מקובלים כותבים

גדלות רב, גדלות חבר

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 14.12.15 – אחרי עריכה

בן ציון: אתחיל בסיפור אישי קטן, כשהייתי ילד למדתי אצל מתמטיקאי זקן, שלימד אותי כל מיני דברים. אחר כך היה לי מורה לפיזיקה, ואחר כך למדתי אצל מורה לפסנתר, שמאד מאד השפיעה עלי בחיים, הביאה אותי להרבה מאד הישגים, ואז ביום מן הימים גם הכרתי אותך. וחשבתי שגם דרכך כמו מכל האנשים האלה שפגשתי, אספוג ואקלוט משהו גדול מאד.

ולעבור הלאה.

בן ציון: אולי.

מי יודע, הכל פניך.

בן ציון: כל אחד מאיתנו איפשהו, מסמן לעצמו אנשים גדולים, שהוא היה רוצה לקלוט מהם, או להידמות אליהם. בתקשורת אנשים עוקבים אחרי כל מיני אנשים, היום אנשים מחפשים להם גם מאמנים אישיים כדי לקבל מהם משהו. אנחנו רואים גם הרבה מאד סרטים כאלה, איך כל מיני ספורטאים מתאמנים אצל מאמן שמביא אותם להישגים.

כן.

בן ציון: זאת אומרת, הכל בעצם הם מקבלים מהמישהו הגדול הזה.

כן.

בן ציון: אבל, אני רואה פתאום שסביבי יש אנשים שקוראים להם חברים, בלימוד הזה של חכמת הקבלה, שהם נמצאים בהתפעלות רגשית גדולה מאד. ולמעשה אני רואה שאני מושפע מהם הרבה יותר, ובעצם אמור לקלוט מהם הרבה יותר, מאשר חשבתי שאני אקלוט ממך.

כן, נכון, שכל העבודה שלך זה איתם ולא איתי.

בן ציון: ואז אני פתאום שם לב, שכל התפיסה הפנימית שעד עכשיו הלכתי לפיה, שהובילה אותי כל חיי, גם לפני הקבלה, ותוך זה, בעצם לא הייתה בכלל מכוונת נכון.

אני לא חושב שבעבר גם כן, כשהיית עם המורה לפסנתר, אז אתה בעצם היית, עבדת, עם פסנתר.

בן ציון: נכון.

לפי מה שהיא כיוונה אותך.

בן ציון: נכון.

אותו הדבר עם המורה לפיזיקה, אתה רכשת את הדברים בפיזיקה, אתה למדת על החומר פיזיקה, לפי ההכוונה של המורה.

בן ציון: כן.

אותו הדבר כאן בחכמת הקבלה. אני מכוון אותך לקבוצה ששם אתה יכול להשיג את הרוחניות שלך, אני המכוון, אני המדריך, אבל העבודה שלך היא בתוך הקבוצה. רק כאן בניגוד לכל השלבים הקודמים שלך, ששם עבדת עם חומר דומם, פסנתר, פיסיקה, עוד איזה מדע, עוד משהו, וכאן אתה עובד עם חומר חי, עם החברים. שאתה צריך להיכנס איתם לחיבור מיוחד, להוציא משם כל מיני תופעות אנושיות, ואפילו רוחניות.

בן ציון: אם אנחנו מדברים על המושג של גדלות, גדול, חשוב, זאת אומרת, מה בפנים מושך אותי, לאן זה מושך אותי, באופן אינסטינקטיבי, יוצא שכל המשיכה הזאת היא משיכה לאותו אחד גדול. לא משיכה לקבוצה, לרבים, לאנשים, היא תמיד לאיזה אחד. אפילו שאני צריך לעבוד איתם, בפנים המנגנון רוצה להימשך למשהו אחד, לאיזו דמות אחת.

כן.

בן ציון: אני רואה שפתאום בפנים זה מתבהר, שאני צריך לעבור פה איזה שינוי פסיכולוגי, משהו מהותי, שבאמת צריך להתמסר לאותם חברים, לאנשים האלה, אני חייב לשרת אותם, נניח שהתחייבתי להם.

