ישיבת כתבים

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 13.4.21- אחרי עריכה

דודי: נתחיל בנושא הראשון שלנו, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. מחר יעמדו שוב אלפי משפחות שכולות מול קברי יקיריהם, בהר הרצל בירושלים ובבתי הקברות ברחבי הארץ, ויציינו את זיכרון 23,928 הבנים והבנות שנפלו במערכות ישראל מבראשית הציונות ועד היום. רק מיום הזיכרון בשנה שעברה עד השנה נוספו 43 חללים למניין הנופלים, והגעגוע לא מרפה.

לצד ההתייחדות עם הנופלים, מה חשוב שנזכור ביום הזה?

זו בעיה שלנו שאין באף אומה, רק אצלנו. כי אף אומה לא יכולה להיות אשמה או לא אשמה במה שקורה לה, אבל אצלנו זה בטוח שאנחנו אשמים. אנחנו יכולים לסדר את החיים שלנו כך שיהיה טוב לכולנו, לכל הבנים שלנו, לכל המשפחות שלנו ולכל העולם, אלא שאנחנו לא מבינים את זה, לא לומדים את זה, לא דואגים לזה, ולכן מספר הקורבנות רק גדל.

דודי: איך להפוך את הזיכרון הכואב לזיכרון משמעותי?

צריכים לחקור את הסיבה האמיתית ולתקן אותה. רק את זה יש לעשות. הסיבה האמיתית היא שכל הבעיות שיש בעולם הן בגלל האגו האנושי שלנו שעוצר אותנו, קובר אותנו, סוגר אותנו במסגרת הצרה הזאת שנקראת "העולם הזה", ומעמיד אותנו זה מול זה כל הזמן בהתנגדות, בהתנגשות, בניצול הזולת, והתרופה כנגד האגו הזה נמצאת בתורת ישראל. אם אנחנו נשתמש נכון כדי להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", גם אנחנו וגם כל העולם נוכל ליהנות מזה ולהגיע לחיים טובים. לכן הקורבנות שיש בנו, ובכלל זה שאנחנו נמצאים תמיד במרכז העולם, ואנחנו נמצאים על הכוונת של כל העולם, זו הסיבה והתוצאה.

דודי: זה אפשרי בכלל לשים קץ למלחמות, אתה רואה מציאות כזאת בלי מלחמות?

קודם כל בוא נלמד איך עושים את זה, ואחר כך נחשוב איך אנחנו יכולים לממש את זה.

דודי: אבל באופן כללי, במציאות הזאת, זה נשמע קצת כמו חיים אידאליים כאלה, חלום אוטופי.

לא, אם אנחנו יודעים על ידי מה אנחנו יכולים לתקן את זה, אז בוא נתחיל לתקן ונראה. וגם מה זה חשוב כמה נצליח? העיקר להצליח, כי מדובר על חיי אדם.

דודי: מה אנחנו יכולים לסכם מהשבוע הישראלי המיוחד הזה שתחילתו ביום השואה בשבוע שעבר, דרך יום הזיכרון מחר ועד ליום העצמאות מחרתיים, מה הלקח העיקרי?

העיקר הוא הסיבה למה אנחנו צריכים להיות ביום הזיכרון, ולמה בכלל יצאנו מהאדמה שלנו, ואיבדנו אותה, ועכשיו חוזרים ובקושי מחזיקים בה במאמצים מיום ליום ומשלמים על זה בקורבנות רבים. אנחנו צריכים לחקור את כל הסיבה הזאת. הסיבה היא רק אחת, כי אצלנו נמצא המפתח לחיים הטובים לכל בני האדם בעולם, אנחנו לא רוצים להכיר בזה ולא מוסרים את זה לאחרים, ואז יוצא לפי אשמת כל אומות העולם כלפי ישראל שאנחנו אשמים. ואין מה לעשות, זה נכון.

דודי: דרך אגב, עוד בשורה משמחת, למרות כל האבדות מאז יום העצמאות, בשנה שעברה גדלה אוכלוסיית המדינה בכ-137 אלף ישראלים, ועוד הצפי הוא שביום העצמאות ה-100 של מדינת ישראל יחיו כאן 15 מיליון ישראלים. למרות כל המכות וכל מה שעובר עלינו אנחנו עם כזה ששורד, שמחזיק, אחרי הכול, בשורה התחתונה.

אין לנו ברירה. אנחנו שורדים, אבל ממש שורדים, וזה לא שאנחנו מצליחים וזה מגיע לנו מטוב, זה מגיע לנו מרע, כי מאין ברירה הכוח עליון מחזיק אותנו כדי שאנחנו נתקיים ונממש את הייעוד שלנו להראות לכל העולם מה זה נקרא אהבת הזולת. את זה נצטרך לעשות. אבל עד שלא נממש את זה אנחנו נידונים לכל מיני אסונות ובעיות.

טלי: כמידי שנה, בתפר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, מתקיים טקס הדלקת 12 המשואות שמסמלות את 12 השבטים. השנה הנושא הנבחר והמוביל הוא "אחווה ישראלית, כי אנשים אחים אנחנו". האנשים שנבחרו להדליק את המשואה נבחרו בזכות התרומה המיוחדת ויוצאת הדופן שלהם למען המדינה והחברה, והם באים כביכול לחזק את רעיון האחווה הישראלית. השאלה שלי היא מהי בכלל אחווה ישראלית?

אני לא יכול לדבר מהנקודה הזאת, כי בעיניי אנחנו לא מממשים מה שאנחנו צריכים לממש, אנחנו לא מתקדמים לייעוד שלנו, למה שאומות העולם מצפים מאיתנו, והכוח העליון, אם אפשר כך להגיד בכל זאת, מצפה מאיתנו, ולכן אין לי כאן איזה שבח להגיד לעם ישראל על איך שהוא מתקדם משנה לשנה לאיזה מימוש נכון. לכן לצערי לא הייתי יודע מה להגיד אם הייתי מוזמן לאותו הטקס.

טלי: זו באמת השאלה, מה כדאי, אם אתה היית צריך להגיד, מה היית אומר?

לא הייתי מגיע. וודאי.

טלי: אם נדבר על המצב הרצוי, מה זו אחווה ישראלית במצב הרצוי?

אולי בשאלות אחרות אנחנו נגיע לזה.

טלי: מדליקי המשואה חותמים בסוף דבריהם עם המשפט "ולתפארת מדינת ישראל". מהי תפארת מדינת ישראל כמו שמקובלים היו מגדירים אותה?

