מקובלים כותבים

נתינה ככלי - 2

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 24.11.2014 – אחרי עריכה

בן ציון: היום אנחנו רוצים לדבר על מושג הנתינה וההשפעה, כשלמעשה זה עולם שלם.

זה הרבה עולמות. כי כלי קבלה יכול להיות מרצון לקבל, ויכול להיות מרצון לקבל שמכוּון להשפיע. זאת אומרת, יש עולם שכולו נבנה ומורגש בכלי דקבלה, ויש עולם שכולו נבנה ומורגש בכלי דהשפעה. ואלה שני עולמות. העולם הגשמי מורגש בכלים דקבלה כמו שהם, ולכן הוא נקרא "גשמי", כי הוא תלוי ברצון לקבל עצמו, בחומר עצמו, בגשם, בגשמיות, בחומר. והעולם הרוחני הוא עולם מורכב מאוד, כי הרצון לקבל הוא אותו רצון לקבל שאנחנו משתמשים בו, אבל הכוונה על מנת להשפיע, הופכת אותו לכלי דהשפעה. ובכלי דקבלה של על מנת להשפיע, מורגשות ומופיעות צורות קיום, צורות החיים, צורות היחס, ובקיצור, צורות אחרות.

אבל גם בעולם המורגש, היינו במציאות שמורגשת בכלים דקבלה, וגם במציאות שמורגשת בכלים דהשפעה, המציאות מורגשת בתוך הרצון לקבל. וברצון לקבל הזה מורגשת מציאות מאוד דקה, קטנה, לעומת כל יתר המציאות הרחבה. למשל כמו תינוק שרק נולד, הוא חי, אבל במה הוא חי, מה הוא יודע, מה הוא מבין? נותנים לו בקבוק, או שאימא נותנת לו לינוק מהשד, והוא לא יודע מאיפה ומה, האינסטינקטים עובדים והוא יונק. הוא לא שומע, הוא לא רואה עדיין כלום, וזאת צורת הרצון לקבל שמתקיימת ברצון עצמו.

מה שאין כן, קצת יותר מהרצון שמתחיל להתפתח, לא מתפתח הרצון עצמו, אלא הכוונה, שהיא כבר כוונה ליהנות. או ליהנות בתוך הכוונה הזאת, או ליהנות למעלה מהכוונה הזאת, בצורה הפוכה. הרצון לקבל כמו שהבורא ברא אותו, הוא רצון מינימלי, יש מאין. חוץ מקצת שיש מאין, מאפס, כל היתר, מגיע על ידי התפתחות הכוונה, "אני רוצה ליהנות מזה ומזה, ובצורה כזאת וכזאת", וכן הלאה. לכן אנחנו צריכים לתת דגש בעיקר על הכוונה.

בן ציון: אני רוצה להתרשם מהכוונה של הנתינה, לעומת הכוונה של הקבלה, כי לכל עולם יש את האקסיומות שלו. בעולם הקבלה עם הכוונה האגואיסטית, יש מקסימום רווח, תענוג, מינימום השקעה, מינימום פעולה, לברוח מסבל וייסורים.

זו כוונה לקבל.

בן ציון: יש אמיתות שבונות את כל העולם, את התפיסה. מה הן האמיתות של עולם הנתינה וההשפעה, אילו אקסיומות יש שם, מה העקרונות שלו?

העקרונות הם פשוטים בכך שבעולם ההשפעה אני מתקשר למי שאני משפיע, ובעולם הקבלה אני מתקשר רק לעצמי. בעולם הקבלה אני מרגיש תוצאות, תענוג ומילוי בי. בעולם ההשפעה אני מרגיש תוצאות, תענוג ומילוי בו, במי שאני רוצה להשפיע לו. ואחרי כל ה"בו" האלו, עומד הבורא. זאת אומרת, כאן אנחנו מתחילים לחתוך לשניים, או שאני דואג לעצמי, או שאני דואג לבורא. בכלים דקבלה אני דואג לעצמי או למה שאני רואה ששייך לי, שזה בכל זאת אני, כמו לדוגמה התינוק שלי, הקרוב שלי, או שאני דואג לבורא בכלים דהשפעה, כי אז הבורא נעשה בעיניי יותר חשוב ממני.

