"פרשת השבוע"
נשא
בהשתתפות: שמואל וילוז'ני
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 09.02.15 – אחרי עריכה
שמואל: אנחנו בתוכנית "פרשת השבוע" והשבוע אנחנו בפרשת "נשא". יש לי נושא שאני רוצה לדבר עליו. הבת שלי קצת לא מרגישה טוב והיא מנצלת את זה ומצלצלת אלי, לא לאמא שלה, כי אני קצת יותר רחמן.
זה תמיד כך, הבנות פונות לאבא והבנים לאמא.
-
שמואל: אנחנו הרבה יותר מוותרים. ממה זה נובע?
אישה כלפי אישה היא יותר נוקשה, זה ברור.
שמואל: אני מקווה שלא אקבל אחר כך צעקות בבית, למה וויתרת לה וכן הלאה.
כדאי לך לקבל צעקות, מאשר יכאב לך הלב מכך שאתה לא מוותר.
-
שמואל: בכל מקרה אני כל היום לא בבית, אז אקבל את הצעקות מחר, ומחר זה פחות נורא. למשל אני קורא את העיתון של אתמול, אז הצרות נראות פחות נורא.
תמיד אתה כך?
שמואל: כן, היה כך וכך, היו בחירות. זה תמיד אקטואלי, כל הזמן אנחנו לפני בחירות.
אנחנו תמיד בבחירות.
שמואל: כמו שלמדתי, אנחנו כל הזמן צריכים לעשות בירורים. לבחור אם אנחנו עושים את הדברים לטובת עצמנו, לקבלה או לנתינה.
למדת כמה מילים.
שמואל: אני שחקן, אני קודם כל לומד את המילים בעל פה. אחר כך מזה שאני משנן אותן, אני מתחיל לנסות להבין מה בעצם רוצים להגיד לי פה.
זה הלימוד הכי טבעי. כמו תינוק, הוא לומד מילים והוא לא יודע מה הפירוש שלהן, הוא סתם חוזר אחרי אותן המילים של הגדולים בלי לדעת. ואחר כך לאט לאט הוא מכיר את התוכן של כל מילה ומילה.
שמואל: וכך הוא מתקדם, כך הוא גדל בעצם.
זה טוב, בצורה טבעית זה כך.
שמואל: כשאתה ילד אתה משחק בטבעיות. אתה לא יכול להגיד לילד ''אתה משחק לא נכון, אתה מזייף''. בתור ילד יש לך את זה בטבעיות, אתה שחקן מלידה, ואז אתה גדל ומתחיל לשים כל מיני מסיכות גבולות והגדרות ואתה לומד איך לשחק כמו כשהיית ילד. אתה צריך לראות איך לחזור חזרה לניצוץ הזה שהיה בך כשהיית ילד וגרם לך לשחק בטבעיות. כשהבת שלי מדברת בטלפון, כמובן עם עצמה, היא מדברת ומנהלת, וכשהיא משחקת עם הבובות, היא בונה לה עולם שיש בו את כל המרכיבים וזה הכי אמיתי.
אין שקר, הכול אמת.
שמואל: אז למה אנחנו כך?
כי אתה רגיל להיות בשקר. החיים שלך בשקר, והמשחק שלך בשקר.
שמואל: אני לוקח את עצמי כדוגמה רעה, שזה בעצם טוב.
זה לא רע. זה הטבע, מה לעשות? משחק זה תמיד שקר, זה לא אמת. אני משחק משהו שזה לא אני, אלא איך שהייתי רוצה לחיות ולהביע את עצמי. אבל בלי המשחק לא היינו יכולים להתקדם. לילדים זה לא משחק, אלא הכול אמת, ולכן בגלל זה הם מתקדמים ומתפתחים.
אם היית נכנס בדיוק, ממש עם כל הלב, כמו הילד, לאיזה תפקיד, אני לא חושב שהיית יכול לצאת ממנו, אולי היית נשאר בו בלי אפשרות לצאת.
שמואל: זה מפחיד.