לזה כן הייתי אומר שבח. בכל זאת המדינה הזאת קיימת, והיא בוודאי קיימת בזכות כוח העליון שדואג שהיא לא תיפרד ותתפרק, היא נותנת בית להרבה אנשים, להרבה יהודים מכל רחבי התבל, ולאט לאט אנחנו בכל זאת רואים שאנחנו קיימים וקמים משנה לשנה יותר ויותר. אנחנו רואים איך שההיסטוריה מסתובבת ואנחנו באמת נשארים כאן במדינת ישראל כמקור ובית לכל היהודים באשר הם, שנמצאים בכל מיני מקומות. ולכן זה שבח למדינת ישראל לזה שהיא מחזיקה את עצמה כך ומכינה את עצמה לקליטת האנשים, היהודים. זה מצד אחד. אבל מצד השני בכל זאת הייעוד שלה להיות, חוץ מלהגיע אליה ולנחות על אדמתה מכל מיני מדינות, אנחנו צריכים להבין שמכאן והלאה אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מעבירים את שיטת התיקון גם לעצמנו, לילדים שלנו ובכלל לכל אומות העולם. זה מאוד חסר ובזה תלוי העתיד הטוב שלנו.

טלי: מהי מדינת ישראל הרוחנית כמו שאתה רואה אותה?

מדינת ישראל הרוחנית זה נקרא הרצון של בני האדם שהם כולם נמצאים באהבה זה לזה, בפתיחות לב זה לזה, ומתוך זה הם גם פועלים ופותחים את עצמם בכזה יחס לכל אומות העולם חוץ מעצמם, מחוצה לעצמם. וישראל הופכת להיות לנקודה, למרכז של הבעירה הזאת של האהבה.

טלי: מדליקי המשואה נבחרים על בסיס הערכים שהם מייצגים, והייתי רוצה לשאול איזה ערכים ייצגו מדינה שפועלת לפי ההגדרה של "ישראל הרוחנית"?

רק "ואהבת לרעך כמוך". "אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך", זה הצד הראשון של המשפט, והצד השני "ואהבת לרעך כמוך". לכאן וודאי נכנס תנאי של שוויון ועוד ועוד, בהדברים האחרים מדובר על חיבור בין בני אדם ללא שום הבדלים ביניהם, אלא רק לפי כמה שכל אחד יכול להוציא מעצמו את חום הלב והרגשת האהבה לכולם. ללא הבדל.

טלי: האם יש משהו בפעולה הזאת שעושים אותם מדליקי המשואות, שנבחרו על בסיס התרומה שלהם לזולת? שיש להם איזה רצון לתת משהו חוץ מאשר לעצמם, האם יש משהו בפעולה הזאת שקרוב במידה מסוימת לרוחניות? בתרומה שלהם.

לצערי לא.

טלי: מה חסר, מה צריך להוסיף?

חסר העיקר, שזה לא מכוון לאהבת הזולת.

שלי: איך אנחנו יכולים, או בכלל לא אנחנו, איך אפשר להתגבר על הציניות הישראלית שלא מאמינה במימוש, לא בתפקיד, ולא בשום דבר?

אנחנו צריכים להבין שישראלי זה נקרא "אדם שמתגלה בו רצון לקבל בהתקרבות לתיקונו". ולכן האדם הזה, או האומה הזאת, או הקבוצה הזאת, היא נקראת "קשי עורף", יש להם התנגדות מאוד גדולה לתיקונים, התנגשות גדולה לקשר ביניהם, שנאה ביניהם, שנאה לכולם. יש להם רק דאגה על מילוי הרצונות הנבזיים, הגשמיים, וכו'. ולכן לעם הזה קשה מאוד לתקן את עצמו. אבל הייתי אומר שכל אחד שירצה להתקשר לרוחניות וירצה להשיג רוחניות, יצטרך לעבור את הגברת הרצונות שלו ובמידה שהוא הופך להיות יהודי, זאת אומרת שדואג לאיחוד עם האחרים ודרכם לאיחוד עם הכוח העליון, גם הוא ירגיש בכל זאת שהרצונות שלו הם קשים מאוד והוא לא יודע מה לעשות איתם. ככה זה.

שלי: ומה, איך מתקדמים מכאן?

רק ב"איש את רעהו יעזורו", בקבוצה, בשיטה נכונה של התיקון, בסבלנות ובהדרגה, וכך מתקדמים, אין ברירה, ישנה מטרה אחת, ובעצם השיטה מאוד פשוטה, לעבוד עם האגו של האדם שכל הזמן מתחדש ומתגבר יותר ויותר, והאדם מקבל בכל זאת מהדרך יותר ויותר כוחות, הכוונות, וכך הוא מסדר את האגו שלו והוא נעשה "עזר כנגדו".

שלי: האם לומדי הקבלה והאנשים שמפיצים את השיטה הזאת לעם ישראל צריכים אולי לחפש יותר את הקשר הפנימי עם העם? יש הרגשה שאנחנו עומדים בצד, אומרים להם "נו נו נו, בואו ללמוד קבלה", בכל מיני צורות, "אתם לא מממשים את התפקיד", אבל כאילו משהו לא בא מספיק מהלב, האם צריך לחפש את העם הזה בתוך הלב שלנו?

אנחנו צריכים להפיץ את חכמת הקבלה שהיא בעצם ההצלה היחידה שלנו, כך אמרו כל המקובלים בכל הדורות. והיא החכמה היחידה שיש באמת במיוחד לישראל, היא לא ככל יתר החכמות. ואנחנו צריכים להעביר אותה בכל מיני צורות, שיטות, סיפורים ואופנים כאלו שכל אחד יכול להבין על מה מדובר, ולא שאנחנו נמשוך אותו לדת, לכל מיני צורות פילוסופיות וכן הלאה.

שלי: אבל האם צריך לחזק איזשהו קשר לבבי עם העם או שאנחנו עוד לא בשלים לזה?

העניין הוא, שאם אנחנו פותחים את הלב שלנו לעם, העם לא מבין מה אנחנו רוצים, הוא לא רץ לזה בלב פתוח, כי הוא מיד חושש שאנחנו רוצים לתפוס אותו, לנצל אותו וכן הלאה. ולכן אני לא חושב שזו הדרך הנכונה. הדרך הנכונה יותר היא להסביר לעם בצורה קצת רגשית, אבל בעיקר שכלית, איפה טמון סוד ההצלחה שלנו.