בן ציון: מה היחס לרווח ותענוג בעולם הנתינה וההשפעה? כי בעולם האגואיסטי יש מקסימום רווח ומקסימום תענוג.

כן, ובמינימום השקעה. וכך זה בעולם שלנו, אנחנו תמיד רוצים לבנות מכונות כאלה, פעולות כאלו.

בן ציון: אופטימאליוֹת.

כן. אופטימאליוֹת, זה נקרא אצלנו כמה שיותר לצרוך, כמה שפחות להשקיע, ולקבל מקסימום רווח, זה העולם האגואיסטי. העולם ההוא, הוא עולם אחר. כשאני בודק את עצמי, אני גם עושה חשבון מדויק על היגיעה שלי, אבל למען מה היגיעה?

נניח שאני קובע שאני רוצה שהבורא יהיה בעל הבית שלי, אם הוא נהנה מכמה שאני משקיע בשבילו, כי בהשקעה בשבילו אני פותח את הכלים שלי, כלים דהשפעה, אז אני אוכל לקבל ממנו את כל אותו המעמד, הסטאטוס שהוא מחזיק, במה שהוא נמצא. אז יוצא, שאם אני עובד כלפי עצמי, אני תמיד דואג למינימום יגיעה ולמקסימום תועלת עצמית. מה שאין כן, כשאני עובד לתועלת הבורא, להשפעה, אז אני כבר לא מדבר על מינימום יגיעה, אלא אני מדבר על מקסימום יגיעה בשבילו, כי בכך אני בונה את הכלי לגילוי התענוג דהשפעה.

בן ציון: למה זה חייב להיות מקסימום יגיעה, למה הדגש על המקסימום?

כי על ידי זה אני פותח את הכלי דהשפעה שלי, אני פותח את הכוונה שלי להשפיע.

בן ציון: מקסימום יגיעה, זו העבודה, זו עוד לא התוצאה, אז למה מקסימום יגיעה זה ערך בפני עצמו?

כי אני קובע בזה עד כמה הוא יותר חשוב לי ממני.

בן ציון: דווקא ביגיעה אתה מבטא את זה?

כן, איך עוד אני יכול להראות שהוא יותר חשוב ממני? מה יש לי עוד לעשות, במה יש לי לפתוח כלי דהשפעה, אם לא על ידי יגיעה? "יגיעה", זה נקרא שאני מתרומם מעצמי, וכולי רוצה להיות שקוע בו. מה שקורה לו, מה שאני יכול לתת לו, במה שהוא מרגיש, מה שממלא אותו, שם אני רוצה להיות. לא בתוכי, אלא בתוכו. זה דומה קצת לאימא, שהיא כולה נמצאת בתוך התינוק, באיך שהוא מרגיש, כמה שהוא מרגיש, כמה שיש לו, הכל בתוכו.

בן ציון: מה הם אותם כלים דהשפעה שאתה אומר שהם מתפתחים?

הנתינה היא הכלי בעולם הרוחני. ומפני שיש לנו הרבה מאוד שכבות בתוך הרצון לקבל, אז על פני הרצון לקבל הזה אנחנו בונים כל מיני מדרגות של נתינה, כל מיני אופנים של נתינה.

בן ציון: מה למשל היחס לסבל וייסורים? ברצון לקבל אנחנו בורחים מזה.

ברצון לקבל, אם אני רוצה משהו ולא מקבל מה שאני רוצה, אז אני סובל. ככל שאני מקבל מה שאני רוצה, אז אני נמצא בשביעה. ואותו דבר ברצון להשפיע. אם אני רוצה למלא מישהו, אבל אני לא מסוגל, במידה הזאת אני סובל. אם אני רוצה למלא אותו ומסוגל למלא אותו, אז במידה הזאת אני נהנה, זה התענוג שלי.

