור לשאלה הבאה, שמגיעה דרך הבלוג שלך, שכותבת לך חנה מרמת אביב.
שאלה: מדוע אנו עדים למצב שבו מבוגרים מנסים להעביר פעילות או חומר לימודי לילדים, והילדים לא נותנים להם להוציא מילה, מפריעים, מפטפטים ביניהם, ומתעלמים מהמבוגר.
האם יש לך עצה למבוגר בקשר לגישה נכונה, כשהוא בא להעביר לילדים חומר כלשהו? והאם יש לך איזה טיפ, איך אפשר לתפוס את הילדים כבר מהרגע הראשון שאתה פוגש אותם, כי אחרת אתה נכנס לצעקות ואיומים, וגם זה לא עוזר.
הרב לייטמן: יש לנו משפט מאוד פשוט – "חנך נער על פי דרכו".
אורן: "על פי דרכו" אולי הוא מעדיף להישאר בבית, ושתיתן לו לשחק בשקט?
הרב לייטמן: לא. אם אתה יכול לרדת לדרגה של הנער, לאותן הבעיות והרצונות שלו ולכל מיני הפלפולים והמשחקים שלו, ולכל מה שהוא נמצא בו, אז, אתה כמוהו, ואתה לא מפריע לו. ואם אתה מוכן גם להיטיב לו במצב שלו, היינו "על פי דרכו", אז, אף פעם לא תקבל דחייה.
אורן: אני קצת לא מבין. בוא אתן לך דוגמה יותר מוחשית ותדריך אותי. אם אני רוצה לעשות איזו פעילות לקבוצת ילדים, של כעשרה עד חמישה עשר ילדים, והם יושבים לפני, אני מגיע, ובשעה חמש צריכה להתחיל הפעילות, מה אני צריך לעשות?
הרב לייטמן: קודם כל, כל התמונה הזאת, לא מקובלת עלי, כי הם לא רוצים לשבת לפניך, ולא רוצים להקשיב לך. זה לא נקרא "חנך נער על פי דרכו". וזה כבר לא נכון, כי אולי אתה דווקא צריך לחנך אותו. ובזמן שאתה משחק איתו כדורגל. אתה צריך להתלבש בדיוק באותן הצורות ובאותם האמצעים שבהם הוא יהיה מוכן לשתף איתך פעולה, וכדי שזה לא יהיה דיכוי. כי "אין כפיה ברוחניות".
כשאני מדבר על החינוך, אני מדבר על חינוך רוחני, ולא להושיב את הילד על הספסל ולחייב אותו ללמוד.
אורן: ואם אנחנו הולכים למגרש הכדורגל, כי אני בטוח שזה מקום שילדים יצטרפו אלי בשמחה ובצהלה. אז, אני צריך להצטרף אליהם למשחק?
הרב לייטמן: אתה חייב לשחק "על פי דרכו".
אורן: ואם אנחנו משחקים כדורגל, אז זה יכול להוות פלטפורמה לאיזו הדרכה, לאיזו הכוונה?
הרב לייטמן: לא הדרכה, כי אני לא בא להדריך. אני בא לחנך, אני בא לבנות בן אדם.
אורן: אז, נגיד אנחנו במגרש משָחְקים. חנך אותי! אני יהיה הילד, לצורך העניין. אנחנו משחקים, אתה הבוגר, ואני הילד.
הרב לייטמן: אז אנחנו משחקים יחד, ואחר כך אפשר לעשות מזה הרבה מאוד בירורים. כמו, למה הפסדנו? למה הרווחנו? במה הייתה תלויה ההצלחה? ומה היה הקשר בין החברים בקבוצה? שחקנו נגד השונאים או נגד האוהבים שלנו? האם את החברים האלה אנחנו אוהבים או סתם לא? ואיך אדם צריך להתייחס לשני? בשביל מה אנחנו צריכים להרוויח? סתם ככה שיהיה לי טוב או זה כייף להיות יחד עם כולם. ואם לא כולם, אם אני לבד, וכו'.
בכך, אני יכול לבנות תורה שלמה בעניין חינוך. ללמד אותו איך להסתכל על כל העולם בצורה אחרת. אני בונה את האדם, אני לא מלמד אותו מקצוע, כמו מתמטיקה או פיזיקה, למרות שגם את זה אני יכול להלביש בתוך המשחק. בכך, אני נותן לו אפשרות לפתח יחס משלו לעולם, מחשבה, חיבור ופירוק של דברים, פסיכולוגיה פנימית נכונה, והסתכלות על החיים.
כדאי לי לשחק כדורגל איתו, כי בכך אני אשיג הרבה יותר ממה שאוכל להשיג אם הוא ישב ויסתכל עלי ועל השעון כדי לדעת מתי זה כבר יגמר, וישאל מה יהיה לי מזה? כמו מה שקורה בדור שלנו.
הבעיה שלנו היא שאנחנו לא מלמדים את הילדים מה הוא היחס הנכון לחיים. אנחנו נותנים להם מקצועות, אנחנו נותנים להם ידע, אנחנו לא נותנים להם יכולת לחשוב. אנחנו מנפחים אותם בכל מיני סטיגמות – זה אסור, זה מותר, זה כך וזה אחרת, וזה בגלל זה וכדומה. אנחנו נותנים להם פתרונות "בכאילו", פתרונות לא נכונים, אבל אנחנו בעצמנו נשארים עם הפתרונות האלו, כביכול. וכל הדוגמאות וכל הסטיגמות האלו הם, למעשה, מהילדות, ולפיהם אנחנו חיים.
