תנו כוחות להרים את קרן התורה

שיחה 08.12.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

מה זה נקרא שאני חלש?

דודי: האם יש משהו שהתלמידים יכולים לתת לך, שאתה בעצמך לא יכול, או הפוך, להוסיף משהו?

רק להיות יותר חזקים.

דודי: חזקים במה?

בלימוד, בחזרות.

דודי: האם ברוחניות זה כמו בעולם הזה? אני למשל רואה את ההורים שלי, וככל שהם יותר מתבגרים ומזדקנים, כך הכול נהיה הפוך פתאום. כל החיים הם השקיעו בי ובאחים שלי, ועכשיו מתחיל להתהפך משהו, הם יותר זקוקים לנו שנתמוך בהם, שנעזור להם. האם ברוחניות התלמידים יכולים לתמוך במורה יותר כי הוא זקוק להם במשהו, או שזה לא עובד כך, זה הפוך מהשכל שלנו?

זה עובד כך. התלמידים צריכים לתמוך במורה הזקן.

דודי: האם המורה תלוי בתלמידים שלו?

כן.

דודי: במה הוא תלוי בהם?

בכול.

דודי: מה זה בכול? הוא כבר בהשגה, הוא מוחזק על ידי המקובלים, יש לו מטרה. מה התוספת שיש לנו לתת לך אם אנחנו תלויים זה בזה?

אני לא יכול להסביר.

דודי: אז איך נדע אם אתה לא יכול להסביר לנו במה? או שזה אמור לבוא לנו בצורה טבעית באיזה שלב. במקום לחכות עד שיבוא השכל ונבין דברים, תגיד ישר במה אנחנו יכולים לתמוך בך כדי שתעלה יותר, שתקבל יותר מאיתנו.

תתרמו יותר כוחות להרים קרן התורה.

דודי: זה יפה, אבל מה זה אומר?

שלא צריכים שום דבר חוץ מלכבד את זה, להעלות את התורה בינינו.

דודי: האם זה מספיק לך, זה ייתן תמיכה ואתה תרגיש?

כולנו נרגיש.

שמעון: האם ככל שנתחבר יותר בינינו, הכלי עולמי, זה יחזק אותך, זה יעלה אותך?

לא יודע.

שמעון: אני רואה למשל שהילדים שלי, ככל שאני מרגיש שהם ביחד, כך זה נותן לי יותר התפעלות, ואני לא רוצה שהם ייפרדו ויהיו התנגדויות. אנחנו התלמידים שלך, הבנים שלך.

כן. בטוח שזה תלוי בזה.

רואי: "אנו מבקשים שה' יתן לנו את הכוח שאנו נוכל לעשות את כל מעשינו בשבילך, היינו לתועלת ה'. אם לא היינו אם אין אתה תעזור לנו, אז יהיו כל מעשינו רק לתועלת עצמנו. וזה הוא הפירוש אם לא. כלומר שאם אין תעזור לנו יהיו כל מעשינו רק למעננו, לתועלת עצמנו. כי אין לנו כוח התגברות על הרצון לקבל שלנו, לכן תעזור לנו שנוכל לעבוד בשבילך אתה מוכרח לעזור לנו וזה נקרא "עשה למענך". היינו שתעשה עשיה זו שתיתן לנו את הכוח של רצון להשפיע. אחרת אם לא אנחנו אבודים זאת אומרת, שאנחנו נישאר ברצון לקבל לתועלת עצמנו."

הרב"ש.

רואי: איך מגיעים לכאלו תפילות?

מתוך חיסרון.

רואי: החיסרון הוא שכל התקווה שלך בחיים היא רק הבורא, אין לך שום דבר חוץ מהעזרה ממנו.

כי באמת זה כך, אתה לא מרמה בזה אף אחד, רק את עצמך.

רואי: איך לצאת מהשקר העצמי הזה שכביכול יש לך עוד דרכים, ולהיות באמת, שיש לך רק את הבורא שיעזור לך? איך לחיות ככה?

להגיד לעצמך כל הזמן שחוץ מהבורא אין מי שיעזור לך, וכמה זכינו לזה שיש לנו אפשרות לדבר עימו.

שמעון: אדם מתחיל להבין ולהרגיש שהכול רק מהבורא, ועוד פעם הבורא מנתק אותו והאדם נכנס לכל מיני סרטים אחרים. למה זה קורה לאדם שכבר מרגיש, שיודע שרק הבורא יכול?