זה מה שיש לנו בחכמת הקבלה, אנחנו משחקים. אני בא ואומרים לי ''אתה צריך לאהוב את הזולת ובאהבת הזולת אתה תתחיל להרגיש את הבורא''. איך? יש לך קבוצה של עשרה אנשים, יחד אתם ''מניין'', תתחילו לארגן ביניכם כאלו יחסים שאתם אוהבים זה את זה, כל אחד את כולם. וכך אתם חייבים לייצב ביניכם אווירה ששם כל אחד נעלם, נעלם באהבה לאחרים.
שמואל: נטמע בתוך הקבוצה.
בדיוק. אתה צריך לעשות את זה עוד פעם ועוד פעם, אלפי חזרות במשך יום אחד, עד שאתה באמת נכלל בזה, עד כדי כך שאתה נעלם, נעלם ממש בתוך האהבה הזאת, בתוך החיבור הזה, ואז אתה מגיע לגילוי הבורא, אתה נכלל בו. אבל זה לא משחק, זה הופך להיות ''משחק החיים''. אבל בהתחלה זה ממש משחק מלאכותי, אתה בא ועושה את זה, ''חבר'ה, אני אוהב אתכם, אני מתבטל", אתה בא ועושה כל מיני דברים בצורה שאין לך שום רצון לזה.
שמואל: שום הרגשה, שום יחס. כלום.
אבל אתה אונס בזה את עצמך, שאתה חייב לשחק את זה אפילו ללא הרגשה. ואחר כך פתאום באה הרגשה ופתאום בא יחס והם משפיעים עליך, ואתה לוקח דוגמה. אתה פתאום רואה איך הם מסורים זה לזה, ואתה לא. ואתה אוכל את עצמך ועוד ועוד אונס את עצמך ממש.
שמואל: יש לך כל הזמן קנה מידה, יחס. זאת אומרת, אתה רואה, שאנשים משקיעים יותר, אז אתה אומר, רגע, איפה אני ביחס אליהם. לכן אתה אומר, צריך שניים בשביל טנגו, צריך קבוצה.
אבל כשאתה מבטל כך את עצמך, אתה מתחיל לראות איך נעלמים השולחנות, הכיסאות, הקירות, הכול נעלם.
שמואל: מה זאת אומרת? תסביר לי.
נעלם, זאת אומרת, שנשאר בכלי הקליטה שלך, בחושים שלך, רק חוש האהבה. כשאתה מרגיש את זה, גם אתה נעלם. אתה כאילו מוכר את עצמך, נמכרת לאותה הרגשת האהבה, וזהו, לא נשאר כלום חוץ מאותה הרגשה, מחוץ לך ממש. האני שלך נעלם.
שמואל: האני זה האגו?
כן. ואז אתה מתחיל להרגיש שהכוח העליון הזה, הבורא ממלא את הכול, כי הגעת למצב שביטלת את עצמך, ואתה יכול להרגיש אותו. ביטלת את האגו שלך, וקיבלת תכונה שזה הוא, כוח השפעה.
שמואל: זו תכונת הבורא?
כן. תכונת ההשפעה. אנחנו משחקים אמת, ולא שמואל וילוז'ני שם באיזו הצגה.
שמואל: אני שחקן, הכול הצגות. אבל אני מקווה שההצגה היא מרצון טוב.
אבל קורה לך לפעמים שאתה שוכח מהכול?
שמואל: בוודאי.
אתה נכנס לתוך ההצגה או שאתה כל הזמן צריך להיות בביקורת פנימית?
שמואל: זו לא ביקורת.
בדואליות.
שמואל: לחלוטין בדואליות.
אתה חייב.
שמואל: כן, כשאני משחק הקהל הוא פקטור או פונקציה מאוד מאוד חשובה כי אני מקשיב לו. על אף שאני לא מסתכל עליו, אני יודע שהוא קיים, אני שומע את הנשימה שלו, אני שומע את הריכוז שלו, אני שומע אם הוא בהקשבה. זו אנרגיה שאני משתמש בה, שיכולה להרים אותי ויכולה להוריד אותי.
אתה כל הזמן מודד. ולפי אזה קריטריון עיקרי, חד כזה, אחד, אתה כל הזמן רוצה להחזיק את עצמך על הפיק הזה?