אבל גם הם זו לא מטרה, אני צריך להתמסר להם כדי לקנות כוח חדש, תכונה חדשה, יחס חדש, והכל מכוון כלפי הבורא, "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא". ישראל זה האדם שמשתוקק, ואורייתא זאת אותה קבוצה, תורה, שזאת קבוצה ששם הוא מממש את עצמו בחיבור, ואז הוא מגיע בתוך אותה הקבוצה לקודשא בריך הוא, לקדוש ברוך הוא (ראו שרטוט מס׳ 1). שזה בעצם אותו השורש שאליו אנחנו משתוקקים, וכך אתה מממש את הדברים. אז אין לך ברירה להגיע לכוח העליון, אין לך ברירה להגיע אליו, אלא אם כן דרך הקבוצה. שקבוצה זה המקום, ואתה הוא המשתוקק, ישראל הוא רק רצון.

בן ציון: זאת הדיאגראמה, הסכמה שאתה מצייר עכשיו. אז מבחינה חושית אני שם לב שאני חייב פה לעבור בכל זאת איזה שינוי תפיסתי של התמסרות, של חשיבות לתוך העיגול האמצעי הזה.

בזה שאתה מתבטל כלפי הקבוצה אתה קונה בזה תכונה רוחנית, אתה קונה בזה "נשמה".

בן ציון: שיבוא משהו גדול, מיוחד, דווקא דרך העיגול האמצעי הזה?

לא, בתוך העיגול האמצעי אתה מממש את הבורא.

האמת שאני רוצה לעשות את זה בצורה אחרת, שאתה עושה את זה הפוך, אתה מגלה את הכוח העליון הקב"ה, בתוך הקבוצה (ראו שרטוט מס׳ 1).

בן ציון: אז זה עוד יותר מחזק לי את הדברים האלה.

כן, שכל הדברים הם כאן בתוך הקבוצה, בתוך החיבור שלך הם מתקיימים. כי בסך הכל מה שקורה הוא שאתה בתוך הקבוצה עושה את התיקון, "תיקון הנשמה", שקבוצה זה תיקון הנשמה (ראו שרטוט מס׳ 1).

בן ציון: אז הנה אתה אומר שזה גם תיקון, יש פה עוד משהו, שאני צריך להוציא את המשהו הגדול הזה, והוא נמצא דווקא בתוך אנשים, בתוך רבים.

שרבים הופכים להיות כאחד, שקבוצה כאחד מגיעה לנשמה, לתיקון הנשמה, זו הנשמה שלך (ראו שרטוט מס׳ 1).

שרטוט מס׳ 1

בן ציון: תשומת הלב האינסטינקטיבית כמו שדברנו בפתיח, היא תמיד נמשכת לבודדים, למדריך, לאיזו אישיות אחת, זה מה שעוברים בחיים. אין משיכה לאיזו לקבוצה, לרבים, שדוקא מה שחשבתי שאני אקבל, אקבל דרך קבוצה. אני אומר שיש פה איזה שינוי מאד מאד משמעותי.

מדריך הייתי אומר כך, שהוא נמצא בצד ומדריך.

בן ציון: תראה, יש לנו פה גם את הקב"ה, שנקרא כוח עליון, זה משהו שהוא גדול וחשוב.

כן, זה השורש.

בן ציון: ואתה ציירת עכשיו את המדריך בצד, ואולי יש לנו פה איזו טעות בסדרי החשיבויות האלה. המדריך הוא גם כן איזו ישות גדולה, ויש לנו גם את הקבוצה, יוצא שיש לנו פה שלוש חשיבויות, גדלויות, שכביכול צריך בסופו של דבר לבחור אחד.

לא, אם אתה מקבץ את כולם יחד, אז אתה בדיוק הולך נכון. בכל נקודה ונקודה בחיים שלך, אם אתה מקבץ קבוצה, מדריך ואת השיטה עצמה, ״תורה״ מה שנקרא, והקב"ה, הכל יחד אז אתה הולך נכון, פוסע נכון. כי בסך הכל אתה צריך להגיע מישראל ועד הקב"ה, אתה צריך לעשות כאן דרך מאה עשרים וחמש מדרגות, זה נקרא דרך ה' (ראו שרטוט מס׳ 1).