כי זה לא מספיק, חייב להיות קשר פנימי מרוח לרוח. אבל זה בא, זה מגיע.

שמעון: הוא חייב לעבור את כל המצבים האלה.

כן, בלי ספק.

שמעון: האם כך הבורא מגדל אותו?

כן, כך את כל אחד ואחד. כל המקובלים עברו את זה.

דודי: אין קיצורי דרך? כי האנושות מתפתחת, ברור שהיא לא מתפתחת כי יש ירידת הדורות, אבל הטכנולוגיה משתכללת. האם ממקובל למקובל הדרך לא נהיית פשוטה יותר, קלה יותר?

פשוטה וקלה וברורה.

דודי: איפה התסביך, באדם?

בתוך האדם. אבל אין לנו תסביכים, אנחנו מתקדמים לפי היכולת.

דודי: מה התועלת בזה שכל המקובלים עוברים אותו הדבר? למה שלמקובל הבא בתור לא יהיה יותר קל לגשת לזה?

למה יותר קל? יותר קשה.

דודי: האם זה הופך להיות יותר קשה?

למה לא? כדי שיתקן יותר.

ולאד: אתה סיפרת פעם שב- 1900 היו מאות אנשים שהיו בקשר עם הבורא, ואחר כך פחות ופחות. אז הקשר עם הבורא היה יותר קל.

כן. כך רב"ש היה אומר, שאם היו בזמנו אלפי אנשים, כמו שנגיד היום, שרוצים לגלות את הבורא, כמה זה היה פשוט. והיום זה לא כל כך.

דודי: האם לדור הבא אחרינו יהיה קשה יותר או קל יותר?

זה תלוי בדור.

דודי: זה תלוי בדור או בהתפתחות?

בהתפתחות. מה זה חשוב.

דודי: מה אנחנו משאירים לבאים אחרינו כדי שיהיה להם יותר קל, או שאין מחשבה כזאת, מה שיהיה לכם יהיה לכם, כל אחד בזמנו?

לא, אנחנו חייבים לבדוק מה מוטל עלינו למסור לדור הבא.

דודי: האם אנחנו צריכים להקל על הדור הבא?

אם אפשר.

שמעון: הדור הבא יהיה עם עביות יותר גדולה.

כן.

מושי: האם בדור הבא זה ייקח יותר זמן או פחות זמן?

אני חושב שפחות. אבל כך אני חושב.

מושי: אני נמצא מאוד בפחד. כשאני מסתכל על דוגמאות ובכלל מה שקורה מסביב, הפחד שלי הוא שפתאום משהו קורה, מסתובב לאדם משהו בראש וזהו, ואני רוצה להיות בטוח שחברים כן יעזרו לי, אבל אני לא בטוח ב-100%. לכן מראש אני אומר כל הזמן - תעבירו עלי ביקורת, גם אתה, לא כרב אלא כחבר, אם אתם רואים שיש לי איזו סטייה. כי אני בכל זאת עומד בתפקיד מאוד מרכזי וארגוני, וכמו שאני יכול להועיל, כך אני יכול גם לפגוע בארגון, באנשים. אם אתם מזהים משהו, לא לחכות, אני מרשה, על כל דבר שאני עושה. אני אומר לכם בשיא הרצינות, אין לי שום בעיה שתעבירו עליי ביקורת – אם אני קם לשיעור, מתלבש לא נכון, אין לי כיפה, מסתכל לא בסדר, אומר דברים שהם לא בסדר, תעבירו עלי ביקורת בכל צורה שאתם מוצאים לנכון.

אילן: אני חושב שמה שמושי אומר צריך להיות הדדי, מתוך כולנו לכולנו, לגמרי בצורה פתוחה. לא מתוך ביקורת אלא מתוך תיקון, מתוך השמירה ההדדית. אף אחד מאיתנו לא נקי.

דודי: האם הגישה שמושי מבקש היא נכונה, שבכל דבר קטן לבוא ולהעיר לחבר?

אם הוא מוכן לזה, ואם אתם מוכנים לזה, אז למה לא.

דודי: כי לפעמים זה אופי, לפעמים זה סגנון, לפעמים אתה לא מבין את כל הכוונה של החבר. האם מהכלים שלי אני מתחיל עכשיו לתקן אותו?

אני חושב שאנחנו כבר מוכנים לזה.

רואי: על מה היית מעיר לחבר, למה לשים לב?

קודם כל, האם הוא נותן דוגמה נכונה לאחרים.

(סוף השיחה)