"שלבי הסולם"
על דיכאון
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 29.07.10 – אחרי עריכה
רחל: אני רוצה לדבר איתך על נושא עצוב וקשה שמעורר בכולם הרבה דאגה. לפי כל התחזיות עד שנת 2020 הדיכאון יהיה המחלה מספר אחת בעולם. אני לא חושבת שיש בן אדם שלא סבל מסוג של דיכאון במהלך החיים שלו. האם אתה סבלת פעם מדיכאון?
כן, וודאי. אני סבלתי מדיכאון מכך שלא ידעתי בשביל מה אני חי, זה סוג כללי של דיכאון. הייתי מוצלח כמדען מתחיל, אחרי האוניברסיטה המשכתי להתפתח וללמוד כי רציתי לגלות את סוד החיים, היה לי הרבה מרץ, אבל המרץ הזה היה מתוך דיכאון, כי לא יכולתי להירגע מהשאלה "בשביל מה אני חי", "מה הטעם בחיי", ולכן הייתי עצוב.
היה קשה לי לקום, לא לקום בבוקר כמו אלה שממש נמצאים בדיכאון, אבל היה לי קשה לתת לעצמי מהבוקר תשובה בשביל מה אני קם, בשביל מה אני חי. הלכתי לכיוון המדע כדי לפתור את סוד החיים, בשביל מה ולמה, עסקתי בקיברנטיקה רפואית, אבל לא מצאתי תשובה. עד שאחרי הרבה שנות חיפוש הגעתי לחכמת הקבלה, ואני רואה שכך כולם מגיעים, מתוך דיכאון. גם בעל הסולם כותב על זה.
רחל: האם הדיכאון שהרגשת לא שיתק אותך, הוא לא הגיע בצורה של חוסר אונים?
הוא לא שיתק אותי. הייתי משותק בפנים ומלא מרץ מבחוץ, כי הכרחתי את עצמי להמשיך. אני לא דכאוני, לפי טבעי אני אדם מלא מרץ וחיים וגם יציב, יש לי דבקות במטרה, אני בודק כל רגע מה לעשות שיהיה מועיל יותר כדי שאני ממש אממש את החיים שלי. גם אז זה היה כך, אבל בפנים זו הייתה הרגשת ריקנות מחוסר מילוי.
רחל: אנשים שאין להם את האופי שלך מגיעים למצב שהם לא יכולים להרים את עצמם מהמיטה, לא יכולים להזיז את היד, הם ממש חסרי אונים, אין להם בשביל מה לקום בבוקר. האם אפשר בכזה מצב לחשוב בכלל על פתרון, לעשות רפלקציה על מה שעובר עלי?
זו בעיה גדולה. יש כאלה שבאמת עוברים מצבים מאוד מאוד קשים ואני נתקלתי בהם הרבה. עלינו להבין שאנחנו חומר שהוא רצון לקבל, רצון ליהנות, ואם הרצון ליהנות, שהוא כל האדם, לא מרגיש שהוא יכול ליהנות ממשהו, שיש לו מילוי, שיש לפניו איזו תקווה, אור בקצה הדרך, אז אדם כזה באמת לא יכול לזוז. כי החומר שלנו זז בעזרת חומר דלק, והדלק שלו הוא הפיצוי שיגיע, מילוי יפה שירגיע ושימלא אותו, שישמח אותו. ואם אני לא יודע לאן לרוץ כדי לקבל את המילוי הזה, אז אני נשאר במקום, ואז החיים שלי הם קשים ממוות.
לא מן הסתם באנושות יש היום יותר ויותר דיכאון, כמו שאמרת שזו המחלה מספר אחת בעולם. ובנוסף אנחנו מתחילים לגלות עד כמה התופעות מהדיכאון גורמות גם לכל מיני תופעות פיזיות בכל הגוף.
רחל: כי המצב המנטאלי משפיע על הפיזיולוגיה.
כן. יוצא שבהחלט אנחנו צריכים לעשות משהו עם זה. הקבלה אומרת שזה נכון, שכך אנחנו מגלים את הריקנות בחיים שלנו, והמצב הזה הוא מצב טוב בגלל שהאדם בסופו של דבר ימצא את חכמת הקבלה כאמצעי למלא את עצמו באור אין סוף, בחיים המושלמים מעל הכול.
