שלבי הסולם
על רכילות
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 18.01.10 - אחרי עריכה
רחלי: נושא השיחה שלנו הפעם עלה משיחות עם חברות שלי ודברים שאני מרגישה גם על עצמי, וזה נושא הרכילות. מה הנזק בזה?
כי אם אני לדוגמה קוראת מאמר של בעל הסולם, הוא מביא ציטוט וכותב שם, "איזה הוא רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר, כך אמר פלוני. אף על פי שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם."
מה בעצם הנזק מרכילות?
רכילות היא כשאני מגלה רע שקודם היה נסתר, ואת הרע הזה אני לא מגלה לצורך התיקון. כי אם הרע מתגלה לצורך התיקון, אז זה יפה מאוד, זה לפי הנוסחה "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". ואם אדם הולך לגלות את הרע, אז הוא קודם כל מגלה את הרע בעצמו, בתוכו, כדי לתקן אותו ואז הוא שמח מהרע שמתגלה. זה כאילו שהוא מחטט בתוך עצמו, למצוא מהם הדברים שמפריעים לו להתקדם למטרה. ואז הוא מגלה עוד דברים שמתגלים לו על ידי הלימוד, על ידי הקשר שלו עם החברה, עד כמה הוא לא בסדר. והוא שמח כשרואה כמה הוא לא בסדר.
רחלי: ורכילות?
רכילות היא שאני קודם מגלה כביכול את הרע באחר, ועל ידי זה שאני מגלה אותו אני מרבה רע בעולם. אני לא מגלה אותו כדי לתקן.
רחלי: אבל הוא אומר דבר של אמת.
אני מגלה רע וזו האמת, אני לא מגלה סתם משהו על אדם שאין לו את זה. קודם כל אני לא מדבר על עצמי ורכילות כלפי עצמי גם זה נקרא רכילות. אם אני מספר דברים על עצמי, שאני אוכל את עצמי, כמו שכתוב "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו" - גם זו איזושהי רכילות עצמית. מי אני, עד כמה אני רע - ואנשים אוהבים ללעוס את כל הדברים האלה, כמה שרע לנו ועד כמה אנחנו רעים.
זה אסור, חוכמת הקבלה אומרת שאנחנו צריכים לגלות רק דברים טובים, שיהיה לנו כוח להתקדם, ואת הדברים הרעים לגלות רק במידה שאנחנו יכולים לתקנם.
רחלי: אבל איך אני יכולה לעצור את זה? נגיד אני שומעת משהו, אפילו מחשבה זה כבר רע?
מחשבה ודאי.
רחלי: איך אני יכולה לשלוט בזה?
הגישה מלכתחילה צריכה להיות גישה לתיקון העולם. אסור לי להסתכל על אף אחד בצורה רעה.
רחלי: איך אפשר לשלוט בזה?
קודם כל אם אני מסתכל על העולם שלנו שהוא כולו דומם, ומה שמתגלה מצד האדם זה הטבע שלו. אז קודם כל אני מנקה מאשמה כמעט הכול. ואני יכול להגיע לטענות צודקות לאנשים, רק כלפי חברת המקובלים.
רחלי: אז מה בעצם רע בדיבור?
כל מי שלומד חוכמת הקבלה גברים ונשים, מי שיודע שהוא צריך ללכת לקראת התיקון ומוציא לשון רע – אפילו שהיא אמת, אבל מדבר רע על אחרים, הוא עושה את זה כנגד התיקון.
רחלי: בחברות אחרות שאין להם מטרה רוחנית זה בסדר?
בחוץ זה לא חשוב בכלל.
רחלי: אבל יש הרבה חוקים במדינה נגד לשון הרע, והוצאת שם רע.
אני לא רוצה לנגוע בהם, כי הם לא בעד ולא נגד ולא עושים לנו כלום, אולי הפוך. הם מגלים לנו את הרע מהר מאוד ואז אנחנו מתקנים אותו מחוסר ברירה.
אנחנו מרגישים אז שאנחנו חייבים לתקן כי אי אפשר כבר להמשיך כך, הגענו למצב הנורא. אבל בקבוצות המקובלים שלנו בכל המדינות בעולם, יש נשים וגברים ובמיוחד זה שייך לחלק הנשי, אסור לעורר את הרע אחד על השני. ולכן הרכילות זה כוח כל כך הרסני שצריכים פשוט לשחוט אותו. ואם אי אפשר לתקן את החברים, אז עדיף לפזר את הקבוצה הזאת, כי הם לא מגיעים לתיקון, הם רק מרבים את הקלקול.