בן ציון: אנחנו לא מחשיבים אנשים שהם סביבנו, שווים לנו, או אחרים בתור משהו גדול, משהו חשוב. אנחנו תמיד נחשיב מישהו שאולי יהיה בולט מתוך אותה קבוצה. ולא רק זה, גם בחיים אנחנו עוברים כל מיני חוויות, במשפחה, בחברה, בעבודה, ואנחנו נפגעים מהאנשים, למשל, פעם החברים שלי גנבו לי את המחברות. וכך כל אדם צובר לו כל מיני חוויות כאלה, שבסופו של דבר כאילו מפריעות לו להיכנס לעיגול הזה, ששם נמצא בעצם כל סוד האושר, להתקשר אליו.

כן.

בן ציון: אז מה הוא בעצם התיקון, התרופה הזאת, לכך שכל החיים אנחנו צוברים מגננות מלהתקשר דווקא לחברה, ולסביבה שבה אנחנו נמצאים.

בגלל שיש לנו נקודה שבלב, בתוך הרצון. הרצון שלנו הוא האגואיסטי, והנקודה שבלב היא נמשכת, זה חלק א-לוהי ממעל, זה נקרא חלק מה', וכך אנחנו עובדים עם זה (ראו שרטוט מס׳ 1).

בן ציון: אז מה הוא בעצם השינוי הזה, שבהתחלה מסומן נניח המורה, גם כל אחד שמגיע מסומן כגדול, והוא צריך לעבור איזה שינוי, לפחות כדי להרכיב נכון את כל הנוסחה הזאת, להשיג את המטרה, לסמן דווקא את העיגול, את האנשים שסביבו כגדולים.

כן, המורה הנכון מלמד את התלמיד בהתחלה כל מיני דברים, המורה כך עושה את זה והתלמיד נמשך למורה.

בן ציון: השלב הראשון.

כן, וזה השלב הראשון, בוא נגיד א', ואחר כך המורה מסדר כך שהתלמיד נקשר עם הקבוצה בצורה הדדית, הוא לקבוצה והקבוצה עובדת עליו, וזה כבר שלב ב' (ראו שרטוט מס׳ 1).

בן ציון: אז זה שלב יותר מתקדם.

והמורה כביכול עומד בצד. כי אנחנו לא ״גורואים״ שכל הזמן רוצים עלינו עלינו ״לקצר״ את התלמידים, אלא ההיפך אנחנו רוצים שהתלמידים יהיו מכוונים נכון.

בן ציון: אנחנו, מי זה, המקובלים?

כן. לכן יש את שלב א' ויש את שלב ב' (ראו שרטוט מס׳ 1).

בן ציון: זאת אומרת, זה מעבר, יש פה איזה שינוי?

כן. המורה כל פעם יוצא ויוצא יותר ויותר כביכול מורה הדרך, המכוון ולא יותר. אבל התלמיד, מפני שהוא מתקדם, פתאום הוא מתחיל לראות, הוא מזהה שגם המורה נמצא בפנים, בתוך הקבוצה.

בן ציון: כלומר?

שבתוך הקבוצה יש לו גם בורא, בתוך הקבוצה גם הוא בעצמו, בתוך הקבוצה גם המורה ובכלל כל הנשמות, כל המקובלים, הכל בתוך הקבוצה, בתוך המקום הזה. לכן ציינתי את עניין "המקום".

בן ציון: אם נדבר על המאמר הזה, על השינוי המשמעותי משלב א' לשלב ב', אילו השלכות יכולות להיות לזה?

בשלב א' התלמיד חושב שהמורה הוא הכל, והוא רוצה להידמות לו להיות כמה שיותר קרוב אליו, תולה בו הכל. המורה הנכון, הוא דווקא דוחה את התלמיד מלהידבק אליו, ומכוון אותו לבורא. אבל להגיע לבורא זה אפשרי רק על ידי כך שהתלמיד נכנס לקבוצה בצורה הנכונה, ושם מממש את עצמו כך שגם התלמיד בעצמו, גם הקבוצה, גם המורה, וגם והבורא, בקיצור כל המציאות, היא נמצאת במקום אחד. והיא נקראת או "כלי", או "נשמה", לא חשוב איך לקרוא לזה, אבל בעצם זה מקום אחד, "המקום".