רחל: האם זה באמת אפשרי כשאתה נמצא בתחתית הכי עמוקה שיש?
חייבים לעבור גם את זה.
רחל: אבל האם זה אפשרי מהמקום הזה להסתכל מהצד?
כן. בפרט שיותר ויותר אנשים בעולם מתחילים להבין שבחכמת הקבלה יש פתרון, ופתרון בכלל לכל המשבר הכללי. כל המשבר הכללי הוא גם מכך שאנחנו מגלים אגו גדול יותר וחוֹסר יכולת למלא אותו בכסף, בכבוד, בשליטה, בחיים רגועים, בביטחון, בשמחה. אנשים לא מסוגלים, הם לא מתחתנים, הם לא רוצים ילדים, הם לא רוצים שום דבר, הם נכנסים לייאוש, הם צורכים סמים, הם נעשים טרוריסטים.
רחל: למה שלא נמכור לכולם סמים קלים, ואז לא נרגיש את זה?
אני לא חושב שזה הפתרון, מפני שבסופו של דבר אדם מתנתק מהחיים, לכן האנושות לא תסכים עם זה אף פעם. כי ההשגחה העליונה צריכה להביא אותנו למטרה, לעלייה הרוחנית, לגילוי העולם הרוחני, ובתת ההכרה אנחנו מבינים שסמים הם ניתוק מהחיים, הם מנתקים את האדם, מבטלים את ה"אני" שלו, את האדם שבו, ולכן אנחנו לא יכולים להסכים. האמת שסמים הם דבר זול מאוד, אפשר לחלק אותם ואנשים לא ירגישו כלום, אבל זה יותר גרוע ממוות.
רחל: אבל אם זה מבטל את ה"אני", אז זה מצוין, זה מבטל את כל המקומות העצובים והדיכאוניים שמפריעים.
נכון. אם לא הייתה השגחה עליונה, שאנחנו צריכים להגיע דרך הדיכאון, דרך הריקנות, לגלות מילוי אמיתי, אז באמת האנושות הייתה מסכימה לסמים ומחלקת סמים. אפשר היה לחלק סמים לכל אפריקה, לכל אסיה, לכל אמריקה לטינית, לכל אחד שרוצה להתנתק מהחיים, לכל מי שמרגיש רע.
רחל: כשמסתכלים על זה, אז הם עושים את זה אבל בצורה של תרופות.
אבל אנחנו בכל זאת לא מסכימים שזה יקרה. כי בתת ההכרה יש בנו מההשגחה העליונה, מההנהגה העליונה, תביעה שהאדם חייב להישאר בחיים וחייב לנהל את החיים שלו ולהביא את עצמו לאיזו מטרה, ולכן לא נסכים. אני מתכוון לסתם בני אנוש, אני לא מדבר על המקובלים, אלא אפילו האנושות עצמה לא תסכים לסמים, כי בתת ההכרה יש את ההרגשה הזאת שיש לנו בכל זאת בשביל מה לחיות ולא רק להרגיע את עצמנו.
רחל: יש תכלית, אבל היא משהו שיכול להיות גם מאוד שטחי.
הם לא יודעים בשביל מה, הם לא יודעים למה, אבל בכל זאת אי הסכמה לסמים זה מאוד עקרוני בבני אדם. ואם כן, אז מסכימים קצת כדי להרגיע את האנשים על מנת שלא יפרצו מהומות וכל מיני בעיות חברתיות.
רחל: מצד שני מפתחים תעשיה שלמה של פסיכולוגים, פסיכיאטרים, כדורים, תרופות, תעשיה שמגלגלת מיליונים. דיכאון הוא עסק מסחרי.
זה כדי לגלות את הריקנות בצורה עמוקה, בצורה רחבה, ומזה כבר לעלות למילוי האמיתי. חייבים לעשות את זה, חייבים להגיע לרע, קודם כל "בראתי יצר רע", להגיע להכרת הרע, לזה שהאגו שלנו לא יכול למלא את עצמו אלא רק האור העליון מיועד למלא אותו, ואנחנו לזה צריכים להגיע.
רחל: כשאני מסתכלת על ההרגשה הזאת, זה מרגיש לי כאילו כל האנושות בדיכאון כמכלול אחד, כאורגניזם אחד שחי במשבר גדול.