אבל בכל דרגה, בכל מצב, פותחים לי יותר רצון, ובאופן אחר, ובהתאם לזה אני נמצא בנטייה ליהנות או לסבול, למלא את הרצון הזה או לא, לנסות אותו בעל מנת לקבל, או בעל מנת להשפיע. זאת אומרת שאני תלוי בפתיחת הרצון.

בן ציון: מה זו "פתיחת הרצון"?

"פתיחת הרצון", זה כמה שפותחים לי. אם פותחים לי חמישים קילו רצון, אז אני עובד עימם. עם מה שאני יכול למלא, או על מנת לקבל, או על מנת להשפיע, אני נהנה. עם מה שאני לא יכול למלא באותם חמישים קילו רצון שנגלה, אני סובל. אבל במה שנגלה לי.

בדרגה הבאה, במצב הבא, יפתחו לי, לא חמישים קילו רצון, אלא מאתיים קילו רצון. ואז כלפי אותם מאתיים קילו, אני אמדוד את עצמי, האם אני ממלא אותו או לא ממלא אותו בעל מנת לקבל, או ממלא או לא ממלא אותו בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, אני תלוי בכמה שהרצון נפתח לי, וכלפי הפתיחה הזאת אני מודד את עצמי, עד כמה אני מאושר או סובל.

בן ציון: על מה אני מצטער, או מה אני משבח או מעריך, בהשוואה בין רצון לקבל עם כוונה אגואיסטית, לבין רצון עם כוונה של השפעה?

ברצון לקבל אני משבח את עצמי שהשגתי תענוג, או משבח את בעל הבית שמילא אותי ונתן לי תענוג. אלה תשבחות בהמיות, כמו כלב שנאמן לבעל הבית שלו בגלל שהוא מאכיל אותו. ברצון להשפיע, אני משבח את בעל הבית מתוך זה שאני מכיר את בעל הבית, למה הוא עשה לי כך. אני מכיר את בעל הבית מתוך זה שהוא ברא בי רצון לקבל, מתוך זה שקירב אותי אליו, נתן לי תכונות שלו, שאני משיג אותו, אני משיג את אהבתו אליי, עד כמה שאני והוא נעשים מבינים זה את זה וקרובים זה לזה, אני נהנה מזה שאני מבין את בעל הבית ומסוגל לממש את רצונו.

זה אחרת לגמרי, כי ברצון להשפיע אני נמצא בתוך בעל הבית ולטובתו אני פועל. מה שאין כן, ברצון לקבל אני נמצא בתוך הבטן שלי, בתוך הבהמה שלי, ולטובתה כביכול אני פועל. "כביכול", מפני שזה נגד מטרת הבריאה, ולכן בסופו של דבר אני מרגיש בזה שהעסק לא משתלם.

בן ציון: בין הרצון לקבל והרצון להשפיע קיים שיפוט שונה. אותה תופעה מתפרשת בצורה שונה לגמרי ברצון להשפיע וברצון לקבל. נניח שאדם הרגיש משהו, קרה לו משהו בעולם הזה, אז ברצון לקבל שלו הוא פירש את התופעה עם חמשת החושים שלו, וברצון להשפיע הוא שפט את האירוע בצורה אחרת. נניח שנפלתי עם האופניים, אז ברצון לקבל הצטערתי, קיללתי, וברצון להשפיע אולי הצדקתי והודיתי. איך אנחנו יכולים לראות את ההופכיות בתפיסה?

ההופכיות היא ביחס שלי למעשה, למקרה. ברצון לקבל אני שופט גם את הפעולה וגם את התוצאה בהתאם לכמה אני נהנה מזה או סובל מזה. וברצון להשפיע אני שוקל גם את המעשה וגם את התוצאה בהתאם לכמה שאני יכול ליהנות בזה לבורא, או לא לבורא, אלא לנבראים ודרכם לבורא.

