ישיבת כתבים

293

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 04.11.21 – אחרי עריכה

דודי: אנחנו נתחיל בהיעלמות קהילות יהודיות באירופה.

נורמה: בית הכנסת Princess Road בליברפול סגר החודש את שעריו לאחר כמעט 150 שנה של פעילות רציפה. הקהילה היהודית בליברפול שהייתה בעבר בין הגדולות באנגליה הצטמצמה מאוד בשנים האחרונות, בזמן משבר הקורונה היא אפילו התקשתה לגבש מניין לתקופת החגים. יהודים התיישבו בעיר הנמל הבריטית כבר באמצע המאה ה-18 והקהילה גדלה עד כדי כך שהייתה השנייה בגודלה באנגליה במאות ה-19 וה-20. סגירת בית הכנסת שהיה בעבר מלא עד אפס מקום מעידה על שתי תופעות ביהדות אנגליה, עלייה למדינת ישראל ופירוד בין חברי הקהילה על רקע אופי זהותה ומנהגיה.

האם סגירת בית הכנסת היא דבר חמור או חלק מאבולוציה טבעית של הקהילות היהודיות באירופה ובכלל?

קודם כל זה חלק מהאבולוציה של החברה היהודית באירופה ובכלל, כולל באמריקה. ככל שאנחנו מתרחקים מהדור הקודם של היהודים כך אנחנו יותר ויותר סוגרים את בתי הכנסת. זה לא עניין של בתי כנסת, זו הקהילתיות שיש ליהודים בכל מקום בעולם, הם יותר מתפזרים, יש התבוללות גדולה מאוד והם מפסיקים להיות יהודים, גם לפי הזהות, גם לפי הצורה, דתית, חילונית, פשוט נעלמים. זה נקרא התבוללות. לכן אומנם ליברפול היא עיר גדולה מאוד וחשובה, הייתי שם, אבל אין מה לעשות, כך קורה בכל מקום.

נורמה: מה הייתה ההתרשמות שלך כשהיית שם?

זו עיר שכיבדה מאוד את המלכה ויקטוריה, זו עיר שגדלו בה הביטלס, ישנו שם המקום שבו הם התחילו לנגן. זו עיר כזאת קטנה, יפה. אין לי יותר מה להגיד, הייתי שם לפני הרבה שנים.

נורמה: היית באזור של הקהילה, ראית שכן יש חיים מלאים?

לא, חיים מלאים לא ראיתי, אבל את המקום הזה כן, הוא מוכר ויפה. מה יש שם עכשיו?

נורמה: בינתיים בית הכנסת סגור, נראה מה יהיה אחר כך.

אחר כך בטח הקהילה הערבית תיקח אותו ותמלא. אין שום בעיה.

נורמה: כן, באמת יש עוד מקרים כאלה ברחבי אנגליה.

בדרך כלל זה מה שקורה.

נורמה: אז איך היהודים היו צריכים לשמור על המקום שלהם במקום לסגור אותו?

אני לא יודע.

נורמה: האם הם היו צריכים להילחם על זה?

אני לא חושב שהם יכולים להילחם, כי כדי להילחם הם צריכים עם עצמם. הם עזבו את זה ופיזרו את עצמם, אף אחד לא פיזר אותם. ועכשיו ברור מה לעשות, הם צריכים להשתדל למכור את המקום כמה שיותר ביוקר למוסלמים ולעזוב. זה במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע הערבים יחכו עד שהם יצאו משם ואז הם יכנסו.

נורמה: אז מה שקורה בליברפול יקרה בצורה רחבה יותר באירופה ובעולם?

בכל מקום בעולם כך יקרה, וזה כבר קורה, אפילו בקנדה, באמריקה. בכל מקום שהיו יהודים, הם יוצאים ובאים מוסלמים. ואני לא רואה בזה שום דבר רע, כי ההיסטוריה נמשכת.

נורמה: איך הסגירה הזאת תשפיע על שאר הקהילות?

בכלום, היהודים לא לומדים מהעבר. יש בהם טמטום כזה שהם לא לומדים.

נורמה: אז מהו בית כנסת על פי חכמת הקבלה?

