"סיפור רוחני"
מותו של משה
בהנחיית: ערן קורץ
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 03.08.10 – אחרי עריכה
ערן: התנ"ך, ספר הספרים, מקור התרבות, החכמה, הידע וגם הרוחניות בעולמנו. אנחנו מבררים בתכנית שלנו "סיפור רוחני" את סיפורי התנ"ך בעזרתו של הרב לייטמן.
שלום, הרב לייטמן.
שלום לכולם.
ערן: היום נדבר על הסוף.
מה זה סוף?
ערן: סוף התורה, סוף החומש.
כן.
ערן: בסוף החומש קוראים את פרשת "וזאת הברכה", שבה משה מברך את שבטי ישראל, ובסוף יש את הסיפור שמשה לא נכנס לארץ ישראל. זה ממש אכזרי.
לָמה?
ערן: כי הוא הלך איתם במדבר ארבעים שנה, האדם כבר בן 120, הסתובב כל כך הרבה, עבר כל כך הרבה, נותנים לו לראות את הארץ ולא נותנים לא להיכנס.
זו הייתה כל המגמה שלו, כל התקווה שלו.
ערן: נכון, ולא נותנים לו להיכנס. זה לא אכזרי? קודם כל זה נורא עצוב. דיברתי קצת עם אנשים לפני התכנית, וכולם אמרו, זה נורא עצוב, אכזרי, לא יפה. זאת אומרת, מבחינת ההתנהגות של הבורא כלפי משה זה אכזרי.
זה לא פֵייר.
ערן: ואומרים שזה מפני שהוא צעק פעם.
כן. גם המרגלים, גם מֵי מריבה. בכלל על כל דבר אתה יכול להגיד שהמשפט הוא אולי בצדק, אבל לא בחסד.
ערן: כן. אני גם זוכר בתור ילד, שיחות על העניין הזה.
ומה סיפרו לכם?
ערן: למה הבורא לא נותן למשה להיכנס לארץ ישראל, למה הוא משאיר אותו בחוץ? זה נראה על פניו חוסר צדק משווע. איך מסבירים את זה?
בצורה כזאת אני לא יכול להסביר.
ערן: אתה לא יכול להסביר את זה כך?
אני משתדל לחשוב איך להתלבש בכל הדברים האלה בפסיכולוגיה, בפוליטולוגיה, במדעי החברה, בחינוך, אבל האמת שאני לא רואה ואף פעם לא ראיתי את הסיפורים האלה באופן כזה.
כי אני גדלתי בתור חילוני, הייתי מדען מתחיל צעיר, כמעט בן 30 כשהגעתי לחכמת הקבלה, ולרב"ש הגעתי בגיל 33 בשנת 1979, והפליא אותו שבקבלה באמת מדברים על כך מבחינת חוקי הטבע.
כולם דיברו על התנהגות יפה ולא יפה, ואני תמיד זלזלתי, לא יכולתי להסכים עם פסיכולוגים פוליטולוגים, סוציולוגים, כל מדעי החברה היו בעיניי ממש ספקולציה שלמה. הכול נעשה בפרוטקציות, גם ידעתי איך ברוסיה, שמשם באתי, הכול מתנהל. מדברים יפה אבל בפְנים, מתחת לשולחן ובצד עושים בכוח מה שהממשלה צריכה, ואין כאן שום חוקים ואף אחד לא מתחשב באף אחד. לכן לא התייחסתי לזה בכלל ולא חשבתי שעל זה מדובר. באמת לא חשבתי שעל זה מדובר.
כשהגעתי ארצה התחלתי להתעניין בזה, כי בכל זאת אלו ספרים ששייכים לאומה שלי ורציתי להבין במקורות, להבין אותו חלק מהתרבות שהיה כל כך נסתר ממני. הייתי בסירוב עלייה ארבע שנים ורציתי בכל זאת קצת להרגיש משהו, אבל לא הבנתי. כשהגעתי אמרו לי, חומש זה בסדר, זה לילדים, ובאמת התחילו להסביר לי על יעקב, על משפחה, על עשו ועל רבקה, כאלה דברים, ממש "מִשְׁפּוּחָה". אני לא התייחסתי לזה, אם כך מדבּרים, אז בסדר. אם הם רוצים להביא מזה מסקנות לחיים שלנו, בסדר. אבל אני לא אלך ללמוד כדי לקיים בתוך המשפחה שלי, אז אני לא צריך.