וחוץ מזה אין כלום חוץ מהמקום הזה. כל העולמות, כל הספירות, הפרצופים, המדרגות, הסולם, הכל נמצא בפנים בתוך המושג הזה שנקרא "המקום".

בן ציון: נניח שבשלב א' במשך 20 שנה הייתי מגיש לך כל הזמן כוס תה, עכשיו עברו 20 שנה, עכשיו אני צריך להגיש את כוס התה לחברים?

בסדר אם כך אתה רואה, אז בבקשה.

בן ציון: אילו השלכות יש למעבר שבו התלמיד מתחיל לתלות את התקוות שלו, הוא מתחיל להיות מכוון יותר נכון, כאילו החץ מסתובב משלב א' לשלב ב'?

לא, החץ לא מסתובב, פשוט המושג נעשה יותר רחב וגם יותר מרוכז. ועכשיו זה גם מורה, מה שהוא אומר, מה שהוא מכוון, גם קבוצה, לממש את זה שהבורא נמצא שם בפנים, ומה שהמורה מכוון, וגם התלמיד בעצמו, הכל מתרכז במושג אחד, במקום אחד, ברצון אחד וזהו. ולא שהוא מתנתק מאחד ועובר לצד השני, זה לא שיש איזה סלקטור.

בן ציון: אז מה בכל זאת השינוי, מה זז?

תוספת, תוספת בלבד, רק תוספת. בדרך אין שום התנתקות ממשהו והתחברות למשהו.

בן ציון: אז מה אם אנחנו רוצים בכל זאת לחדד את התוספת, כי תוספת זה נשמע כמשהו נוסף.

אני לא יודע איך זה נשמע לך אבל זה חשוב מאוד. זהו. רק בצורה כזאת אין פה מה לעשות פילוסופיות זה מה שמתגלה, כך זה צריך להיות. זהו.

בן ציון: וזה לגבי האדם שכל החיים צובר חוויות חברתיות, שכל הזמן צריך להגן על עצמו כי הוא נפגע מאנשים, נפגע מחברים ולכן הוא אף פעם לא תולה את סוד האושר שלו, מה שהוא רוצה להשיג בכלום.

מה המלצה לאדם כזה?

בן ציון: כן.

שיפסיק לחשוב על עצמו.

בן ציון: מה זאת אומרת?

ככה, זאת אומרת, שיפסיק לחשוב על עצמו. אלא יחשוב איך הוא נכלל בחברה, ואז בצורה כזאת הוא יראה שהכל דווקא מסודר בצורה הכי יפה לעומתו.

בן ציון: אבל לפני הקבלה, הוא עבר כל מיני חוויות חברתיות כאלה ואחרות, שמראש הוא כבר בפנים.

זה לא חשוב, שיזרוק את זה אם הוא מסוגל.

בן ציון: אולי זה כבר בפנים שם, יושב, והוא כבר לא שולט בזה?

לא, זה הכל מסודר נכון, גם הדרך שעובר לפני שמגיע למדריך, לפני שמגיע לחכמת הקבלה.

בן ציון: עכשיו קצת חידדנו את הסְכֵמה הזאת, אז איך נכון להבין את המושג, "עשה לך רב, קנה לך חבר"?

גם זה נכון וגם זה נכון. עשה לך רב וקנה לך חבר.

בן ציון: אז מה ההבדל?

ותתחבר איתם יחד. רק עם הרב, עם "עושה לך רב", אתה צריך כל הזמן להגדיל אותו בדרגה שלו היותר ויותר גדולה, כי בלי שהוא יהיה גדול, אתה לא תשמע מה שהוא אומר. לממש מה שהוא אומר, אתה צריך בקנה לך חבר.

בן ציון: איזה פידבק יש מהעיגול הצהוב (ראו שרטוט מס' 1), כי ציירת רק חץ מהמדריך לעיגול הצהוב, ומה מהעיגול הצהוב לכיוון המדריך?

הוא נמצא בפנים.

בן ציון: מה זה אומר?

הוא נמצא בפנים, בוא נעבור לשרטוט אחר (ראו שרטוט מס' 2) כדי שתבין שחוץ מהמקום הזה, אין כלום, הכל נמצא במקום. אני, המורה, הקבוצה, אפילו האנושות והבורא, הכל נמצא במקום אחד. ומה זאת אומרת? האנושות וגם הטבע, הכל נמצא במקום אחד.