שמואל: זה כמו להלך על חבל דק, וכל הזמן לשמור על שיווי משקל. לפעמים יש דברים שהם לא צפויים כמו סערה או רוח, יש אנשים שלא מתחברים. יש הפרעות, גם בריכוז הפנימי שלי, אם אני בא עם מטענים. אומרים, עד שמונה וחצי אתה יכול להיות עם בלגנים, בשמונה וחצי המסך עולה, אתה שוכח מהכול, שם הכול בצד, ועכשיו אתה עולה לשחק. לפעמים יש זליגה של החוץ פנימה, אתה צריך להתנקות, לנקות, אבל כעקרון זה דורש ריכוז.
יש בקהל אנשים שבכוונה רוצים להוציא אותך מזה? שצוחקים ממך, עושים כל מיני דברים, אולי רבים ביניהם?
שמואל: לאורך הקריירה פגשתי כל מיני סוגים של קהלים וכל מיני סוגים של הצגות, הדברים האלה קורים, אבל אם ההצגה טובה זה לא אמור להיות.
זה תופס אותם.
שמואל: כן, זה תופס אותם.
או שיושב איזה זוג שהם ממשיכים לריב ביניהם אפילו בתיאטרון.
שמואל: לא, זה זוג אחר שבא וגורם למריבה כי יושבים במקומות שלהם כי הם איחרו. אבל קצת נסחפנו פה.
גם בזה אנחנו נמצאים בהכנה, הכנת בני ישראל לכל התהליך, לסוף.
שמואל: למדבר, ארבעים שנה במדבר והכניסה לארץ ישראל, ובינתיים בתחילת הפרשה ה' מדבר למשה. רציתי לברר איתך מה זה "ה' מדבר"? מה זה ה"מדבר" הזה, ואיך ה' מדבר?
"מדבר" זאת אומרת הוא מתגלה. במה הוא יכול להתגלות? אין לו דמות, אין לו שום צורה.
שמואל: גם כתוב שכל מי שיראה אותי ומת.
כן אבל זה כבר משהו אחר.
שמואל: זו רמה אחרת.
אבל אין שום צורה שהוא מתגלה דרך העין.
שמואל: נכון, אז הוא מדבר.
הוא גם לא מתגלה דרך האוזן, אין דבר כזה דרך שום חוש. אלא יש לנו חוש פנימי במקום כל חמשת החושים הגופניים או הבהמיים שלנו שאנחנו לא יכולים לגלות בהם את הבורא, חוש פנימי אחד שנקרא "הרצון להשפיע", שדרכו או בתוכו אנחנו מגלים את הבורא לפי חוק השתוות הצורה.
זאת אומרת, ככל שאני נמצא בתכונת ההשפעה, הנתינה, האהבה, יציאה מחוץ לי, כך אני מסוגל, מוכן, מזומן אפילו להרגיש את התכונה הזאת שנקראת "השפעה", "אהבה", שנקראת "בורא". במידה שאני פיתחתי את תכונת ההשפעה, במידה הזו אני יכול לתפוס את תכונת ההשפעה הזאת שנמצאת מחוץ לי וממלאת את כל המציאות, ובאמת חוץ מתכונת ההשפעה אין כלום. לכן עד כמה אתפוס אותה שהיא כל כך גדולה וממלאת את הכול, ללא גבולות בכמות ובאיכות, הכול תלוי בי, עד כמה אני יכול לפתח בי את התכונה הזאת.
באיזו צורה אני תופס את הבורא? בצורה שאני פיתחתי בי את תכונת ההשפעה. פשוט מאוד. האם יש לבורא משהו? לא, אין, רק אתה כביכול מפצל אותו, מגדיל אותו, מגביר אותו. מה שנקרא "עשיתם אותי", כך הוא אומר, שבאמת רק אנחנו עושים אותו, כל אחד לעצמו. ולו עצמו אין שום ביטוי שאנחנו בכלל יכולים להגיד משהו, כי מה שאנחנו אומרים, אנחנו אומרים מתוך מה שאנחנו מקבלים, מתוך מה שאנחנו מגלים. הוא לגמרי מופשט מהכול וכולל את הכול, לפי הרצון שלנו להשפיע ולאהוב בהתאם לאופן שאנחנו מגלים את הרצון הזה.
