עולמות נפגשים
קבלה ומדע - 18
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 29.09.14 – אחרי עריכה
בן ציון: שלום לכם צופים יקרים, שלום לך הרב ד"ר מיכאל לייטמן.
שלום לכולם.
בן ציון: בתוכניתנו אנחנו תמיד מדברים על עולם אינטגרלי, על עולם מקושר, ועל הדרך שבה חכמת הקבלה מסבירה את כל התופעות שבו. לצורך זה אנחנו נעזרים גם במדע.
עולם אינטגרלי זה עולם שבו הכל מקושר יחד, ותלוי זה בזה בכל הפרטים שלו.
בן ציון: אם ניקח לדוגמה את התאים במוח, נראה שכל תא בפני עצמו הוא כאילו טיפש, אבל כל התאים יחד יוצרים איזו מערכת.
הכול תלוי רק בקשר.
בן ציון: כן. יחד הם יוצרים איזו פעילות אנרגטית שמולידה תחושות, רצונות, רגשות ומחשבות.
כן. בגלל זה יש לנו גם תופעות מאוד מיוחדות במוח, אתה יכול לחתוך ממנו שני שליש, וכאילו שום דבר לא קרה.
בן ציון: למה?
כי כל היתר, אפילו אם נשאר קצת, חלק קטן מהמוח יכול לקחת בדרך כלל על עצמו את כל הפונקציות של כל המוח בכללות. כמו שאנחנו רואים, אחרי כל מיני תאונות, כשממש אין לאדם חלק גדול מהמוח, זאת לא בעיה. זה גם בגלל שהמוח שלנו קשור בעבודה שלו עם מוחין, זאת אומרת עם המידע שנמצא סביבנו, אבל זה לא לשיחה שלנו היום, נדבר על כך בפעם אחרת. אבל בהחלט, חלק קטן מהמוח יכול לקחת על עצמו את כל תפקיד המוח בכללות והאדם לא ירגיש שחסר לו. יש מחקרים עם המון שאלות ותשובות, אנחנו לא כל כך יודעים ומבינים, אבל העובדות בשטח אומרות כך באמת.
בן ציון: האם זה נכון גם לגבי בני אדם?
כן. זה בבני אדם.
בן ציון: זאת אומרת, אם יש חמישה או עשר אלף מיליון בני אדם.
גם אנחנו קשורים יחד, אתה רופא, אני מהנדס, הוא בנאי והאחר סנדלר.
בן ציון: הכוונה שלי האם זה כמו במוח, האם קבוצה קטנה תוכל לעשות אותה עבודה שעושה קבוצה גדולה, או שאצל בני אדם זה בלתי אפשרי?
מה שקורה בעצם בכל המציאות זה שחלק קטן כולל בתוכו, במיני מידה, את כל מה שיש בגדול. זה כמו אלקטרון או נניח אטום, האטום כאילו מאוד דומה למערכת השמש, מערכת השמש מאוד דומה לגלקסיה, והגלקסיה לכל הגלקסיות יחד, ליקום. זאת אומרת כל פרט דומה לכלל והכלל משליך על הפרט.
בן ציון: יש איזו סימטריה כזאת.
כן.
בן ציון: האם כמו שהתאים מחוברים אחד לשני ויכולים לקחת על עצמם את העבודה, כך זה גם אצל בני האדם. האם כפי שבני האדם מקושרים היום, יש להם את היכולת הזאת לשאת במשימה, זאת אומרת האם מספר מצומצם של אנשים יכול לעשות עבודה של מספר גדול?
עובדה, עַם ישראל עשו עבודה עצומה כלפי האנושות בזה שהיו מחוברים "כאיש אחד בלב אחד". זה היה קיים בימי בית המקדש, זאת אומרת מתקופת אברהם עד חורבן בית המקדש, עד רבי עקיבא. באותה תקופה הם עשו תיקונים גדולים בעולם בזה שהם היו מחוברים, בזה שהיו בהשגת כוח החיבור ביניהם, כוח האהבה, כוח ההשפעה ההדדית. אחר כך יצאנו לגלות, אנחנו אלפיים שנה בגלות, ומפני שאנחנו, עַם ישראל, נמצא בגלות, אין לנו שום כוח רוחני, שום כוח חיבור בינינו. עכשיו אנחנו צריכים לחזור שוב לאותו כוח חיבור כמו שהיה פעם בינינו, כמו שאברהם אבינו החדיר בנו.