בית כנסת זה מקום שבו צריכים להתחבר יהודים ובקשר ביניהם, מתוך הקשר ביניהם לפנות לכוח העליון, לבורא, ואז לבקש ממנו תיקונים, שיחבר אותם, שיעלה אותם למעלה מכל כוחות הפירוד שהם מגלים ביניהם. זה בעצם המקום שנקרא בית הכנסת, בית שמתכנסים, מתחברים. ואם אין את החיבור הזה, אז כבר לפי כוחות הטבע הם מרגישים שלא שייכים למקום הזה ואין להם בזה שום עניין ועוזבים את זה עד שזה נעלם. יש הרבה מקומות כאלה בעולם. אני לא יודע אם בכלל היהודים האלה נשארו בעיר, יכול להיות שנשארו, אבל אין להם אפילו מניין למלא את המקום.

נורמה: כן, הרבה יצאו מהעיר, הלכו למקומות אחרים, ללונדון וגם למנצ'סטר, אבל גם שם יש בעיה שלא מצליחים למלא אפילו למניין. איך אפשר לבנות את המושג בית כנסת בלב?

אם אנחנו רוצים להיות מחוברים, אז אנחנו יכולים לבקש מלמעלה. אנחנו בעצמנו רק יודעים איך לחלק ולהרחיק את עצמנו זה מזה, אבל אם אנחנו מבינים שכל העתיד הטוב שלנו הוא רק על ידי זה שאנחנו נתחבר בינינו אז יוצא שאנחנו חייבים להגיע למקום הכינוס ומשם להעלות בקשות, תפילות, לכוח עליון, לבורא עולם, שיעזור לנו להיות יותר קרובים בליבנו זה לזה, עד כדי כך שאנחנו נגלה בקשר בינינו את הבורא ונתחיל לגלות שהוא מחבר אותנו, את הלבבות שלנו, וממלא את הלב המשותף בינינו ומתגלה בלב המשותף שלנו, בעצמו, ואז נוכל אפילו להגיע למצב שנהייה בלב אחד ועם הבורא בלב.

נורמה: זה מה שחסר בימינו בעם היהודי בכל העולם?

כן. שום דבר חוץ מזה לא חסר, אף פעם.

נורמה: היהודים באנגליה התקרבו, לפחות בצורה גשמית, למען מלחמה נגד האנטישמיות במפלגה שקורבין היה, ובעוד כמה מקרים, האם זו באמת דוגמה של איחוד? כי הם אומרים, הנה אנחנו התחברנו.

הם לא יודעים מה זה חיבור, הם לא יודעים מה זה איחוד, ובכל זאת תודה רבה לקורבין וכאלו אנטישמיים, שהם פועלים כך נכון כלפי היהודים וגורמים להם להתחבר, לפחות במקצת. האנטישמיים מאוד עוזרים לציונים.

דודי: אם יהודים מתוך פחד בגלל קורבין, אנטישמיות, לייבור, מה שלא יהיה, יתלכדו יותר, אפילו יתלכדו בצורה נכונה, כמו שעכשיו תיארת מה זה בית כנסת, שזו צורת קשר פנימית יותר, מלוכדת, מה אז, מה יקרה עם הקהילה היהודית שלהם, היא תקום לתחייה, תפרח שם, או לא?

לא, במקומות האלה זה כבר לא יקרה. אין אף מקום בעולם שהייתה בו קהילה יהודית והיא יצאה משם, נגמר הקשר ביניהם, והוא חוזר. אני לא זוכר כאלו דוגמאות, אין. הכול פועל רק לכיוון אחד, לאט לאט קהילות יהודיות בכל העולם נעלמות. ומה יקרה הלאה? אנחנו רואים ששום דבר לא יקרה. וגם במדינת ישראל, כבר דיברנו על זה, כל הקהילה הזאת נמצאת במצב די עלוב. אין קהילתיות כמו שהיתה פעם, שהיו סבים, אבות שהיו מחזיקים, חכם שמכבדים אותו, גבאי, כאלה אנשים, קהילה שמרגישה שהיא סגורה, שיש לה מה שמחזיק אותה בפנים ומשהו שסוגר אותה מבחוץ. היום אין לא את זה ולא את זה, ובצורה כזאת אף אחד מהקהילה לא מרגיש שהוא שייך למשהו ושיש לו למי להיות שייך.

דודי: מהי הסיבה לאובדן הקהילתיות, האגו שלנו שגדל?