רחלי: בוא ניקח קצת צעד אחורה ונדבר על החברה בכללה ולאו דווקא על חברת מקובלים.
אני לא מתייחס לחברה כללית, חוץ מאותו מקום איפה שמגלים רע כמו בכל העולם. משך ההיסטוריה אנחנו יותר ויותר מגלים את הרע, עד שאנחנו לא מסוגלים לעשות כלום בשום שטח בו פועל האדם, הוא לא יכול לסדר את עצמו ואת העולם סביבו, ומגיע להרס עצמי ואז הוא צריך לחפש מה לעשות, מה הטעם בחייו והוא מגיע לחוכמת הקבלה - מהנקודה זו והלאה.
רחלי: אבל דיבור זה כלי התקשורת בינינו. אנחנו לומדים אחד על השני, אנחנו מכירים אחד את השני וזה גם יכול להיות כלי של חיבור.
כן, אבל בעולם הרחב לא יכול להיות כלי טוב, לא יכול להיות שינוי לטובה, לא יכול להיות תיקון. התיקון מתחיל להיות רק מזה שהאדם מיואש ומגיע לחוכמת הקבלה, כשיש בו כבר נקודה שבלב. ולפני זה בכלי תקשורת, טלוויזיה, ורדיו, כל מה שאנחנו נעשה, פוליטיקה, סוציולוגיה פוליטולוגיה, הכול מכור, והכול אגו גדול.
רחלי: כן, בימינו אם לא מדברים עליך, אז אתה לא שווה, לא סופרים אותך.
כן אז זה יותר טוב, שידברו.
רחלי: אתה רוצה שידברו, העיקר שידברו.
שידברו רע לא חשוב, העיקר שידברו. כי היום כבר לא מתייחסים לטוב או לרע. אנחנו כבר ההגענו למצב, שאדם כאילו מתגאה בזה שהוא רע. אז אם הגענו למצבים כאלו, אז בשביל מה לנו לדבר בכלל על החברה ברחוב? חוץ מחברת מקובלים אין מה לדבר.
וכמה שישתדלו לעשות כל מיני חוקים, הם לא יתקיימו, כי המגמה של אותה חברה חילונית חופשית, היא כולה כדי לגלות את הרע שבה, זה הכול. וכמה שהם ישתדלו לעשות אפילו טוב, זה יהפוך לרע, כדי לגלות שהמגמה צריכה להיות בהתפתחות רוחנית - זאת אומרת, להתפתח מהשטח לגובה.
ולכן אין שם על מה לדבר, אין שם מה לתקן.
רחלי: אבל מנסים בעזרת כל מיני חוקים.
הם רוצים אבל זה רק כדי עוד פעם לגלות שנמצאים בחוסר אונים ממש.
רחלי: אם באמת ניקח את זה לצד של הנשים, אז כתוב ב"זוהר", בפרשת "מצורע", שהנחש הלך לחווה והוא בעצם הביא לה את לשון הרע. אולי בגלל זה, זה מקושר כל כך לנשים.
נחש הוא באמת דוגמה לרכילות הראשונה, והוא הכניס לאשה את הזוהמה הזאת, את הרעל הזה.
רחלי: למה הוא הגיע דווקא לאישה?
כי זה כוח הרצון לקבל שבאדם, ולכן הדבר ההרסני ביותר בו הוא כוח הרכילות. וזו באמת רכילות, הוא דיבר כאילו רע על הבורא ובצורה מתוחכמת, "האם אתם יודעים? האם זה נכון או לא נכון?" וכן הלאה. "את יודעת, אני יודע משהו עליו, מי שברא אתכם, אתם יודעים שהוא בעצם חושב משהו אחר", וכולי.
רחלי: כתוב גם שעשרה קבין של דיבור ירדו לעולם, תשעה לקחו הנשים ואחד לעולם כולו. כאילו שאנחנו הנשים באנו ולקחנו לעצמנו. אני לא זוכרת שלקחתי לעצמי תשעה קבין של דיבור. איך אני יכולה לצאת מהמשוואה הזאת, והאם זה בכלל אפשרי? האם זה בטבע שלי, ולמה זה בטבע שלי?
אבל אין דבר רע שנברא בעולם אלא הכול תלוי בשימוש. לכן אנחנו עדיין רואים עכשיו שאנחנו מקולקלים, גם הגברים וגם הנשים. תכונות מסוימות אופייניות יותר לגברים ומקולקלות בהם, ותכונות אחרות מקולקלות בנשים ונמצאות בהן. אבל צריכים לראות את זה גם בצורה מטרתית, שלכל תכונה, לכל רצון, לכל אופן שיש בטבע שלנו, ככל שהוא שלילי, כך בתיקון הוא יהיה יותר חיובי. הייתי אומר כך, אני בטוח שאותה הרכילות שבאה לתיקון, תהפוך להיות לאיזו שירה או אהדה לבורא, משהו גדול מאוד.