אבל כשהתחילו ללמד אותי תלמוד, כרגיל מתחילים מ"נזיקין", אז שאלתי, בשביל מה? לָמה ללמוד את זה? אמרו, "אתה תדע איך להתנהג בחיים. נניח יש לך אוטו, אם תפגע במישהו עם האוטו שלך, אז תדע איך להתייחס אליו". שאלתי, מה אני צריך לדעת? יש כאן חוקי המדינה מהמנדט התורכי או האנגלי ולא חוקי התורה, למה אני צריך ללמוד את זה מהתלמוד? אמרו לי, "לא, אתה צריך בכל זאת לדעת איך היית מתנהג אם היינו מדינת תורה, אם היינו מתנהגים לפי חוקי התורה".
שוב חשבתי, בשביל מה? זה לא אקטואלי, ולכן היה לי ממש קשה להסתכל על זה כך. התייחסתי לספרים האלה מצד אחד ברצינות, בהערכה שזו ההיסטוריה שלנו, שזה משהו גדול, אבל אני זוכר שאת הגישה הזאת לא הבנתי.
ערן: נכון, יש קונטרסט גדול מאוד בין זה שאומרים לך, אלה הספרים והחוקים וכולי.
אומרים שיש בהם קדוּשה. מה זה יעזור אם אני אדע איך להסתדר עם השכן, אם יש לי פרה ויש לו חמור, או יש לי עץ בחצר והעץ ממש מפריע לו וכן הלאה.
ערן: כן, זה נראה מאוד לא ברור ולא חשוב.
בשביל זה נתנו תורה? לכן הם כתבו כאלה כתובים? מה זה אומר על טיפשות העם, אם הוא כותב כאלו דינים? אני מבין שהאנגלים עם הפאות היפות שלהם כתבו את כל החוקים שלהם בספרים כאלה גדולים, אבל זה לא מתאים לאומה שלנו, ולכן לא קיבלתי את זה.
שמעתי גם כמה שיעורים על התנ"ך, ולא יכולתי להסכים. נסעתי לירחי כלה, לכל מיני מקומות, ואני זוכר שהיה לי מאוד קשה לסבול את כל הסיפורים האלו. אנשים שם התפעלו מהדרשות, איך זה כך ואיך זה כך, תראו איך יעקב אמר לא לעשו, איך משה לא רצה והסכים ולא.
אבל אני חשבתי שאם מדובר על היסטוריה של העם מלפני אלפיים או אפילו שלושת אלפים וחמש מאות שנה, מה יש לי מכל הדברים האלו? אנחנו עַם מיוחד, באמת עִם היסטוריה עשירה, כולם מסכימים לזה, אבל האם אנחנו שקועים בעבר,כ ולשם זה מקריבים עכשיו את החיים, ללמוד מהבוקר עד הלילה מה קרה לפני שלושת אלפים שנה? לא יכולתי.
ערן: בעצם בשביל זה לקחנו את התכנית הזו "סיפור רוחני", ואמרנו, בואו ננסה לברר.
ואחר כך כשהגעתי, אחרי הרבה חיפושים, והרבה ידיים שעברתי, התחלתי להבין שזה נמצא בחכמת הקבלה. קודם כל צעקתי על כל אלו שניסו להחזיר אותי בתשובה, "מה זה, זה הכול שקר, איפה יש תורת אמת?" אז הם הביאו אותי לכמה אנשים מקובלים בירושלים, שסיפרו לי שזה הכול לא כך, אלא צריכים להבין את הסיפור הפנימי. ואז הבנתי שבאמת כולם חושבים בצורה אחרת.
ערן: אז מה זה הסיפור הפנימי, מה הבנת?