זה דבר אחד. ודבר שני זו קריאת הזמן, שאנחנו כבר לא יכולים לחיות בכפרים כמו שהיה פעם אלא צריכים לעבור לשיטה החדשה, חיבור מעל מקום וזמן שרק כך אנחנו צריכים לראות את עצמנו מחוברים.

דודי: איזו קהילה חדשה צריכה לקום עכשיו, קהילה גלובלית?

זו קהילה עולמית. יש לשם זה כל מיני כלים, יש אינטרנט, תנסה לחבר אותם. כמו שאנחנו משתדלים למצוא אנשים שמבינים מהי קהילה רוחנית, אז כל אחד שמבין שהוא רוצה לחבר את היהודים ביניהם או לא רק יהודים, ובחיבור כזה שמביא אותם לבורא, שיפעל.

דודי: מה יאחד קהילה גלובלית, מה יהיה המרכז שלה?

המרכז של קהילה גלובלית זה הבורא. אין לנו יותר למי לפנות ולמי לכוון את עצמנו, רק לבורא. הזמן כבר מכוון אותנו לשם. לכן בכל מקום בעולם הקהילות היהודיות נעלמות, חוץ מהקהילות החרדיות, ואנחנו נראה בקרוב שזה מה שיהיה.

דודי: אתה מדבר על קהילות יהודיות ברחבי העולם או בכלל רעיון הקהילתיות בכל מקום הולך להתפורר?

כן, קהילתיות בכלל בכל העולם. אבל אם זה כלפי קהילות יהודיות אז ברור שהן ייעלמו מהר מאוד ובכל מקום.

נורמה: למה המושג קהילה כבר לא אטרקטיבי? אנחנו רואים את המגמה הזאת גם בארצות הברית ובצעירים במיוחד, לא מעניין אותם להיות חלק מקהילה, למה?

ככה זה. אני נולדתי בקהילה, בעיר ברוסיה הלבנה, בבלרוס, היו שם בסביבות 400 אלף תושבים והיו שם הרבה יהודים. לפני מלחמת העולם השנייה רובם היו יהודים, ואחרי המלחמה נשארו מי שהנאצים לא הרגו אותו בפלישתם לשם. אני לא חושב שנשאר שם מישהו אלא אם ברח ואחר כך חזר, כמו הסבים והסבתות וההורים שלי.

כשהם חזרו זו כבר לא הייתה קהילה, הם כבר לא חיו במקום שמוגדר כקהילה יהודית. לא הייתה שום קהילתיות או חיים קהילתיים, ולא היה בית כנסת כי ברוסיה זה היה אסור. כל הילדים יצאו משם, נסעו לכל מיני מקומות, לאוניברסיטה, כל הבנים והבנות יצאו ונשארו הזקנים עד שמתו.

נורמה: שייכות זה לא משהו חשוב, למה זה פתאום לא רלבנטי, במיוחד לעם היהודי?

למי אני צריך להיות שייך, לאדמה, למקום, למי אני צריך להיות שייך? כשיצאתי בגיל 17 מאותו מקום, מאז הייתי שם אולי פעמיים, ולא בא לי עכשיו להגיע לשם כי זה כבר לא שלי, לגמרי. מה אני אראה שם, אולי איזה בניין מסוים אבל שום דבר חוץ מזה, לא אותם אנשים שהיו שם ולא כלום. מה זה שייך אם אין את אותם אנשים.

נורמה: אני מתכוונת בזמננו, לצעירים שלא רוצים להיות חלק מקהילה, אפילו בשביל הילדים שלהם לעתיד. למה זה פתאום לא חלק מהחיים, כל בן אדם רוצה להיות חלק ממשהו, ובמיוחד כל יהודי אמור להרגיש שיש איזו שייכות, יש איזה דבק, אבל זה לא קיים כנראה. למה הקהילה לא הפכה להיות למשהו שהוא כן חלק מהחיים היהודים?

אני לא יודע איך קיימות הקהילות באמריקה, באנגליה, מה זו שם קהילתיות? לי נראה שזה נגמר. נשאר רק מי שחרדי שיש לו בית כנסת, רב, גבאי, לימוד, חגים, מה שהיהדות ייצבה לעצמה ועל ידי זה הקהילות האלו קיימות כבר אלפי שנים. אבל אם לא זה, לאדם מודרני, לחילוני, על ידי מה הוא יכול להיות בקהילה? הוא חי בכל מקום שבו טוב לו. קהילתיות צריכה להיות למי שרוצה קהילה, אבל מה אני מקבל ממנה?