שמואל: לעבודת המשכן דרושים לויים רבים, ואילו בעבודת הכוהנים יש רק שלושה כוהנים, אהרון ושני בניו.
כן.
שמואל: לעבודת המשכן צריך כל כך הרבה לויים כי אלו הכוחות שהם דרגה מעל ישראל ופחות מהכוהנים, ואז יש בזה הרבה בירורים.
כן.
שמואל: מה פרוש שה' שוכן בתוך ישראל?
בתוך ישראל, כי ישראל נקרא כוונה ישר אל. לא חשוב מה אני עושה אלא הכול אחרי הכוונה. אם הכוונה מכוונת להשפעה מחוצה לי, לאהבת הזולת, אז לא חשוב מה אני עושה, זה תמיד יהיה לאהבת הזולת, זה תמיד יהיה השפעה לטובת משהו מחוצה לי. אני עושה תמיד מה שצריך, אני לא בוחר מה לעשות, אלא מה שמזדמן לי בכל רגע ורגע. ואז יוצא שלפי הכוונה כך אנחנו בודקים את עצמינו.
כך אנחנו מלמדים את עצמנו, מרגילים את עצמנו להיות בכוונות המתגברות, הגדלות, במשך ארבעים שנות המדבר.
שמואל: בעבודת הלויים באוהל מועד עסקו 8580 איש. האם אלו בירורים? כל איש זה בירור של איזו תכונה?
אלו תכונות, לא בני אדם.
שמואל: אלו לא אנשים, זה לא פיזי.
לא. אלא יש את שלושת הכוהנים בדרגת הכוהנים, יש את שלושת המשפחות בדרגת הלויים, אבל זה לא חשוב. ומדובר שם על כול מיני צורות חולי.
שמואל: כן, כל מיני מכות, אבל זה לא בפיזיות, לכן אפשר להירגע.
לא. בפיזיות התורה לא מדברת. לכן להירגע?
שמואל: לא, אלא מהבחינה הזאת שאני לא אשאר עם התמונות הריאליסטיות הגשמיות, אלא אלו תכונות.
אחר כך ה' שוב מדבר אל משה ואומר לו לומר לבני ישראל, לאיש ולאישה בכל הנוגע לדיני מעילה. מה זה "מעילה" על פי חכמת הקבלה?
פרשת השבוע זו התקדמות לקראת התכונה שנקראת "ארץ ישר-אל", רצון שכולו יהיה מכוון על מנת להשפיע לבורא, שכולו יהיה דומה לבורא, ישר אל, ישראל. ולכן בכל פרשה אתה תראה כמעט אותן מילים, שצריכים להיות בעל מנת להשפיע, שצריכים להתקדם, ושצריכים להאמין ולעשות פעולות, אבל כל פעם זה בדרגה אחרת. וכאן העיקר הוא נגד גניבה, גזלה, עניין של האישה.
שמואל: מעילה בין איש ואשתו ביחסי אישות, או במידה שעבר על האיש רוח קינאה, שקינא לאשתו וכתוצאה מכך האישה נמצאת טמאה.
נכון.
שמואל: אלו תכונות רוחניות.
אבל ששייכות למדרגה הזאת דווקא. כי במדרגה הבאה לא ידברו על איך הכוהנים צריכים לברך את העם.
שמואל: כי את זה כבר עברנו.
כן. או מה צריכים להיות דיני האישות בעניין של אשת איש.
שמואל: מה זה קנאת איש באשתו?
אתה לא יודע מה זו קנאה? אתה לא מקנא?
שמואל: כן, אבל זו לא הקנאה בעולם הגשמי, זו קנאה אחרת, כי הזכר והנקבה הם בתוכי.
נכון.
שמואל: זאת אומרת, זה לא שאני מדבר על אישה שהיא מחוצה לי.
נכון.
שמואל: אז מה זו הקנאה? אני יודע מה זה שאני מקנא לאשתי.
זה עוד יותר ברור. אתה כל הזמן מסתכל, מפחד שאשתך לא תברח ממך, שהיא לא תהיה עם מישהו אחר, שהיא תהיה נאמנה לך.
שמואל: זה ברור.