בן ציון: נתייחס לאדם, אתה כל הזמן מדבר על העולם הגלובלי וגם מתאר את הקשרים ברצונות וברגשות שבין בני האדם.
כן, אני זוכר איך אני הגעתי לזה. אני למדתי ביוקיברנטיקה, זאת אומרת על תפקוד גוף האדם ובכלל על התאים החיים, לא רק על האדם. זאת אומרת איך הגוף החי מתפקד כמכונה, איפה מוח שלו, איפה הכלים שהוא עובד איתם. איך הוא מנהל את עצמו, איך הוא מחזיק את עצמו בהומיאוסטזיס, זאת אומרת באיזון כללי, בהרמוניה בין כל החלקים. כי בתוך הגוף שלנו יש המון חלקים וכל אחד עובד, הלב פועם, הכבד מנקה, גם הכליות, הקיבה, הריאות, לכל חלק וחלק יש עבודה מאוד מיוחדת משלו והיא לגמרי לא דומה לעבודה של חלק אחר. אבל בכל זאת יש מערכת כללית שמפקחת על כולם ומאזנת את כולם. כי אם חלק אחד יעשה עבודה נוספת, הוא יפריע לחלק השני מפני שכולם עובדים למען זה שכל הגוף יהיה באיזון.
הרפואה שלנו עדיין לא מבינה שלא מספיק להביא את הכבד או את הכליות או את הלב למצב של עבודה, אלא שהעיקר זה האיזון בין כל החלקים האלה. זה נקרא רמת בריאות, רמת האיזון בין כל החלקים, ההרמוניה שיש ביניהם. אנחנו לא לומדים את זה, ואנחנו גם לא יכולים לדעת, אנחנו לא יודעים לסדר זאת.
כשהגעתי לזה, עבדתי אז באקדמיה הרפואית בסן פטרבורג, וכשהבנתי את הדברים ראיתי שרפואה שלנו דומה לעבודה באוטו. אתה יכול לתקן את הגלגלים, את המנוע ועוד דברים, אבל אם אין קשר ביניהם, ולמרות שכל חלק וחלק עובד בצורה נכונה, אז כל חלק יעבוד בנפרד, אתה לא תוכל לקשור אותם יחד.
בן ציון: מה מונע מאיתנו לחקור את הקשר הזה?
חוסר ראייה אינטגרלית. לכן הבנתי שזה מה שאנחנו צריכים. שאנחנו צריכים תוכנה כללית כדי לדעת איך הגוף שלנו עובד, איך הוא נפעל, איך כל החלקים שלו נמצאים בהרמוניה ביניהם. לזה מגיעים במקצת כל מיני הרפואות של מזרח.
בן ציון: הרפואות הטבעיות.
זה סתם, זה לא מתוך מדע. אבל זה מה שהביא אותי בסופו של דבר לעזוב את הביוקיברנטיקה ולהגיע לקבלה. אומנם זה לקח הרבה שנים, אבל זה היה הטריגר הראשון.
בן ציון: זה מפני שהייתה לך משיכה מיוחדת?
כי גוף האדם הוא לא סתם, גוף האדם הוא כמו כל הטבע. אין בטבע חלק משובח יותר, מורכב יותר מגוף האדם. לכן אני הבנתי שכאן הבעיה. כמו שלומדים באסטרונומיה, אני מאוד אהבתי אסטרונומיה כי אנחנו לומדים על חלק ועוד חלק. אבל העניין מה יש לנו בכללות, מהי המערכת האדירה הזאת שאנחנו נמצאים בה, של הכוכבים, הפלנטות, הגופים הגדולים, החומר האפור, החומר השחור, והעיקר איך הכל קשור יחד. כי הכל הגיע מהמפץ הגדול, מנקודת אנרגיה אחת קטנה נוצר הזמן, המרחק, המקום וההתפתחות. זאת אומרת אם יש לזה נקודה התחלתית משותפת אחת, אז לפי איזה קשר מתפתחים ביניהם כל החלקים מאותה נקודה, מה נוצר מהם, למה ואיך הם קשורים זה לזה. כי לפי ההיגיון אנחנו מבינים שהם חייבים להיות כולם קשורים יחד. זאת אומרת לא יכול להיות במקום אחד פיצוץ ובמקום השני שום דבר. זה גם מביא אותנו לידיעה אחרת, שיש בטבע מהירות אין סופית, אחרת הם איך הם קשורים זה לזה. אם מהירות אין סופית לא יכולה להיות, נניח לפי התיאוריות איינשטיין, אז היקום שלנו הוא לא יקום כמו שאנחנו רואים אותו. הוא נראה אחרת לגמרי, הוא כולו מקופל, ואז אין את המרחקים האלה שנראים לנו אין סופיים, אלא הכל מקובץ.