דודי: נסתכל בפרספקטיבה רחבה יותר, מבית המקדש השני שיצאנו לאלפיים שנות גלות ועברנו ובנינו קהילות ברחבי העולם. עכשיו הקהילות האלו מתחילות להתפורר לאט לאט, ומה המגמה, הם יעזבו ויעלו בחזרה ארצה? איך אתה רואה את תנועת הנגד הזאת בחזרה?

אני לא קורא עליהם, אני לא יודע מאיפה הם יכולים לבוא. באפגניסטן נשאר יהודי אחד, אני לא יודע מה איתו. איפה הם קיימים? נורמה יכולה לספר לכם מה קורה באמריקה הלטינית, יש פה ושם כאלו קהילות, אבל מה הקשר ביניהן? רובן לא שייכות לדת. ליהדות כן, במשהו, כשמדובר על חגים ועל כל מיני דברים כאלה, אבל לא יותר מזה.

לכן אני לא יודע מה להגיד לכם. לי נראה שהם צריכים לעשות עכשיו שינוי גדול מאוד נגיד ב-20 שנים הקרובות. זה יקרה כך שתהיה לגמרי נפילה של העניין הקהילתי ואחר כך זה יתעורר בצורה חדשה שתבוא מהשאלה "בשביל מה חיים?" "מה הטעם בחיינו?", וכדי לממש את התשובה לשאלה הזאת נצטרך קהילה.

דודי: מה יאפיין את הקהילה החדשה שאתה מצייר בעוד כמה שנים?

חיבור למען השגת מהות החיים, למען השגת הבורא, למען הקשר בינינו ועם הבורא.

דודי: נעבור לנושא הבא שלנו, סוף עידן הקריירה.

שלי: מחקרים חדשים בניהול, מצביעים על כך שהשינויים הדרמטיים של המציאות הרגשית, תנאי החיים הפיסיים כמו ריחוק חברתי וכולי, שנכנסו ללקסיקון שלנו בשנתיים האחרונות, ואי הוודאות לגבי העתיד בעקבות הקורונה, משפיעים מאוד על שוק העבודה. אותו שוק שלמעשה נבנה על התפיסה הקפיטליסטית שהובילה אותנו ב-200 השנים האחרונות.

המסקנות מצביעות על כך שנדרשת סדרת שינויים. מדובר בהתאמות מעבר לשינויים לוגיסטיים של אימוץ מודל היברידי, טכנולוגיה מתקדמת לניהול ישיבות וירטואלי וכולי. אלא באמת נחוצה הבנה עמוקה יותר, ואולי אפילו הגדרה מחדש של תפקידו של מקום העבודה בעידן שאליו נכנסנו.

במציאות המתמשכת הזאת של חוסר וודאות, ואנחנו רואים את הירידה בשאיפה לקריירה מפוארת, ומעבר לזה אנשים כבר מחפשים מסלול שבו הכול מתחבר באופן טבעי ואינטגרלי, הם מחפשים משהו שיזרום להם בצורה יותר טבעית עם החיים שלהם ועם מי שהם, איך אתה רואה את המגמה הזאת?

האנושות נמצאת בפרשת דרכים. היא עדיין לא יודעת מה היא רוצה לעתיד, אבל מגלה עד כמה היא לא כל כך מסכימה עם העבר ויכולה להמשיך כמו שהיה בלי לחשוב. אנחנו נמצאים בינתיים בזמנים כאלה.

שלי: מה עומד בפנינו על פרשת הדרכים, מה ימינה ומה שמאלה?

אני לא חושב שזה ימינה ושמאלה, יש כאן עניין של מלחמת עולם, משברים קטנים לפניה, וירידה מאוד גדולה בתפקוד האדם. אם לא נעשה את זה בעצמנו בצורה מכוונת, אז הטבע יעשה את זה. אנחנו לא רוצים לעבוד כמו שעבדנו בצורה כזאת שממש משתגעים והורגים את עצמנו בעבודה. אנחנו לא רוצים קריירות, אנחנו לא רוצים דברים כאלה שאנחנו נמצאים מהבוקר עד הלילה כל הזמן רק בחיפוש איך להרוויח יותר, להצליח יותר, להיות עשירים יותר, להיות מוצלחים יותר, אנחנו עייפים מזה.