לא. תשמע מה שאני אומר, ותנסה לשייך את זה לרוחניות. מה זה "אישה לא נאמנה"?
שמואל: אישה היא הרצון לקבל, החיסרון.
כן.
שמואל: שהחיסרון הזה לא יהיה רצון לקבל לטובת עצמו.
חס ושלום. זה נקרא שאשתך שהיא נאמנה לך, שהתחתנת איתה, שהיא שייכת לך, אתה פתאום מגלה שהיא יצאה מכלל הנאמנות והשייכות אליך, והיא חושבת ורוצה להשתמש ברצון שלה לכיוון אחר.
שמואל: במקום להשפעה, לקבלה.
כן. אבל אתה נמצא כל הזמן ביראה.
שמואל: אני ירא, שאני לא אצליח.
שלא תצליח להחזיק את כל הרצונות שלך מכוונים בעל מנת להשפיע. אז אתה צריך כל הזמן לעשות מין סקר פנימי, מה הרצונות שלי, מה הן הכוונות שלי, והכי טוב לא לשמור על זה, אלא כל הזמן להתקדם איתן קדימה, יותר ויותר, לעשות עוד עבודה, ועוד עבודה קדימה. ברגע שאתה מתקדם, כולם מתקדמים, כולם מצטרפים. אם מישהו מצטרף פחות או מישהו יותר, זה לא נורא, אבל כולם מצטרפים. מה שאינו כן, אם אתה עוצר ומתחיל לספור איפה כן ואיפה לא, הרצונות שלי, המחשבות שלי, מה קורה, אתה נופל. העיקר זו התקדמות בלתי פוסקת, היא מצילה אותנו מליפול על ידי איזה רצון שלנו שפתאום יצא מהשליטה.
שמואל: למשל היום רבתי עם האישה.
עם אשתך?
שמואל: כן, נגיד, היום רבתי עם האישה, הלכתי כועס, היא כועסת, אנחנו כועסים, כל אחד הלך לענייניו, חזרנו בלילה, היא כבר ישנה. זאת אומרת, אתה הולך עם הכעס, עם המריבה הזאת כל היום. לא הספקנו לברר את הדברים.
כל היום, ועכשיו אתה ממשיך.
שמואל: ואז אתה קם בבוקר למחרת, וכאילו צריך להגיד בוקר טוב?
אתה שואל אותי?
שמואל: כן, אני שואל אותך, כי אני לא יודע.
אני לא מבין למה מלכתחילה אתה צריך ללכת כל היום בכאסח.
שמואל: לא, אני מסכים אתך, צריך לברר את הדברים, אבל נניח שככה יצא, לך זה לא קרה? יצאת רגע לעבודה, היא אמרה משהו, אתה אמרת משהו, זה לא היה במקום, או כן, שכחת משהו, היא כועסת, ואז חייבים, וכל אחד הולך לענייניו, כל היום עסוקים בעבודה.
עם לחץ דם, עם כאב לב, עם כל הדברים.
שמואל: כן, עם עצבים, עם המה, ואם, וכיצד.
כן, חיים ממש יפים.
שמואל: נכון, מרתק, לא משעמם. והאם מבחינת הקבלה, אפשר בכלל לחבר את הדברים? כי אני קם בבוקר למחרת, ואני לא רוצה להמשיך את הריב.
למה אתם לא יכולים לצחוק זה מזה, עד כמה הבורא מסובב לכם את הדברים?
קחו אותו כשלישי, ואז יש לך משולש.
שמואל: המשולש הקדוש.
כן, ותתחילו. תתחילו לחשוב למה הוא עשה לכם דבר כזה.
שמואל: כמו טיפול זוגי, רק עם מישהו וירטואלי, הבורא.
למה וירטואלי? זה מאוד ממשי, הוא עושה את זה.
שמואל: בסדר, אל אני לא רוצה להאשים, זה לא שהוא אשם.
אלא מה?
שמואל: אתה רוצה לברר משהו.