הוא מקובץ, כשיש לך נקודת אחת ונקודה שנייה, אתה יכול לראות את המרחק ביניהן, אבל אם שתי הנקודות נפגשות ביניהן אז אי אפשר לראות מרחק, יש נקודה אחת. זה העניין, אנחנו רואים את כל היקום ובכלל את כל המציאות דרך העיניים שלנו, דרך החושים המקולקלים שלנו, כי אצלנו אין תפיסה אינטגראלית כללית, שבה כולם קשורים לכולם, אנחנו לא מסוגלים. גם כשאנחנו פונים לרפואה, גם כשיכולים למדוד, לראות משהו, אנחנו תמיד רואים איזה קטע, הסתכלות פרגמנטרית, בחלקים קטנים ולא יכולים לראות את הכל יחד. לכן, היום במיוחד, כשאנחנו כבר רואים שהעולם כולו מקושר, כולנו תלויים זה בזה ואין לנו מספיק כלים להתחיל לסדר את החיים שלנו לפי התנאי הזה שבו כולנו תלויים זה בזה, כי אנחנו בעצמנו לא מרגישים כך ונוטים לראות כל אחד לחוד, מנותק, אנחנו צריכים לתקן את התפיסה שלנו, את הקשר שלנו לעולם, שיהיה אינטגראלי, שנרגיש שאנחנו חלק ממצב אינטגראלי וכולנו כאן מקושרים. ואז, רק מתוך זה, נוכל לסדר את החיים שלנו בצורה הנכונה, בזה תלוי העתיד הטוב שלנו. ואז התוצאה תהיה שנצטרך את חכמת הקבלה, כי היא נותנת לנו יכולת להתחיל לראות את העולם כמכלול אחד.
בן ציון: לראות כך את העולם, את הדומם, את הגלקסיות, את השמש או את ההקבלה בין האטום לשמש, עוד איכשהו אפשר לקלוט. אבל שאפשר, כמו שלקחנו תאים ועשינו מהם מוח על ידי חיבורם יחד, לקחת גם בני אדם או רצונות או הרגשות וגם איתם לעשות איזו סינתזה וליצור משהו חדש, אינטגראלי, שעליו אתה מדבר כל הזמן, את זה אי אפשר לדמיין, זה לא נקלט. גם כשאתה מדבר אני לא חושב שמישהו חושב על זה בכלל, חושבים שאתה מדבר על עולם אינטגראלי.
אדם חייב להיות אינטגראלי, הוא חייב להיות חלק אינטגראלי מהעולם, אחרת יהיה לו רע מאוד. העולם מתגלה כיותר ויותר אינטגראלי ואנחנו בתוכו מתגלים כיותר ויותר בדידים, אגואיסטיים, חתוכים, מרוחקים זה מזה ומהעולם, בזה יוצא אנטגוניזם, הפכיות בינינו לעולם, ואז נסבול הרבה יותר מהאקלים, מכל מיני הוריקנים, מהתפרצויות הר געש, בכל הדברים שלנו, אפילו בחברה שלנו. החברה שלנו צריכה להיות כבר מאורגנת בצורת עיגול, ואם לא? לא נוכל לנהל אותה. משפחה צריכה להיות בצורת עיגול, אינטגראלית, לא יכולים? אז לא יכולים להחזיק את המשפחה וכן הלאה. בכל מקום נסבול.
בן ציון: אבל האדם הוא כביכול, מעין קופסה סגורה שלא ניתנת לשינוי.
לא, יש שינוי באדם, ויכולים לעשות שינוי, אנחנו רק צריכים להזמין את הכוחות האינטגראליים בטבע שישפיעו עלינו ויעשו בנו את השיפור הזה, את השינוי.
בן ציון: כמו אותם תאים שהתחברו ויצרו מוח אחד, כך גם בני האדם, הרצונות מתחברים.