כן. יש דיכאון סמוי בכולם, זה בטוח, האנשים אפילו לא מודעים לזה. האנשים הכי מצחיקים, כל אלה שקופצים בראש, כל הסלבריטיז, כולם נמצאים בדיכאון עוד יותר עמוק מהאנשים הרגילים, והם עושים כל מיני פעולות כאלה של צחוקים מבחוץ כדי לא לתת לעצמם להרגיש את הריקנות הפנימית.
רחל: בעל הסולם כותב בהקשר הזה, "והיינו, השאלה הזעומה, הנשאלת ... מהו הטעם בחיינו? ... בעינה עומדת, בכל תוקפה ומרירותה, ... ומנקרת את מוחינו, ומשפילתנו עד עפר, בטרם שנצליח ... להסחף בלי דעת, בזרמי החיים, כדאתמול."1
כן. כי אנחנו אפילו לא מצליחים להיסחף בזרמי החיים.
רחל: הדיכאון הזה נובע משאלה שהיא זעומה, קטנה, "מה הטעם בחיי?", אבל היא משפילה אותנו עד עפר.
"מה הטעם בחיי" זו שאלה מהותית, "בשביל מה אני חי?".
רחל: הוא קורא לה "זעומה", למה?
כי בדורנו אנחנו מגלים שהשאלה הזאת זועמת מבפנים, צועקת מבפנים, היא דורשת מאיתנו לגלות בשביל מה אנחנו חיים, מה הטעם בחיי, בשביל מה אתה חי, וזו כבר שאלה של בני אדם.
אנחנו חיים בעולם הזה ברצונות שהם אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, שליטה, מושכלות. השאלה הזאת היא מעל זה, כלומר בשביל מה לך את כל זה. אם תמלא את עצמך בכל הדברים האלה, אז האם יהיה לך מספיק? אתה תהיה בסך הכול חיה, בהמה, שתגמור כך את החיים האלה. זאת אומרת, השאלה הזאת, "בשביל מה אני חי" היא שאלה מעל החיים, היא שאלה על הנצחיות שלי. כי אם החיים הם לא נצחיים, אז לא כדאי לחיות. הדיכאון שלנו היום נובע מכאן.
לכן אנחנו חייבים להתנתק מהחיים, לא מספיק לי סתם לקבל משהו, אלא אני חייב לדעת מהי מהות החיים, האם יש משהו למעלה מהחיים האלה. ואם לא, אז באמת תנו לי סמים, אני ארגיע את עצמי, או בכלל טוב שלא היה נולד מי שנולד.
רחל: הפתרון להרבה אנשים בעולם הוא שהם מתאבדים, מעדיפים לקחת את החיים שלהם.
כן, גם זאת תופעה שלא הייתה אף פעם. ודווקא באירופה, במקומות שיש בהם כל טוב.
רחל: רק במדינות המתועשות אתה רואה התאבדויות. במדינות עולם שלישי, כשאין לך לחם, אז אתה לא חושב על דיכאון ועל התאבדות אלא אתה בהישרדות יום יומית.
כן. כי שם אתה לא מספק את עצמך בדרגת החי. וברגע שסיפקת את עצמך בדרגת חי אתה חושב על דרגת האדם, הדומה לבורא, ורואה שאין לך כלום.
רחל: דרגת החי היא אוכל, מין, משפחה, והדרגה האנושית היא כסף, כבוד, שליטה, מושכלות.
כן.
רחל: ובאירופה?
באירופה הם מילאו את עצמם גם בזה וגם בזה. אבל אלו שלא יכולים לספק לעצמם את הקיום, אז וודאי שיש להם עדיין בעיות קיום והם לא יכולים לחשוב מעבר לזה. אבל אלו שבדרגת הקיום שלהם מובטחים שהכול יהיה בסדר, והם סיפקו את עצמם בכסף, כבוד, שליטה, מושכלות, הם ראו שבזה אין מילוי, והאגו שלהם עוד יותר גדל, הרצון עוד יותר גדל, אז הם לא יודעים מה הלאה לעשות, בשביל מה כל זה.
רחל: אז האם הפתרון הוא לאבד את עצמם?