רחלי: כששומעים סיפורי חסידים כאלה, כמו רבי טוביה קם בעלות השחר והלך לשוק, אז האם יתכן שיש רכילות טובה?
יתכן שאפשר לחבר את שתי המילים האלה - רכילות טובה, אני לא יודע.
רחלי: כל סיפורי החסידים האלה הם רכילות.
כן, אבל זה טוב כי זה מרבה שלום, מרבה אהבה, אלו דברים שאני מעורר כדי לתקן את העולם, לא כדי להרחיק את בני האדם אלא כדי לקרב ביניהם.
לכן לשמוע רכילות בחברה שמשתוקקת לחיבור כדי להרחיק אדם מחברו, זה ממש דבר בלתי אפשרי שיקרה, צריכים לעקור את זה משורשו. בחברה חילונית זה לא חשוב, הרכילות שמתקיימת ובממדים כאלו גדולים כמו שיש עכשיו זה דווקא הפוך, כי הם מהר יותר יגלו את הרע, ולכן אני שמח לראות כמה העולם משתגע.
רחלי: אבל אני בטוחה שגם עליך מדברים הרבה, וגם יכול להיות שבתוך החברה שלומדת קבלה מדברים עליך הרבה.
לאדם שכולו נמצא במגמת התיקון ומשתוקק לאיזו מטרה, וכל החיים שלו, וכל הרצונות שלו מופנים לכך, זה לא חשוב. אני מרגיש שזה לא חשוב לי.
רחלי: לי זה מפריע שמדברים עליך.
לי בכלל לא. קודם כל בחברה החילונית, החופשית, הליברלית, בכל העולם, ככל שידברו עלי טוב או רע, אני כמו שחקן הוליווד, העיקר שידברו.
רחלי: אם מדברים עליך, אז זה סימן שאתה קיים.
אני קיים ואני מרגיש שמכך שהם לא מסכימים איתי, זה דוחף אותם ללמד את האחרים שאני לא בסדר. ואז אנשים באים ומתחילים ללמוד אותי כדי אחר כך להגיד שאני לא בסדר, ופתאום אחרי עשר, עשרים שנה, הם חוזרים אלי ומתחילים כבר לשמוע, מתחילים להירגע.
אפשר לשמוע ולראות זאת מהחברה החרדית, הדתית, מהחברה החילונית, גם מהפילוסופים ומכל מיני אנשים שהיו כולם באיזו התנגדות, עד שהם התחילו להבין, וגם עד שאני הצלחתי להסביר. אני במשך החיים אולי מסביר את עצמי באופן יותר ויותר קל, עד שהדבר הזה מתפשט יותר ואנשים גדלים ומתחילים להבין את הרעיון.
אני חושב שדיבור רע או דיבור טוב הוא ממש אותו דבר כלפַיי. חוץ מזה באמת לא חשוב לי מה מדברים, כי זה טבע האדם. אני מבין שזה הטבע שהבורא ברא, ואנחנו צריכים את כל הטבע הזה לקדם לקראת התיקון, זה מה שהילדים המקולקלים עוברים בדרך עד שהם מתקנים את עצמם.
רחלי: לנזק הזה יש מטרה.
זה לא נזק, זו פשוט צורת גידול, צער גידול בנים, המחלות שכל ילדים צריכים לעבור בגיל הילדות כדי לגדול. ולכן אני מסתכל כך שאין לי שום דבר נגד השונאים והמתנגדים שלי, רק דבר אחד, תתעסקו בזה יותר ככל האפשר.
גם על החברה שלנו אני אומר אותו דבר, כי אני יודע על עצמי. היו לי כאלו מצבים שבהם אני שנאתי את הרב"ש המורה שלי, לא יכולתי לסבול אותו, הייתי נגדו, לא הבנתי אותו והתרגזתי עליו. ואני זוכר את הרגשות האלה שעברתי ואני מודה לאותם הרגעים, אני מודע לזה, ואני גם יודע שזה חייב להיות בכל תלמיד כלפי המורה הרוחני שלו. כי איך יכול להיות שהוא יסכים איתי, אם אני דורש ממנו להתעלות מעל עצמו, אם אני דורש ממנו להחליף את עצמו להפוּך, אם בעזרתי הוא מגלה כמה הוא רע, אז איך יכול להיות שהוא יראה בי משהו טוב? הרב"ש אפילו אמר לי, "אני מבין מה שאתה חושב עלי כי בגללי יש לך את כל הצרות". כי באמת זה מה שגיליתי לידו, שכל הזמן אני רע ואני צריך להפוך את עצמי ואני לא רוצה ולא מסוגל. הכול מגיע בעזרת המורה, הוא מורה דרך.