חיים: בנושא אחר, "האם התגלה חוק חדש בטבע". יש איזשהו עניין בתקופה האחרונה. לפני כשבוע הגיע מרוץ שנמשך כבר מעל 20 שנה לשיא חדש, כ-200 מדענים שהתכנסו למפגש זום מיוחד צפו בזמן אמת בתוצאות ניסוי מדידת המומנט המגנטי של המיורון. מה זה מיורון? זה אחיו השמן של האלקטרון. זה חלקיק יסודי בטבע שזהה לאלקטרון בכל תכונותיו מלבד זה שהוא מסיבי פי בערך 200 ממנו. עוד ב-2001 התברר שהמיורון הזה מתנהג באופן חריג ביחס לציפיותינו על סמך המודל הסטנדרטי, אבל בניסוי שהחל ב-2017 ושתוצאות הביניים שלו התפרסמו בשבוע שעבר, ובגלל זה כל הבלגן, גברה הסבירות שאכן יש פה חריגה מהמודל. זה עדיין לא עומד בסטנדרטים מקובלים לגילוי, אבל זה הרבה יותר קרוב לכך מכפי שהיה עד כה. המשמעות של סטייה מן הצפי היא לפחות גילוי של חלקיק חדש יסודי בטבע, או אפילו עדות לקיומו של כוח יסודי חמישי בטבע שלא היה ידוע עד היום. איך פתאום מתגלה כזה דבר, איך האנושות מגיעה למצב שהיא מגלה חלקיקים חדשים, או אפילו יכול להיות כוח חדש?

בגלל שמתגלה רצון חדש אגואיסטי שלנו שעוזר לנו להיכנס יותר לעומק לתוך עמקי הטבע, ולכן אנחנו מגלים כאלה תופעות. יהיו עוד הרבה תופעות כאלה, אז מה? מה זה אומר לי, שיש תופעות שאנחנו עוד לא יודעים? ודאי שלא יודעים. כל התופעות שאנחנו מגלים אנחנו מגלים בתוך הרצון שלנו, כמו כל העולם שאנחנו מרגישים, שזו בעצם תופעה אחת שמתרחשת בתוך הרצון שלנו. אנחנו קוראים כבר מהרצון הפנימי שלנו, מה שהוא תופס זה מה שאנחנו מרגישים. אנחנו פשוט סורקים אותו ואז כך רואים. מה זו תמונת העולם? תמונת העולם היא כולה בי. מחוצה לי אני לא יודע מה זה. הרצון שלנו כל הזמן משתנה, גדל, נעשה יותר מורכב, ואז אנחנו מרגישים כל מיני תופעות ונראה לנו שזה בעולם מחוצה לנו, זה בתוכנו.

חיים: אבל הם גילו אותו כשהם ראו שבעצם שיש פה איזושהי השפעה על תנועת חלקיקים שהם לא צפו אותה.

הם לא צפו. אז מה?

חיים: אם הוא משפיע על החלקיקים וגורם להם לנוע אחרת ממה שהם צפו, איך זה שלא גילו את זה עד היום?

לא היה גילוי כי הרצון שלנו הוא כל הזמן מתפתח. ואז, לפני 20 שנה הוא לא היה כל כך מפותח, כמו שאמרת ב-2001. עכשיו הוא התפתח, וכשהוא מתפתח אנחנו מגלים דברים חדשים. אנחנו כל יום ויום מגלים דברים חדשים מה שלא גילו קודם. זה מפני שהאגו שלנו בסופו של דבר גדל, נעשה יותר מורכב, ואז העולם נראה לנו יותר ויותר מובן, אנחנו מכירים אותו יותר, אנחנו מתקרבים אליו יותר, אנחנו מיצרים מכשירים חדשים. מאיפה זה מגיע? מתוך הרצון לקבל שלנו שבלי הפסקה כל הזמן מתפתח. ומה שאנחנו מרגישים ברצון לקבל הזה, רואים בו, הוא כמו מסך שעליו אנחנו רואים את כל המציאות, והמסך הזה הוא בנו, בתוכנו, ומה שאנחנו מרגישים, מתוך זה אנחנו יכולים להתחיל להכיר ולבנות מכשירים חדשים, לדבר על תפיסה חדשה. אבל זה הכול בהמי ואין שום קשר לרוחניות, זה בכלל לא שייך לרוחניות.

חיים: על פי חכמת הקבלה יש רק שני כוחות, קבלה והשפעה, נכון?

כן.

חיים: איך פתאום קורה שבתפיסה שלנו זה מתפצל לארבעה, אולי חמישה כוחות, אולי מי יודע כמה?

אבל כולם שייכים לכוח הקבלה. כל החלקיקים האלה הם נתפסים בחוש שלנו לקבל, ברצון לקבל. אתה יכול למצוא כמה מאות חלקיקים אלמנטריים שיש היום, מה שגילו היום, וכולם הם נתפסים בתוך האגו שלנו. כמו שכל העולם שאנחנו רואים, אנחנו רואים בגלל שהחוש הכללי שלנו זה רצון לקבל, רצון ליהנות.

חיים: אז בעצם בתוך הרצון ליהנות הזה הראייה משתנה כתוצאה מהתפתחות הרצון? הראייה עצמה משתנה?

הראייה היא אחת מהסגנונות של תפיסת המציאות ברצון לקבל האגואיסטי.

חיים: ואז כשהרצון הזה משתנה, הראייה משתנה?

ודאי.

חיים: ואנחנו רואים דברים אחרים?

זה כמו שאני מרכיב משקפיים, גדולים, חדשים.

חיים: נמצא איתנו כאן הפיזיקאי דוקטור מאיר שמעון, שביקשנו ממנו להצטרף אלינו בגלל הנושא הזה, וביקשנו שהוא יוסיף עוד שאלות אולי מהכיוון היותר באמת מדעי שלו.

בבקשה, אני אשמח.

מאיר: באמת מעניין לראות איך מקובל רואה את הדברים. בפיזיקה למשל אנחנו אומרים שאנחנו מגיעים לאנרגיות יותר גבוהות ואז מגלים תופעות חדשות שלא ראינו קודם. זאת אומרת, הן לא חדשות, הן מתגלות לנו. והצורה שבה באמת מקובל רואה את זה היא כל כך שונה מהצורה שפיזיקאי רואה את זה.