הסיפור הפנימי, הוא שהכול קורה בתוך האדם, זה נקרא "פנימי". הכול בנו, הכול בי. מבראשית ועד הסוף, הכול בי. זה מה שמצא חן בעיני, ואפילו הבורא בי, הכול בי, שום דבר חוץ ממני. וזה מאוד תפס אותי, מפני שכך הרגשתי, את תפיסת המציאות, כי עסקתי בביולוגיה רפואית וקיברנטיקה רפואית וביולוגית, biological and medical cybernetics, זה היה המקצוע שלי. וכבר הבנתי שאת הכול אנחנו תופסים בפנים, שהכול מתרחש בתוך האדם. האדם הוא כמחשב, האדם הוא כמערכת שמה שיש בהרגשה שלו, שמה שהוא מרגיש, כך מתרחש, וזה לא קורה בחוץ.
שהתפיסה היא סובייקטיבית בלבד, העולם הוא סובייקטיבי. וזה מאוד מאוד מצא חן בעיני כשפגשתי את אותה תפיסה אצל המקובלים, שהכול נמצא בתוך האדם. אז ממש נרגעתי, כי סך הכול מצאתי קשר מדעי נכון, אמיתי בי, ובספרים האלו. זאת אומרת, הספרים האלו הם הרבה יותר ממה שהאחרים חושבים.
ואז לפי גישה הזאת התחלתי לבדוק את המקובלים, זה כבר היה כך. הלכתי לכמה מהם, וראיתי שהם מתקשים בזה. עברתי כמה ידיים מ- 75, 76 עד 79, בערך שלוש, ארבע שנים שבהן עברתי הרבה הרבה דברים, למדתי קצת בישיבה, בכל מיני מקומות, גם אצל מקובלים. נסעתי להרבה מהם, אני לא רוצה להגיד שמות, כי כאילו עזבתי אותם, ועברתי.
אחר כך בתחילת שנת 79 הגעתי לרב"ש בפברואר, מצאתי אותו ממש בצורה מקרית, כך ממש מהשמיים, ושם קיבלתי תשובות על כל הדברים. אחר כך בדקתי, שאלתי גם אותו, מאיפה אני יודע שזה נכון? והוא אמר לי, "לך תחפש. לך תחפש, אל תירגע". ואני ממש כמו שהוא ציווה הלכתי לעוד כמה מקומות, ולא. בהמשך נסעתי איתו לכמה מקובלים בארץ ישראל שאז עדיין נמצאו בעולם שלנו, שמעתי אותם, וראיתי שזה המקור, שממנו באמת אני יכול לשתות את כל התורה.
ערן: אם אנחנו כבר מדברים על זה, האם יש עוד כאלה שאוחזים בזה?
היום לא.
ערן: היום אין?
היום לא, היום אין.
ערן: אבל אז היו כאלה?
היו כאלו, אפילו בפתח תקווה שבה אנחנו נמצאים עכשיו, נסענו לבקר, אבל הוא היה מאוד זקן, אני חושב שעד ימינו ודאי שאף אחד מהם לא נשאר. היה מישהו בחולון, היו אנשים כאלה במקומות שאף אחד לא ידע עליהם. רב"ש היה נכנס אליהם, והם היו מדברים. אני בתור מי שמביא אותו, בתור השַמש, הייתי יושב לידם, אבל לא הבנתי הרבה. אמנם שלפעמים הם היו מדברים ביניהם ביידיש, וחלק בעברית. היו גם אשכנזים, וגם ספרדים. הם דיברו בכאלו מצבים רוחניים גבוהים, שאז עוד לא הייתי כל כך בקי בהם. זה היה תחילת שנות השמונים, שמונים ואחת, שתיים, ושלוש, כשעוד לא ממש הייתי בקי בזה. אבל כששאלתי אותו אחר כך, הוא היה קצת מספר, שהם היו מתרעננים על ידי פגישות כאלו ביניהם.
ואז התחלתי באמת להבין שכל הסיפורים האלו הם קודם כל סיפורים שקורים בתוך האדם, רק בתנאי שהאדם משנה את הרצונות שלו, מכָוון את עצמו נכון להשפעה, יוצא מעצמו. בגל של השפעה שיוצא ממנו.
ערן: בעצם של נתינה, כן?
בנתינה, באהבה, הוא יוצא מעצמו, ואז הוא מרגיש את העולם החיצון. כי לפני זה כל מה שהרגיש, אפילו שנראה לו שזה חיצון, את הכול הוא הרגיש כתופעות הפנימיות שלו בלבד. ואז בצורה כזאת שהוא מתחיל לפרש את מה שכתוב בספרים, הוא רואה שמה שכתוב בספר, באמת קורה בתכונת ההשפעה, בתכונת הנתינה, בתכונת האהבה שהוא רכש.