בן ציון: אם אני מתייחס לתופעה ברצון לקבל אז היא מתקבלת כייסורים או כמשהו נעים. איך אני מסתכל על מה שקורה לי ברצון לקבל אם המגמה שלי היא להשפיע?

אתה לא מסתכל לפי הרגשות שלך, לפי מה שאתה עובר בתוך הרצון לקבל שלך. אלא כולך בתוך מי שאתה רוצה להשפיע לו, אתה מרגיש את הרגשות שלו.

אם אני רוצה להשפיע למישהו, אז יכול להיות שמהבחינה הבהמית שלי, מהבחינה הגופנית אני אסבול יותר, אבל אני איהנה יותר מפני שמי שאני רוצה להשפיע לו נהנה. זה כמו שאני ממש מקריב את עצמי למען התינוק שלי, למען הקרובים שלי, למען המדינה, למען העולם. זה תלוי בגובה האדם. אבל אז אפילו אם אני סובל יותר, הסבל הזה הופך לכלי דהשפעה ואני לא מרגיש את הסבל. במקום זה אני מרגיש תענוג.

בן ציון: מה התהליך שבו הסבל הופך לכלי דהשפעה?

זה עניין של יגיעה. ככל שאני מתייגע, ויגיעה זה סבל, אבל בסופו של דבר אפשר להגיד שדווקא אותה יגיעה, אותו סבל הופכים להיות לכלי דהשפעה.

אבל זה לא שאני קורא בזה לאנשים לסבול, לא, מטרת הבריאה היא ליהנות לנבראיו. אלא כשאנחנו מתעלים מעל האגו שלנו, אז במידה שאגו סובל בדרך, זה גורם לנו בסופו של דבר לכלים שבהם אנחנו נהנה.

אבל שוב, המטרה היא לא לסבול. אני לא צריך ללכת בכוונה לסבל. אנחנו לא אנשים שגורמים לעצמנו סבל, ובוודאי שאנחנו לא נזירים. זאת לא השיטה שלנו. לא. אנחנו צריכים להבין שהאגו שלנו צריך לסבול בצורה מסוימת כדי שהרצון לקבל שלנו יקבל צורת רצון להשפיע.

בן ציון: סבל בעולם הגשמי זה משהו שאני מתרחק ממנו, בורח ממנו. איך אני מתייחס לסבל בעולם ההשפעה, מה העיקרון של הסבל בעולם הנתינה וההשפעה?

הסבל בעולם ההשפעה הוא מפני שאני לא יכול להשפיע, והסבל בעולם הקבלה הוא מפני שאני לא יכול לקבל. הסבל שבא כתוצאה מזה שאני לא יכול להשפיע, הוא הרבה יותר גדול מהסבל שבא כתוצאה מזה שאני לא יכול לקבל. כי הגבול של הסבל מזה שאני לא יכול לקבל הוא סך הכל עד הגבול של הגוף, ואחר כך מיתה. מה שאין כן הסבל מזה שאני לא יכול להשפיע, הסבל הזה הוא בגודל של הבורא, הוא בגודל של מלכות דאין סוף.

בן ציון: כי אתה בעצם רוצה לתת.

כן. ואז אני מרגיש את הסבל שלו, לא את הסבל שלי. זה נקרא "צער השכינה".

בן ציון: למה זה נקרא סבל שלו?

כי ככל שאני נדבק בו, ככל שאני נקלט בו, כך אני מרגיש את סבל שלו כסבל שלי. אבל במקור זה הסבל שלו. הבורא סובל.

בן ציון: יש כאן מהפך הפסיכולוגי שקורה ביחס שלנו למה שאנחנו מרגישים ברצון לקבל. מהו המהפך הפסיכולוגי המשמעותי שקורה פה?