הפיזיקאים שהשתתפו בניסוי ניתחו את תוצאותיו בגישה של ניתוח נתונים עיוור. כלומר, הם הכינו מראש את כל מה שצריך לניתוח הנתונים, ללא עבודה עם נתוני הניסוי האמיתיים, ואחרי שסיימו הכול והתחייבו לא לתקן את תוכנית ניתוח הנתונים שהם בנו, הזרימו לתוכה את נתוני האמת וקיבלו את התוצאות בזמן אמת ללא יכולת לתקן דבר כלשהו במערכת שבנו. זו גישה מקובלת כיום, המנסה למזער הטיית תוצאות מודעת או בלתי מודעת מצד החוקרים. קוראים לזה "ניתוח נתונים עיוור". מה אתה חושב על כך, האם זה יעיל?

אני לא כל כך מבין מה שאמרת. חכמת הקבלה מוסיפה רק דבר אחד, שאותו רצון שאנחנו תופסים את המציאות, הוא כל הזמן משתנה. הוא משתנה בצורה טבעית, שאנחנו כל הזמן מתפתחים, איזשהו מנוע, שהוא כל הזמן מגדל את הרצון לקבל שלנו. ולכן אנחנו כל יום ויום בכל זאת במשהו יותר מבינים במציאות הסביבתית, ולכן מתגלות כאלו תופעות.

מאיר: זה ברור. הנקודה שרציתי להעלות כאן בשאלה הזאת היא, שהיום מקובלת שיטה במדע שנקראת "ניתוח נתונים עיוור", כי בעצם המדענים לא סומכים על עצמם. הם אומרים, אנחנו לא סומכים על עצמנו. אנחנו יודעים שכשמשהו לא מסתדר לנו אנחנו מחפשים תקלה בתוכנית המחשב שכתבנו, בניסוי, אבל כשהכול עובד כמו שצריך, אנחנו שמחים ומאושרים. לכן היום מקובלת שיטה כזאת של ניתוח נתונים עיוור. זאת אומרת, הפיזיקאים מכינים את כל מה שצריך מראש והם מתחייבים בצורה שהיא מובטחת שהם לא יכולים לשנות את התוצאות או לתקן לעצמם את הניסוי אחרי שהתקבלו התוצאות, ומה שמתקבל, זה מה שמתקבל. זה נקרא "ניתוח נתונים עיוור". בוודאי שלא מדובר בהכרת הרע שאנחנו מכירים, העיסוק שלנו. רציתי לשאול אם בכל זאת זה מעיד על איזושהי מגמה או שזו סתם רק דרך לתת לעצמם גושפנקא?

לא, הם מנסים להיות יותר אובייקטיבים. אבל בסך הכול לא יכולה להיות כאן אובייקטיביות מלכתחילה כי הם מקבלים את התמונה בתוך המכשירים שלהם ובתוך הרצונות שלהם, בתוך איך שהם בנויים, ולכן התמונה הזאת היא כבר לא אמיתית, היא כבר תלויה בתכונות האדם.

מאיר: זאת אומרת, אם אני מבין אותך נכון, לא ניתן להפריד את האדם, את הרצון מהניסוי שהוא מבצע. וזה בדיוק הפוך ממה שבפיזיקה אנחנו מנסים לעשות, כביכול להיות אובייקטיבים ולהפריד אותנו מהאובייקט שאנחנו בודקים.

אם אנחנו לא יוצאים מהרצון לקבל שלנו, איך אנחנו יכולים להיות אובייקטיבים?

מאיר: מאה אחוז, אני מסכים איתך. רציתי לשאול שאלה נוספת. יש איזו שמחה, כבר ממש שמחה, ואנחנו ראינו את זה לא רק בגילוי הזה, בגילוי אחר, כאילו כמו איזה קרדום לחפור בו, שגילינו משהו חדש, עכשיו אפשר לעבוד עם זה, אפשר לעשות משהו, יש אולי איזו תקווה לזכות בפרסי נובל וכן הלאה. אבל מעבר לזה, יש איזו באמת הנאה ברצון לקבל, הנאה מצד החוקר, המדען, הפיזיקאי, לגלות משהו חדש בטבע. מה בעצם המקור של ההנאה הזאת?

גם כן אגואיסטית. היא מאוד מאוד עליונה, כי יכול להיות שכדי להגיע להנאה כזאת של גילוי תופעה חדשה אנשים מסוגלים ממש להרוג את עצמם, כי זה מתקרב לגילוי הבורא, בסולם המדרגות האלו, הדירוגים, זו הנאה מאוד גדולה, זה מושך את האדם למעלה. הוא מסוגל להשקיע בזה את כל החיים, רק להשיג משהו שזה למעלה מהחיים, במיוחד במדע, אבל זה אגואיסטי. בכל זאת זה דבר מיוחד.

מאיר: אני יכול להעיד מיד ראשונה שזו באמת הנאה מאוד גדולה שסוחפת את האדם, הוא יכול לעבוד על משהו 24 שעות ו-36 שעות אפילו בלי לישון, ממש.

כן.

מאיר: במודל הסטנדרטי החלקיקי, אתה הזכרת מאות חלקיקים, אבל אפילו ברמת אנרגיות נמוכה, אנחנו מדברים בסך הכול על שבעה עשר חלקיקים, לא יותר מזה.

אני שמעתי קרוב לארבע מאות.

מאיר: כן, יש מאות, תלוי לאילו אנרגיות אתה מגיע. באנרגיות שהגיעו עד היום, אז גילו ארבע מאות, אבל באנרגיות הנמוכות, היומיומיות שאנחנו מכירים, מספר החלקיקים, פשוט החלקיקים המסיביים דועכים לחלקיקים פחות מסיביים.

אבל ביום יום, מה שאנחנו מכירים בעצם בנוי בסך הכול מפרוטונים ונויטרונים שבונים את הגרעין של האטום, סביב גרעין האטום יש לנו אלקטרונים, וחוץ מזה יש לנו גם פוטונים, חלקיקי אור. סך הכול ארבעה חלקיקים יסודיים, מתוך השבעה עשר או ארבע מאות שהזכרת, והם בונים את האטומים, מאטומים בונים מולקולות, ממולקולות בונים חלבונים וכן הלאה. כל המציאות שאנחנו רואים סביבנו היא בעצם מכל מיני זיווגים וקשרים בין ארבעה חלקיקים יסודיים. זה הכול.

אפילו שניים, אולי היה מספיק. רק צריכים להוסיף לשם נוטריונים כדי לאזן ביניהם וכן הלאה.