אם אנחנו תוצאה מהטבע, אז הטבע יכול גם לעשות איתנו בהמשך שינוי. אנחנו צריכים רק להרשות לו לעשות שינוי עלינו, כאן הבעיה. כי כשאנחנו נולדים אף אחד, לא אבא ולא אימא, שואלים אותנו מראש האם אנחנו רוצים להיוולד, לא שאלו אותך וגם לא אותי, אין דבר כזה. וכאן, כשאנחנו רוצים להיוולד בצורה רוחנית, אינטגראלית, מיוחדת, שואלים אותנו "האם אתם רוצים?". ואנחנו צריכים להגיד כן. במה אנחנו אומרים כן? סתם להגיד כן זה לא עוזר, בכך שאני משתדל בסדנאות, בעיגולים, בעשיריות, לבנות צורה אינטגראלית מהחיים שלי, עד כמה שאני מסוגל. בשביל מה אני צריך את כל המאמצים האלה? דבר ראשון, כדי שתהיה לי בקשה, אני מאוד רוצה ומבין שזו הצורה הרצויה והעתידה ודבר שני, שאדע שאני לא מסוגל לבד, אני רוצה שהטבע יוליד אותי מחדש בצורה אינטגראלית. שני דברים אני צריך כאן, מאוד לרצות ולדעת שאני לא מסוגל לבד, בעצמי. ואז זה ייצא, אז זה יקרה. לכן אנחנו צריכים לפתוח מעגלים, סדנאות, הסברים בערוץ שלנו, בכל דבר, בכל מקום. שתהיה לעם הבנה במה תלוי העתיד הטוב שלו, כי אחרת אנחנו יותר ויותר נתדרדר מרגע לרגע. והעולם יתדרדר יותר מאיתנו עוד יותר מהר ואז תהיה לו כל הזמן תביעה יותר גדולה אלינו, אנחנו נהיה כל הזמן על הכוונת, כל הזמן תהיה אשמה נגדנו שאנחנו עושים רע לכל העולם.
בן ציון: הראייה האינטגראלית הקולקטיבית הזאת, כמו שאני שומע ממך, הופכת לעניין ממש הישרדותי, שבלעדיו יהיה אי אפשר להמשיך להתקיים.
נכון. ודאי אי הזדהות שלנו עם הטבע שהופך להיות יותר ויותר אינטגראלי ואנחנו בתוכו נעשים כמו קודם אגואיסטים.
בן ציון: ברמת האדם הוא הופך להיות יותר אינטגראלי.
כן, ברמת האדם. והפער הזה מתחיל להיות מאוד קריטי, מאוד גדול וזה יורגש בנו כאסונות, כבעיות רבות. השאלה היא עד כמה אנחנו יכולים להמתיק ולהקטין אותם, עד כמה נלך לקראת זה בהבנה שלנו. בשביל מה נתנו לנו שכל? רגש? שנבין את הסיבה למכות, לחוסר האיזון שלנו עם הטבע.
בן ציון: משום מה השכל לא הולך לכיוון הזה, זה לא מסובך, אבל הוא לא הולך לכיוון הזה.
נכון, כי אנחנו בפנים אגואיסטים, האגו שלנו לא רוצה להסתכל על זה. שאראה את העתיד שלי כקשור לכולם? אני כמו כולם? שאני ממש לא מרגיש את עצמי אלא את כולנו יחד כגוף אחד? שאתה והוא וכולם חלק מגופי?
בן ציון: אבל כשאתה מספר על כך, זה יפה.
זה יפה, אבל תנסה לעשות לקראת זה איזה צעד.
בן ציון: אני לא עושה כלום.
אתה רואה כלום, כי אתה נמצא בטבע ההפוך מזה שעליו אנחנו מדברים, האינטגראלי, ממש הופכיות, לכן כאן אנחנו צריכים להצטייד ברצון גדול לזה, ובהכרת החולשה, הכרת חוסר היכולת שלנו לבצע זאת בעצמנו.
בן ציון: הרצון הזה שעליו אתה מדבר, מאיפה הוא מגיע? זאת אומרת, שומעים, מבינים אבל כאן נעצרים.
העניין הוא שהראש מסוגל לעבוד, אבל הלב, לא רוצה לקבל, זה נקרא שכל הבעיה היא בלב, לכן עלינו לתקן את הלב שלנו, אבל אנחנו לא מסוגלים לתקן אותו לבד אלא רק לרצות והתיקון יבוא.