רחלי: אני זוכרת שבילדות היית כל הזמן במצבים רוחניים שונים, אני מבינה את זה. אבל אם זה כלפי הבורא?
אותו דבר, כלפי הבורא זה עוד יותר. מה, אין לנו שנאה אליו?
רחלי: אבל הוצאת שם רע לבורא זה נשמע מזעזע, זה נשמע מזיק.
מצוין. כל הקללות האלה שאנחנו צריכים לגלות בדרך כ"בלעם", "בלק", "עמלק", "איוב", "פרעה", כל הכוחות האלה הם כוחות הנפש שלנו. אחר כך אנחנו הופכים אותם לכוחות הטובים דווקא בעזרתם, אנחנו לא מוחקים אותם, לא הורגים אותם בנו, אי אפשר בכלל לעשות זאת, רק להפוך אותם לטוב. דווקא מהכוונות האלו, מהרצונות שהם נגד הבורא, מגיעה הדבקות החזקה ביותר בו.
רחלי: זה לא נורא להגיד, "אני מרגיש שהבורא דפוק והוא מזיק"?
מה שמגלים, מגלים, העיקר לא לפחד כלל וכלל. הכול מגיע דרך התיקון לחיבור ולאהבה, איפה שיש שנאה שם מתגלה האהבה, לא יכול להיות אחרת. ואם אנחנו מהיצר הרע, אז כולנו נמצאים בשנאה אליו, בריחוק, בהפכיות. מי שלא מרגיש את זה, יצטרך לגלות, אבל הוא יגלה שיש בו את כל הדברים הרעים האלה, ורק על ידי זה שגיליתי את היצר הרע, תיקנתי אותו והגעתי לתכלית.
רחלי: מה הפירוש הרוחני של סיפור מרים שחטפה צרעת בגלל שהיא דיברה לשון הרע?
גם זה תיקון, רק אומרים לנו שהתיקון יכול להיות בכמה אופנים. אם מגלים אותו באור, מקדימים את התיקון, אז כשמגלים איזו מחלה, איזו בעיה בתוך הנשמה מתקנים אותה כבר מצוידים בהבנה, בהרגשה, וגם בזה שאנחנו קשורים לחברה. ובסיפור על מרים מספרים גם על בעיה חברתית. אבל כל נשמה ונשמה צריכה לעבור אותם השלבים, את כל מה שהתורה מספרת האדם צריך לעבור לבד בפרטיות. אבל זו בעיקר בעיה חברתית, בידוד מהחברה.
רחלי: האם צרעת היא בידוד מהחברה?
כן. על צרעת ב"זוהר" יש הרבה חומר כתוב.
רחלי: מקובלים ורבנים כתבו המון ספרים על נושא של לשון הרע ורכילות, זה דבר מאוד חשוב. אם הולכים אחורה לתקופה של המשנה, אנחנו רואים שהמושג "ללכת רכיל", "רכילות", נעשה בתקופה של המשנה לעניין של המסחר, בימי שני וחמישי היו יוצאים לשוק וכולם היו נפגשים ומדברים, ודווקא בימים האלה היו קוראים בתורה.
המאבק של הרבנים והספרים והתורה מול לשון הרע והרכילות הוא מאבק מקדמת דנן.
זה לא מאבק, זה גילוי הרע והתיקון שלו, צריכים לראות את זה בזמן אחד. כך זה קורה גם באדם, מצד אחד הוא מרגיש שהוא יורד לשוק ומגלה את הרע שבו, ומהצד האחר הוא זקוק לכוח התורה, זה נקרא "קריאת התורה", לגילוי האור שיתקן את הרע שבו. לכן זה קורה באותם הזמנים, באותם הימים כביכול, בשני וחמישי, אלו ימי הגבורה.
רחלי: איך קבוצת מקובלים שנמצאת ביחד ושהדיבור הוא משהו טבעי כל כך, יכולה למנוע מעצמה להגיע למצב של רכילות?
קודם כל, לגברים זה לא כל כך אופייני.
רחלי: אבל זה אופייני לדבר רע אולי על המורה, על המצבים הרוחניים שהוא נמצא בו, לדבר על הבורא.