מאיר: בדיוק, לרכך את הדחייה בין הפרוטונים. בעיניי זה פלא, כשאני בתור פיזיקאי הולך ברחוב, רואה את כל הגיוון הזה ופשוט אני לא יכול לתפוס איך יכול להיות שמארבע אבני בניין בסיסיות בכל מיני מינונים שונים אתה רואה את כל השפע הזה. איך אפשר להסביר את זה מנקודת מבט של מקובל?

המקובל מסתכל על הדברים האלה לא כמו פיזיקאי. הוא מסתכל כך, יש רצון לקבל מכאן ועד אין סוף, ובכל הרצון לקבל הזה יש לנו השפעה עליו ברצון להשפיע מלמעלה, וזה מה שאנחנו מרגישים. זאת אומרת, כל התמונה שלנו היא מגיעה משני נתונים, רצון לקבל מלמטה, מבני האדם, ורצון להשפיע מלמעלה, מהכוח העליון, וככה אנחנו מרגישים את השפעת הכוח העליון עלינו, ומזה יש לנו את תמונת המציאות, גם אנחנו בתוכה.

מאיר: תודה רבה, רב.

אשמח להיות עוד בשיחה איתך.

חיים: בעצם גם הדי. אן. איי. שממנו בנוי כל הצומח והחי בעולם שלנו, מורכב בסך הכול מארבע מולקולות.

כן. אנחנו יודעים, ארבעה יסודות הם נמצאים בבסיס, ביסוד של כל המציאות. ארבע בחינות דאור ישר.

חיים: זה לא מקרי. האם זה נובע מזה, זה השורש של זה?

כן. הכול מתחלק לפי ארבע. י-ה-ו-ה.

חיים: וגם החלוקה של בני האדם לארבעה טיפוסי יסוד, נכון?

כן. כל דבר שאתה לא תיקח, אם אתה רוצה לדעת עוד וריאציות שלו, אז אתה יכול למצוא, תמיד זה יהיה מורכב מארבעה חלקים בסך הכול. זה בכל הרמות, באופי, בצלילים וצבעים, בכל דבר, ברגשות, ומחוצה לזה.

שאלה: נעבור לנושא הבא. השנה מלאו מאה שנה לביקורו של וינסטון צ'רצ'יל בישראל, ביקורו היחיד בישראל. ולכבוד זה הספרייה הלאומית הוציאה איזשהו מאמר שמתעד את הביקור היחיד שלו בארץ. באותה תקופה הוא היה שר החוץ לענייני קולוניות. לצ'רצ'יל היה יחס מאוד מאוד מיוחד למפעל הציוני ולעם היהודי בכלל. הביקור שלו היה כארבע שנים אחרי "הצהרת בלפור" שהייתה ב-1917, ובעצם הביקור הזה נערך לאור זה שבאותה תקופה הבריטים קיבלו את המנדט על ארץ ישראל, ובעצם ליישם את אותה "הצהרת בלפור" ולבנות בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הוא כתב בספר שלו "צ'רצ'יל והיהודים" ש"שום אדם בר דעת לא יכול להתכחש שהיהודים הם אומה עזה ומפחידה, בשם העם המדהים ביותר שאי פעם היה בעולם". יתר על כן, צ'רצ'יל מציין במפורש את היות היהודים ברי מזל, כי הייתה להם רוח השיתוף, שזוהי הרוח של דתם ועמם. והוא חש מעין חרדת קודש כלפי אותה הרוח ונמנע מלנצל אותה לצרכים אנוכיים, כלומר, שלו כשליט, או לבקש מהיהודים לנצל אותה לשם כך כיוון שזה היה מנוגד לאותה רוח וכוונה ומרוחק מעצת מדריכיהם. הוא חש כמו כן, שאותה רוח של שיתוף נותנת להם חיות ששום דבר אחר אף פעם לא ייתן. בביקורו בארץ חזר צ'רצ'יל לפחות פעמיים על תמיכתו במפעל הציוני והדגיש שהקמת הבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל יהיה ברכה לכל העולם.

בנוסף לזה ראיתי במקומות אחרים בספר שלא ציינתי פה, שהוא מדבר על זה שבניית בית לאומי ליהודים דווקא בארץ ישראל מאפשר להם לממש את הייעוד שלהם. זאת אומרת, הייתה לו תחושה מאוד חזקה לגבי עם ישראל והמשמעות שלו בעולם.

יש כאלה מיליוני גויים בעולם שגם מרגישים כך, חושבים ותומכים בזה.

חיים: למה בעצם זה קורה?

כי לפי שורש נשמתם הם מרגישים שיש כאן באמת איזושהי נטייה, ייעוד, יד מכוונת מלמעלה, לפי ההיסטוריה, לפי הדתות שלהם, לפי כל דבר ודבר. יש כאן עם מיוחד, עם היסטוריה מיוחדת, עם מטרה מיוחדת, ייעוד, והעם הזה צריך לממש איזה תפקיד, ואנחנו צריכים או לעזור להם או להיות נגדם. כל האנטישמיות וכל השמיות הכול נובע מתוך זה.

חיים: למעשה, כל מי שקיבל חינוך נוצרי מרגיש שעם ישראל יש לו יחס מיוחד לארץ ישראל, ולצ'רצ'יל הייתה כזאת נטייה. אבל יש כאן יותר מזה, כי הוא כתב במפורש על "רוח השיתוף". מאיפה מגיעה לאדם הרגשה שדווקא אותה רוח זאת מהות הרוח היהודית? אפילו ליהודים אין את ההרגשה הזאת.

כן. ליהודים אין את ההרגשה הזאת, אבל בכל זאת מרגישים עליהם שהם מאוד קרובים זה לזה. לא שהם רוצים לעזור זה לזה, אבל הם מאוד קרובים זה לזה. היהודים הם אומה מיוחדת כזאת שאין ביניהם חלוקה ל"אתה גדול ואני קטן", אלא כל אדם, כל יהודי שמסתכל על יהודי אחר הוא לא נופל לפניו על הרצפה, הוא לא מתחיל לגלות כלפיו שהוא ממש מוכן להיות עבד שלו, זה לא נמצא בתוך האומה. זה מפני שהאומה הזאת היא נובעת מרצון הבורא למשוך אותם אליו, ולכן כולם מרגישים את עצמם שווים, וכל אחד יכול להגיע לכל דבר שירצה. בקיצור, לא הייתה עבדות כעיקרון בעם הזה. ככה זה בשורש, בשורש הרוחני.