תברר, אבל קודם תאשים. לפחות תגיד את האמת. מה אתה משחק כאן כאילו בחיים מלאכותיים? כן, אתה עכשיו נמצא במשחק מאוד יפה, הבורא מעורר בך ובאשתך העזר כנגדך איזה כעס טיפשי, ואתם מתחילים לריב. ואם מסתכלים מהצד, רואים איך הבורא משחק אתכם, ואתם מתחילים לריב כמו שני ילדים בארגז חול, זה ממש יפה.
שמואל: זה מצחיק.
נו, ואתה אומר "אני הולך כל היום, חוזר הביתה, היא ישֵנה, ואני לא יכול לשפוך עליה את כל הכעס שלי".
שמואל: לכן אני אומר, כשאתה מתחתן, הדבר שהכי חשוב להשקיע בו זה בספה טובה בסלון, אין כמו ספה טובה בסלון, כי אחר כך אתה מוצא את עצמך הרבה פעמים ישן עליה.
מגיע לכם להיות בכאסח כל החיים, אם אתם שוכחים מי הבעלים של כל הסיבות, כי הוא המסובב את כל הדברים האלה, ואם אתם שוכחים עליו, מגיע לכם להיות במצב כזה.
שמואל: אבל מבחינה טכנית, סתם כידיעה טכנית, יום חדש, הכול מחדש, מהתחלה?
אתה רוצה, כמו שכתוב ב"נשוא"? לפני כל נסיעה במדבר, בחיים, בכל החיים שלנו?
שמואל: כן.
אסור לך לשכוח שהכול בא מהבורא.
שמואל: בפרשה מופיעה בפעם הראשונה המילה נזיר.
כבר דיברנו על זה קצת, נזיר זה אדם שלא משתמש בכל הרצונות שלו לתיקון, אלא לוקח על עצמו איזו מין הגבלה.
שמואל: למה שמישהו יקח על עצמו את ההגבלה הזאת, למה שהוא יהיה נזיר?
זו צורה מיוחדת של התקדמות. ולכן הוא חייב בקורבן. זאת אומרת, הוא לא יכול לטפל בכמה דברים, בענבים, יין ועוד כל מיני.
שמואל: כן, יש עליו איסור להשתכר, לגלח את שיער הראש, עליו להתרחק מן המתים. מה זה אומר, להתרחק "מהמתים"?
הוא לא עוסק בחלק מהתיקונים שצריך לעשות על עצמו, ומעביר את זה כאילו לקהל, אבל בעצמו הוא נכנס להגבלה מסוימת, וכך מתקדם. צריכים גם אנשים כאלה בתוך העדה, בתוך החברה, אבל הוא צריך להביא קורבן. זאת אומרת שהוא צריך בכל זאת לתקן את עצמו, רק בדברים אחרים. הקורבן שלו הוא נוסף, ומשונה מאוד.
שמואל: ומדוע לאחר סיום הקמת המשכן כל נשיא ונשיא מישראל הקריב קורבן לבדו ביום מסוים, למה לא כולם הקריבו ביחד?
כי אי אפשר, אבל זה נקרא כולם ביחד. אתה לא יכול לעשות קורבן עבור כולם, כי עוד לא הגענו למצב שנקרא "ארץ ישראל", אלא למצב של שניים עשר שבטים שמתקדמים כל אחד בכיוון שלו, כך לפי המבנה שלנו, י-ה-ו-ה, הויה הפנימית, וג' קוים, שניים עשר חלקים שאסור לנו לערבב ביניהם.
שמואל: ושאלה לסיום, מה היא "ברכת הכוהנים", ומה חשיבותה הרבה לבני ישראל?
"כהן" זה נקרא תכונת ההשפעה הכללית, וחשוב לנו לקבל את הברכה הזאת, את תכונת ההשפעה הזאת, כי רק בזכותה אנחנו יכולים להתקדם קדימה. בלי להשתחוות כלפי הכוהנים, כלפי התכונה הזאת שמגיעה לנו מהכתר, מהדרגה היותר עליונה, אנחנו לא מסוגלים לעשות פעולות השפעה בעצמנו.
שמואל: היה לי חשוב מאוד ללמוד ממך, ניפגש ללמוד גם בשבוע הבא. תודה רבה לכם צופים וצופות, ולהתראות בפרשה הבאה, בהמשך העבודה.
נתקדם למדבר.
(סוף השיחה)