הרצון הריקני שלנו לא יכול להסכים עם זה. טוב לו יותר לא להרגיש את עצמו אם זה על ידי התאבדות או סמים שהם גם מין התאבדות. אם אני מאבד קשר עם המציאות כשאני משתכר, או נמצא בניתוק מהמציאות כשאני צורך סמים, או לוקח כדור ומתנתק מהחיים, אז זה אותו דבר.
רחל: אדם צריך להיות בכזה מצב נואש כדי להגיע לאבד את החיים לגמרי, ואין לו פתרון, ל"אני" שלו לא שווה להמשיך לחיות.
כן, כי בשביל מה? אנחנו לא מבינים עד כמה לאנשים האלה אין קצת אור בשום עתיד, ואז הם מרגישים שהם לא מסוגלים למנוע מעצמם מלהתאבד, הם לא מסוגלים למנוע מעצמם לא לצרוך סמים. אדם כשהוא בדיכאון הוא לא מסוגל לקום מהמיטה, הוא יושב, הוא שוכב, הוא לא מסוגל להזיז את האצבע הקטנה, כי אין לו חומר דלק לעשות את הפעולה הזאת. כי בשביל מה לזוז? שיבוא אלי עכשיו מי שיבוא ויעשה לי מה שיעשה, אני לא מסוגל.
החומר שלנו דורש אנרגיה לתנועה, והאנרגיה הזאת מגיעה מכך שאני ארגיש במצב הבא טוב יותר מעכשיו. אם עכשיו רע לי ואני חושב שאם אניח את היד שלי על השולחן יהיה לי טוב יותר, אז אני אעביר את היד לשולחן, זאת אומרת יש לי חומר דלק, יש לי אנרגיה להעביר את היד. אבל אם אני לא בטוח שיהיה לי טוב אלא אני רואה שמצבי יישאר אותו דבר, אז אין לי אנרגיה. אנחנו פועלים מתוך האנרגיה הפנימית שלנו. יוצא שאותם אנשים שלא מרגישים את הטוב בעתיד הם לא יכולים לזוז.
רחל: אני מבינה שדבר אחד מניע אותנו, זה שמחר יהיה טוב, בצעד הבא יהיה יותר טוב, זה אינטרס. אבל דבר נוסף שיכול להניע אותנו אלו ייסורים, לברוח מהייסורים.
אבל אין לי לאן לברוח.
רחל: אם אני סובלת מדיכאון ויש לי תחושה של הרס עצמי, אז אני אנסה לצאת מזה.
לאן? אני מרגיש רע ואני לא מרגיש כנגד זה שום דבר טוב. גם אם יתנו לי עכשיו מכות אני לא אוכל להזיז את עצמי. אנחנו מדברים על שני מצבים שאחד יותר גרוע מהאחר. אין יותר גרוע מהמצב שאני נמצא גם אם יוסיפו לזה עכשיו מכות, או ייקחו אותי לבית סוהר, יעשו מה שיעשו. אנחנו נמצאים תמיד בשיקול, "אני עכשיו" כנגד "אני בעוד רגע", האם כדאי לי לזוז או לא, ואני מרגיש שאני לא מסוגל.
אנחנו צריכים להבין שהמצבים האלה יורדים עלינו מלמעלה, מהאור העליון שפותח לנו אגו עוד יותר גדול, ואנחנו מרגישים בו ריקנות נוראית, חושך, חוסר אונים, חוסר עתיד, ואז האדם לא מסוגל לעשות שום דבר. בצורה כזאת ההשגחה העליונה מביאה אותנו לחכמת הקבלה. כל אחד שמגיע לחכמת הקבלה הוא עבר את הדברים האלה, אולי לא עד כדי כך, לא בצורה כזאת, אבל בסך הכול כן.
אנחנו חייבים להגיע למצב שהחיים שלנו כאן על פני כדור הארץ, מה שאנחנו עושים תוך שבעים שנה, הם דרגה שלא ממלאה אותנו. כי דרגת האדם נמצאת למעלה מהדרגה שלנו, בקשר עם הבורא, בלמלא את עצמו בפגישה עימו, בדו שיח עימו, ברמה למעלה מהעולם שלנו, ואם אני לא מגיע לזה, אז אני ריק. יוצא שאני צריך בעולמנו, בזמננו, לגלות ריקנות טוטאלית בכל מה שאני עושה כאן, זו קריאת הזמן. אני רואה את זה כטוב, אני רואה את זה כמצב של התקדמות, כקרש קפיצה למצב הבא.