חיים: המעניין הוא שצ'רצ'יל כאילו הרגיש שהרוח הזאת היא מיוחדת לעם היהודי והוא נמנע מלגעת בה, הוא כאילו הרגיש שיש פה משהו קדוש, משהו נקי כאילו.

כן. כי הבורא שומר עליהם שהם יהיו שייכים לו. שהרצון לקבל שנקרא "יהודי" הוא מכוון לייחוד, לייחודו של עולם, ולכן הם לא יכולים להיות עבדים זה לזה.

חיים: איך קורה שאדם מרגיש את זה, הוא לא למד את זה בשום מקום ולא כלום?

לא, את זה אי אפשר ללמוד. מרגישים את זה מתוך הנשמה, מתוך עדינות הנפש.

חיים: פשוט יש כאלה שיש להם את זה ויש כאלה שאין להם?

ודאי. כן. בכלל, הוא היה די מאמין בכל הדברים האלה. היו לו כל מיני דברים כאלה. כמו שאותם הקופים שהוא לא נתן להשמיד במדגסקר.

חיים: לא, את זה אני לא מכיר.

כדאי לראות את זה. כשהייתי שם שמעתי את הסיפור. במדגסקר יש איזו קולוניה של האנגלים, ושם חיים קופים קטנים.

חיים: "למורים" זה נקרא.

כן, וכשאתה הולך ומטייל באי הזה, הם קופצים עליך ויושבים על הראש, לא מפחדים. עלה להחזיק אותם אז כמה מיליונים בשנה לממלכה האנגלית. ולמרות שהיה מצב קשה מאוד צ'רצ'יל לא נתן להשמיד אותם מפני שלפי איזה סיפור, אם הקופים האלה ייעלמו ממדגסקר, אז בריטניה תאבד את האי, משהו כזה. זה סיפור ידוע, והיו לו כמה דברים כאלה בחיים. למרות שמצד אחד היה מאוד מגושם כאילו, מהצד השני הוא היה די עדין נפש.

חיים: הוא הרגיש לגבי היהודים מגוון תחושות, למשל הוא דיבר על תפקיד היהודים בבניית הבולשביזם ברוסיה, ומהבולשביזם הוא מאוד פחד. הוא ממש ייחס כל אידיאולוגיה חדה שמגיעה לעולם, ליהודים. הוא כתב, ''נראה שהעם המסתורי הזה נבחר לגלות גם את האלוהי וגם את השטני.''

לזה אנחנו מסכימים, נכון?

חיים: כן. הוא ממשיך, לכן הוא גם רצה שהיהודים יגיעו לארץ ישראל כדי לממש את ייעודם, לא סתם להיות שם. מאיפה האבחנות האלה?

אני לא יכול להגיד לך במקום צ'רצ'יל, אבל זה ידוע לפי ההיסטוריה, זה מובן לפי עדינות הנפש היחסית שיש לאדם, זה מובן. הרבה אנשים כתבו על זה כך. זה שגם צ'רצ'יל היה ביניהם אז כן. הוא לא היה יותר גדול מזה, אבל טוב שכך היה.

דודי: מה שמעניין פה, כי אנחנו יכולים ללמוד 20 שנה כדי לפתח איזו רגישות לזולת, לרוח השיתוף והאחדות שצריכה להיות וכולי, וצ'רצ'יל כאילו כל התורה נוחתת עליו פתאום, והוא מתחיל להיות רגיש. מה חסר לעם היהודי?

נותנים לאדם את הדברים האלה לפי התפקיד שלו, כי הוא צריך את זה כדי לקיים את התפקיד. "לב שרים ומלכים ביד ה'", אז הבורא מנהל את העולם דרך כאלו אנשים ולכן הוא נותן להם כל מיני הכוונות כאלה , דעות, וכן הלאה. אין בזה שום דבר, זה לא "ייחודו של צ'רצ'יל". הוא קיבל מלמעלה ותיפקד לפי זה, סך הכול בובה, לא יותר מזה.

דודי: האם ההשגה מגיעה לאדם לפי התפקיד שלו והצורך שלו כלפי המערכת?

לפי תפקיד שלו, ודאי.

דודי: מאיפה הייחודיות שלו?

תתחיל להתייחס לחברים כמו שצריך, אתה תראה כמה שפתאום תקבל תוספת השגה.

נורמה: למה דווקא לאומות העולם יש את ההרגשה של המהות של העם היהודי, ולא ליהודים עצמם?

הם צריכים להתקדם ולחייב את עם ישראל לעלות להר ה'. אומות העולם צריכות לחייב את עם ישראל ללכת קדימה לגמר התיקון. כך זה יהיה, או בדרך טובה, או בדרך לא כל כך טובה. כך כתוב, בסוף הקדמה לספר הזוהר, בישעיהו ובעוד [מקומות].

נורמה: האם יש משהו לא תקין בתכנית הבריאה, אם היא נותנת תפקיד לעם, אבל לא את ההרגשה הזאת?

לא, זה הכול מדוד בצורה מאוד מאוד קפדנית, ואין בזה שום פספוס מלמעלה. ואם אנחנו רואים איזה מקרה, זה בגלל שאנחנו רואים את הדברים האלה בצורה בלתי שלמה. הכול מתקדם. אם היינו מתרכזים רק במה שמוטל עלינו, היינו מצליחים ומגלים אז את הכול.

נורמה: למה יש חלוקה כזאת בתפקיד שקבלנו מצד אחד, ומצד שני שזה לא מורגש בנו?

כי את לא צריכה להרגיש יותר, מפני שזה יגביל אותך. את מקבלת קצת כדי לא לקלקל לך את האמונה שאת חייבת לעשות בכל הכוח שלך, אפילו שלא רואה ולא מרגישה, אלא מפני שכך את משיגה את תכונת האמונה.

נורמה: מאיפה העם היהודי אמור לרכוש את החוש של הרוח המיוחדת, המהות של העם?

מהיחס לחברים.

נורמה: מאיפה זה מגיע?

תתחילי להתייחס בכוח, בצורה יותר עדינה לחברים, ואז תראי עד כמה שדווקא מהלחץ הזה שאת לוחצת על עצמך, כדי להתקרב לחברים, עד כמה שאת מקבלת מזה תוספת רגש, תוספת שכל, אבחנות חדשות. זה נקרא "ממעשיך היכרנוך".

נורמה: ואם מישהו לא לומד?