בן ציון: אני מקבל מהחברים השפעה, ואני מרגיש שהם משפיעים עלי מאוד, ואם אני רוצה להיות ככה, גם מושפע מהבורא או מה שאתה שרטטת פה, זה אומר שגם רב צריך להיות כמו חבר? מה המשמעות כדי להיות מושפע במקסימום מתוך כל הגורמים האלה?

רב, הוא המורה, הוא לוקח בחשבון (ראו שרטוט מס' 2) מה היא הקבוצה והאנושות כולה, כי אנחנו נמצאים בעידן מיוחד, והבורא שכאן צריך להתגלות. והוא מעביר את זה לתלמיד. ולמורה הזה יש הרבה תלמידים, סך הכל הוא מסתכל עליהם כמו על קבוצה. הוא לא רואה את התלמיד. אני, היינו תלמיד. הוא לא רואה את התלמיד כאחד, הוא רואה אותו כמרכיב בקבוצה.

שרטוט מס' 2

בן ציון: מתוך המבנה הזה ראינו, שהכל בסופו של דבר צריך להתגלות דרך אינטראקציה עם רבים בתוך קבוצה, אני חייב לעבוד בפנים, לגלות שם את מה שאני מחפש. אבל אנשים שאינם לומדים קבלה, תמיד נמשכים לאושר שנמצא אצל מישהו אחד, דרך משהו, קוראים בעיתון על כל מיני כוכבים ואנשים כאלה ואחרים. אבל בעצם סוד האושר נמצא בין האנשים. זאת אומרת, יש פה משהו שבגללו אנחנו לא מבינים נכון את כל המציאות הזאת. אולי אתה יכול לפתוח פה את תפישת המציאות הנכונה, איך באמת אנחנו מוצאים את האושר שלנו?

את האושר אנחנו מוצאים בצורה כזאת, (ראו שרטוט מס' 3) אם אתה ואני נמצאים בקשר הדדי, כשכל אחד מבטל את עצמו, עושה על עצמו צמצום, ועושה נתינה כלפי השני, אז אנחנו יוצרים בינינו איזה שטח מאוד מיוחד שבו אנחנו קשורים יחד. והקשר הזה ביחד, זה נקרא "אהבה", ובתוך הקשר הזה, בתוך האהבה הזאת אנחנו מרגישים את הבורא, "בוא וראה", זה הכל.

שרטוט מס' 3

בן ציון: אז לסיכום, מה אנחנו צריכים כדי לכוון את עצמנו יותר טוב, מתוך הרבה מאוד טעויות נפוצות שעושים, מבחינת איזו הכוונה שתוביל אותנו ישירות לסוד האושר, כלפי תלמידי הקבלה, או אנשים שנמצאים במעגלים יותר חיצוניים, כדי ליהנות מכל הבירור הזה?

אנחנו צריכים רק דבר אחד, חיבור. כי כל היסוד שלנו הוא שבירה, "חטא עץ הדעת" מה שנקרא, ולכן אם אנחנו מגיעים לחיבור בחזרה, כמו שהייתה נשמה אחת לפני שנשברה להרבה מאוד חלקים, שם אנחנו משיגים רוחניות, נצחיות וכל טוב. כי סך הכל מה שאנחנו מרגישים היום, זה כל מיני כוחות שליליים שדוחפים אותנו לחיבור. כל מה שמתגלה בעולם, מתגלה אך ורק כדי להראות לנו כמה שחסר לנו חיבור.

בן ציון: אנחנו מסיימים את הנושא הזה, אז האם כמסקנה סופית אפשר להגיד מהתכנית שלנו, על החיבור, שאל תחפשו כל מיני אנשים גדולים כאלה ואחרים, אלא באמת סוד האושר הוא בחיבור, איפה שאתם נמצאים?

בלבד. סך הכל רק בחיבור סוד האושר.

בן ציון: בין האנשים עצמם?

בין האנשים ודאי. אבל בחיבור הנכון, ובשביל זה צריכים גם מדריך, גם קבוצה, מערכות לימוד וכן הלאה אבל מגיעים לחיי גן עדן.

(סוף השיחה)