ערן: זה לא קורה לאגו שלו.
זה קורה במה שהוא כבר בנה מעל האגו, הפוך מהאגו. כשהוא מתקן את האגו שלו, שהוא סוחב בפנים והופך אותו. אז כאן כשאתה הופך, דוחף החוצה את הרצונות שלך, ומשתמש בהם לטובת הזולת, ולא לטובת עצמך, אז בהם אתה מתחיל להרגיש את הסיפור הזה.
ערן: אבל בהתחלה אתה עוד לא ממש משתמש בהם, אתה נגיד אפילו רוצה לרצות.
זו דרך ארוכה, כן. עד שאתה מבין, עד שאתה מתחיל, אפילו עד שאתה לפחות לא משתמש בהם לרעת הזולת.
ערן: אז כבר בשלבים האלה אתה מרגיש את התכונות האלה בתוכך, שזה קורה בתוכך?
במידה שהאדם מתקן את הדברים האלו, כשהוא נעשָה מלכוון לעצמו, לכוון לטובת הזולת, הוא מתחיל להרגיש את העולם מחוצה לו. ואז יש לו כשני העולמות, הוא מרגיש את המצב הפנימי שלו כתוצאה מהעולם החיצון, או כעולם תחתון, ועולם עליון, תגיד כך.
ערן: טוב, בעקבות הדברים האלה שאתה אומר, יש לנו עוד על מה לחשוב.
כן. אבל מה אמרת בקשר למשה?
ערן: אז בואו נקרא את הטקסט, ונחזור למשה.
בבקשה.
קליפ: "ויעל משה מערבת מואב, אל-הר נבו, ראש הפסגה, אשר על-פני ירחו; ויראהו יהוה את-כל-הארץ את-הגלעד, עד-דן. ואת, כל-נפתלי, ואת-ארץ אפרים, ומנשה; ואת כל-ארץ יהודה, עד הים האחרון. ואת-הנגב, ואת-הככר בקעת ירחו עיר התמרים--עד-צער. ויאמר יהוה אליו, זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר, לזרעך, אתננה; הראיתיך בעיניך, ושמה לא תעבר. וימת שם משה עבד-יהוה, בארץ מואב--על-פי יהוה. ויקבר אתו בגי בארץ מואב, מול בית פעור; ולא-ידע איש את-קברתו, עד היום הזה. ומשה, בן-מאה ועשרים שנה--במתו; לא-כהתה עינו, ולא-נס לחה. ויבכו בני ישראל את-משה בערבת מואב, שלשים יום;"1
ערן: משה, מי זה בי?
או! כבר אמרת יפה, "בי". יופי, זה נכון. זאת אומרת שיש בנו, כמו שדיברנו פעם על יעקב, על כל ההבחנות היסודיות שלנו, יש בנו ממש אבני יסוד כאלו בתוך הנשמה. משה בי זו אותה הנקודה שמושכת אותי להשפעה, לבורא. הוא ממש מסמל בי את הנטייה הנכונה של כל התכונות, הרצונות והמחשבות לארץ ישראל, לישר א-ל. ואל הנטייה הזאת הוא מוביל, הוא מושך את העם. זאת אומרת, את כל הרצונות שלי, המחשבות, את כל מה שיש בי הוא מושך אחריו. הוא הולך קדימה, ולא מפחד ממכשולים, ומוכן לעמוד נגד כל הבעיות, והמאבקים.
הנטייה הזאת בי נמצאת במגע עם הבורא. הוא מסדר לי את כל התכונות שלי, במידה שאני מתקדם במדבר, כמה שאני צריך לתקן אותן, לסדר אותן. שכל הרצונות, כל התכונות שבי ייכנסו למערכת הנכונה שנקראת "עם ישראל". אנחנו בונים מעצמנו ב"ארבעים שנות המדבר" מה שנקרא, בתהליך הזה שאנחנו עוברים, אלו לא ארבעים שנה, אלא כך נקרא החלק הזה בדרך. אז אנחנו בונים מהתכונות האלה בנו מערכת של קשר בין כל הרצונות, וכל מה שאנחנו כוללים, שייקרא "עַם". תחילת העם היא ממתן תורה, אבל אחרי המִדבר אנחנו באמת נמצאים כעם ישראל בכניסה לארץ ישראל, ואת כל זה עשה משה.