כלום, יבוא הזמן וילמד אם הוא שייך בכלל לניהול, אבל אם הוא שייך רק לרוץ אחרי הקבוצה המתקדמת כתומך, אז יבוא הזמן. עוד לא הגיע זמנם. הם מחכים שאנחנו נתחיל לבצע את התפקיד שלנו.

דודי: עוד נושא, בתחילת משבר הקורונה עם הסגר הראשון, כשהרחובות היו כמעט ריקים מאדם, ראינו תופעה חדשה שלא הכרנו. חיות הבר התחילו להתקרב לאזורים עירוניים, יצאו מהפינות שלהן בטבע, והתחילו לשוטט סמוך למקומות מגורים. ביפן ראינו עדר איילים צועד ברחבי העיר, בבנגקוק להקת קופים פלשה לכיכרות, בפריז שוטטו ברחובות חזירים. גם בארץ חזינו בצבאים בירושלים, ויעלים בטיילת באילת, שועלים בתל אביב, חזירי בר פלשו לחיפה ועדיין לא יוצאים משם. גם עכשיו, גם כשמגיפת הקורונה מתחילה לדעוך, במיוחד בישראל, נדמה שהפרדה בין חיות הבר לסביבה העירונית כבר נשברה. עכשיו החיות כבר פחות מפחדות מבני האדם. בהתחלה הן פחדו, אבל זה כאילו הפך להיות המקום שלהן.

למה לאדם מותר להיכנס לכל מקום ולהוציא משם את חיות הבר, וההיפך אי אפשר? למה כך אתה מסתכל על הטבע, במה אנחנו שונים מהחיות? הן סך הכול באות כדי לקבל מזון וכשאתה בא למקומות שלהן אתה מגרש אותן לגמרי.

דודי: בהתחלה הן פחדו מאיתנו, ואנחנו כבר השתלטנו עם השנים על הערים, על המקומות המרכזיים, זה כבר שלנו. בעלי החיים פחדו להתקרב. בסגר אנחנו נכנסנו לבתים, היינו סגורים, הם יצאו החוצה, עכשיו הם לא רוצים לצאת, הם לא מפחדים. איך קרה בכלל שבעלי החיים הפסיקו פתאום לפחד?

קודם כל זה כדור הארץ שלהם, למה רק שלנו? והם לא הולכים להזיק לך, הם יוצאים מהמקומות שלהם, כדי לקבל הזנה, כדי לאכול כמה שהם צריכים מהחיים לא יותר מזה. הלוואי עלינו, כשאנחנו נכנסים לאיזה מקום שיש בו חיות כאלו, אנחנו הורגים אותן, אז מה אתה שם את עצמך למעלה מהטבע.

דודי: לא אותי, את האדם מעל בעלי החיים, כן.

למה?

דודי: למה לא?

למה כן? מי נתן לך [רשות]?

דודי: כי אני לא רוצה לחיות עם חזירים.

לא. ניתנה לך רשות להשתמש בטבע בצורה שאתה חייב, כדי להאכיל את עצמך ולא יותר מזה, וגם שאתה מתייחס לחיות בצורה יפה. אם אתה צריך להרוג אותן, אז בצורה יפה ונוחה שהן לא ירגישו את זה, כי אתה חייב לאכול, אני מבין את זה, אבל לא שאתה סתם מנקה מהן את כל השטח. לפי חכמת הקבלה, לפי התורה בכלל, זה אסור לעשות. אתה חייב לתת לכל חיה וחיה לחיות. מה יקרה אם איזה חזיר בר יחיה לא רחוק מהבית שלך?

דודי: למה שיחיה שם?

למה שאתה תחיה קרוב אליו?

דודי: כי השתלטתי כבר על המקום.

זהו, הכוח הפיזי והשכלי נותן לך אפשרות לנקות מאותן את השטח. תראה איך שאתה מדבר.

לכל בריה ובריה בעולם יש זכות קיום ומוטל עליך, מותר לך להשתמש לצורך החיים שלך בלבד. זאת אומרת אם אתה מבין שאתה חייב לאכול בעל חיים אחרת אתה מת, אז אתה יכול לעשות את זה, אבל לא סתם ככה ולא סתם לגרש אותו. ואם כן, אז תעזור לו למצוא מקום אחר נוח וטוב. אתה צריך להתחשב בכל אחד.

דודי: אתה אומר, אין בעיה שבדרכים לא דרכים תדאג להוציא אותו למקום אחד, אם הוא מסוכן.

כן. זה וודאי. זה ברור. נכון.

דודי: בטבע זה לא חוק שהחזק שולט?

זה בטבע. לא באדם שקיבל כוח שכלי שיכול להשמיד את כול הטבע. זה לא לאדם. לאדם יש תורה.

דודי: אני רוצה להבין את מערכת היחסים בין האדם לבין בעלי החיים, זה כאילו משהו חדש.

זה לא חדש. זה לפי החוקי התורה. אתה יכול לקרוא הרבה דברים כאלה בספרים שלנו. ספרי תורה הכוונה, לא שלנו, לא קבלה.

דודי: מה אני אקרא שם?

איך אתה צריך להתייחס לחיות. להכל. אפילו זבובים, ציפורים, לא חשוב, מי שמפריע לך, זה לא סתם שאתה הורג אותם.

דודי: בוא נדבר על התקופה החדשה שעכשיו רואים כל מיני אזורים בעולם, שרואים חיים משולבים בין אדם לבעלי חיים. נגיד חיפה מלאה בחזירי בר.

סימנים של גמר התיקון, "וחי זאב עם כבש".

דודי: וגר חזיר עם חיפאי.

כן.

דודי: וזה סימן באמת, כאילו אתה רואה בזה צורה נכונה להשאיר את זה?

בוא קצת נשנה את היחס שלנו.

דודי: מה השלב הבא, שאנחנו גם לא נאכל אותם?

השלב הבא שאנחנו נגלה שאנחנו יכולים ברצון שלנו, בשינוי, בשיפור הרצון שלנו, לחיות איתם והם יבינו אותנו, ובכלל כל החיים. חכה עוד יבואו ממוטות, כל מיני.

דודי: ממוטות?

נחייה ונראה.

דודי: אני באמת רוצה להבין, איך להתייחס להשתלטות הזאת של חזירים, נגיד?