בן ציון: גם ברמה התיאורטית, כמו שכל העולם הוא התרכבות והתחברות של חלקיקים ודברים כאלה. זה קורה גם עם האנשים. גם במישור הרגשי קורים דברים כאלה, גם שם יש איזו אבולוציה של הרגש, של התודעה, שגם זה עובר פיצוצים.
גם שם לא חושבים, גם שם אין מחשבה לכיוון הזה, אלא האדם עם הטבע, האדם עם הדרגות הנמוכות ממנו, זה המקסימום כאילו. אבל האדם בתוך האדם זה לא עולה אפילו במחשבה ולא בטעם.
מה שלא עושה השכל, עושה הזמן, אתה צריך לתת לזמן לעבוד.
הזמן, הכוונה למספר הפעולות שאדם עובר ולאט לאט, לאט, לאט הוא מתחיל להבין, להרגיש, כמו שאנחנו גדלים. לוקח לאדם חמש עשרה שנה נניח לגדול, ואפילו עשרים שנה, אז גם כאן צריכים להיות כנראה עשרים שנה כדי שאנחנו נשתנה, אבל זה לפנינו, כבר התחלנו את התהליך הזה, אין לנו ברירה.
בפרט שחוכמת הקבלה התגלתה, התגלתה כל התוכנית הזאת, כל המערכת הזאת מתגלה יותר ויותר מיום ליום. מתגלה החולשה של שליטי העולם שלא מסוגלים לעשות שום דבר, ויוצא שכולם מרימים ידיים ולא יודעים מה קורה מהיום למחר, חוץ מאיתנו, אבל אנחנו עדיין לא נשמעים. לאט , לאט עוד חצי שנה, עוד שנה, עוד שנה, ובמיוחד העבודה בעם ישראל. כי אם זה יקרה במשהו בעם ישראל, אוטומטית זה קורה אחר כך לאנושות.
כך אנחנו בנויים. זה לפי המערכת, מבנה של הטבע.
בן ציון: מצד אחד הראיה המדעית של כל העולם כמערכת אינטגראלית, היא ברורה וקיימת.
גם זה לא היה פשוט, אם אתה תיקח נניח את המועדון ברומא, קלאב דה רומא, אז אתה תראה מתי הם התחילו לדבר על זה, בשנות החמישים, שישים, ומי הסכים ומי לא הסכים, כמה דיברו על זה, ולאט לאט עד אשר זה התגלגל.
בן ציון: אז מצד אחד כל התיאוריות המדעיות, העכשוויות, הן רק הולכות ומתרחבות, מתייחסות לכל כגוף שלם. אבל זה לא מתייחס אל האדם. מתייחסים אל האדם בתור חלקיקים, מולקולות, כל דבר כחלק מאותה מציאות, כחלק מאותה משפחת כוחות, הכוח האלקטרו מגנטי, הכוח המשיכה, זאת אומרת האדם הוא חלק מאותו דומם, צומח, חי מה שנקרא, של אותם חלקים, וגם כשאדם נפגש עם אדם זה גם מפגש עם מולקולות. זאת אומרת מתארים במודל של דומם, צומח, חי. אבל המפגש של החלקים האנושיים, אם לקרוא לזה כך, הוא יוצר איזה מדע חדש.
מה זה שאתה יוצר מדע חדש? אתה מגלה מה שקורה בטבע.
בן ציון: אבל בטבע בדומם, צומח, חי כאילו גילינו כבר?
אנחנו לא בנינו שום דבר, אנחנו לא בונים מדע. המדע שלנו זה מה שאנחנו מגלים שבטבע כבר היה קיים, ועכשיו זה מתגלה כלפינו קצת, וזה נקרא מדע. אנחנו מייצרים משהו חדש? אנחנו בונים משהו חדש? אנחנו נמצאים בטבע. אנחנו לוקחים חלקים מהטבע, מגלים את זה, מגלים את זה, מגלים את זה, מקסימום שאנחנו אולי מרכיבים אותם יחד. אין לנו כוח הבריאה, כוח הקריאטיבי ממש, לא. אנחנו נבראים, אנחנו בעצמנו חלקי הטבע.