אני לא רואה לזה שום פתרון, חוץ מאשר אם האנושות תתחיל לשאול ברצינות מה הטעם בחיי האדם בכלל. ואנחנו נראה כתוצאה מהשאלה הזאת שיהיו יותר מקרי התאבדויות, פחות לידות וכן הלאה. לא רק אצלנו, גם בסין, בכל מיני מקומות שיש שם פריחה בילודה. האנושות נכנסת יותר לשאלה "שביל מה".

שלי: למה התקופה הזאת של הקורונה, פתאום גרמה להרבה אנשים להפסיק לקבל סיפוק ומשמעות בעבודה, מה קרה, לאיפה נעלמו הסיפוק והמשמעות?

הקורונה זו לא סתם קורונה, היא פועלת בצורה רבגונית. היא עצרה אותנו מלרוץ, היא נתנה לנו להרגיש שאנחנו חלשים וקטנים. שאנחנו לא שולטים על החיים שלנו, שאנחנו לא יודעים בכלל בשביל מה אנחנו חיים ומה הטעם בחיינו. זאת אומרת, הקורונה עשתה את מה שעשתה ועוד לא סיימה ולכן אנחנו צריכים להודות לה.

שלי: אם נדבר במונחים של הקבלה, האם התקופה הזאת משקפת איזה תהליך של התבגרות, איזו התעוררות קולקטיבית של הנקודה שבלב באנושות? מה קורה פה מבחינה רוחנית?

התקופה הזאת של הקורונה נתנה לנו הזדמנות להשתנות קצת, אמנם השינוי הוא לא בגללנו אלא על ידי הלחץ מלמעלה. עכשיו נראה עד כמה זה באמת ישפיע, עד כמה האנושות תיקח מזה מוסר השכל ותשנה במשהו את עצמה.

שלי: השינוי הזה היה לו איזשהו בישול פנימי, והקורונה באה כמו איזה פיק כזה שרק מפעיל את השינוי, או שלא הייתה לזה שום הכנה?

לי נראה שלא הייתה הכנה, אמנם במשהו מבפנים האנושות הייתה מוכנה למשהו. אבל לא שהיא הזמינה את זה, לא שהיא שמחה מזה, ולא שהיא יכולה להגיד היום בפה מלא שהקורונה זה תהליך חיובי.

שלי: האם השינוי הזה שעכשיו מתחיל להתחולל באנשים הוא בשליטתם, הם מחליטים אם להשתנות, הם יכולים לסייע לו, או שהם פשוט בובות והחיים עוברים עליהם כמו מכבש?

זה בדיוק נכון, בובות. בינתיים הם בובות.

שלי: המגמה החדשה הזאת, היא שהאדם מאבד משמעות בעיסוק שלו.

מגלה חוסר משמעות בעיסוק שלו, לא מאבד משמעות. הוא מגלה חוסר משמעות בעיסוקים שלו.

שלי: עם זה שהוא מגלה את חוסר המשמעות בעיסוק שלו, המחיקה של העיסוק מההגדרה העצמית של האדם משאירה חלל עצום, הוא נמצא באיזשהו במשבר זהות.

לא, למה אנחנו צריכים לזהות איזה מטאטא רחוב או איש מחשבים, לא חשוב מי, שזו הזהות שלו, שהוא שייך לאיזו פעולה, לאיזה מחשב, לאיזו מכונה, וזו הזהות שלו. הזהות שלו היא שהוא בן אדם.

שלי: כולם בני אדם, מה מייחד אחד מהשני, לפי מה הוא צריך עכשיו לבסס את הזהות?

עד כמה כל אחד ואחד קרוב יותר להגדרת בן אדם, בן אדם שמזהה את עצמו כחלק ממערכת אדם.

שלי: זאת אומרת ההגדרה עכשיו של האדם היא קשורה רק בהתפתחות הרוחנית שלו שהוא בכלל עוד לא מודע אליה?

זה שהם לא מבינים ולא מודעים זה משהו אחד. אבל זה שבאמת זה מה שצריך להיות ושכך אנחנו חייבים להגדיר את עצמנו, זה אמת.