זו לא השתלטות. ואני אומר לך שהם חיים בסדר וטוב. אתה יודע שברוסיה, בצ'רנוביל שהיה פיצוץ, שם מלא כאלה חיות שחשבו עליהם שהם כבר נכחדו מהעולם והם חיים, ופתאום יוצאים מחוריהם וחיים ככה. אנחנו לא יודעים מה קורה. כדור הארץ הוא חי, כול כדור הארץ, וברגע שאתה מפסיק לדכא אותו במשהו, שאתה עוזב אותו, נותן לו יכולת להתפתח כמו שהוא, אז מיד אתה רואה שזה חוזר לצורה הטבעית. אתה חשבת שאתה הרסת, אתה הרגת אותם, לא, לא יכול להיות, זו מערכת כללית אקולוגית שחיה. פתאום אתה הולך ועכשיו הורג את כל המין, איזה זן, לא יכול להיות. הוא רשום בטבע ברשימות של הטבע, והוא יקום ברגע שאתה קצת תיתן לו מקום.

דודי: אם היינו מחוברים בינינו כחברה אינטגרלית, מתמזגים יחד עם הטבע, איך היו נראים החיים של בני האדם לצד בעלי החיים, היה משהו משלוב, מאוד טבעי?

איך בעלי החיים הסתכלו עלינו שאנחנו נהייה מתוקנים כבני אדם?

דודי: כן. איך צורת הקיום שלנו תהייה זה לצד זה?

יפה מאוד, הם ירגישו איתנו יחד. למה לא? אין להם שום רצון להזיק לנו אם הם לא צריכים את זה לצורך האוכל. אם הוא צריך כמה קילו חלבון אז מה אתה רוצה ממנו? אז הוא אוכל מי שאוכל לפי הטבע, הטבע מחייב אותו. אין לו יצר הרע, יש לו רק רצון לשרוד, לחיות, שזה הכוח האלוהי, נטו. לכן אין לו עברות, אין לו מצוות.

דודי: סימן יפה לתיקון יהיה שבני האדם מתחילים לחיות לצד בעלי חיים באותו מרחב?

לפי הגוף שלך אתה כמוהו.

דודי: אני רוצה רגע לחזור לסוגיה של החיפאים שמוצפים בחזירי בר בין החצרות שלהם ורוצים לסלק אותם.

אתה כבר לוחץ עליי שאני אקיים לך את החוקיים העירוניים. סליחה, לזה אני לא נכנס. עם פוליטיקה, עם החיפאים.

דודי: נעזוב, לא משנה. עיר מסוימת, נגיד אם היה מתחת לבית שלך חזירים, שאתה יוצא ליום שלך ויש לך חזירים, מבחינתך זה בסדר שיחיו שם, גם להם מגיע?

לא, אני צריך לחפש איפה יש להם מקום יותר טוב שהם לא יכנסו לגדרי ואני אוכל להוציא אותם לשם. יכול להיות שיותר טוב לקחת אותם כמה קילומטרים מחוצה לעיר ושיחיו שם. כן. וודאי שכל החיות יבואו בקרבת האדם, כי כאן הם מרגישים שיש להם מזון, יש להם מקומות שהם יכולים להסתתר בהם, יותר נוח ליד האדם.

שלי: אז מהו טבע מאוזן בעצם, שהאדם לא שולט על החיות, איך נראה טבע מאוזן?

טבע מאוזן שכל חלקי הטבע מבינים זה את זה, מרגישים זה את זה, נמצאים באיזון היחסים ביניהם, אף אחד לא מרגיש שיש כנגדו משהו, אלא כולם בעדו.

שלי: מה החיות באו לשרת בעצם, מה תפקידם כלפיי האדם?

זה מהאיזון הכללי. את יודעת כמה סוגים וזנים יש? ואנחנו לא יודעים מה קורה בטבע. אנחנו לא יודעים כלום מה קורה באוקיינוס, כמה שאנחנו חיים. ובכלל בכל מיני מקומות. ובתוך האדמה. אין לנו שום ידיעה. אבל זה לא מדאיג אותנו, אנחנו צריכים להסתדר עם עצמנו.

נורמה: אז מה זה בא ללמד אותנו?

מה זה בא ללמד אותנו? שאני צריך ללמוד איך להסתדר עם החזירים.

נורמה: ברצינות. על בעלי החיים באופן כללי אני מתכוונת.

אני מבין שאני לא לבד בטבע ואני לא בעל הבית, שאני צריך באמת לדאוג לכולם. מפני שאני הגדול, החכם, החזק והכי אגואיסטי, ולכן אני צריך לדאוג לכולם.

נורמה: בגלל הקורונה הטבע יותר באיזון או אלה סימנים דווקא שקודם היה יותר מאוזן? כי כל דרגה נשארה במקום שלה בלי ערבוב כמו עכשיו.

הטבע לא מאוזן ולא עכשיו מאוזן, אלא הטבע מגלה את חוסר האיזון. לכן כמו שבאים כאלה חזירי בר ועוד כל מיני, אז באים גם כל מיני חיידקים, הכול יוצא מחוסר איזון. קודם היה להם שם מקום בתוך הטבע, אפילו בצורה מיקרוביולוגית שם, משהו, ועכשיו הם יוצאים. וייצאו עוד הרבה דברים, אם אנחנו לא נתחיל לסדר את כולם ככה. חוק האהבה בסופו של דבר, מה שאנחנו נגלה, חוק האהבה, חוק החיבור בדרגה האנושית, הוא ישלוט על כולם. אם אנחנו נעשה אותו בדרגה האנושית, וכל העולם, זאת אומרת כל הטבע, דומם, צומח וחי יכנס לאיזון. אם אנחנו נעשה את האיזון בדרגת המדבר. אחרת לא יהיה לנו מנוס, אנחנו לא נדע איך לצאת מהצרות. אבל מזה נלמד, על ידי מכות, כמה זמן שזה ייקח. אבל נשתדל שזה ייקח פחות זמן, זה תלוי בהפצה שלנו.

דודי: במה היחס של המקובלים שונה מהיחס של אנשי איכות הסביבה, שדואגים לסביבה ומטפלים בה?

גם המקובלים דואגים לאיכות הסביבה. רק הם מסבירים לך על ידי מה אתה יכול להגיע לאיכות טובה. על ידי זה שאתה מתקן את בני האדם אז כל הסביבה מיתקנת. בתיקון האדם תלוי כל העולם. זה ההבדל בין מקובלים ליפי נפש למיניהם, תן לחיות לחיות וכולי.

דודי: טוב, זה סידר את הראש.

אז כל טוב לכם, לכולם, ושיהיו לכם ימים טובים. בהצלחה.

(סוף השיחה)