בן ציון: אז מה נקרא שחלק האדם או החלק המדבר, הוא לא מתפתח בדרכי הטבע, אלא הוא צריך לעשות משהו, ליזום מעצמו?
זה העניין, זה מאוד מעניין. כאן באמת אנחנו צריכים לרצות להסכים, להבין ולהסכים לשינוי הזה, והוא נגד הטבע שלנו, אנחנו כאן צריכים לעשות מהפך. זאת אומרת, כאן הנקודה המיוחדת שבבריאה, שאנחנו כן צריכים לקבוע בעצמנו שאנחנו רוצים להיות דומים לטבע כולו, אינטגראליים, ואז למרות שאנחנו נהיה אינטגראליים כמו כל הטבע, אנחנו לא ניבלע שם. לא, אנחנו בכל זאת נהיה נבדלים, אנחנו בכל זאת נצפה מנקודה שלנו, בגלל זה אנחנו מגיעים מטבע ההפוך, ויש לנו את נקודת התצפית הזאת.
בן ציון: הוא כאילו שומר על הייחודיות שלנו.
כן, אנחנו נמצאים ייחודיים. ואז כל הטבע ואנחנו זה שני דברים, אנחנו בתוך הטבע, למרות שגם אינטגראליים. ואז יוצא שאנחנו בזה דומים לאותו כוח הגדול שברא את כל הבועה הזאת של הטבע, כוח הקריאטור הזה, הבורא, שאנחנו כמוהו. ובמידה כזאת אנחנו ממש מתחילים להרגיש את הכוח הזה, לגלות אותו, נעשים אתו יחד כעומדים זה מול זה, ויחד עם זה, זה עם זה, כי אנחנו קונים אותה חוכמה, אותה יכולת כמוהו, כמו כל הכוח העליון של הטבע.
בן ציון: מעניין שגם בפיסיקה כבר מגדירים את האדם כפונקצית גל שמתפרסת על כל היקום.
כן.
בן ציון: זאת אומרת בעצם מגיעים לכל המודלים האלה.
כן, כי אנחנו באמת לא כמו שאנחנו עכשיו רואים את עצמנו.
בן ציון: אז איפה פה המחסום?
רק בלב, המחסום כאן בתוך הלב, לא במוח. המוח שלנו זה לא בעיה, "שלא כל מוחא סביל דא", כלומר לא כל מוח מבין זאת. אבל זה לא נורא, אנחנו רואים שלפי השכל אנחנו מסכימים לכל הדברים האלה, הלב לא נותן.
בן ציון: אנחנו לא לוקחים ועובדים אתו? כאילו המדע כבר גילה הכל, כל מה שאמרת כאילו כבר יש. יש גל, יש משהו כללי, יש משהו אנלוגי, יש הכל. אז איזה חלק פה לא נפתח לנו?
הלב לא נפתח. הרצונות שלנו האגואיסטיים לא נותנים לנו לראות את העולם האינטגראלי, לא נותנים לנו לראות שאנחנו מחוברים עם האחרים לגוף אחד. אנחנו מחוברים, אני נניח איזה חלק חשוב בגוף, אבל אני לא רוצה להיות מחובר לכל הגוף, לא רוצה להיות מחובר. או מה שאני יכול לקחת מהם אני לוקח, לתת להם? לא. תתאר לעצמך שאם יש חלק כזה בגוף, זה בדיוק החלק הסרטני, הטבע שלו זה מחלת סרטן, מה שאנחנו קוראים. זה מה שאנחנו כל אחד כלפי האחרים.
בן ציון: אז אם נסכם במשפט אחד, מה שחסר לנו, זה להרגיש.
את הזולת כשלי, כעצמי, כעצמו, וזה אפשר על ידי אותם התרגילים שאנחנו מביאים להעם, ועל ידי זה הם ירגישו ויבינו וירצו ויתקרבו לאותה תמונה האינטגראלית שהיא תיתן לנו את הרגשת העולם הבא.
בן ציון: אז אולי עם ישראל שאומר שיש לו לב פתוח, זה יעזור לו לצאת לכיוונים האלה.
אני מאוד מקווה, וגם בכלל אנחנו נקווה שהשנה אנחנו נצליח.
בן ציון: תודה רבה לך הרב ד"ר מיכאל לייטמן, תודה רבה לכם צופים יקרים, ונתראה בעוד תוכנית של עולמות נפגשים, שלום ולהתראות.
(סוף התכנית)