שלי: האדם שעכשיו פתאום נזרק לחיים, מרגיש חסר משמעות, לא יודע בשביל מה הוא עובד, ומרגיש שהחיים שלו עוברים לו מתחת לאף, מה הצעד הראשון שהוא צריך לעשות כדי להתחיל למצוא עוד פעם משמעות והגדרה עצמית?

הוא צריך לשאול בשביל מה הוא חי. ואם יעברו עלינו כאלו ווירוסים הם יעזרו לנו בזה, הם עוזרים מאוד. הם עוזרים לנו בזה שהם מנענעים אותנו, מנתקים אותנו מהעיסוקים הקודמים שלנו במשהו. בעיקר, אנחנו משתנים. הקורונה זו השפעה ביולוגית עם מטען רוחני בתוכה שמשפיע על כולנו.

שלי: זה וירוס שבתוכו ישנה את השאלה בשביל מה אני חי?

וירוס רוחני, כן.

שלי: מי שם את הרוחניות בתוך הווירוס?

מי מנהל הכול? מה את שואלת.

שלי: באמת יש בזה מבחינה פיסיקלית מטען רוחני?

כן.

שלי: והמטען הזה שמתפוצץ באדמה, מה הוא גורם לו?

הוא גורם לו זעזוע ומקדם אותו קדימה.

שלי: אז מי שנדבק הרוויח ומי שלא נדבק מפסיד?

כולם נדבקים, כולנו מלאים ווירוסים, בכל אחד מאתנו קיימים אלפי ווירוסים, וכולנו שק עם ווירוסים בתוכנו.

שלי: זה מאוד מעניין.

את באמת לא מבינה שזה כך?

שלי: אני חשבתי תמיד שזה יותר סימבולי שזה וירוס רוחני.

איזה סימבולי?

שלי: נסתכל רגע אחרי שהאנושות קיבלה את הווירוס הרוחני הזה.

היא כבר קיבלה אותו. התפרצות הקורונה כבר עשתה את העבודה, והרבה ווירוסים כבר נכנסו לתוכנו והתפתחו בנו, וגם היו בנו אבל התעוררו. זה כמו שיש את האדמות שהיו כל הזמן תחת קרח, וכשיש הפשרה של הקרח יוצאים כל מיני ווירוסים מתוך האדמה. ככה זה אצלנו, האור העליון משפיע וכל הווירוסים שנמצאים בנו מרגע בריאת העולם ותחילת החיים, אותם ווירוסים שעד היום היו בהקפאה הם מתעוררים.

שלי: מה התועלת מתהליך כזה?

אנחנו חיים מהם, הם עוזרים לנו, הם מעבירים לנו את החיות, חיים חדשים.

שלי: המערכת העליונה מתקשרת עם האדם דרך ווירוסים, היא יוצרת אבולוציה דווקא דרך וירוסים?

וירוס זה חלקיק אינפורמטיבי שמנהל אותנו.

שלי: זו דרך חיובית לתקשר עם המערכת הכללית, או שלילית?

חיובית. אין שלילי בכלל.

שלי: אם אנחנו מסתכלים על אותה אנושות שכולה קיבלה את הזריקה הרוחנית הזאת, מה עכשיו יהיו תחומי העיסוק של האנשים, מה התחום החדש שאנחנו נכנסים אליו, מה הכיוון החדש שהאנושות תקבל?

קודם כל הרבה אנשים לא רוצים לחזור לעבודה, יש כאלה שאיבדו את העבודה, יש הרבה כיוונים בעסקים הישנים שכבר לא יכולים להתאושש, ואני לא יודע איך הם יתאוששו. לדוגמה התיירות, אומרים שרצים עכשיו שוב לטוס לכל מקום, אני לא בטוח שזה יהיה באותה עוצמה, ואם ירוצו כמה משוגעים אז עוד מעט זה יירגע, לכל דבר יש את הזמן שלו, ואז נראה מה קורה הלאה.

שלי: מה ייתן לבן אדם כיוון מקצועי נכון, עיסוק נכון בחיים, לפי איזה פרמטרים, אם זה כבר לא מה שהיה פעם?

העיסוק של האדם יהיה במה שהוא יכול לממש את עצמו, או כדי סתם להרוויח, או כדי לקבל סיפוק, או גם זה וגם זה, או כדי להגיע למטרת החיים, מהות החיים. אבל לי נראה שיהיו שינויים גדולים, אנחנו נראה את זה במשך השנים הקרובות, לא מיד.