זאת אומרת, משה הוא כוח הבינה, כוח ההשפעה שבנו, הוא כל כולו במשיכה לבורא.
ערן: זה כוח שיש בו בחירה, הוא בעצמו כוח שבוחר?
לא, אבל אנחנו צריכים לבחור כי אנחנו כלולים מעם ישראל ומאומות העולם ומכל שבעת העמים שנמצאים בארץ.
ערן: במה אנחנו צריכים לבחור?
במשה שבנו, ולעשות מאבק בין משה שבנו לבין כל יתר הנטיות והרצונות שבנו. אם אנחנו אומרים "האדם הוא עולם קטן" אז כל מה שיש בנו, הכול כנגד משה בסופו של דבר. כשאנחנו בורחים ממצרַים רק משה מושך אותנו, כל עם ישראל אפילו היה מוכן להישאר במצרים, ואחר כך במשך המדבר כמה פעמים הם רוצים לחזור למצרים ומקללים את משה.
מסכן הכוח הקטן הזה שבנו, איך הוא בכל זאת קם ועוד פעם קם, ואילו אנחנו מוכנים להישאר בכל מצב שבנו, אנחנו כבר לא רוצים את העולם הרוחני ואת הבורא ונצחיות ורוחניות, "אני אחיה כמו כולם, כמו בהמות וחיות, תעזוב אותי". לא, הכוח הזה מתעורר בנו ובכל זאת אני מוצא סיבות להעלות אותו מעל הכול, וכך מתקדם.
ערן: לָמה הכוח הזה שמוביל אותי כל הדרך לארץ ישראל, זה הכוח שנשאר מחוץ לארץ ישראל?
הוא גמר את תפקידו, אין לו יותר מה לעשות. הוא הוביל אותנו ממצרים לארץ ישראל, התקופה הזאת היא ''תקופת משה'', זה הכוח הראשון מכל הכוחות שצריך להוביל את כל הרצונות שלנו, להעלות אותם מהרצון האגואיסטי שנקרא "מצרַים", האגו, השנאה, הר סיני, עד שנתקן את עצמנו ונעלה מעל הר סיני, נעלה ממש כמו משה מעל כל האגו, ובצורה כזאת נגיע לארץ ישראל.
זה נקרא "ארבעים שנות המדבר". עולים מִדרגת ה"מלכות", שליטת הרצון לקבל האגואיסטי, לדרגת ה"בינה", הדרגה הרוחנית. מִדרגת הבינה והלאה מתחילה להיות ''ארץ ישראל''. זו כבר לא סתם דרגת הבינה שהיא רק השפעה הטהורה, אלא גם הרצונות שלנו מתחילים להיתקן על מנת להשפיע, ואז כבר מגיעים ל''תיקון של אהבה''.
לפני זה, בזמן שעברנו במדבר בפנימיות שלנו, תיקנו את עצמנו כלפי הזולת בפעולה שנקראת "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", אל תעשה רע לאחרים, תתעלה מעל האגו שלך, אל תשתמש בו בכלל, תעשה עליו ''צמצום''. זה נקרא "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", זה השלב הראשון בתיקון. ובכניסה לארץ ישראל אנחנו צריכים לקיים את המשפט השני, "ואהבת לרעך כמוך". זאת אומרת, לא רק אל תזיק לו, עכשיו גם תאהב אותו.
ערן: האם את זה משה לא מסוגל לקיים?
לא. זה לא כוח משה.
ערן: זה מאוד קשה מה שאתה אומר עכשיו.
כן, כי אין לנו נביא יותר גדול, אין לנו איש יותר יקר.
ערן: דווקא משה לא יכול לקיים את הדבר הגדול הזה?
ההמשך שלו, המַדרגה הבאה שלו בָּנו, היא יהושע בן נון.
ערן: יהושע היה מסדר את הספסלים.
זה תמיד כך. לָמה לא נעצרנו באברהם? אחר כך מתפתח בנו כוח יצחק, יעקב וכל י"ב השבטים, הכול כדי שנפָתח את עצמנו, שנשתמש ברצון לקבל בצורה עוד יותר עמוקה.