המהפך הפסיכולוגי המשמעותי ביותר הוא בזה שאנחנו מקבלים שינוי על ידי המאור המחזיר למוטב. השינויים האלה קורים לאט לאט, במנות קטנות. אני מרגיש שבכל זאת אני משתנה, משתפר. אני מתחיל להעריך את תכונת ההשפעה כתכונה מיוחדת. אני רוצה להיות בה. למה? אני לא יודע למה, אבל זה היחס שנעשה אצלי כלפיה.

אם פעם פחדתי לעזוב את החיים האלה, לא מבחינת מוות, למרות שגם זה נכון, יש פחד מהמוות, כביכול מלאבד את עצמך, אז עכשיו אני כן רוצה לאבד את עצמי מבחינת הרצון לקבל, ולעלות לדרגה שבה כולי משפיע. אני כאילו יוצא מעצמי ונמצא בזולת. בזה אני רוצה להיות. ההרגשה הזאת באה לאט לאט לאדם. היא מתפתחת בו באיטיות עד שהוא נמצא בתכונת ההשפעה לפרקים יותר ממושכים, ושוב הוא בקבלה, אחר כך עוד יותר בהשפעה, ועוד קצת בקבלה, וכך עד שהוא עובר את מה שנקרא מחסום, ובאמת נכנס לתכונת ההשפעה ונמצא בה. בשבילו זה תענוג גדול, נתינה גדולה, הוא מתחיל לעבוד בבחינת קווים. אומנם הוא נופל לקבלה, אבל בשבילו זה כבר שמאל לעומת ימין. הוא לא מאבד לגמרי את הקשר עם תכונת ההשפעה. רבי שמעון שנופל להיות שמעון מן השוק, יודע שהוא נמצא במצב של שמעון מן השוק, הוא יודע שנפילה גדולה מאוד צריכה להביא אותו לעלייה עוד יותר גדולה.

בן ציון: אם אני רוצה לעבור מרצון לקבל לרצון להשפיע, איך אני צריך לשנות את היחס שלי?

בתכונת ההשפעה אני פועל רק מתוך רצון להשפיע, כמה שיותר. בכל מצב ובכל מקום אני מסדר את עצמי, את ליבי למקסימום לזולת. כי בתוך הזולת אני נפגש עם הבורא. אני לא יכול לכוון את עצמי ישירות לבורא, אלא רק דרך השכינה שזה אוסף של כל הרצונות בעולם. על ידי זה שאני ממלא אותם אני נותן תענוג לבורא. כי זה בעצם הרצון שהוא ברא ואמר לי "תמלא אותם, תמלא את כל האנושות, בזה אתה עושה לי נחת רוח".

השאלה במה אני אמלא אותם, האם אני ארוץ להביא להם מזון, תענוגים למיניהם וכן הלאה? לא. תמלא אותם זה נקרא שאני משתדל במקסימום לקרב גם אותם לבורא. כי זה מילוי שלא נעלם, זה מילוי נצחי, שלם, ובסופו של דבר רק הוא יתקיים.

לכן אם אנחנו מדברים על מקובל, אז המקובל קודם כל חושב איך אני נותן למי שבאמת רעב את פרוסת הלחם שלי, אבל אחרי שנתתי לו את פרוסת הלחם, אני חייב לדאוג איך אני אמלא אותו. עם הבהמה שלו גמרתי, ועכשיו אני חושב איך אני אמלא את האדם שבו כך שהוא יהיה דומה לבורא, ולכן הוא יקרא אדם, דומה. כך אנחנו צריכים להתייחס לכל העולם ובזה להרגיש עד כמה אנחנו נותנים תענוג לבורא. לכן אני צריך להתייחס לכל אחד בעולם כבן העיקרי של הבורא, ואם אני מהנה לו, בזה אני גם מהנה לבורא.

צריך רק לקיים, כל היתר יבוא. בזה אנחנו נתחיל להרגיש את הבורא, כי גם אנחנו וגם הוא נמצאים בתוך השכינה שהיא כל הרצונות של העולם.

(סוף השיחה)