אורן: אז לא צריך לתת לילד פתרונות? ואם לא פתרונות, אז מה ניתן לו?
הרב לייטמן: לא. שום דבר. אני צריך רק ללמד אותו לחשוב.
אורן: מה זאת אומרת?
הרב לייטמן: זה נקרא "על פי דרכו". צריך ללמד את הילד רק לחשוב, ושהוא בעצמו יבין מהעולם ומהמציאות שלו. שהוא בעצמו כבר יעשה לעצמו סיכומים, כן, לא, למה, וככה. וכך מגדלים דור שיודע להבין את הדברים, דור שיודע איך להתייחס נכון לחיים, לא כמונו.
אורן: אבל אולי יהיו לו פתרונות אחרים, מאלו שאני רציתי.
הרב לייטמן: יופי. שיהיו לו פתרונות אחרים, ושיהיו בשבילו חדשים. אחרת, הוא יתנתק ממך, כי הוא יחשוב עליך שאתה לא יודע שום דבר בחיים. והוא צודק. למה אתה רוצה לנפח אותו ולמלא אותו במה שאתה חושב שטוב? אתה שייך לדור שלך. וגם אותך ניפחו לפי הכל מיני סטיגמות.
כל הבעיה שלנו היא שאנחנו מגדלים ילדים בלי יכולת לגלות בעצמם את העולם.
אורן: אני רוצה לספר כדוגמא על משחק כדורגל בו שיחק הבן שלי עם ילדים מהשכונה בפארק השעשועים שלידנו, ובו נכחה אשתי. והיא מספרת כך: "הילדים שחקו כדורגל, ופתאום אני רואה תמונה מוזרה, ילד אחד עומד, מתכופף, עומד בשער, מתכופף, מפנה כאילו את הטוסיק שלו לכיוון השני, שאר החברים עומדים שם והם צריכים לבעוט ולפגוע לו בטוסיק". אז, היא שאלה "מה זה הדבר הזה?" והם הסבירו לה שלפי החוקים של המשחק, מי שמפסיד צריך לעבור את הטכס הזה. אני לא זוכר מהילדות ששיחקנו משחק כזה. איך, לדעתך, צריך לנהוג במקרה כזה?
הרב לייטמן: לא להגיד שום דבר. קודם כל להשתתף בזה, אחרת לא תוכל להתקשר אליהם. אתה צריך קודם כל לרדת אליהם ולהתקשר אליהם. גם אם הם פושעים, אתה חייב להיות פושע כמוהם, להתקשר אליהם ואחר כך לאט לאט להתחיל להוציא אותם מזה, לפי הבנתם, לפי כמה שהם יכולים להשתפר. אחרת זה לא חינוך.
אחרת תביא שוטר וזהו.
אורן: אבל הם ממש מרגישים שזה החוק של המשחק, הם למדו אותו בבית ספר, וככה הם משחקים.
הרב לייטמן: לא. אתה צריך להביא אותם למודעות כזאת שהם בעצמם ירצו לשנות את חוקי החיים, את חוקי המשחק. אתה צריך ללכת איתם יחד, להשתתף עם כולם, ולקבל את האכזריות הזאת באותה שמחה ובאותה התלהבות. ואחר כך, לאט לאט להתחיל להוביל לשינוי ולהגיד למשל, "אולי כואב לו, אולי בפעם הבאה זה אהיה אני, אז מה אני אעשה? אולי כדאי ללבוש כמה זוגות מכנסיים"? וכו'.
זה נקרא "מחנך", שיודע איך להעביר להם את ההרגשה, ולהביא אותם להכרת הרע שבה הם נמצאים. כדי שהם ירגישו את הרע בעצמם, ויגידו: "כן, זה רע", ולא אתה. אם תאמר "נו נו נו, זה אסור, זה רע", אז הם יסתכלו עליך ויגידו "נו, הוא יותר חזק, אז אני אין לי מה לעשות". כמו שכשהמשטרה מגיעה, אז לא עושים. אבל בפעם הבאה הם לא ישתפו אותך, הם יגידו שאפשר בלעדיך או אפילו יחשבו איך להרוג אותך, כדי שלא תפריע להם".
זה לא חינוך. חינוך זה שאתה מביא אותם להכרת הרע. ובשביל זה אתה צריך להיות איתם יחד, ואז, בכל מיני דרכים אלטרנטיביות, וכמחנך, אתה צריך להביא אותם למחשבה נכונה. כמו למשל, להגיד להם: "אולי בפעם הבאה אתה תפסיד, ואז אני אתן לך בעיטה".
כך צריך לתת להם התפעלות והתרגשות בכל המצבים האלו, ואתה תראה כמה יכולת יש להם. כי כל אחד מאיתנו רוצה ליהנות, כל אחד מאיתנו מפחד להפסיד, וכל אחד מאיתנו תלוי בחברה.
אנחנו מאוד חלשים, אנחנו בעלי הרגשה בלבד.
(סוף התוכנית)