ולכן משה סיים את תפקידו ובדרגה הבאה, בכניסה לארץ ישראל, כאילו אותו הכוח המוביל מת בעצמו, מפסיק את תפקידו. "שלושים יום" זה ראש תוך סוף, אנחנו נפטרים מהכוח הזה והולכים עם כוח חדש שנוצר ממנו. הוא מוליד את הכוח הבא, יהושע בן-נון הוא תלמיד שלו.
ערן: קוברים את משה, כמו שכתוב, "ויקברו אתו בגיא בארץ מואב, מול בית פעור"2, ולא יודעים איפה הוא קבור עד היום.
כן, עד גמר התיקון.
ערן: בפטרה יש מקום שהם קוראים לו "קבר נבי מוסא" והם אומרים ששם קבור משה.
זה יתגלה בגמר התיקון מפני שאותו כוח יתברר שוב רק בגמר התיקון, כי אנחנו נצטרך לקשור את כוח משה עם כוח המשיח.
קליפ: "ויתמו, ימי בכי אבל משה. ויהושע בן-נון, מלא רוח חכמה--כי-סמך משה את-ידיו, עליו; וישמעו אליו בני-ישראל ויעשו, כאשר צווה יהוה את-משה. ולא-קם נביא עוד בישראל, כמשה, אשר ידעו יהוה, פנים אל-פנים. לכל-האתת והמופתים, אשר שלחו יהוה, לעשות, בארץ מצרים--לפרעה ולכל-עבדיו, ולכל-ארצו. ולכל היד החזקה, ולכל המורא הגדול, אשר עשה משה, לעיני כל-ישראל."3
ובזה מסתיים הספר.
ערן: בסוף מי שנכנס לארץ ישראל, מנהיג את העם, כובש את כל הארץ, זה יהושוע בן נון.
שבסך הכול היה משרת את משה, אף אחד לא שמע עליו. זה מפני שכל הכוחות שמשרתים את האחרים, שעוזרים לאחרים, שהם כתומכים בכל התיקונים הם הכוחות הנסתרים הגדולים ביותר שעל ידם האדם מגיע למטרה.
ערן: האם משה לא מקנא בתלמידו?
אלה שני מצבים של אותו תהליך, זה אותו כוח, כמו יעקב וישראל. יעקב הוא הדרגה הקטנה ואחר כך ישראל זו הדרגה היותר גדולה. אותו דבר רבי שמעון ורבי אלעזר בנו, משה ויהושע. כך אנחנו רואים בכל שרשרת המקובלים מהאדם הראשון דרך עשרים דורות עד אברהם, ואחר כך מאברהם ועד האחרון מהם שהיה הרב"ש, מורי. זו באמת שרשרת בלתי פוסקת של מסירת שיטת התיקון, שהם היו כל הזמן מושכים ומושכים ומובילים אותה דרך כל המאורעות, כדי שהיום נשתמש בזה נכון.
ערן: משה לא מתנגד.
משה לא מתנגד, הוא מכיר את התפקיד שלו. הוא שואל, כי השאלה הזאת, זה החיסרון שהוא צריך למסור הלאה, אבל ברור למקובל שעם הכוח הזה אין לו מה לעשות הלאה. הוא לא מסוגל לתקן את הרצונות שלו ב''לקבל על מנת להשפיע'' שזה נקרא דרגת "ארץ ישראל", אלא רק ב ''להשפיע על מנת להשפיע''. ברור לו שעם זה הוא לא מסוגל להמשיך. זו דרגה אחרת, זה ממש ''עבר הירדן''.
ערן: אז אין כאן עונש?
אם אתה מדבר על מה שקורה בפנים בתוך האדם, איפה יש כאן עונש כלפי משהו? תכונה אחת גדלה ומחליפה את התכונה הקודמת שהיא גדלה על פניה.
ערן: זה הסבר חדש ומרתק.
לעיני כל ישראל.
ערן: הנה הסבר למשהו שהטריד אותי מילדות, אני מניח שגם חלקכם שאלתם את עצמכם לא פעם, לָמה לא נתנו למשה להיכנס לארץ ישראל? הנה ההסבר שלנו.
(סוף התכנית)