רחל: מאוד עצוב.
עצוב כי אנחנו לא מסוגלים לספק היום במהירות את חכמת הקבלה לכולם, שהם ידעו שיש אמצעי להגיע דווקא מהמצב הלא כל כך נעים למצב הטוב, למצב הנאור, למצב השמח, שבו יש לאדם מלא אנרגיה, מרץ, וכמו תינוק הוא רץ כל הזמן, הולך ומתפתח.
רחל: במהלך ההתפתחות הרוחנית, כשאתה כבר נמצא בדרך הרוחנית עם הקבלה, האם אי אפשר ליפול לדיכאון?
גם אפשר ליפול לפעמים. אבל זה מטרתי, כדי להרגיש שאתה זקוק לחומר דלק יותר עליון, שאתה זקוק לעזרת האור העליון. כמו שכתוב, "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב", אני זקוק לאור שישפיע עלי. בלי השפעת האור אני נמצא בריקנות, ואת הריקנות הזאת מרגישים כדיכאון, כחוסר כוח. אבל על ידי הלימוד, על ידי הקבוצה, על ידי החברה, על ידי הספרים, יחד עם המחלה מיד מגלים את התרופה.
רחל: אנחנו קוראים לזה ירידות, יש לנו ירידות, נפילות.
כן. וצריכים לקבל אותן בשמחה דווקא, כי הן מנוף להתקדמות.
רחל: האם אני יכולה במצב כזה לעשות רפלקציה על עצמי ועל המצב שלי ולהגיד "זו ירידה, תהי שמחה, הכול בסדר"?
בטח, ועוד איך. כי אני כבר יודע, "אין חכם כבעל ניסיון", צריכים להיות מנוסים בזה, לעבור את זה כמה פעמים. אחר כך האדם רואה שדווקא אחרי הייאוש והרגשת הריקנות והחושך מגיעה דרגה חדשה, אור חדש, הבנה חדשה, התרחבות.
רחל: זה קשה.
אנחנו נמצאים במצבים כאלה - האגו שלנו מתרחב ואנחנו מרגישים רע כי הוא ריק. אנחנו ממלאים אותו על ידי לימוד וחברה, מרגישים טוב, ואז הוא שוב מתרחב ואנחנו שוב מרגישים רע, מתקנים אותו, ממלאים אותו ושוב מרגישים טוב. וכך הוא צריך להתרחב מהנקודה ההתחלתית עד הממד האין סופי, עד עולם אין סוף. כל פעם בהתרחבות שלו אנחנו מרגישים רע, ובמילוי שלו אנחנו מרגישים טוב.
רחל: האם זה מגיע רק בצורה של דיכאון, או שזה יכול כייאוש נניח?
קצת דיכאון, קצת ייאוש, עצבים.
רחל: מה ההבדל?
אדם שמרגיש שהוא לא מלא, אז זה מתבטא אצלו לפעמים בעצבים, לפעמים בכך שהוא נסגר קצת. לפעמים זה לכיוון המוח, לא לכיוון הלב, אז הוא מרגיש קצת בלבול, ערפול חושים, יחסית. יש כל מיני אופנים.
רחל: מה אתה מרגיש כשאתה רואה את זה על התלמידים שלך?
אני שמח. כי ברגע הבא הוא יעלה על זה והוא ימלא את החלל שעכשיו נוצר בו וישמח, הוא יקבל תוספת חיות, חיים. זה אותו מנגנון כמו של הריאוֹת שלנו, התרחבות והתכווצות, רק כך אנחנו חיים.
רחל: והאוויר הוא מטפורה למה?
לאור העליון שממלא אותנו. ההבדל בין אור ואויר הוא באות יו"ד, שמתמלא שם אור החכמה שאנחנו מזמינים אותו.
רחל: האם הרב"ש היה עוזר לך ברגעים כאלה של נפילות, של ייאוש, דיכאון ועצבים?
לא. הוא היה כביכול צוחק ואומר "בוא נראה איזה גיבור אתה. אהה, אתה סמרטוט כמוני, יופי".
רחל: האם היית רואה אותו במצבים כאלה?