שלי: אם היום המצוינות וההצלחה זה מה שמסובב את העולם, על זה כולם יסתכלו כך מלמטה למעלה וירצו להגיע לזה, מה יהיה הערך באנושות החדשה אחרי סיבוב הקורונה הזה?

העולם יהיה יותר חדש במקצת, אנשים לא ירוצו אחרי המקצוע ואחרי כל מיני דברים כמו כסף, הם יסתפקו במשהו יותר רגוע.

שלי: מה תהיה פסגת השאיפות שלהם, לאן הם יביטו בהערצה, לאן יישאו עיניים?

אני חושב שאנחנו נראה עולם הרבה יותר אפור מקודם, פחות מתנוצץ כי כבר דווקא נמאס להרבה אנשים מכל אותם הצבעים, הצעקות והרעש וכל הדברים ולי נראה שהקורונה במיוחד תעשה איזו מכה כזאת שאנשים יגלו יותר שמחה בזה שהם רגועים.

טלי: כביכול יש הרגשה שכרגע האדם לא מודע לתהליך שהטבע מעביר אותו, והוא נמצא בשלב שמשאיר אותו בלי אחיזה בשום דבר, יש בלבול גדול, חוסר הבנה. מה צריך לקרות כדי שיהיה שינוי, שהאדם יפתח מודעות והבנה למה שעובר עליו?

בשביל מה הוא צריך את זה? אנחנו משתנים בלי מודעות והבנה, משתנים ואחר כך כשאנחנו כבר משתנים על ידי כל הפעולות של הטבע שהכוח העליון עושה לנו, אנחנו יכולים לדבר על מה שקרה לנו. תמיד כחכם בלילה

טלי: אז בעצם פשוט לשבת ולחכות ולתת לטבע לעבוד עלינו?

אלא מה את יכול לעשות? את רוצה לעשות משהו נגד הטבע?

טלי: לא אבל אולי לזרז את הזמן.

לזרז את הזמן את יכולה אם את מבינה מה שקורה, אבל אם את לא מבינה מה שקורה, את חיה ממה שעבר עליך, אז מה את עכשיו אומרת, ש"אני רוצה לשנות משהו"? את יכולה לדעת מראש מה קורה? אולי בעוד רגע משהו יתפוצץ וישנה כל העולם, את יודעת על זה? איזו גישה, ילדותית ממש. מאיפה אנחנו יודעים מה שקורה?

אפילו מהעבר אנחנו לא יכולים ללמוד נכון, מכל שכן מההווה ועוד יותר מהעתיד. סך הכול אנחנו רצון לקבל שבו פועל במקצת כוח האור מלמעלה, ומשנה את הרצון לקבל הזה מאיזה כיוון שצריך בהתאם לכמה שניתן לרצון לקבל להשתתף בכל התהליך. אם אנחנו משתתפים נכון, מקדמים את עצמנו לכיוון, למטרה בצורה נכונה ומהירה, ואם לא משתתפים נכון עם אותו כוח שמוביל אותנו, אז ההיפך. אבל בטח שמגיעים לאותה מטרה.

דודי: לקראת סיום יש נושא כללי, לא אקטואלי לגבי שיחה עם זרים, יש ספר חדש שיצא ותופס באמריקה, "כולם של זרים", שמציע, מעודד בני אדם דווקא ליצור אינטראקציות עם אנשים זרים. נגיד אתה ברכבת, תתחיל לדבר עם מי שלידך, אתה בתור לסופר תתחיל לדבר עם אנשים לידך. למה? כי זה מחדד את המוח, זה הופך אותנו ליותר אמפאתיים, זה גורם אושר, דווקא לדבר עם אנשים זרים. ואני רוצה לשאול אותך, כי בדרך כלל אנחנו מאוד לא אוהבים להיפתח, לא אוהבים לפרוק את הלב, מהססים, נרתעים, מפחדים. אולי באופן כללי קודם כל, מה עוצר אותנו מלדבר עם זרים? מה זה המחסום הזה שמפחיד אותנו ליצר קשר עם זרים?

הייתי מדבר עם רב"ש שעות ארוכות ביחידות, בטבריה זה היה קורה בדרך כלל, ושאלתי אותו, מה הוא עשה לפני שאני הגעתי והייתי לוקח אותו באוטו לכל מיני מקומות בצפון, לטבריה, לירושלים ובכלל יום יום לים. הוא היה אומר, "הייתי לבד". אז שאלתי, ולא היה לך דחף לדבר עם אנשים?