זה כן, אבל לא הייתי אומר שזו רכילות. אני לא חושב שזה קורה, ובין גברים זו לא בעיה כל כך גדולה, בפרט שהם עסוקים. כי אם גבר עסוק, עסוק מאוד בהפצה, בחיבור עם האחרים, בחובה שלו כלפי החברה ומעמיסים עליו יותר ויותר, אז מכל המעמסה הגדולה הזו אין לו זמן, אין לו מקום, אין לו את הדברים האלה. הוא מגלה דחייה, הוא מגלה שהוא לא רוצה להתחבר איתם, אבל אלו הדברים הרגילים.
רחלי: אבל הוא לא יגיד, לא ידבר?
רכילות היא לא רק אם הוא מוציא את זה מהפה או לא.
רחלי: היא גם במחשבה.
היא גם במחשבה. אבל היא לא יוצאת מעבר לדחייה הרגילה, האגואיסטית. מה שכן, זה יותר שייך לנשים, לכוח הנשי.
רחלי: אנחנו לא מסוגלות להתחבר בינינו, ודווקא הדיבור מחבר.
על רקע הרכילות אתן מוכנות להתחבר מאוד טוב. זה טבע האישה ואני חושב ששם זה מקום התיקון העיקרי, שהחיבור בין הנשים יהיה רק כדי לכבד את הגברים בעבודה שלהם, לכבד את כוח הקבלה ולהתעלות מעל כל זה. זו עבודה גדולה.
רחלי: איך אנחנו יכולות? זה גם בדיבור, גם במחשבה, ואם מדברים עלי ואני לא קשורה לזה, אז אני נפגעת. הרי נאמר שאני נפגעת גם אם מדברים עלי איפֹשהו.
כן. צריכים לפרסם את הדברים האלה. במיוחד נשים שמצטרפות לאלו שלומדות קבלה ורוצות להגיע למטרת הבריאה, לבורא, למטרה הרוחנית, לגילוי הרוחני, אני לא חושב שהן מבינות בכלל על מה מדובר, כמה זה חשוב, הן לא קושרות את זה עם זה, הן לא מבינות שבזה הן ממש הורסות את עצמן ואת החברה שהן נמצאות בה. ולפי דעתי גם הגברים צריכים לשים לב יותר.
רחלי: ואם מדברים עליך?
אם מדברים עלי, אני איכשהו יכול לסבול את זה. אבל אם מדברים אחד על האחר, גם גברים וגם נשים, ואני אשמע, אני לא אוכל לסבול. לאדם כזה אין מקום בחברה שמתקרבת לחיבור כי הוא פועל נגדה.
רחלי: אולי אפשר לראות זאת שהוא לא פועל נגד, אלא מנקודת מבט קצת יותר חיובית, שזה האמצעי היחיד שיש לחלש מול החזק.
מי שעוסק ברכילות?
רחלי: כן. אם מסתכלים על נשים מול גברים, אין לנו כוח פיסי, או מישהו קטן מול גדול.
אבל אם רוצים להתקדם, אז כל ההתקדמות מגיעה מחיבור יתר בין החלקים, ההתקדמות למעלה היא ככל שמתחברים בשטח, ביניהם, והרכילות הורסת את הכול. זה אותו הרעל שהנחש ממש בא ובזוהמה כך הכניס לחווה. אנחנו לא נוכל להסכים עם זה, זה דבר שצריכים להרוס אותו.
רחלי: אני זוכרת מהימים שלי בבית ספר היסודי, שהיינו עוצרות את עצמנו, ולעצור בדיבור זו לא בעיה. איך לעצור את הדברים במחשבה?
היו כאלה תרגילים בבית ספר?
רחלי: בטח, היה אסור לדבר, אחת הייתה עוצרת את האחרת. היה לנו שיעור בשבוע על לשון הרע.
צריכים כנראה לעשות את זה גם כאן.
רחלי: אבל איך אני עושה זאת במחשבה?
הרגל נעשה טבע שני. אני מרגיל את עצמי לעשות כך, וכל הזמן משתדל להבין כמה חשוב לפעול רק לחיבור, ועל אף אחד מהחברים אסור לי להוציא מילה רעה. כלפי המורה, הרב, כלפי הבורא, זה לא נורא, כי זה לא חיבור, איתם זו כבר תהיה התוצאה, אבל העיקר הוא החיבור בשטח בין החברים. ואם הנשים או הגברים לא מתחשבים בזה ולא ניגשים לזה, אז זו בעיה, לחברה כזאת אין עתיד.
רחלי: אז נתאמן.
אני חושב שצריכים לתת הסבר בצורה שיטתית.
(סוף השיחה)