לא במצבים כאלה. אבל כל אחד עובר זאת ובוודאי המקובל הגדול ביותר. מסופר על רבי שמעון שהרגיש כשמעון מן השוק, מדובר על בעל שם טוב שהיו לו ירידות, נפילות כאלה שהיה שוכח את האלפבית. כל האנשים הגדולים מאבדים לגמרי את הקשר, הם נופלים עוד יותר נמוך, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", הוא נופל עוד יותר עמוק.
דוד המלך אמר, "אני מעורר את השחר ולא השחר מעוררני", כלומר הוא בעצמו מזמין את החושך החדש הזה, הוא פועל לקראת זה שייפתחו בו עוד חללים חדשים שהוא יוכל למלא אותם.
רחל: אם טוב לי ואני מאושרת, אז האם אני ארצה שיהיה לי רע, שיבוא הרע?
לא שיהיה לי רע, למה, אלא יהיה לי גילוי חיסרון חדש. וודאי שברגע שהוא מתגלה אני מרגיש לא נוח, אבל זה בהרגשה ולא במחשבה. במחשבה אני שולט על המצבים האלה ואני הולך בכל זאת קדימה.
רחל: זה נורא אגואיסטי לעשות כזה דבר.
זה יכול להיות אגואיסטי.
רחל: זה אפילו נרקיסיסטי, "תביאו, תביאו את הרע".
יכול להיות שתגידי שזה אדם שאוהב להכאיב לעצמו.
רחל: זה מצב של הרס עצמי, "תביאו לי רע, נראה אתכם".
זה לא נכון. כי אני שולט כאן ביצרים שלי, אני שולט בדרך, אני קשור לדרך, ואני יודע שכדי להגיע לדרך אני צריך עוד קצת לפתוח את האגו שלי ועוד קצת לתקן אותו, עוד לפתוח ועוד לתקן, וכך אני מתקדם - הכול נמצא בשליטת ג' קווים. לכן לא האגו שולט כאן וזה לא נרקיסיזם.
רחל: מה עוזר לך כשזה גדל וקשה?
זה לא קשה. קשה לי בימים האלה קצת יותר ביצירה, כי אני נמצא במצב של ערפול.
רחל: כשאתה עובד על הטקסטים.
כן. אז יש חומר שבו אני צריך לעבוד בצורה מכאנית יותר, ואז אני עובד עליו. וכן, קשה לי במיוחד ביצירה. אבל אני בהחלט שמח. אני זוכר שהיו לי מצבים בתחילת דרכי שבהם הייתי ממש מרותק.
רחל: אם כך, היו לך כאלה הרגשות.
כן.
רחל: האם לא קמת מהמיטה?
לא עד כדי כך שלא קמתי מהמיטה, אבל היה קשה. זה לא שאני חלש או חזק אלא זה חוסר חומר דלק לגוף שלנו שהוא מכונָה וכל אחד צריך לעבור דברים כאלה. הרגשת הבריאה, מי אתה, מה אתה, איך אתה מנוהל, זו חובה שיקרה לכל אחד. לכן אני שמח מאוד שהאנושות נכנסת עכשיו לכאלו מצבים, אבל שמח רק כדי להביא להם מהר תרופה, אבל בטוח שזה לטובה.
רחל: כל הפעילות שהארגון הזה עושה היא מגיעה מדאגה.
מדאגה ולהביא תרופה לדיכאון. אנחנו פונים לאנשים שמגלים ריקנות בחיים שלהם, ולכן איפה שאדם נמצא באמת בחוסר אונים, בחוסר מטרה ומרגיש שאין לו בשביל מה לחיות, באה חכמת הקבלה ואומרת, "יש בשביל מה לחיות, רק תסתכל קצת יותר למעלה מהאופק. אל תסתכל למטה, תסתכל קצת יותר למעלה, אתה רואה? יש לפניך עליה כל כך יפה".
רחל: ואם קשה לו להסתכל, מה אתה מציע?
הוא מגיע לקבוצה, הוא מגיע לסביבה שהיא מעלה אותו. סביבה היא הכול, אין כאן שום דבר אחר שיכול לעזור.
רחל: אז שנהייה שמחים ומאושרים.
גם בירידות.
(סוף השיחה)
-
מתוך "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", בעל הסולם↩