הוא אמר "לא, אני אוהב לדבר עם אנשים חכמים", זאת אומרת עם עצמו, כי לא מצא אף אחד. זה הכול. גם עכשיו אני יושב אצלי כאן בחדר, אני יכול כך לשבת עוד מאה שנה, למרות שאני לא חושב שיש לי לפניי, אבל לא חסר לי שום דבר. לשם מה אני צריך לדבר עם מישהו? מה הגישה הזאת החדשה המטומטמת, "תדבר עם מישהו כך וכך וכך". לא. אם לדבר אז עם מישהו שהוא יותר חכם ממך, או עם התלמידים. אבל חוץ מזה, אין לי שום נטייה. לכן אני לא מבין את השאלה שלך.

דודי: אז קודם כל אני אשאל על מקובלים, על הרב"ש, עליך, על מה הייתם מדברים, מה יש לדבר בפנים, על מי, על מה?

עם המקובלים אין על מה לדבר, רק לקרוא יחד מהמקורות. כשאני ישבתי מול הרב"ש שעות על גבי שעות, למשל כשנסענו ליומיים שלושה לטבריה פעם בשבועיים לפחות, אז למדנו, היינו קוראים בזוהר, ישבנו ליד השולחן אחד מול השני, עם כוס קפה וספר הזוהר, זהו. ולומדים.

היינו קוראים משהו בספר הזוהר והוא הסביר, אני שאלתי והוא הסביר. וככה היינו לומדים. מה חסר?

דודי: לפעמים רוצים לדבר, אפילו לפרוק משהו?

אז לפעמים מדברים על דברים ששייכים לנו. על מה עוד? על פוליטיקה? על העולם? שום דבר.

דודי: אלה מקובלים, ברור, יש להם מסלול מאוד מיוחד. אבל מה עם המין האנושי כולו?

הם, שידברו על מה שמעניין אותם.

דודי: האם זה יתרום להם אם לצאת ולדבר במעגלים רחבים יותר, עם אנשים זרים? יעודד אותם להיות באינטראקציות חד פעמיות כאלה או לא צריך?

בשביל מה, אני לא מבין מה אתה יכול להשיג מזה. רק לפרסם מה שטוב להם לפי דעתך, זאת אומרת על מהות החיים, מטרת החיים. חוץ מזה, אתה מכיר אותי, חדר העבודה שלך ליד החדר שלי. אתה רואה הרבה פעמים שאני יוצא? ואם אני יוצא מהחדר שלי לאן אני הולך? אין לי לאן ללכת. זהו. אני לא יכול להציע לכם שום דבר.

דודי: אני לא מדבר עליך. אני מדבר רגע עכשיו על המין האנושי, שאין לו נקודה שבלב, אין לו עניין.

שב ואל תעשה עדיף. זה הכול.

דודי: איך הוא יכול פרוק את המתח שלו?

לא צריכים לפרוק.

דודי: בכל זאת לנהל שיחה, לדבר קצת, זה לא מקל, משחרר במקצת?

סתם, על דברים שאין בהם שום משמעות? לא הייתי פותח פה. על מה? דבר עם עצמך.

דודי: על מה לדבר?

אתה לא מחזיק מעצמך כחכם?

דודי: זה ברור.

תדבר עם הבורא, זהו. יש לך עשירייה, אבל סתם עם בני אדם?

דודי: זה נכון ,יש לו עשירייה, יש חברים, אני לא מדבר עכשיו כתלמיד, אני מדבר כבן אדם ברחוב, השיחה לא עוזרת לא להבין את עצמו?

שום דבר. זה סתם ממלא את אוויר העולם וגורם לבעיות. לא. פחות דברים.

דודי: אז לצורך מה יש לנו את כל הדיבור?

שתפתח את הפה, כמו שכתוב, ש"לא מצאתי טוב לאדם אלא שתיקה".

דודי: תדברו חברים.

חיים: אין מה להגיד.

יופי. תהיו בריאים, ונמשיך בעבודה שלנו בצורה שנבדוק עד כמה היא יותר ויותר מועילה לטובת כולם. כל טוב לכם.

(סוף השיחה)